רחל מסיול נ. אליעזר גרופי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8876/00 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערות: 1. ג'רופי סימה 2. דערי ציונה 3. מסיול רחל נ ג ד המשיב: ג'רופי אליעזר ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.10.00 בת.ע. 2021/97 שניתן על לידי כבוד השופטת ד"ר דרורה פלפל תאריך הישיבה: כ"ח באלול תשס"א (16.9.01) בשם המערערת: עו"ד יצחק קלמנטינובסקי בשם המשיב: עו"ד נחום שר פסק - דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל), בו נדחתה בקשתן של המערערות לקיים את צוואת אביהן ונתקבלה התנגדותו של המשיב לקיום הצוואה. המערערות הן שלוש בנותיו של סאלם ג'רופי ז"ל (להלן: האב המנוח), ואילו המשיב הוא בנו של המנוח. רקע עובדתי 2. העובדות כפי שנקבעו בבית משפט קמא הן כדלקמן: המנוח נפטר ביום 29.11.96. ביום 12.3.97 הגישו המערערות בקשה לקיום צוואת אביהן המנוח, אשר נערכה, על פי האמור בחלק מעותקיה, ביום 25.9.86. על פי צוואה זו הוריש המנוח את כל רכושו לשלוש בנותיו - המערערות, ולא הותיר דבר לבנו - המשיב. המשיב הגיש התנגדות לקיום הצוואה וטען לאי אמיתותה. הוא התייחס לכך שחתימות המנוח על גבי מסמכי הצוואה זוייפו, כי ארעו ליקויים מהותיים בהליך עריכתה של הצוואה בכך שהמנוח לא זוהה על ידי העדים לצוואה, וכי נפלו פגמים שונים במסמכי הצוואה ובהם העדר תאריך בחלק מהם, ושיבוש במספר תעודת הזהות של המנוח. במהלך המשפט הביא המשיב ראיות מטעמו לתמיכה בהתנגדותו ובתוכן גם שתי חוות דעת גרפולוגיות מהן עולה כי החתימות המתיימרות להיות חתימות המנוח על מסמכי הצוואה אינן חתימותיו. כן הובאו עדויות שני עדי החתימה על הצוואה ועורך הדין שערך אותה, אולם המערערות לא העלו כל גרסה עובדתית מטעמן באשר לנסיבות ולרקע עריכתה של הצוואה. בית המשפט המחוזי שקל את מכלול הראיות ומצא כי אכן קיימת שורה של פגמים במסמכי הצוואה. ראשית, הוא קבע כי אין זהות בין חתימות המצווה על מסמכי הצוואה לבין חתימתו האמיתית של המנוח; עוד קבע כי ישנם פגמים ברישום התאריך, ובחלק ממסמכי הצוואה לא מופיע תאריך כלל, וכי חל שיבוש במספר תעודת הזהות של המנוח. הוא בחן גם תצהיר מ1992- החתום על ידי המנוח אשר בו התייחס לצוואה שערך בעבר, באומרו כי הוריש בה את כל רכושו לבנותיו והדיר את בנו. אולם תאריך הצוואה שצויין באותו תצהיר אינו תואם את התאריך הרשום על חלק ממסמכי הצוואה עצמם, והבדלי התאריכים מסתכמים ב4- ימים. הצטברותם של הפגמים האמורים הביאה את בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי אין מדובר בצוואת המנוח ולכן אין לקיימה. טענות הצדדים 3. בערעורן, תוקפות המערערות את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הפגמים שנפלו בצוואה מטילים ספק באמיתותה ובדבר הצורך לקיימה. טענתן היא כי מדובר בפגמים טכניים גרידא, פרי רשלנות עורכי הצוואה וגורמים נוספים, ואין לייחס להם משקל מהותי. אשר להבדל בין חתימותיו השונות של המצווה על מסמכי הצוואה, מבקשות המערערות להקהות את עוקצו של הפגם על-ידי הסתמכות על עדויות העדים לצוואה. לטענתן, משהוכח על ידם כי המנוח הוא שחתם על הצוואה די בכך כדי לרפא את הפגם, ואין מקום ליתן משקל לשוני הנחזה בין החתימות. על פי הנטען, מסקנה זו מקבלת חיזוק רב על ידי התצהיר מ1992- שנחתם על ידי המנוח לצורך הליך משפטי שניהל נגד בנו ובו התייחס לצוואה שערך, בה הדיר את המשיב מכל ירושה. תצהיר זה, על פי הטענה, מצביע על אמיתות הצוואה ועל גמירות דעתו של המנוח לעשות את אשר עשה במסגרתה. לפיכך יש לקיים את רצון המנוח ולאשר את הצוואה, חרף ליקויים צורניים כאלה ואחרים. המשיב מצדו מבקש לאמץ את קביעות בית המשפט המחוזי. הוא מטעים את היות הערעור, בעיקרו, מכוון כנגד קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, ומדגיש את נטל ההוכחה הכבד המונח לפתחו של הטוען לקיומה של צוואה פגומה בגדרו של סעיף 25 לחוק הירושה - נטל אשר, לטענתו, מוטל על המערערות ולא הוסר על ידן. הכרעה 4. בחנתי את קביעות בית המשפט המחוזי על רקע חומר הראיות, טיעוני הצדדים ומכלול נסיבות הענין, ובאתי לידי מסקנה כי יש לאמץ את מסקנותיו ולדחות את הערעור. שילוב הפגמים והתמיהות העולים בדרך עריכתה של הצוואה ובצורתה מעלים בהצטברותם, ולמיצער, ספק של ממש באשר לאמיתותה. מכאן, שאין מקום לקיימה. אלה הטעמים: 5. צוואה הינה ביטוי לרצונו האמיתי של המצווה כיצד ייעשה ברכושו לאחר מותו. היא משקפת את האוטונומיה של הרצון הפרטי המקנה לאדם זכות חוקתית לעשות בנכסיו כרצונו ובתוך כך להחליט האם לערוך צוואה וכיצד לעצב את תוכנה. כשם שניתן לחופש החוזי ולחירות השליטה בנכסים ובקנין מעמד מיוחד בחייו של אדם, כך הפך חופש הרצון לקבוע הסדרי צוואה כביטוי לחופש הפרט וכבוד האדם לכלל יסוד במשפט (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פד"י מה(1) 22, 28-29; ברק, פרשנות במשפט, פרשנות הצוואה, כרך חמישי, עמ' 31). כללי ההתחקות אחר תקפותה של צוואה נועדו לבחון האם ובאיזו מידה משקפת צוואה שמבקשים לקיימה את רצונו האמיתי של המצווה. 6. הצוואה לפנינו הינה צוואה בעדים. סעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה1965-, מפרט את הדרישות והתנאים לצוואה כזו כדלקמן: "צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על-פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". דרישות צוואה בעדים הן, איפוא: (1)כתב; (2)ציון תאריך; (3)חתימה ביד המצווה בפני שני עדים; (4)הצהרת המצווה בפני העדים כי זו צוואתו; (5) אישור העדים באותו מעמד בחתימת ידם על-פני הצוואה כי המצווה הצהיר וחתם כאמור. חשיבות רבה נודעת לקיום מדוייק של ההוראות הפורמליות שבסעיף 20 לחוק הירושה, שכן יש בכך כדי להעמיד את המצווה על רצינות המעמד, ועל הצורך כי צוואתו תשקף את גמירות דעתו (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פד"י לה(3) 101, 107). ההקפדה על קיום דרישות החוק לגבי הצוואה יוצרת הנחה בדבר אמיתותה של הצוואה (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פד"י לו(3) 701, 730). 7. מקום שאין חולק על אמיתות הצוואה, וכאשר היא מקיימת את כל הדרישות האמורות בסעיף 20, הריהי כשרה לכל דבר. עם זאת, צוואה עשויה להימצא פגומה בשני מישורים אפשריים: האחד - משעולה ספק באשר לאמיתותה של הצוואה; השני - משעולה פגם או חסר בצורתה. המישור הראשון עוסק בשאלת-היסוד הנוגעת לאמיתותה של הצוואה והדבר עולה בשני הקשרים: ההקשר האחד - האם מה שמתחזה להיות מסמך צוואה הוא אכן מסמך צוואה אמיתי שנעשה על ידי המצווה ונחתם בדרך המוצגת על-פני המסמך? ההקשר השני - מקום שמדובר במסמך אמיתי - האם תוכן הצוואה כפי שמופיע במסמך מבטא את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה, שהופעל מתוך דעה צלולה, תוך גמירות דעת, ובלא שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת. וכך, המושג "אמיתות הצוואה" מתייחס הן לאמיתות מסמך הצוואה וחתימת המצווה והן לגמירות דעתו, ולקיום רצון חופשי בעריכת הצוואה (ע"א 130/77 עוזי נ' עוזרי, פד"י לג(2) 346, 354; ע"א 250/70 שרעבי נ' סוברי, פד"י כה(1) 429 430-1; ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, שם עמ' 108). אם השתכנע בית המשפט כי קיים ספק באמיתותה של צוואה מאחת משתי הבחינות האמורות, כי אז אין הוא רשאי לקיימה, שהרי ספק בדבר אמיתותה של צוואה בכל אחד מהמובנים האמורים מערער את אבן היסוד עליה בנויה הצוואה כהשתקפות הרצון הפרטי האמיתי של המצווה. אם אין בטחון כי מסמך הנחזה כצוואה הוא מסמך אמיתי שהמנוח אכן ערך וחתם עליו, או קיים ספק האם המצווה ביקש לעשות בנכסיו את אשר המסמך מייחס לו או שהונע לכך על ידי השפעה בלתי הוגנת על ידי אחר, כי אז אין לקיים את הצוואה. המישור השני עוסק בשאלה מה דין צוואה אשר נפלו בה פגמים שונים כגון בחתימת המצווה או בחתימת העדים, בתאריך הצוואה או בהליך אישור הצוואה או בכשרותם של העדים. לפגמים אלה עשויה להיות חשיבות משתי הבחינות הבאות: יש ואופי הפגמים, ואפשר אף משקלם המצטבר, עשוי להצביע על קיום ספק באשר לאמיתותה של הצוואה. במקרה כזה, אין הצוואה בת-קיום משנותרה שאלה לגבי אמיתותה. אולם אפשר וחרף קיום פגמים כאלה ואחרים, אין ספק באמיתותה של הצוואה. כי אז רשאי בית המשפט לקיימה חרף הפגמים. כזאת נובע מסעיף 25(א) לחוק הירושה, הקובע: "לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים." הסמכות שניתנה בידי בית המשפט מכח סעיף 25 לחוק הירושה לקיים צוואה על אף הפגמים שבה מקורה ברעיון כי כיבוד רצון המת הוא העיקר, ואילו הפגמים ב"כלי האוצר את הרצון טפלים לו"" (השופט טירקל בע"א 9200/99 חנוכה נ' היועץ המשפטי, סעיף 3, (לא פורסם); ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי (פד"י לב(1) 98, 101). יוצא, איפוא: הליך קיום הצוואה נועד בעיקרו לבחון את אמיתותה של הצוואה. קיומם של פגמים שונים בדרך עריכתו של המסמך או בצורתו אינם פוגמים בהכרח בכשרותה של הצוואה כל עוד אמיתותה אינה בספק. ואכן, "אין חולק על כך כי סעיף 25 מוסר לידיו של בית המשפט שיקול דעת רחב לפיו יוכל לאשר מסמך, או דיבורים בעל-פה בנסיבות המנויות בסעיף 23 לחוק כ"צוואה" אף אם הדרישות הפורמליות שנקבעו בחוק לעשיית צוואה לא נתמלאו ככתבם וכלשונם. תנאי מוקדם לכך, כפי שנקבע בסעיף הוא שלא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה". (שילה, פירוש לחוק הירושה, עמ' 230). עם זאת, לא אחת עשויים הפגמים להצביע על קיום ספק באמיתות המסמך ואזי לא ניתן לקיים את הצוואה מפאת קיומו של ספק כאמור. וכך, למשל: "העדרה של חתימה על כל אחד ואחד מדפי הצוואה אינו מטיל כשלעצמו מבחינה משפטית פגם בצוואה, אם כי הוא עשוי, בהצטרפו לשאר הנסיבות העובדתיות של המקרה, להטיל ספק באמיתותה של הצוואה" (דברי השופט ברק בע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פד"י לג(1) 7, 9). העדר תאריך בצוואה עשוי אף הוא במקרים מיוחדים לעורר ספק באמיתות הצוואה (ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י לב(1) 98, 102). 8. מהי רמת השכנוע הנדרשת לצורך קביעת אמיתותה של צוואה? כאשר מדובר בצוואה, שעל פניה, ממלאה היא את כל הדרישות הצורניות, חזקה עליה שהיא תקפה, והטוען לפסלותה עליו הראייה. אולם, כאשר הצוואה נגועה בפגם זה או אחר, חובת הראייה מתהפכת ועל הטוען לקיומה של הצוואה הנטל להוכיח כי מדובר בצוואה אמיתית (ע"א 4885/00 מרגלית כהן נ' עזרא גזולי, סעיף 12 (טרם פורסם);שילה, שם, עמ' 231; ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, פד"י לט(4) 639, 643; ע"א 869/75, בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, שם, עמ' 102). נטל זה עשוי לחייב הסרת ספק כי המצווה הוא שערך את הצוואה, ואפשר שיחייב הוכחה כי חרף הפגמים שנפלו בצוואה, היא מבטאת את רצונו האמיתי של המצווה מבחינת גמירות דעתו, צלילות דעתו, והיותו משוחרר מהשפעה בלתי הוגנת. משקל נטל ההוכחה בדבר אמיתות הצוואה בנסיבות אלה הוא משמעותי. ההלכה הפסוקה עסקה בשאלת ההגדרה המדויקת של נטל זה והועלו גווני דעות שונים בסוגיה זו. לאחרונה, בע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה (פד"י נה (3) 837 850-1) נדרש בית המשפט פעם נוספת לשאלה זו, והובעה באותו ענין הדעה לפיה דרגת נטל השכנוע בה מדבר סעיף 25 גבוהה אף מזו הנדרשת במשפט הפלילי. לדברי השופט ריבלין: "לא די בכך שבית המשפט ישתכנע מעבר לספק סביר בדבר אמיתית הצוואה; הפעלת סעיף 25 לחוק מותנית בכך שלבית המשפט לא יהיה כלל ספק באמיתות הצוואה... וכי יש בה, אכן, משום ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה". הנשיא ברק הביע באותו ענין ספק באשר למידת חומרתה של דרישת השכנוע כאמור מבלי להכריע בכך (שם, עמ' 855) והזכיר את הביקורת שנמתחה על הגישה המחמירה הזו בע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה (פד"י מט(2) 441, 452-456). הקושי העולה מהחמרת-יתר בדרישה ההוכחתית נובע מחשש כי הדבר עלול לסכל את התכלית שבהתחקות אחר רצונו האמיתי של המצווה, העומדת ביסוד בחינת תוקפה של הצוואה, והועלתה הצעה ליצור מידרג של עוצמות-הוכחה אשר יוחל, על פי הענין, ובהתאמה, בכל מקרה לגופו, בהתאם לחומרת הפגם בו מדובר. תהא אשר תהא ההגדרה המדויקת של חובת הוכחה זו, מכל מקום, משנפלו פגמים בצוואה, על המבקש לקיימה מוטל נטל הוכחה משמעותי לשכנע את בית המשפט כי מדובר בצוואה אמיתית, וכי המנוח ערך אותה מתוך גמירות דעת ורצון חפשי. 9. מן הכלל אל הפרט: בפנינו צוואה שהמערערות מבקשות לקיימה ואין חולק כי נתגלו בה שורה של פגמים רציניים. תשלובת פגמים זו מעמיסה על המערערות נטל שכנוע משמעותי להראות, בראש וראשונה, כי בנסיבות הענין, חרף הפגמים, מדובר בצוואה אמיתית של המנוח, המבטאת את רצונו החפשי וגמירות דעתו. דעתי היא כי המערערות לא עמדו בנטל זה. אופי הפגמים שנמצאו במסמך הצוואה, משקלם המצטבר בהצטרפם אלה לאלה, והנסיבות החיצוניות שהתבררו, השופכות אור על היחסים המשפחתיים במשפחת המנוח - כל אלה מעלים, למיצער, ספק באשר לאמיתות הצוואה - ספק שלא הופרך על ידי המערערות. משכך, צדק בית המשפט המחוזי משמצא כי לא ניתן לקיים את הצוואה. 10. אלה הפגמים והתמיהות שנמצאו במסמך הצוואה: א. חתימות לבית המשפט המחוזי הוגש מקור הצוואה וכן שלושת עותקיה. כל ארבעת עותקי הצוואות חתומים, לכאורה, בידי המנוח. המשיב, אשר טוען לזיופן של החתימות, פנה לשני מומחים בתחום הגרפולוגיה והגיש מטעמם חוות דעת גרפולוגיות. כל אחד מהמומחים בדק את חתימות המנוח על מסמכי הצוואות והישווה אותן לשורה של מסמכים שנחתמו על ידי המנוח בחייו לצורך הקשרים שונים שאינם קשורים עם צוואתו. מסקנות שני המומחים חגג ופארן הן, ראשית, כי בין ארבעת החתימות על מסמכי הצוואה אין זהות ואפילו לא דמיון; בין החתימות על גבי מסמכי ההשוואה קיים דמיון וזהות ברוב המאפיינים הגרפיים הן לפני תאריך הצוואה והן אחריו. לעומת זאת, בין ארבעת החתימות על הצוואות לבין החתימות על מסמכי ההשוואה אין כל דמיון וזהות. "כותבי 4 החתימות שבמחלוקת הם שונים באישיותם ובגילם מסאלם גרופי המנוח" אומר הגרפולוג משה פארן בחוות דעתו (עמ' 2 סעיף 3). המומחים קובעים בחוות דעתם בלא ספק, כי החתימות על גבי 4 מסמכי הצוואה אינן מעשי ידו של המנוח. בחקירתם בבית המשפט עמדו על דעתם ואף הבהירו את הבסיס למסקנתם. מסקנת בית המשפט המחוזי בענין זה (עמ' 4) היא כי "עיון בחתימות המאד שונות על 4 מעותקי הצוואה אכן עשוי להביא למסקנה גם של עין בלתי מזויינת שאין המדובר בחתימת אותו חותם. בית המשפט "מוסמך" להיות גרפולוג ולא חייב להיעזר דווקא בעדויות מומחה לענין כתב יד.. מה גם שכאן עדויות המומחה מאשרות את שרואים בבירור: אין שום זהות בין החתימות בינן לבין עצמן." המומחה פארן אמנם העלה השערה שמא מצבו הנפשי של המנוח לא היה שפיר (ובית המשפט המחוזי ציין כי אכן, בתעודת הפטירה נכתב כי נפטר בבאר יעקב, בבית החולים אסף הרופא), ואפשר שזה השפיע על שוני בחתימות אולם לא ניתן כל ביסוס להשערה זו. הסכסוכים המשפחתיים בין הבנות לאחיהן עשויים היו להניח יסוד גם למעשי זיוף. מכל מקום, היתה חובה להסביר את אי ההתאמות בחתימות, המעלות חשד להתערבות גורם או גורמים נוספים, פרט למנוח, בתהליך עריכת הצוואה. הנטל להסביר את השוני האפשרי בין החתימות על רקע זה או אחר רבץ על המערערות, ולא הורם. הן מצידן לא הציגו חוות דעת גרפולוגיות ואף לא העמידו כל גירסה שיש בה כדי להאיר או להסביר היבט חשוב זה ביחס לאמיתות הצוואה. ב. תאריך העותקים השונים של הצוואה נבדלים זה מזה גם לענין התאריך המוטבע בהם. בעותק הראשון רשום בכתב יד תאריך 25.9.86 בצד חתימת המצווה ולא צויין תאריך במקום שיועד לכך מעל חתימות העדים. בעותק מס' 2 מופיע התאריך האמור הן בצד חתימת המצווה והן מעל חתימות העדים. בעותק מס' 3 לא מופיע תאריך כלל - בין לצד חתימת המנוח ובין מעל חתימות העדים; הוא הדין בעותק מס' 4. ג. שגיאה במספר תעודת זהות מספר תעודת הזהות של המנוח הודפס בצורה שגויה בצוואה. במקום 05062121-3 היה צריך להיות 03062121-3. טעות זו עשויה להצביע על כך שהמנוח לא זוהה על-פי תעודת זהות בידי מי שאמורים היו לשמש עדים לעריכת הצוואה. ד. תצהיר המנוח מ- 25.3.92 המשיב צירף לראיות שהגיש תצהיר חתום על-ידי המנוח מיום 25.3.92 אשר הוגש על ידי עו"ד קלמנטינובסקי במסגרת תביעה שהגיש בשם המנוח ב1992- כנגד בנו המשיב. התצהיר מתייחס לתצהיר קודם שערך המנוח ביום 16.6.85 ובו העביר במתנה על שם המשיב ואשתו דירת מגורים שלו בראשון לציון (חלקה 59/1 בגוש 4247) וזאת, בתנאי שהמנוח ימשיך להתגורר בדירה עד סוף חייו. בתצהיר מ1992- אומר המנוח, בין היתר, כי לא היתה לו גמירות דעת להעביר את הזכויות בדירה לבנו והראיה כי חתם על צוואה בה ציווה את כל עזבונו - לרבות דירה זו - לשלוש בנותיו. וכך נאמר, בין היתר, באותו תצהיר: "5. בקשתי לבטל את העברת הזכויות שכביכול חתמתי בדירה למשיבים 1 ו2- מיד כשגיליתי את עורמתם וכך שנה מאוחר יותר אף ערכתי וחתמתי על צוואה אך מסיבות שונות וביניהן לחציו של בני המשיב 1 לא בקשתי ביטול העברת הזכויות עד הגשת הבקשה המצ"ב. 6. מתוכן הצוואה עולה כי כבר בחודש ספטמבר 1986 נוכחתי כי המשיבים 1 ו2- נהגו כלפי בעורמה ולכן לא רק שלא היה בתצהיר מתאריך 16.6.85 משום גמירות דעת אלא ההיפך מכך. הוצאתי את בני וכלתי המשיבים 1 ו2- מכלל עזבוני - דבר המעיד על רצוני האמיתי. הצוואה נערכה על-ידי עו"ד ועדים לה היו עורך דין ועד אחר. 7. בנסיבות ובאופן שנערך התצהיר והעברת הזכויות שנעשו בניגוד לדעתי, על כב' בית המשפט לבטל את העברת הזכויות בדירה משמי לשם המשיבים 1 ו2- ולהצהיר כי על המשיבים הפורמליים 3 ו4- לחזור ולרשום לבעלותי את זכויות החכירה בדירה אצל משיבים 3 ו4-". לכאורה, תצהיר זה מגלה את אומד דעתו של המנוח כי רצה להדיר את המשיב מן הירושה, כי ביקש לבטל את המתנה שנתן לו ביחס לבית המגורים, וכי ערך צוואה ובה הוריש את כל רכושו - כולל הדירה, החנות וכן הלאה, לשלושת בנותיו. אולם אליה וקוץ בה: מספר נקודות תורפה נילוות לתצהיר זה, השוחקות במידה לא מעטה את ערכו הראייתי בהקשר שלפנינו: ראשית - התצהיר הוגש כראיה על ידי המשיב לצורך הצגת צורת חתימתו של המנוח בלבד, להבדיל מאשר כראייה לאמיתות תוכנם של הדברים הכלולים בו. הוא הוגש אך כאחד המסמכים שהועברו למומחים הגרפולוגים לצורך השוואת חתימותיו של המנוח על גבי מסמכים שונים לחתימות המופיעות על גבי מסמכי הצוואה. עולה מכך, שאף שאין חולק כי המנוח חתום על תצהיר זה, אין זה ברור מה מידת מודעותו והבנתו את תוכן הדברים הכלולים בו. שנית - תוכנו של התצהיר אינו מוסכם על המשיב אלא באשר לחתימת המנוח המצויה בו, ותוכן זה לא עמד למבחן בשום שלב, ובכלל זה, גם לא בהתדיינות שלצרכיה הוא נעשה ובמסגרתה הוא הוגש. שהרי מספר חודשים לאחר הגשת תביעת המנוח כנגד בנו הוא ביטל את התביעה. ואכן, ביום 26.7.92 חתם המנוח על תצהיר בפני עו"ד כדריה ובו הודיע על בקשתו לבטל לאלתר את ההליכים נגד בנו וכלתו, ובאותה נשימה פיטר את עו"ד קלמנטינובסקי וביטל את ייפוי הכוח שנתן לו. (נספחים ה1/ ו-ה2/ לתצהיר המשיב). על רקע מהלך דברים זה קשה כיום לנקוט עמדה לגבי תוכנו של תצהיר המנוח מ1992- - תצהיר שמעולם לא עמד למבחן אמינותו בערכאה שיפוטית. לא הובאה אף כל ראייה מצד המערערות באשר לנסיבות ביטולה של התביעה ופיטוריו של עו"ד קלמנטינובסקי על ידי המנוח - ענין שיש לו חשיבות במיוחד בהינתן העובדה כי עורך דין זה הוא המייצג את המערערות עצמן בהליכים נגד המשיב. שלישית - בתצהיר האמור של המנוח נזכר תאריך שגוי של מועד עשיית הצוואה. במקום התאריך 25.9.86 מדבר התצהיר על צוואה שנערכה ב- 29.9.86. לטעות זו יש לייחס משקל משסביר להניח כי אדם המבקש לבטל הענקת מתנה של דירת מגורים לבנו ומסתמך לצורך כך על צוואה שערך, ידייק בהתייחסות לאותה צוואה במסמך משפטי המוגש על ידו לבית המשפט. אולם גם בפרט זה נפלה, כאמור, טעות. תמיהה נוספת עולה בהקשר לכך בעקבות עדותו של עו"ד אשורי אשר ערך את הצוואה. הוא מעיד כי יפוי כח שקיבל מהמנוח נשא תאריך 29.9.86 שהוא התאריך הנקוב בתצהיר כתאריך הצוואה, בעוד התאריך על גבי הצוואה הוא 25.9.86. האם ניתן, איפוא, יפוי כח לאחר עריכת הצוואה? או שמא התאריך על גבי הצוואה אינו נכון? לשאלות אלה לא ניתנה תשובה. רביעית - מתצהירו של המשיב בבית המשפט המחוזי עולה כי עוד בטרם נערכה הצוואה, הזכויות בדירת המגורים נרשמו על שם הבן המשיב בחברת עמידר ובמינהל מקרקעי ישראל (סעיף 14 לתצהיר). בעוד שבתצהיר המנוח מ92- נאמר כי המנוח כלל לא התכוון כי הדירה תועבר למשיב וכי ציין זאת במפורש בצוואה, עיון בצוואה מעלה כי בסעיף 1 צויין כי כל עזבונו של המנוח ובכללו דירה, יעברו לשלוש בנותיו, ואילו בסעיף 2 נאמר כי "על מנת למנוע ספק, הנני מצווה את כל זכויותי בנכס הידוע כחלקה 102 בגוש 4247 לשלוש בנותי הנ"ל בחלקים שווים ביניהן." ניתן היה להניח כי הכוונה בהדגשת נכס זה היא לאותה דירה שלגביה ביקש המנוח לבטל את ההענקה לבנו ולתיתה במסגרת הצוואה לבנותיו, אולם השוואה במספרי החלקות מעידה על כך כי יש הבדל במספר החלקה בין הנכס המוזכר בצוואה (חלקה 102) לבין הנכס המופיע בתצהיר ההענקה למשיב (חלקה 59/1) באותו גוש. הליקויים וחוסר ההתאמות הללו, ולו במשקלם המצטבר, חורגים, כך נראה, מגדר טעויות מיקריות. מתקבל הרושם כי יד נעלמה - שאינה בהכרח ידו של המנוח - כיוונה וניהלה את מהלך הדברים, ואותה יד לא היתה מודעת למלוא פרטי הנתונים הצריכים לענין, ומכאן ריבוי השיבושים ואי ההתאמות. ה. עדי הקיום לצוואה עורך הדין שערך את הצוואה ועדי הקיום לה לא יכלו לשפוך אור מלא בעדותם על דבר אמיתותה של הצוואה. עו"ד אשורי הוזכר בצוואה כמנהל עזבון ושימש עד מפתח בהליך זה. הוא העיד כי הצוואה נערכה במשרדו, ומכיון שמונה מנהל עזבון לא חתם כעד על הצוואה. עם זאת, אין הוא זוכר את הרקע לעריכתה. הוא חוזר בעדותו מספר פעמים על כך שאינו זוכר כלל את המקרה הספציפי או את המנוח ובני משפחתו. וכך הוא מעיד: "אני מדבר באופן כללי על נוהג שהיה קיים בינינו. אני לא זוכר את המקרה הספציפי... אני לא זוכר את המנוח ולא מצאתי תיק שלו אצלי..." (עמ' 5). וזאת, אף שהוא מציין (עמ' 6) כי הוא נוהג לתייק את הצוואות הנערכות במשרדו. הוא ממשיך ואומר (עמ' 6) כי אינו זוכר את המקרה ואינו זוכר אם המנוח הגיע למשרדו. כאשר נשאל על התאריך הרשום במסמך המקורי של הצוואה העיד כי זה בבירור כתב ידו (עמ' 6). אולם התאריך ליד חתימת העדים אינו בכתב ידו (עמ' 7). הוא מסכם את עדותו: "אני לא זוכר מקרה מסוים זה..." (עמ' 7). הנה כי כן, עורך הדין האחראי להכנת מסמך הצוואה לא יכול היה לומר דבר על נסיבות עריכתו וחתימתו של מסמך הצוואה וכל שאמר היו דברים כלליים על הנוהג המקובל במשרדו שאינם שופכים אור על הפרשה הקונקרטית. העובדה כי לא נמצא תיק של צוואת המנוח במשרדו אף שהיה נוהג לתייק צוואות שערך ולשמור עליהן במשרדו, מעלה אף היא תמיהה באשר לאופי ההליך שננקט לאישור הצוואה בידי העדים ונותר סימן שאלה האם אמנם הופיע המנוח בפניהם וזוהה כראוי. במיוחד מוקשה הדבר כי לא נמצא תיק הצוואה של המנוח במשרד עורך הדין שערך את הצוואה בשים לב לכך שעו"ד אשורי מונה בצוואה כמנהל עזבון, וסביר היה כי דוקא בנסיבות אלה יקפיד על שמירת תיק הצוואה בחזקתו, לימים יבואו. העדה הנוספת החתומה על הצוואה נחמה קוצקי זיהתה את חתימתה על הצוואה אבל גם היא לא זכרה את האירוע ולא זכרה את המצווה. היא אומרת (עמ' 16): "אני לא זוכרת אם המנוח הגיע למשרד. אני לא זוכרת איך הוא נראה." היא מעידה, עם זאת, על הפרקטיקה הכללית שהיתה נהוגה במשרד לפיה עו"ד אשורי היה מקריא את הצוואה ושואל אם המצווה הבין, ואז היה חותם (עמ' 16). עו"ד אפק, העד השני החתום על הצוואה העיד כי נקרא למשרד עו"ד אשורי ושאל את המנוח אם זו חתימתו והוא אישרה (עמ' 12), אך הוא הבהיר כי לא בדק תעודת זהות. בית המשפט המחוזי בפסק דינו קבע, כי שני עורכי הדין - אשורי ואפק - לא זכרו את המקרה, לא זכרו את המנוח ולא זכרו את אקט החתימה אלא העידו על שגרת החתימה על הצוואה (שם, עמ' 3). לעומת זאת, בעדות המשיב בבית המשפט המחוזי הוא מוסר את גרסתו לגבי מה שידוע לו על ביקורו של אביו במשרד עורך הדין: "שאלתי את אבי אם הוא חתם על מסמך או שהיה אצל עו"ד והאם חתם על צוואה והוא אמר לי - "אני הלכתי לעו"ד אבל כשהגעתי לשם לא חתמתי על כלום".... לאבי היו בעיות בענין החנות בשיכון. החנות היתה רשומה על שמו. אחת האחיות רצתה לדאוג לצרכים שלהן והן דברו עם אבי ואמרו לו לטפל בנושא של החנות בעירייה ובמינהל. אבי הלך לשמוע בנושא החנות לעו"ד. הגיע לשם וכשראה שרוצים להחתים אותו הגיע למסקנה שהוא לא חותם וחזר". (עמ' 10 ו- 11, ההדגשה אינה במקור). המערערות לא התמודדו כלל עם גרסה זו, לא כפרו בה ולא אישרוה. בית המשפט המחוזי התייחס למכלול העדויות הללו והגיע למסקנה, ראשית, כי המנוח לא זוהה על ידי העדים שאישרו את הצוואה ומכאן הטעות ברישום מספר תעודת הזהות שלו בצוואה. ועוד, עדי הקיום העידו, בעיקרם של דברים, על הפרקטיקה המקובלת לענין צוואות מבלי שזכרו את המנוח או את הדרך בה נערכה הצוואה, ולא הוברר גם כיצד הגיע המנוח למשרד עו"ד אשורי, ועל ידי מי היה מלווה. לערכאה הדיונית, אשר התרשמה במישרין מעדויות העדים שהופיעו בפניה, נותרו ספקות וסימני שאלה רבים באשר לאופן עריכת הצוואה, ויש לייחס לכך משקל משמעותי. לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בהתרשמות הערכאה הדיונית מעדים שהופיעו בפניה, ובקביעות עובדה שנקבעו על סמך התרשמות זו (ע"א 839/92 גנץ נ' כץ, פד"י מח(4) 749, 756; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 644-5). ו. מצבו הבריאותי של המנוח מעדות המשיב (עמ' 11) עולה כי המנוח אושפז ב- 25.7.85 בבית חולים והוצא לו חלק מהגרון בניתוח והוא נזקק לעזרה ולתמיכה פיסית, כמו גם לסיוע בהסברים ובהבנת דברים. הצוואה נערכה בספטמבר 1986, ולכן שאלה היא מה היתה מידת ההשפעה של מצב הבריאות על כושרו של המנוח לערוך צוואה, וכן שאלה היא מיהם בני המשפחה אשר ליוו אותו למשרד עו"ד אשורי לצורך כך, שהרי נראה כי לא יכול היה להגיע לשם לבדו. חרף החשיבות העשויה להיות לנתונים אלה לצורך התחקות אחר כושרו של המנוח ומהלך עריכת הצוואה וחתימתה, לא העלו המערערות כל גרסה בענין זה, בין מטעמן ובין באמצעות עדים אחרים. ז. מערכת יחסים מעורערת בתוך המשפחה מערכת היחסים בין המערערות לבין המשיב בינם לבין עצמם ובינם לבין האב התאפיינה בחוסר יציבות והיתה רוויית סכסוכים ומתחים לאורך כל התקופה בה אנו עוסקים. היחסים בין האב למשיב עברו עליות ומורדות - בשלב ראשון בשנת 1985 העביר לו האב את דירת המגורים שלו במתנה. ב1986- ערך, על פי הנטען, צוואה בה הדיר את הבן מכל חלקו בירושה. שנה לאחר מכן ב1987- נתן האב למשיב ייפוי כוח כללי לטפל בכל ענייניו. עובדה אחרונה זו מעלה תמיהות בשני מישורים: ראשית, היא אינה מתיישבת עם כוונת המנוח להדיר את הבן מן הירושה. קשה להלום מתן אימון בבן שינהל את כל עניניו של הורה, עם הדרתו של אותו בן מכל הירושה. שנית, עצם מתן יפוי הכח הכללי על ידי האב לבן מעלה שאלה באיזו מידה היה המנוח בר-יכולת לנהל את ענייניו - שאלה העשויה להשליך על כשרותו לצוות את רכושו בצוואה כאדם בר-דעת ובעל רצון חפשי. יתר על כן, בעוד יפוי הכח הכללי עומד בעינו, הגיש האב תביעה נגד המשיב ב1992- אך מספר חודשים לאחר מכן ביטל את התביעה, פיטר את עורך הדין וביטל את יפוי הכח שנתן לו. מציאות זו, המתאפיינת בסכסוך משפחתי בין הבנות - המערערות - מצד אחד לבין הבן המשיב ואשתו מצד שני, מעלה אפשרות כי האב המנוח נע מצד לצד בסכסוך זה, ואפשר שאף היווה מושא לניצול בידי קבוצה זו או אחרת. מצבו הבריאותי לא היה טוב כפי שהדבר עולה מהראיות, ואין לפסול אפשרות כי חולשתו הפיסית והמנטלית נוצלה גם בהקשר לעריכת הצוואה. מכל מקום, על רקע מערבולת סכסוכים אלה ומערכות היחסים הטעונות מטען-איבה כבד, קשה שלא להתרשם כי אפשר והיתה יד נעלמה, מדריכה ומכוונת, אשר שלטה במהלכי עריכת הצוואה, ובתנאים אלה קשה לדעת בבירור האם הצוואה אכן אמיתית היא והאם היא משקפת את רצונו האמיתי והחפשי של המנוח. המערערות, שעליהן נטל השכנוע, לא עשו כל מאמץ להסיר את הספקות בענין זה, ולא הציגו כל גרסה מטעמן. נטל ההוכחה 11. נחזור על עקבינו לנקודת המוצא: שורת הפגמים והתמיהות לגבי הצוואה ומשקלם המצטבר הטילו על המערערות נטל כבד להוכיח את אמיתות הצוואה, ובמקרה זה - כי מסמכי הצוואה אכן נחתמו על-ידי המנוח כדת וכדין וכי הם שקפו את גמירות דעתו ואת רצונו האמיתי והחפשי לאשר ייעשה ברכושו לאחר מותו. לדעתי הן לא עמדו בנטל זה, ולמיצער, לא הסירו את הספק הקיים באשר לאמיתותה של הצוואה מהבחינות האמורות. הן לא הציגו כל גרסה מטעמן, ולא הציעו כל הסבר למצבור הפגמים והליקויים שנתגלו במסמך הצוואה. אכן, מצווה לקיים דברי המת; אולם במה דברים אמורים? כאשר ניתן לדעת בוודאות כי המנוח הוא אשר ערך את הצוואה, ועשה כן בגמירות דעת ובלא שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת. אם אין בית המשפט משוכנע בכך, עליו להימנע מלקיים את הצוואה (ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, פד"י לט(4) 639, 642). הפן האחר של כיבוד רצון המת מחייב הימנעות מקיום צוואה מקום שאין וודאות לגבי רצונו האמיתי של המנוח, והחובה שלא לקיים צוואה מקום שאמיתותה בספק אינה נופלת במשקלה ובחשיבותה מהחובה לקיימה כאשר אמיתותה ברורה. בצוואה נפלו פגמים כבדים שכל אחד, גם כשהוא עומד לעצמו, מעורר קושי. בהצטברותם, הם מעלים ספק של ממש אשר לא הוסר באשר לאמיתות הצוואה. מכאן, שלא ניתן לקיים את הצוואה בגדרי סעיף 25 לחוק הירושה, ולהכשירה חרף הפגמים שנפלו בה. לאור זאת, נראה לי כי יש יסוד איתן לאמץ את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום לאשר את הצוואה ויש לקבל את ההתנגדות לקיימה. אציע, איפוא, לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערות לשלם למשיב את הוצאות המשפט בערכאה זו בסך כולל של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופטת ד. דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י. אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, י"א בסיוון תשס"ב (22.5.02). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il