נריה מטייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בש"פ 8874/15 בבית המשפט העליון בש"פ 8874/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם העורר: נריה מטייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי כב' השופט ר' כרמל, בעמ"י 31465-12-15, מיום 16.12.2015 ומיום 22.12.2015 תאריך הישיבה: י"א בשבט התשע"ו (21.1.2016) בשם העורר: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב פסק-דין השופט א' שהם: 1. השאלה המונחת לפתחנו במסגרת ערר זה היא: האם סמכות הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), לצורך גישור בין תום החקירה ועד להגשת כתב האישום, חלה גם על שחרור בערובה ל"מעצר בית", לפי סעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים? 2. מאחר ששאלה זו טרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה, החלטנו ליתן למבקש, בהסכמת המשיבה, רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך יקרא המבקש משלב זה ואילך: העורר. הליכים קודמים 3. העורר נעצר ביום 12.12.2015, בשעה 13:40, בחשד של איומים ותקיפת בת זוגו. למחרת, דן בית משפט השלום בירושלים (מ"י 23740-12-15) בבקשה להארכת מעצרו של העורר ב-5 ימים נוספים לצורכי חקירה. בית משפט השלום החליט, ביום 13.12.2015, לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, בציינו כי אין לו עבר פלילי, וכי ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופה ראויה. עם זאת, עוכבה החלטת השחרור בערובה, לבקשת המשיבה, עד ליום 14.12.2015 בשעה 11:00, לצורך הגשת ערר לבית המשפט המחוזי. 4. הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"י 25548-12-15), אשר נדון על ידי כב' השופט ר' כרמל, שהחליט להאריך את מעצרו של העורר עד ליום 15.12.2015 שעה 14:00, על מנת למנוע את שיבושה של החקירה. 5. ביום 15.12.2015, הוגשה לבית משפט השלום בירושלים הצהרת תובע, בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ובה נאמר, כי "יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד [העורר] בגין תיק חקירה זה ולבקש את מעצרו עד תום ההליכים". ועוד נאמר באותה הצהרה, כי "לצורך השלמת לימוד החומר, הכנת כתב אישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים, נדרשים למבקשת 3 ימי מעצר נוספים". הדיון בבקשה התקיים בפני כב' השופטת ג' סקפה-שפירא, אשר החליטה להאריך את מעצרו של העורר "לצורך הגשת כתב אישום עד ליום 17.12.2015 בשעה 10:00". 6. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נדון, ביום 16.12.2015, על ידי כב' השופט ר' כרמל. בתום הדיון, החליט השופט כרמל לקבל את הערר, בציינו כי "אכן קיימת עילה לכאורה לבקש מעצרו של [העורר] עד תום ההליכים ולא ניתן לומר כי נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא". עם זאת, הבהיר השופט כרמל כי בית משפט השלום פסל חלופת מעצר שלא היתה ראויה "מבחינת יכולת הפיקוח". ואולם, בדיון שנערך לפניו, כך הבהיר השופט כרמל, "הוצגה חלופה ראויה יותר". לפיכך, החליט השופט כרמל להורות על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית אחותו, ועוד נקבע, כי "מעצר הבית יחול, בשלב זה, ל-60 יום". נקבע בנוסף, כי העורר יפקיד סכום של 5,000 ₪ והוטלו ערבויות נוספות. 7. ביום 20.12.2015, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים "בקשה לעיון מחדש בתנאי המעצר בית המלא לאור העובדה שלא הוגש כתב אישום". בגוף הבקשה נטען, כי היות שהמשיבה הצהירה כי הינה זקוקה ל-3 ימים לצורך הגשת כתב אישום, ומשלא הוגש כתב אישום בתוך תקופה זו, הרי שיש "להורות על ביטול תנאי המעצר בית המלא", או לחילופין לקצר את תקופת התנאים המגבילים בצורה משמעותית. הבקשה נדחתה, ביום 22.12.2015, על ידי השופט כרמל באמצעות פתקית, שבה נאמר, בין היתר, כי "אין בעובדת אי הגשת כתב אישום להשליך על שאלת המסוכנות". הבקשה לרשות ערר 8. בבקשה למתן רשות ערר נטען על ידי עו"ד דוד ברהום, בא כוחו של העורר מטעם הסנגוריה הציבורית, כי סעיף 17(ד) נועד לאפשר הארכת מעצר "חרף סיומה של חקירה ובאין כתב אישום", לתקופה של 5 ימים לכל היותר. זאת, בכפוף להצהרת תובע על כוונה להגיש כתב אישום, שבצידו בקשה למעצר עד תום ההליכים. לשיטתו של עו"ד ברהום, לא ניתן "להסיג את גבולו של סעיף 17(ד) מעבר לאותם חמישה ימים", גם "בשעה שההחלטה אינה מעצר אלא שחרור". נטען, בהקשר זה, כי סעיף 17(ד) אינו מאפשר להטיל "תנאי ערובה" כלשהם, לתקופה שהינה ממושכת יותר מ-5 ימים. בשלב הצהרת התובע, כך הוסיף וטען עו"ד ברהום, כל הגורמים הנוגעים בדבר מסתמכים על הצהרתו של התובע, ועל כן אין מקום "לחייב את העצור בשהייה בתנאים מגבילים מעבר לתקופה שהתבקשה מלכתחילה על ידי התביעה". עוד נטען, כי במקרה דנן חרג בית המשפט המחוזי מסמכותו שעה שהטיל תנאי מעצר בית מעבר ל-5 ימים, בשלב הצהרת התובע. לפיכך, התבקשנו ליתן לעורר רשות ערר, לדון בערר לגופו, ולהורות על ביטול החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים. הדיון בערר 9. בדיון בערר, חזר עו"ד ברהום על עיקרי טענותיו, אך הוא צמצם את הטענה לעניין מגבלת חמשת הימים, לשחרור בערובה בתנאי מעצר בית בלבד. במילים אחרות, אותה מגבלה לא תחול, לשיטתו של עו"ד ברהום, כאשר מדובר בשחרור בערובה בתנאים מגבילים אחרים. עו"ד ברהום הוסיף וטען, כי ניתן להמיר את חמשת ימי המעצר, הדרושים לגישור עד להגשת כתב אישום, בחמישה ימי מעצר בית, אך לא מעבר לכך. עו"ד ברהום טען עוד, כי יש משמעות נכבדה להצהרת התובע, והעצור רשאי להניח כי יוגש כתב אישום נגדו בתוך חמישה ימים, בין אם יוארך מעצרו ובין אם ישוחרר בערובה. לחלופין נטען, כי יש להפעיל במקרים מעין אלה את עקרון המידתיות ובכל מקרה אין להאריך את תקופת השחרור למעצר בית לפרק זמן ארוך, ולדברי עו"ד ברהום, אם תקבע תקופה של כ-10 ימים "אוכל לחיות עם זה בשקט", אך אין להשלים עם תקופה של 60 ימים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. 10. המשיבה, אשר יוצגה על ידי עו"ד שרית משגב, גורסת כי הערר אינו מעלה שאלה של סמכות, אלא עוסק "ברובד הפעלת שיקול הדעת". לשיטת המשיבה, סעיף 17(ד) מדבר על חשוד שנמצא במעצר ומבקשים להאריך את מעצרו עד להגשת כתב אישום, על מנת להגיש, בד בבד, בקשה לעוצרו עד לתום ההליכים. עוד נטען, כי מרגע שהוחלט על שחרורו של החשוד לחלופת מעצר כלשהי, אין תחולה לסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, והסעיף המתאים הינו סעיף 44 שעניינו "שחרור בערובה על ידי בית המשפט", כאשר תקופת הזמן שבה יחולו תנאי הערובה הוגדרה בסעיף 58 לחוק המעצרים. עם זאת, ציינה המשיבה כי יש לבחון את סבירות ההחלטה, ככל שהדבר נוגע לתקופה שבה ישוחרר החשוד בתנאים מגבילים, כאשר גם לשיטתה תקופה של 60 ימים הינה בלתי סבירה, בנסיבות העניין. הובהר על ידי המשיבה, כי בדרך כלל תקופת השחרור בערובה אינה עולה על 7 ימים, כאשר במקרה בודד וחריג נקבע פרק זמן של 14 ימים. אשר למועד הגשת כתב האישום, סבורה המשיבה כי אין הכרח להיכנס לסד של חמישה ימים, שעה שהחשוד משוחרר בערבות. מגבלה זו יוחדה, כך נטען על ידי המשיבה, אך ורק למי שנתון במעצר, כשאז יש דחיפות רבה בהגשת כתב האישום. עם זאת, מוסכם, כאמור, על המשיבה כי אין להשהות את מועד הגשת כתב האישום, גם כאשר החשוד אינו עצור, לתקופה ארוכה ובלתי מוגבלת בזמן. על יסוד האמור, התבקשנו לדחות את הערר. דיון והכרעה קווים לדמותו של סעיף 17(ד) לחוק המעצרים 11. סעיף 17(ד) לחוק המעצרים קובע לאמור: "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר, ואולם אם הצהיר תובע כי עומדים להגיש כתב אישום נגדו ושוכנע בית המשפט, כי יש עילה לכאורה לבקש את מעצרו עד תום ההליכים, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ב)". מטרתו של סעיף 17(ד) הינה לגשר בין תקופת המעצר לצורכי חקירה, כאשר החקירה עצמה הסתיימה, לבין מועד הגשת כתב האישום, "במובן זה שהחשוד יישאר במעצר בתקופת ביניים זו" (בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי, פ"ד נד(4) 794, 800 (2000) (להלן: עניין בדווי). הטעם לחקיקתו של סעיף 17(ד) נעוץ בעובדה כי משהסתיימה החקירה ועוד טרם הגשת כתב אישום, לא היתה עילה שבדין לבקש את המשך מעצרו של החשוד. במצב דברים זה, וכפי שהובהר בעניין בדווי, התפתחה פרקטיקה בלתי רצויה, לפיה התייחסו לתקופה שבה טרם הוחלט על הגשת כתב אישום, כאילו החקירה טרם הסתיימה, והתבקשה הארכת מעצר לצורכי חקירה. מצב דברים זה יצר חוסר נוחות מובנת, שכן התבקשה הארכת המעצר "לכאורה לצורכי חקירה, שעה שבפועל במרבית המקרים כבר הסתיימה החקירה וחומר הראיות היה נתון בידי התביעה" (עניין בדווי, בעמ' 804). על רקע זה הוספה עילת מעצר עצמאית, המאפשרת את החזקתו של החשוד במעצר לימים ספורים נוספים, אף שחקירתו הסתיימה, וזאת במטרה לאפשר לתובע לעיין בחומר החקירה, להגיש כתב אישום, ולבקש את מעצרו של החשוד עד לתום ההליכים. בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-עיכוב, מעצר ושחרור), התשנ"ה-1995, נאמר בהקשר זה: "החוק המוצע מסמיך שופט להשאיר חשוד במעצר, אף שנסתיימה החקירה, לתקופה שלא תעלה על חמישה ימים, לצורך הגשת כתב אישום, זאת בתוך 30 הימים המוזכרים ובתנאי שהתביעה עומדת לבקש את מעצרו של החשוד עד לתום ההליכים. הוראה זו דרושה במקרים שבהם איסוף הראיות לצורך הגשת כתב האישום הסתיים עם תום תקופת צו המעצר שניתן. במקרים אלה יש צורך במספר ימים נוספים לשם הבאת החומר לתובע ולימוד החומר בידי התובע כדי להגיש את כתב האישום. במצב שבו מתכוונת התביעה לבקש מעצר עד תום ההליכים עם הגשת האישום, אין מקום לשחרר את העצור למספר ימים שבין תום תקופת צו המעצר שניתן נגדו לצרכי החקירה לבין הגשת האישום" (הצעת חוק 2366, ח' באדר א' התשנ"ה, 8.2.1995, בעמ' 310). הפעלת סמכות המעצר על פי סעיף 17(ד), מותנית בהגשת הצהרת תובע לפיה יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד החשוד ולבקש את מעצרו עד לתום ההליכים בעניינו. כפי שנקבע בעניין בדווי, אין צורך בהצהרת תובע "חד משמעית" על הגשת כתב אישום, "אלא די בהצהרת שלפיה נראה לכאורה שיש מקום להגיש כתב אישום" (שם, בעמ' 809). 12. עוד נקבע בפסיקה, כי גם לאחר שהוחלט על מעצרו של חשוד, בהתאם לסעיף 17(ד), בעקבות הגשת הצהרת תובע, ייתכנו מצבים של "חזרה לאחור", כאשר חלה התפתחות המצריכה את חידוש החקירה. זאת, לצורך ביצוע פעולות חקירה מהותיות "שיש בהן להשליך על תוכן האישום או על האפשרות כי יימצא שהחשוד אינו מעורב בעבירה המיוחסת לו" (בש"פ 1270/14 ששון נ' מדינת ישראל (20.3.2014) בפסקה 8). במקרה מעין זה, ניתן להגיש בקשה למעצרו של החשוד, בהתאם לסעיף 13 לחוק המעצרים, הדן במעצר לצורכי חקירה. עם זאת, נקבע כי לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, לצורך ביצוע פעולות חקירה טכניות, אלא שיש להראות כי מדובר בהשלמת חקירה בעניינים מהותיים. ועוד נקבע, כי כאשר התביעה מבקשת להורות על המשך מעצרו של החשוד, מעבר לתקופת הגישור של חמשת הימים, עליה להראות כי לא ניתן היה, בשקידה סבירה, לבצע קודם לכן את פעולות החקירה הנדרשות (בש"פ 8868/07 שימול נ' מדינת ישראל (24.10.2007)). 13. סוגייה נוספת, אשר נדונה בפסיקתו של בית משפט זה, נוגעת לרישא של סעיף 17(ד) הקובע, לכאורה באופן קטיגורי, כי "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר מהמעצר...". בהמשכו של הסעיף נקבע, כאמור, כי ניתן להורות על הארכת המעצר לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, בכפוף להגשת הצהרת תובע. מפשוטו של מקרא עולה, לכאורה, כי משלא הוגשה הצהרת תובע, והחקירה עצמה הסתיימה, יש לשחרר את החשוד ממעצר, ללא תנאים מגבילים. טענה זו נדונה בבש"פ 4829/14 פלוני נ' מדינת ישראל (8.7.2014) (להלן: עניין פלוני) ונדחתה על ידי השופט י' עמית, תוך קריאה למחוקק "להבהיר את נוסחו המנדטורי של סעיף 17(ד) רישא". נקבע בעניין פלוני, כי: "אכן, נוסחו של סעיף 17(ד) הוא מנדטורי, כביכול בית משפט חייב לשחרר את החשוד אם לא ניתנה הצהרת תובע. אולם, פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 17(ד) רישא מחייבת לבחון אם נתקיימו עילות המעצר של מסוכנות ושל שיבוש הליכי משפט גם אם נסתיימה החקירה. שאם לא כן, עלולה להיווצר תוצאה בלתי הגיונית בעליל, לפיה עבריין מסוכן עלול להשתחרר אך ורק מן הטעם שהחקירה הסתיימה אך משום מה לא ניתנה הצהרת תובע. עילות המעצר של מסוכנות ושיבוש הליכים המנויות בסעיפים 13 ו-21 לחוק המעצרים טבועות אינהרנטית בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, ואין באמור בסעיף זה כדי לאיין עילות אלה. בדומה, ולמרות שסעיף 17(ד) לחוק אינו מזכיר במפורש קיומה של חלופת מעצר, ברי כי רשאי בית המשפט להורות על חלופת מעצר ב'שלב הדמדומים' של סעיף 17(ד), המגשר בין שלב סיום החקירה, כאשר העצור בחזקת חשוד לפי סעיף 13 לחוק המעצרים לבין מועד הגשת כתב האישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים של נאשם לפי סעיף 21 לחוק המעצרים" (שם, בפסקה 3, וראו דיון נרחב בסוגיה זו בב"ש (נצ') 1419/99 זיתוני נ' משטרת ישראל – תחנת טבריה (13.10.1999)). נציין, בראש ובראשונה, כי אף אנו מצטרפים לקריאה כי המחוקק יבהיר את נוסחו של סעיף 17(ד) רישא, על מנת להסיר כל ספק בעניין זה. עם זאת, אין חולק כיום, כי בית המשפט מוסמך לשחרר חשוד לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, כאשר החקירה הסתיימה, וגם באין הצהרת תובע. אין צריך לומר, כי משהוגשה הצהרת תובע בתום החקירה, רשאי בית המשפט להורות על שחרורו של החשוד בערובה, בהתאם לסעיף 44 לחוק המעצרים, והוא אינו מחויב להיענות לבקשת התביעה, להאריך את המעצר לתקופת גישור. האם השחרור בערובה לאחר הצהרת תובע מוגבל "לתקופה שלא תעלה על 5 ימים"? 14. בפתח הדברים, מן הראוי להבהיר כי אין בסיס להבחנה, אותה מבקש עו"ד ברהום לעשות, בין שחרור בערובה למעצר בית, לבין שחרור בערובה בתנאים מגבילים אחרים. במילים אחרות, ככל שתתקבל טענתו של הסניגור בדבר תחולתה של "מגבלת חמשת הימים", הקבועה בסעיף 17(ד) לחוק המעצרים, לגבי שחרורו של החשוד למעצר בית, כי אז יש להחיל מגבלה זו על כל סוג של שחרור בערובה. זאת שכן, איסור יציאה ממקום המגורים (קרי: מעצר בית), אינו אלא אחד מן התנאים שבית משפט קמא רשאי לקבוע בהחלטה על שחרור בערובה, בהתאם לסעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים (ראו, בהקשר זה, בש"פ 8911/03 פונטוס נ' מדינת ישראל (5.10.2013)). סעיף 48 לחוק המעצרים, קובע 12 תנאי שחרור בערובה אפשריים, ואין מדובר ברשימה סגורה, וביניהם הגבלות שונות על חירותו ועל חופש תנועתו של החשוד. אכן, שחרור בערובה בתנאי מעצר בית נחשב, ככלל, כמגבלה החריפה ביותר (למעט, כמובן, מעצר סגור) על חירותו של החשוד, ואולם אין להקל ראש במגבלות אחרות, כגון: חובת מגורים "באזור, בישוב או מקום בארץ שיקבע" (סעיף 48(א)(3)); איסור יציאה מהארץ (סעיף 48(א)(2)); חובת התייצבות בתחנת המשטרה במועדים שייקבעו (סעיף 48(א)(8)), ועוד. אפנה, אפוא, לבחון את השאלה העומדת להכרעה, היינו: האם, בדומה למעצר גישור לתקופה שלא תעלה על 5 ימים, לא ניתן להורות על שחרור בערובה, בהינתן הצהרת תובע, לפרק זמן העולה על תקופה זו? לאחר בחינת תכלית חקיקתו של סעיף 17(ד) ועיון בהיסטוריה החקיקתית, דומה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. מטרתו של סעיף 17(ד), כפי שהובהר לעיל, הינה לאפשר את המשך מעצרו של חשוד, שחקירתו הסתיימה, לפרק זמן מוגבל (5 ימים לכל היותר), לצורך הגשת כתב אישום, שבצידו בקשה למעצר עד תום ההליכים. כאשר אין בכוונתה של התביעה לבקש את מעצרו של החשוד עד לתום ההליכים בעניינו, כי אז אין צורך להיזקק לפרוצדורה הקבועה בסעיף 17(ד), שכן כבר נפסק כי ניתן לבקש את שחרורו של החשוד בתנאים מגבילים, גם אם הסתיימה החקירה, בהתאם לעילות המעצר הרגילות. נראה בבירור, כי סעיף 17(ד) לא נועד, על פי תכליתו, לעסוק בנושא שחרורו של חשוד בערובה, דבר המוסדר בסעיפים 52-44 לחוק המעצרים. בגדרו של סעיף 17(ד), רשאי בית המשפט להעניק לתביעה את מלוא תקופת המעצר המבוקשת (עד 5 ימים); לקצר את תקופת המעצר לצורכי גישור; או להחליט כי אין הצדקה להמשך מעצרו של החשוד, לתקופה כלשהי, קצרה ככל שתהיה. משנבחרה האפשרות השלישית, רשאי בית המשפט להורות על שחרורו של החשוד ממעצר ללא תנאים מגבילים כלשהם, או להחליט על שחרורו בערובה, בהתאם לתנאי השחרור בערובה הקבועים בסעיף 48 לחוק המעצרים. אשר לפרק הזמן שבו ניתן להורות על שחרורו של החשוד בערובה, הרי שלכאורה חל סעיף 58 לחוק המעצרים, שעניינו "תוקף הערובה", ולפיו ניתן להורות על שחרור בערובה, טרם הגשת כתב אישום, לתקופה של עד 180 ימים, שניתן להאריכה, באישור תובע, לתקופה נוספת של 180 ימים. ואולם, משהוגשה הצהרת תובע, פירוש הדבר כי יש בכוונת התביעה להגיש בקרוב כתב אישום, ובנסיבות אלה יש מקום להגביל את תקופת השחרור בערובה, ובעיקר כאשר מדובר במעצר בית, לפרק זמן קצר וסביר. שמענו מפי באת כוח המשיבה, כי התקופה המקובלת, לפחות כאשר מדובר בשחרור למעצר בית, אינה עולה על מספר ימים בודדים, ולכל היותר עמדה תקופת השחרור בערובה על 14 ימים. אין צריך לומר, כי השאיפה תהיה לקצר, ככל הניתן, את התקופה עד להגשת כתב אישום, משהסתיימה החקירה והוגשה הצהרת תובע. עם זאת, נראה כי התקופה שבה נקבה המשיבה, כמפורט לעיל, הינה סבירה ואינה מצריכה התייחסות נוספת מצידנו. ומן הכלל אל הפרט 15. בענייננו, החליט בית המשפט המחוזי, אשר דן בערר על החלטתו של בית משפט השלום, כי למרות הגשת הצהרת תובע, לפיה יש כוונה להגיש כתב אישום ולבקש מעצר עד תום ההליכים, אין מקום להארכת המעצר. חרף זאת, הורה בית המשפט המחוזי כי העורר ימצא במעצר בית, "בשלב זה", ל-60 ימים. כפי שהובהר לעיל, בית המשפט המחוזי היה מוסמך להורות על שחרורו בערובה של העורר, גם לאחר הגשת הצהרת תובע, אך נראה כי פרק הזמן שנקבע על ידו הינו מופרז במשכו, בשים לב לעובדה כי החקירה הסתיימה וכי יש כוונה להגיש בקרוב כתב אישום נגד העורר. גם אם לא חלה הגבלת חמשת הימים, כנטען על ידי העורר, מן הראוי היה לקבוע פרק זמן שאינו עולה בהרבה על תקופה זו, ברוח האמור על ידי באת כוח המשיבה. עוד ראוי לציין, כי בדיון מקדמי שהתקיים בפני השופט ח' מלצר, ביום 29.12.2015, הובהר על ידי המשיבה כי יום קודם לכן הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים. עם זאת, ראינו לקיים דיון בערר בשל ההיבט העקרוני של הסוגיה, כאמור לעיל. 16. לסיכום, אציע לחבריי לדחות את הערר, ככל שהדבר נוגע לשאלה העקרונית שהונחה לפתחנו. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏י"ז בשבט התשע"ו (‏27.1.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15088740_I05.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il