פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בע"מ 8873/06 בבית המשפט העליון בע"מ 8873/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 20.9.06 בתיק ע"מ 1008/06 שניתן על ידי השופטים ח'טיב, הווארי וארבל בשם המבקש: בשם המשיבה 1: בשם המשיבים 3-2: עו"ד עמוס צדיקה עו"ד ענבל קצב (קרן) עו"ד אריה ליכט פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים ח'טיב, הווארי וארבל) מיום 20.9.06 בתיק ע"מ 1008/06, בו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (השופטת רבס) מיום 21.12.05 בתיק בש"א 2489/05. רקע ב. המבקש והמשיבה 1 (להלן הצדדים) נישאו בשנת 1979. בשנים 1988-1984 בנו הצדדים, במשאבים משותפים, בית מגורים במגרש הרשום על שם הורי המשיבה (המשיבים 3-2), ובו גרו במשך 15 שנה - עד שנישואיהם עלו על שרטון. עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים דרשה המשיבה 1 מהמבקש להתפנות מן הנכס. בתגובה הגיש המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 4621/04), בה עתר לשני סעדים חלופיים: (1) סעד הצהרתי לפיו למבקש 50% מהזכויות בבית ובמקרקעין, ובצדו סעד של פירוק שיתוף על דרך מכירת המקרקעין; (2) סעד הצהרתי לפיו זכאי המבקש להשבת השקעותיו בנכס, ופיצוי בגין נזקי הפינוי ממנו. ביום 1.11.05 הגישו המשיבים 3-2 בקשה למחיקת התובענה מחוסר עילה (בש"א 2489/05). בבקשה נטען כי המדובר בתביעה לאיזון משאבים, וככזו ניתן לדון בה רק עם פקיעת הנישואין. ביום 21.12.05 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את הבקשה. נקבע כי הסעד הראשון (הצהרה על בעלות) מתבסס על הלכת השיתוף שאינה חלה על הצדדים, ושהסעד השני (השבה) מחייב דיון כולל באיזון המשאבים – אשר אין לקיימו בטרם פקיעת הנישואין. ג. ערעור שהגיש המבקש נדחה בבית המשפט המחוזי ביום 20.9.06 (ע"מ 1008/06). נקבע כי אף שקיימת אפשרות עקרונית לתבוע סעד הצהרתי בטרם פקיעת הנישואין, במקרה שלפנינו הסעד שהתבקש בכתב התביעה הוא לאיזון בפועל של נכס ספציפי - סעד שאין לתיתו בטרם פקיעת הנישואין. עוד נקבע כי בנסיבות בהן קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי הכספים שהושקעו בנכס, אין אפשרות להיענות לסעד המבוקש בטרם תתבררנה כל המחלוקות הכספיות במסגרת הדיון באיזון המשאבים. ביחס לסעד החלופי נקבע כי אין לדון בו בנפרד מן הדיון באיזון המשאבים. בית המשפט ציין כי מחיקת התביעה אינה מונעת את הגשתה מחדש באופן שאינו מתבסס על איזון המשאבים - בעיקר כתביעה ביחס למשיבים 3-2 בדבר הזכויות שנתנו לבני הזוג בנכס, מבלי להתייחס ליחסים שבין בני הזוג - ונמצא כי "הנזק היחיד אשר יגרם לתובע הינו תשלום של אגרת התביעה בלבד" (עמ' 7). כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפנינו. ד. בבקשה נטען, כי הפסיקה הכירה באפשרות של בני זוג ליצור שיתוף קנייני רגיל בנכס ספציפי במקביל למשטר של חוק יחסי ממון (תוך הסתמכות על רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596) - ובנידון דידן בבית המגורים - ומסיבה זו אין מניעה לדון בשיתוף ובפירוקו בטרם פקיעת הנישואין, וללא קשר לחוק יחסי ממון; כן נאמר כי סעיף 5 לחוק יחסי ממון נוגע ליחסים בין בני הזוג ולא לתביעה כלפי צדדים שלישיים. נטען כי העובדה שהשותפים בנכס ספציפי נשואים זה לזו אינה יכולה לפגוע ביכולתם לקבל סעדים להם זכאים שותפים לפי דיני הקניין הכלליים, ובפרט כאשר המדובר במקרקעין הרשומים על שם צדדים שלישיים. עוד נטען - במישור הדיוני - כי המשיבים 3-2 כלל אינם יכולים להיבנות מהוראות חוק יחסי ממון, ולבקש את מחיקת התביעה. ולבסוף, נטען כי שגו בתי המשפט הקודמים בכך שלא איפשרו למבקש לתקן את כתב התביעה באופן של מחיקת המשיבה 1, ובכך שנקטו באמצעי החריף של מחיקת התביעה. ביום 27.12.06 התבקשה תשובת המשיבים, ובכללה התייחסות למצבה העדכני של התביעה לאיזון משאבים שהגישה המשיבה 1. ה. עוד בטרם הגשת התגובה, הגישה המשיבה 1 בקשה ל"עיכוב ההליכים" בתיק (בקשה מיום 25.2.07). בבקשה נטען, כי הצדדים "נמצאים בהליך סופי של חתימה על הסכם גירושין וממון", וצורף לה עמוד ראשון של הסכם שכותרתו "הסכם יחסי ממון וגירושין". ברם, בהמשך חזרה בה המשיבה והצטרפה לתשובת המשיבים 3-2, בה נטען כי תביעת המבקש מיוסדת כולה על חוק יחסי ממון, וצדקו אפוא בתי המשפט הקודמים בקבעם כי אין לדון בה לפני פקיעת הנישואין (הודעה מיום 28.2.07). עוד נטען, כי המבקש עצמו התגונן כלפי תביעת המשיבה 1 בטענה כי אין לדון באיזון משאבים בטרם פקיעת הנישואין. את הסכמתה הראשונית להסכם הגירושין נימקה המשיבה במצבו הרפואי הקשה של אביה, שמנע ממנה להתפנות לטיפול ראוי בענייניה המשפטיים. ו. המשיבים 3-2 הגיבו, כי אין לאפשר למבקש לטעון כנגד תחולתו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון הקובע את איזון המשאבים בפקיעת הנישואין, שכן הוא עצמו טען בכתב הגנה, משהגישה המשיבה תביעת איזון, כי אין מקום לכך עקב חלות סעיף 5, קרי, טענה הפוכה לטענתו עתה. המשיבה 1 הצטרפה כאמור למשיבים 3-2. ז. בתגובה נוספת של המבקש (מיום 25.3.07) נאמר, כי בחודשים ינואר-פברואר הגיעו הצדדים להסכמות בדבר הגירושין וחלוקת הרכוש - אך המשיבה חזרה בה ברגע האחרון. לתגובה צורפה החלטת בית הדין הרבני הקובעת - בעקבות הסכמת המשיבה 1 - מועד לסידור גט (החלטה מיום 11.2.07), והחלטה נוספת המבטלת את המועד שנקבע לאור בקשת המשיבה 1 (החלטה מיום 7.3.07). כן צורף פרוטוקול מדיון שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, בו הצהירו באי כוח הצדדים "כי הגענו לכלל הסכמות בכל הנושאים אשר במחלוקת בין הצדדים" (פרוטוקול מיום 29.1.07). עוד טען המבקש, כי בניגוד לעמדתו הראשונית, כיום נכון הוא לבצע איזון משאבים מלא באופן מיידי. דיון ח. לאחר העיון סברתי, כי יש להשיב את התיק לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שיבחן מחדש האם בנסיבות ראוי היה למחוק את התביעה. על כן אציע לחברי להיעתר לבקשה לרשות ערעור, לדון בה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור במובן שתואר מעלה. להלן נימוקי, שדומני כי יש בהם כדי להבהיר את מסגרת שיקול הדעת שעל בית המשפט לענייני משפחה להפעיל במקרים דומים. ט. אציין כאן, כי תחילה התלבטתי במידה מסוימת בעקבות הטענה כי המבקש "כירכר" (כלשון בית דין רבני באחד התיקים; ראו א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי (תשמ"ח) 181-180) בהליכים השונים בין טענות בזכות תחולתו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון לטענות כנגד תחולתו. הירהרתי האין בכך מעין השתק שיפוטי (רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625); ואולם, דומה - הגם שאין המבקש ראוי למחמאה על דרך התייחסותו ופעולתו, כי אין המדובר בטענה באותו הקשר עצמו, בהיות "כתובת עיקרית" בנידון דידן המשיבים 3-2, שעל שמם רשום הנכס. י. עיון בכתב התביעה שהגיש המבקש מעלה, כי שני הסעדים שנתבעו אינם מיוסדים על הלכת השיתוף או על חוק יחסי ממון. הסעד הראשי (הצהרת בעלות ופירוק שיתוף) נתבע על יסוד הטענה הקניינית: "כי סוכם בינו (המבקש - א"ר) לבין הנתבעים... כי הזכויות בקרקע ובבית הבנוי עליו, תהיינה שייכות בחלקים שווים לתובע ולנתבעת... התנהגות הצדדים, משך למעלה מעשור מלמדת, כי הלכה למעשה ראו כל הצדדים את הקרקע והנכס, כמשותפת לתובע ולנתבעת" (סעיפים 12(א) - (ב) לכתב התביעה). הסעד החלופי (השבת ההשקעה בנכס, ופיצוי בגין ביטול הרשיון) נתבע על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט ("הנתבעים, או מי מהם עשו עושר על חשבונו של התובע, שלא כדין" - סעיף 11(א); כן ראו סעיף 21(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969), ודיני הנזיקין. דומה אפוא כי הסעדים שנתבעו נובעים ממקור משפטי אחר מאשר "הלכות הזוגיות", ובודאי כך כלפי המשיבים 3-2 בעלי הקרקע - שבמהות הם הנתבעים העיקריים בעניין ספציפי זה. זאת, בלא שנתעלם מן הזוגיות בין המבקש למשיבה 1 כליבת היחסים בין הצדדים, שהיא העוגן להסמכת בית המשפט לענייני משפחה לדון בתיק, כפי שיוזכר להלן. י"א. בניגוד לרושם העלול להתקבל, התביעה למחצית מהזכויות בקרקע אינה נובעת מהסדר איזון או מהלכת שיתוף - אלא מהטענה שהמשיבים 3-2 העניקו לצדדים את הזכויות בנכס בחלקים שוים. אף הקניית הסמכות לדון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה אין יסודה בסעיף 1(1) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה - 1995 ("תובענה בעניני המעמד האישי"), אלא בסעיף 1(2) ("תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה"). כפי שציין המבקש, במקביל למערכת השיתוף הנגזרת מהיות הצדדים בני זוג, יכולים בני זוג לקיים שיתוף קנייני רגיל בנכס ספציפי (ראו לאחרונה ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 - השופטת, כתארה אז, ביניש; בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). טענת המשיב היא לשיתוף קנייני מסוג זה. תחולת דיני הקניין הכלליים על בני זוג נשואים י"ב. משבאנו לכלל מסקנה שעילת תביעתו של המבקש יסודה בדיני הקניין הכלליים, עולה השאלה האם יש בהיותם של הצדדים בני זוג נשואים כדי לשלול או לעכב את זכויותיהם זה כלפי זו לפי הדין הכללי (במובחן מהלכת השיתוף או חוק יחסי ממון)? לשאלה זו ניתנה תשובה ברורה בשורה ארוכה של פסקי דין. ראשית נקבע כי: "פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, 'במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו' (ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כ"ו(1) 393, 398)" (ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210 - השופט גולדברג). ובמקום אחר: "בכפוף לאספקטים מסוימים הקשורים לדיני המשפחה, כגון חובת המדור - סוגיה שאינה מתעוררת במקרה שלפנינו, פירוק שיתוף בדירה של בני זוג כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969" (בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); ראו גם רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856 - להלן פרשת בר אל; ע"מ (ירושלים) 643/01 גדלוב נ' גדלוב (לא פורסם); ע"א (נצרת) 298/96 דוד נ' דוד (לא פורסם)). י"ג. בעניין זה לא למותר לציין כי גם לפי הדין הכללי חלים על פירוק שיתוף בין בני זוג הסדרים מיוחדים (ראו סעיף 40א לחוק המקרקעין; סעיף 10א לחוק המיטלטלין, תשל"א - 1971) - אך עדיין בדין הכללי, ולא בדיני המשפחה, עסקינן. דברים אלה האמורים בזכויות תביעה לפי חוק המקרקעין, כוחם יפה גם לגבי יתר עילות התביעה של המבקש (שאף הן באות בגדרי זכות הקניין). לפי גישה עקרונית זו, לכאורה צריך היה בית המשפט לענייני משפחה להידרש לתביעת המבקש. ברם שוברה של הגישה העקרונית בצידה: "אף עליי מקובל שכל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירתם של בני זוג לא כעניין נפרד אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות ביניהם במחלוקת" (ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, מצא; להלן פרשת גולדברג; ראו גם תמ"ש (תל אביב) 6740/04 פ.א. נ' פ.ע. (לא פורסם)). דברים אחרונים אלה יסודם בשכל הישר ובניסיון החיים, כדי להשתדל, ככל הניתן, שלא לפצל הסדרים רכושיים בחיק המשפחה, וגם נוכח סוגיות כמו זכות מדור. ואולם, גם ל"שובר" זה כללים מנחים, והשאלה כיצד יכובדו הללו. השעיית זכויות קנייניות - נוסחת איזון י"ד. נוכח כל אלה, כיצד תיושב אפוא החתירה להשגת פתרון אחיד וכולל עם שמירה על זכויותיהם הקנייניות הכלליות של בני זוג כשותפים בנכס? גם בעניין זה פסיקה ענפה וברורה: "כדי להשיג התכלית האמורה (חתירה לפתרון אחיד - א"ר), יש לאפשר לבית המשפט לעניני משפחה לעכב את מימוש דרישת אחד מבני הזוג לפרק את השיתוף בנסיבות המתאימות. יחד עם זאת, אין משמעות הדברים כי יש לנקוט כאן גישה דיונית נחרצת, האוסרת על בית המשפט לענייני משפחה להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים בשלבים מוקדמים של הדיון שלפניו. לעיתים, ובמיוחד כאשר התדיינות בפני בית המשפט עלולה להיות מורכבת וארוכה, יהיה מקום להורות על פירוק השיתוף באופן מהיר" (פרשת בר אל, 863 - הנשיא ברק, ההדגשה הוספה - א"ר; פרשת גולדברג; בע"מ 1121/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). דהיינו, ככל שקיימת אפשרות להגיע להסדר כולל וסופי של מערכת היחסים הכלכלית בין בני הזוג בתוך זמן סביר, רשאי בית המשפט לענייני משפחה לעכב את הדיון בעילות הקנייניות ולאחדו עם הדיון בתביעות על יסוד דיני המשפחה (הלכת השיתוף או יחסי ממון), מכוח אותו היגיון שאליו נדרשנו. ט"ו. המדובר אפוא בהשעיית זכותו הקניינית של בעל דין להשתחרר משותפות כפויה (זכות הקבועה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין), אך פגיעה זו נעשית לתכלית ראויה (הגעה להסדר כולל וסופי בין הצדדים), ועל בית המשפט לוודא שהיא נעשית אך במידה שאינה עולה על הנדרש, ובאופן המשרת את התכלית האמורה. השכל הישר יהא יועץ טוב בכגון דא. ט"ז. לא תמיד השעיית תביעותיו של אחד מבני הזוג משרתת את התכלית של חתירה להסדר סופי, כולל והוגן. במקרים רבים "ההסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן-זוג החפץ בהפרדות זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק הגירושין, על מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר" (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 553 - הנשיא שמגר, ההדגשה הוספה - א"ר, ולדידי אוסיף גם, כי מיקוח וסחיטה אינם היינו הך, אף אם גם מיקוח אינו תמיד כליל שלמות; ע"א 736/85 לזר נ' לזר, פ"ד לט(4) 668); אציין, כי מסיבה זו יהיו לא אחת מקרים בהם דווקא הפרדת הדיון תסייע להגעה להסדר כולל (ראו בין היתר תמ"ש (תל-אביב) 36330/96 פלונים נ' אלמוני (לא פורסם)). המציאות גם מעידה כי במקרים רבים "דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות" (הנשיא ברק, פרשת בר אל, 863) - גם כאן, נאותות הפגיעה היא עניין לבית המשפט לענות בו, בגדרי השכל הישר, הסבירות ועל כולנה ההגינות. בבואו לבחון את סבירות השעייתה של הזכות הקניינית, על בית המשפט להתחשב בשורה של משתנים, לרבות הסיכוי להגיע להסדר כולל בתוך זמן סביר; השפעת מימושן של הזכויות הקנייניות על הסיכוי האמור (לטוב או למוטב); הנזק העלול להיגרם למי מבני הזוג כתוצאה מהעיכוב; השלכות העיכוב על צדדים שלישיים, ושיקולים נוספים לפי הנסיבות הספציפיות. מן הכלל אל הפרט י"ז. נוכח האמור, ההכרעה במקרה שלפנינו תלויה בשאלה האם צפוי הסדר כולל בטווח הזמנים הנראה לעין, והאם עיכוב הדיון בתביעה הקניינית יקדם השגת הסדר כאמור או שמא יכביד עליה, ומה תהיה השפעת העיכוב על הצדדים בהווה. כזכור המשיבים התבקשו לעדכן בתגובתם לגבי מצבה של התביעה לאיזון משאבים - אך בתגובתם לא באה התייחסות עניינית לסוגיה. מנגד ציין המבקש, כי הוא נכון להתגרש ולהגיע לאיזון משאבים באופן מיידי. בפני בית הדין הרבני טענה המשיבה כי הסכמתה לסידור גט "הוגשה לאור סברתה של האשה, כי הבעל אכן יאות להגיע להסכם בין הצדדים ולמחוק את תביעתו בעניין דירת הוריה" (הבקשה צורפה לתגובת המבקש מיום 25.3.07), ויתכן אפוא, ונוכל רק לקוות, כי הסדרת הסוגיה שבפנינו יכולה להסיר אבן נגף מרכזית בדרך לסידור הגט. י"ח. ועוד, ואולי בכך עיקר, נשוב ונטעים כי עיקרה של תביעת המבקש מופנה כנגד המשיבים 3-2. בסעד העיקרי התבקש בית המשפט להצהיר כי המשיבים הללו העניקו במתנה את המקרקעין לבני הזוג, ובסעד החלופי נדרשו המשיבים 3-2 לפצות את המבקש בגין השקעתו במקרקעין שלהם, ובגין הנזקים שנגרמו לו מביטול הסכמתם לגור בנכס. דהיינו, מקומה של המשיבה בהליך ספציפי זה אינו בראש הקרואים, גם אם מופיעה היא ראשונה בסדר המשיבים וגם לכך משקל בשאלה האם ראוי להשעות את זכויות המבקש. י"ט. בסופו של יום סברתי, כי בתי המשפט הקודמים השעו את זכויות התביעה של המבקש בטרם דיון הבוחן את האיזון בין הפגיעה בזכויותיו לבין הניסיון להגיע לפתרון כולל וסופי - קרי, אם השעיה כאמור אכן מקדמת תכלית זו. אטעים כי איני קובע מסמרות. בנסיבות אציע איפוא לחברי - כאמור - להשיב את התיק לבית המשפט לענייני משפחה, כדי שיבחן מחדש את שאלת מחיקת התביעה נוכח השיקולים האמורים. לצדדים ייאמר, כי טוב יעשו אם יגיעו בכוחות עצמם להסכם כולל - שעל סיפו כבר עמדו בעבר. כ. באשר לדברי חברי השופט לוי, אציין - בכל הכבוד - כי לעניות דעתי שאלה היא אם אכן המדובר בדינים "המתחרים על בכורה" כשלעצמם. על פירוק שיתוף קנייני - גם אם השותפים הם בני זוג - חל חוק המקרקעין (והוא הדין לשיתוף לפי פקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1975 וכדומה); והרי חוק יחסי ממון כשלעצמו אינו דן, בפירוק שיתוף. לדידי, השאלה העומדת לדיון היא כיצד על בית המשפט לענייני משפחה להפעיל את הסמכות שבשיקול דעת להשהות את יישום דיני המקרקעין בזיקה לאיזון המשאבים. הטעם לדידי לרשות ערעור בגלגול זה הוא איפוא הבהרת סוגיה זו, ודומה כי הפער ביני לבין חברִי השופט לוי בסופו של יום אינו גדול. כ"א. המשיב ביקש שנימנע מדיון בבקשה, שכן הצדדים קרובים להסדר. ואולם, המבקש -על פי תגובתו- בדעה שונה, ולא ראינו לעכב את הכרעתנו. בנסיבות אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: 1. צר לי, אך לא אוכל להצטרף לתוצאה עליה הסכימו חברַי. 2. מן הפסיקה, שעיקריה הובאו גם בידי חברי השופט רובינשטיין, קמה ונפרשת המסגרת הנורמטיבית להכרעה בסוגיה שבפנינו. משולה היא לזירה אשר בשני קצותיה ניצבים, זה מכאן וזה מכאן, עקרונות של דין המתחרים על בכורה. מן העבר האחד ניבט כלל יסוד של דיני הקנין – זה המעוגן בסעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, וקובע כי זכותו של שותף במקרקעין היא לדרוש את פירוק השיתוף בנכס בכל עת (ובלשון החוק: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף"). ואילו מן העבר האחר משקיף על הסוגיה עקרון, קצתו הליכי ועיקרו מהותי, שמתחום דיני המשפחה. הורתו בחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, אשר מכוחו פרשֹה אותה ערכאה את כנפיה על כלל הסוגיות השנויות במחלוקת בגדרו של תא משפחתי אחד (רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פ"ד נד(4) 337, 342; רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר ואח', פ"ד נז(5) 491, 499). על עקרון זה נסמכה האפשרות, עליה עמד בית-משפט זה ברע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856, כי פירוק השיתוף שבין בני זוג בנכס מקרקעין יוּצא לפועל רק במסגרת יישומו של הסדר גירושין כולל, רכושי ולא רכושי כאחד (לענין האחרון ראו גם ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205; תמ"ש (ת"א) 21040/96 פלוני נ' פלונית, לא פורסם). עמדו על כך השופטים ארבל וגייפמן במאמר פרי עטם: "בתובענות בענייני משפחה נדרשת הכרעה המחייבת היררכיה בין שיקולים שונים ויצירת איזון בין אינטרסים מתחרים. עם הקמת בית-המשפט למשפחה, בצד חדירה מואצת של שיקולים מדיני המשפחה, עלה גם המשקל הסגולי של שיקולים אלה, כאשר מתבקש בית-המשפט למצוא דרך המשלבת תחומי משפט שונים במסגרת משפטית אחת. ... גם בסוגיה של פירוק שיתוף בנכס של בני זוג עלה המשקל הסגולי של שיקולים מדיני המשפחה". ... השיקול הקניני לפירוק שיתוף הינו אחד השיקולים אך לא השיקול היחידי. בנסיבות מסוימות עשויה ידם של השיקולים האחרים, המצביעים על עדיפות דיני המשפחה, להיות על העליונה". [ד' ארבל וי' גייפמן "חוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995" הפרקליט מג (תשנ"ז) 431, 450] 3. באומרנו "דיני משפחה" הכוונה היא בראש ובראשונה להוראותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. חוק זה מעגן עקרון יסודי, והוא כי עם סיומם של יחסי הנישואין ייכנס לתוקפו משטר זכויות חדש, תולדת פירוקו של התא המשפחתי. ראשיתו בהסדר אובליגטורי, וסופו בקביעתו של מצב הזכויות הקניני בנכסיהם המשותפים של בני-הזוג. ולא הסדר חדש סתם, כי אם כזה שנתגבש מתוך הסכמתם של בני-הזוג ובהיעדר הסכמה כזו, מתוך מה שהחוק מייחס לו "חזקת הסכמה" – הסדר איזון משאבים הקבוע, כברירת מחדל, בפרק השני לחוק, ומורה על חלוקת הרכוש המשותף בחלקים שווים. מוקד הענין הוא גמירת דעתם של הצדדים, המפורשת או המשוערת, שתכליתה להבטיח כי לא יקופחו זכויותיו של מי מהם (דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 604; בג"צ 9734/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נט(2) 295, 304; בע"מ 5794/03 פלונית נ' פלוני ואח', טרם פורסם 12.12.05). 4. אותה תכלית ממש היא הניצבת, להשקפתי, ביסודה של התחרות המדוברת. מקום בו קם חשש כי בפירוק שיתוף מוקדם יהא כדי לסכל תכלית זו – באשר ימנע הוא גיבושו של הסדר כולל או שיגרום לקיפוחו של בן-הזוג שאינו מבקש את הפירוק, כי אז אפשר שיימצא מקום להגביל את הזכות שמכוחו של סעיף 37 הנ"ל. אין פירוש הדבר כי זכות זו נשללת. אולם, בנסיבות המתאימות, השימוש בה מוכפף לעקרונות שמתחום דיני המשפחה, ונתון הוא לסייגים שאלה מכתיבים. 5. ומהו אשר עלול להביא לקיפוח זכותו של בן הזוג האחר? התשובה לכך פשוטה: נכס המקרקעין שפירוק השיתוף בו נדרש – ובפרט מקום בו מדובר בבית-המגורים – אפשר שייכלל במסת הנכסים העומדים לאיזון משאבים עם פירוקו של קשר הזוגיות. כנגד חלקו של בן הזוג האחד בו, עשויות לעמוד זכויותיו של בן הזוג האחר בנכס זה או בנכסים אחרים, כמו גם זכויות והסדרים שאינם קניניים, ואף חובות של בן הזוג האחד למשנהו. אלה הם כולם נושאים להסדר כולל (סעיפים 6-5 לחוק יחסי ממון; ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584; תמ"ש (ת"א) 20950/96 גלילי נ' גלילי, לא פורסם; תמ"ש (ת"א) 103490/00 א.ו ואח' נ' א.נ, לא פורסם). החשש הוא, כי פירוק השיתוף בטרם עת יגרע את הנכס ממאגר כללי זה. רציונל זה תקף, כמובן, גם בשעה שאחד מבני הזוג – כבמקרה שבפנינו – מקדים ומבקש, כתנאי הכרחי לעתירתו לפירוק שיתוף, כי תוכר בעלותו המשותפת בנכס. ככלל, איני רואה קושי מיוחד בדיון במצב הזכויות אף בטרם גובש הסדר כולל. ואולם, החשש הוא מפני פתיחת הפתח למימושן של זכויות אלו קודם זמנן (לענין זה מבקש חוק יחסי ממון עצמו ליתן מענה בדמותו של ההסדר שבסעיף 7 לחוק זה, ואולם זהו הסדר הצופה פני עבר ומשום כך הפעלתו עלולה להיות מסובכת ביותר וכרוכה גם בענינם של צדדים שלישיים). 6. צדו האחר של אותו מטבע הוא, כי בשעה שלא ניתן להצביע על קשר ממשי בין ההכרעה הקנינית לבין הסדרי הגירושין, שוב אין יסוד לעכב בעדו של מבקש הפירוק מלממש את זכותו שבדין. שכן, אם אין גירושין עומדים על הפרק, ממילא אין הדין מורה על הגדרתן-מחדש של הזכויות בנכסים המשותפים, ולא די באפשרות כי לעתיד הרחוק יפקעו הנישואין, כדי להצדיק הגבלה על הזכות לדרוש את פירוק השיתוף כבר כעת. 7. השאלה העומדת לבחינתו של בית-המשפט לעניני משפחה היא, לפיכך, מהו אופייה האמיתי של הסוגיה המונחת לפתחו. מקום בו קשורה העתירה לפירוק שיתוף בנכס, בטבורה, לכוונה ממשית ובת-ביצוע לשים קץ ליחסי הזוגיות בדרך של גירושין, לאמור – כי עניני הרכוש כולם (וסוגיות נוספות) עומדים על הפרק ומצויים בפני הסדר כולל הנראה באופק, כי אז תגבר מצוות ההלכה הפסוקה, והפירוק יעוכב. ומנגד, ככל שיסוד זה חלש הוא ורחוק יותר, בבחינת ניתוקן של הסוגיות – פירוק השיתוף והסדרת עניני הממון עקב גירושין – זו מזו, כמו גם כשאין תוצאתה של הפנייה לדיני המשפחה אלא גרימתו של עיכוב ממושך ובלתי מידתי ביכולתו של מי מהצדדים ליהנות מזכויותיו ברכוש המשותף, כך תחזק הנטייה להכיר במהלך הפירוק כפעולה העומדת לעצמה והיא ברת מימוש מיידי (ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג, לא פורסם 25.6.97). 8. על יסודה של אותה תכלית ממש, מוסמך בית-המשפט – מקום בו הוא נוכח כי ההתנגדות לפירוק השיתוף והדרישה לדחותו עד לפקיעת הנישואין, אין מטרתה אלא סיכול היכולת להגיע להסכם שלם המעגן כראוי את זכויות הצדדים שניהם – להיעתר לבקשה לפירוק המוקדם. וגם אז, יוכל הוא להחליט, ככל שנמצא לו טעם לדבר, כי ביצוע הפירוק בפועל יעוכב. עמד על כך הנשיא מ' שמגר: "ייתכן שדווקא הקדמת הדיון בפירוק השיתוף יש בה כדי לקדם את פתרון המחלוקות, כי אם יקבע בית המשפט, על יסוד הראיות שלפניו, מה חלקיהם של כל אחד מן השותפים לדירה, תוסר אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת לפני בית הדין הרבני. זאת ועוד, פירוק השיתוף אינו חייב להביא להחלטה בדבר פינויו על אתר של בעל דין כלשהו, כי אחרי שתוכרע השאלה בדבר היקף הבעלות של כל אחד מבעלי הדין, יוכל בית המשפט, למשל, לעכב, לפי שיקול-דעתו, את הביצוע...". [ע"א 736/85 לזר נ' לזר, פ"ד לט(4) 668, 669] 9. ועוד אוסיף, כי לעולם תהא שאלת התחרות בה דיברתי כפופה לחובות תום הלב – הן זו הכללית (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) והן זו הקבועה פרטנית באשר לזכויות במקרקעין (סעיף 14 לחוק המקרקעין). לאמור, מקום בו פועל אחד הצדדים שלא בתום לב, יהא הוא מושתק מלטעון כי כלל התחרות שהוצג תומך בעמדתו. 10. בפרשה שבפנינו, אף שאודה כי התקשיתי להשלים עם פסק-דינה של הערכאה הדיונית, אשר דומה כי לא מיקדה די הצורך את קביעותיה בשאלה זו כל עיקר, נמצא לי תיקון בהכרעתה של ערכאת הערעור, כמו גם בעמדות שהציגו הצדדים בטיעוניהם דכאן. מזו כמו מאלו למד אני, ואיני סבור שנותר פתח לטעות בדבר, כי תביעותיו של המבקש צמחו כולן מתוך הליכי הגירושין בהם נתונים בני הזוג, והן קשורות בקשר ישיר לשאלה הרכושית במלואה. אכן, אלמלא גמרו השניים בדעתם לפרק את קשר הנישואין, למעשה ולהלכה, ואגב כך להסדיר את כל עניניהם הרכושיים, ואלמלא חשש המבקש כי חלקו יימצא חסר בכל הקשור לבית-המגורים, לא הייתה הסוגיה, נדמה, מונחת לפתחה של הערכאה הדיונית מלכתחילה. בית-המשפט המחוזי לא ראה כל יתרון, מבחינת הסיכוי להגיע להסדר כולל, בפירוקו של השיתוף קודם לפקיעתם של הנישואין; אדרבה, קבע הוא בלשון מפורשת כי היות ש"קיימת מחלוקת בין הצדדים ביחס לכספים אשר הושקעו על ידם בבניית הבית, אין המקרה מסוג המקרים בהם יכול בית המשפט להעניק [את הסעדים שנתבקשו], קודם שפקעו הנישואין והתבררה המחלוקת בכללותה" (עמ' 5 לפסק-הדין). 11. איני רואה אפוא מקום להשבת הסוגיה לבחינה נוספת בפני בית-המשפט לענייני משפחה. משכך, והואיל וממילא אין היא מעוררת שאלה כללית החורגת מענינם של הצדדים המסוימים לה, לא ראיתי מה עילה היא כי נתיר ערעור שני. לוּ נשמעה דעתי, הייתה הבקשה נדחית. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: מעיון בחוות דעותיהם של חבריי עולה כי המרחק ביניהם אינו כה רב, שעה שעל שניהם מקובלות ההלכות הכלליות הנוגעות לפירוק השיתוף בין בני זוג, כפי שהן באו לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים (ראו למשל, רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856; ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג (לא פורסם); ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3) 205). בסופו של יום, מצאתי לנכון לצרף דעתי לדעתו של חברי השופט א' רובינשטיין אשר הגיע לכלל מסקנה, כי הערכאות קמא הורו על דחיית בקשת המבקש לפירוק השיתוף מבלי שבחנו לעומק, האם קיימת הצדקה לכך. בפיסקה ט"ז לחוות דעתו מונה חברי שורה של שיקולים מנחים להפעלת הסמכות הנתונה לבית משפט לענייני משפחה לעכב את פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג, וזאת כדי לאפשר להם להסדיר את כל הסוגיות הממוניות הכרוכות בגירושיהם באופן כולל. לאור האמור, ראה חברי לנכון להשיב את התיק לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיבחן מחדש את שאלת מחיקת התביעה, נוכח השיקולים האמורים. מסקנה זו מקובלת, כאמור, אף עליי. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין, בניגוד לדעתו החולקת של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"א בסיון תשס"ז (7.6.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06088730_T06.docהג + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il