גולוב דמיטרי נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 8871/12 בבית המשפט העליון ע"פ 8871/12 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המערער: דמיטרי גולוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק עפ"ת 29588-08-12 שניתן ביום 8.11.2012 על-ידי כב' השופטת טלי חיימוביץ ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בשם המערער: עו"ד יגאל יופה בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום פסק דין 1. בפני ערעור על פסק דינו מיום 8.11.2012 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ) ב-עפ"ת 29588-08-12, במסגרתו נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 13.9.2012 של בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (השופט א' אופיר) ב-תת"ע 2839-08-11. 2. נגד המערער הוגש לבית משפט השלום לתעבורה כתב אישום, לפיו ביום 18.6.2011 הוא נהג ברכבו כשהוא שיכור, ולפיכך יוחסה לו עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. ביום 13.9.2011 הוקרא למערער כתב האישום, הוא הודה בעובדות שיוחסו לו והורשע על-פי הודאתו. המערער לא היה מיוצג באותה עת, ובטרם הודה הסביר לו בית המשפט כי הוא אינו מחויב להשיב לאישום וכי זכותו לבקש דחייה ולהתייצב למשפטו כשהוא מיוצג. המערער השיב כי אינו מעוניין בדחייה. לאחר שהורשע, טענו בא-כוח המדינה והמערער לעניין העונש ולאחר מכן נגזר דינו של המערער: רישיונו נפסל ל-30 חודשים, ונגזרו עליו קנס בסך 300 ש"ח או יום מאסר תמורתו, 8 חודשי פסילת רישיון על תנאי למשך 3 שנים, ו-4 חודשי מאסר על תנאי שלא יבצע עבירה של נהיגה במצב שכרות או תחת השפעת אלכוהול, או שיסרב ליתן דגימה לבדיקת אלכוהול למשך 3 שנים. המערער הפקיד את רישיון הנהיגה שלו בסמוך לאחר מכן, ומאז ועד עתה, משך כשנה ורבע, הוא מרצה את עונש הפסילה. בנימוקי גזר הדין ציין בית המשפט כי למרות שהמערער לקח אחריות על מעשיו והודה, למרות שבעבר לא הורשע בביצוע עבירות תעבורה של ממש, ולמרות נסיבותיו האישיות, ובהן היותו עולה חדש, אדם נורמטיבי העובד למחייתו, ומפרנס גם את אחותו שחיה עמו – לא ניתן להסתפק בתקופת הפסילה המינימאלית הקבועה בחוק, של 24 חודשים. זאת כיוון שרמת האלכוהול שנמדדה בדמו חרגה משמעותית מן הרף המותר. 3. רק ביום 21.2.2012, למעלה מחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין, פנה המערער לבא כוחו, לקבלת ייעוץ וייצוג משפטי. למחרת, ביום 22.2.2012, פנה בא-כוח המערער למשיבה בבקשה לעיין בתיק המשטרה, בקשה שנענתה, לדאבון הלב, רק לאחר זמן ובעקבות הליך בבית המשפט המחוזי, כמפורט להלן. ביום 6.5.2012 הגיש המערער לבית משפט השלום לתעבורה (כב' השופט ש' לייבו) בקשה לחזרה מהודיה, שנדחתה בהחלטה קצרה: "מדובר בתיק בו קיים גזר דין חלוט הבקשה נדחית". ביום 21.5.2012 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הודעת ערעור ועימה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (עפ"ת 40150-05-12). דיון בערעור התקיים ביום 25.6.2012, ובסיומו, בהמלצת בית המשפט (כב' השופטת ט' חיימוביץ) נמחק הערעור וניתן צו לאפשר לבא כוח המערער לעיין בתיק החקירה. לטענת המערער, למרות ניסיונותיו, רק ביום 22.8.2012 אפשרה לו המשיבה לעיין בחומר הראיות. לאחר העיון בחומר, הגיש המערער, ביום 29.8.2012, ערעור נוסף (עפ"ת 29588-08-12), בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד להכרעה בערעור. הוסכם כי בית המשפט יכריע בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור על סמך כתבי הטענות ובלא שיערך דיון. 4. ביום 8.11.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ) שדחה את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך שהמערער הגיש את ערעורו הראשון שמונה חודשים לאחר מתן גזר הדין, ולא נתן לכך טעם המניח את הדעת. בית המשפט קבע כי חסרון הכיס לו טען המערער אינו טעם שכזה, וציין כי המערער לא צירף מסמכים להוכחת טענתו זו. בנסיבות העניין, קבע בית המשפט כי אף אם יכיר בחסרון הכיס כטעם מספק לאיחור, אין סיכוי ממשי לקבלת הערעור. בית המשפט סבר כי לא מתקיימות בעניינו של המערער אותן נסיבות חריגות בהן תתאפשר חזרה מהודיה. המערער לא טען כי לא הבין את עובדות כתב האישום בו הודה, או כי לא הבין מה מתרחש באולם – וגם מפרוטוקול הדיון מיום 13.9.2011 למד בית המשפט על כך שהוסברו למערער האפשרויות שעומדות בפניו, וכי הבין שצפוי לו עונש פסילת רישיון (שכן בטיעון לעונש טען שהרכב דרוש לו לפרנסתו). מעבר לכך, עיון בתיק החקירה העלה כי קיימות ראיות לפיהן המערער נהג בשכרות. על כן, נדחתה הבקשה להארכת המועד (בית המשפט הורה גם על מחיקת הערעור, אלא שזה כלל לא הוגש פורמאלית, שכן הגשתו היתה מותנית במתן הארכה שהתבקשה). מכאן הערעור שלפני. הערעור והדיון בו 5. לטענת המערער, הפנייה בהליך השגה לבית המשפט המחוזי לא התאפשרה קודם למועד הגשת ערעורו הראשון, במאי 2012, כיוון שהמשיבה סירבה להעביר את חומר הראיות לעיונו, ועל אף צו עיון שהוצא, גם חודשיים לאחר מכן לא הועברו החומרים לעיונו. לגישת המערער, ניתן לראות בהתנהלות המשיבה במהלך החודשיים שלאחר מתן צו העיון כהסכמה להארכת מועד – כיוון שלשיטתו תכלית ההחלטה לאפשר עיון בחומר החקירה היתה מתן הזדמנות למערער לבחון את חומר הראיות כדי לשקול הגשת ערעור בשנית. המערער טוען כי די בתצהיר שצורף לבקשה להארכת המועד כדי לבסס את טענתו לחסרון כיס שמנע ממנו להתקשר עם עורך דין. בא כוח המערער מפנה לפסיקה ממנה עולה כי על בתי המשפט להתייחס בליברליות לבקשות להארכת מועד כדי לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את אפשרויות הערעור שבפניו; וכי לא נדרש טעם מיוחד לשם הארכת מועד בדין הפלילי כשזו מוגשת על ידי נאשם, בשל פערי כוחות בין הצדדים. 6. לעניין סיכויי הערעור, טוען המערער כי בית משפט קמא שגה עת התעלם מטענות מהותיות שהעלה באשר לפגמים מסוימים בהתנהלות השוטרים שבדקו את רמת האלכוהול בדמו של המערער, ובדו"ח שמילאו במהלך האירוע. הבעיות ברישום הדו"ח מהוות לשיטת המערער "מחדל חמור ונזק ראייתי משמעותי". המערער טוען גם כי בבדיקת המאפיינים שנערכה לו כשל רק בחלקם, ומפנה לפסיקה לפיה בדיקת מאפיינים בעלת תוצאות שכאלו הובילה לזיכוי נאשם במקרים מסוימים. המערער מוסיף, כי בשל קשיי שפה לא הבין בצורה מלאה את ההליך בערכאה הראשונה והודה בעובדות האישום שכן לא סבר שנתונה לו אפשרות אחרת. כן טוען המערער כי לא הובהרה לו האפשרות לבחון זכאות למינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית וכי לא הבין את ההשלכות העונשיות הצפויות באם יודה ויורשע בעבירה שיוחסה לו. המערער מסביר, כי נדרשו מספר חודשים עד שהיה יכול להעמיד את סכום הכסף הדרוש לשכירת שירותי סנגור וכי לא היה מודע לאפשרות לפנות בעצמו לערכאת הערעור, בין היתר נוכח היותו עולה חדש, ללא משפחה תומכת שיכולה להדריכו ולייעץ לו. נוכח האמור, סבור המערער כי בית המשפט קמא שגה כשקבע כי לא מתקיימות נסיבות שיצדיקו לאפשר חזרה מהודיה – שהרי בעניינו נפל פגם ברצון החופשי ובהבנת משמעות ההודיה. 7. באת-כוח המשיבה הפנתה לעקרונות שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע להארכת מועד להגשת ערעור פלילי מצידו של נאשם, וטענה כי על פי כל אמת מידה מדובר באיחור ניכר ביותר שלא ניתן לו כל הסבר מניח את הדעת. זאת, גם אם נתייחס אך לפרק הזמן שחלף ממועד מתן פסק הדין ועד לפניית המערער לסנגור (כחמישה חודשים). עוד עמדה באת-כוח המשיבה על העדר סיכויי הערעור, על כך שמפרוטוקול הדין בבית המשפט לתעבורה עולה כי המערער מודע לנעשה ומגיב עניינית וכי אין ללמוד דבר מההסכמה לאפשר עיון בחומר החקירה, שכן אם אכן היה מתגלה עיוות דין, היתה המשיבה שוקלת להסכים לבקשה. דין הערעור 8. בטרם שאתייחס לגופם של דברים, ראיתי לציין, להשלמת התמונה, כי נראה שאכן עומדת למערער זכות להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור (רע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) 433 (2000)), וכי הסמכות לדון בערעור זה נתונה לדן יחיד (ע"פ 2525/02 זיינלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.6.2005)). כך נהג בית משפט זה גם במקרים דומים (ע"פ 10794/08 מרקוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.1.2009); ע"פ 4403/09 שלו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009)). עם זאת, נראה כי לעיתים ההשגה על החלטת בית משפט מחוזי שלא להאריך מועד להגשת ערעור פלילי על פסק דין של בית משפט השלום מתבררת בפועל בבית משפט זה בדרך של בקשת רשות ערעור (ראו, למשל, רע"פ 123/12 עבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.2012)). 9. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מסקנתי היא כי אין בידי להיענות לערעור. בפי המערער לא מצוי נימוק ראוי להשתהות הניכרת ביותר בפנייה לבית המשפט המחוזי. גם אם נתייחס רק לפרק הזמן שחלף מאז סיום ההליך בבית המשפט לתעבורה ועד לפניית המערער לקבלת ייעוץ משפטי (כחמישה חודשים), מדובר בתקופה ממושכת ביותר של שיהוי שלא ניתן לו הסבר מניח את הדעת. נטען, ללא ביסוס של ממש, לחסרון כיס. נטען אף לאי מודעות ביחס לאפשרויות הפתוחות לפני המערער נוכח תקופת הזמן הלא ארוכה ששהה בארץ (כשנה וחצי עד למועד ביצוע העבירה). ואולם, עיון בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום לתעבורה מעלה, כי המערער לא העלה כל טענה לפיה אין הוא מסוגל לנהל את ההליך, או כי נדרש תרגום, ואף דחה את הצעת בית המשפט להיוועץ בסנגור ולדחות את הדיון למועד אחר. לא זו אף זו – כלל לא ברור מדוע נדרש פרק זמן נוסף של כחודשיים וחצי עד לפנייה לבית המשפט המחוזי. המהלכים לעיון בחומר הראיות לא היו אמורים לעכב הגשת הודעת ערעור, ולו ראשונית, בהתחשב באיחור הניכר שכבר נגרם, מה גם שבסופו של דבר הערעור הוגש עוד בטרם שבוצע העיון. יתרה מכך, אם המערער סבר שנגרם לו עוול, ברי שענין זה התחוור לו מיד עם סיום ההליך הפלילי ומתן גזר הדין. במצב זה, גם נוכח קשיי שפה ומציאות זרה ולא מוכרת (ואולי דווקא בגינן), ניתן היה לצפות שהמערער יפנה בדחיפות לקבלת סיוע וייעוץ. נמצא, כי אין בפי המערער נימוק של ממש לאיחור בפניה לבית המשפט שלערעור. בבש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006) נפסק כי: "בהתחשב בעקרון סופיות הדיון ובצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; בהתחשב באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור; אין ליתן אורכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בפלילים, אלא בהתקיים טעם ממשי המניח את הדעת". בנוסף, יש ליתן משקל למשך האיחור. בצד העדר "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור, על נאשם המבקש שיוארך המועד להגיש ערעור פלילי לשכנע כי קיים סיכוי לאותו ערעור. גם בהיבט זה איני סבור שעלה בידי המערער לבסס את טענותיו. לכאורה קיימות בידי המשיבה ראיות בעלות משקל להוכחת המיוחס למערער ואין בטענותיו בענין זה כדי לכרסם במשקל הראיות באופן משמעותי. לכך יש לצרף את הודאת המערער בעובדות כתב האישום, ואת סיכוייה הקלושים של הבקשה לחזרה מההודיה, במיוחד כשזו מוגשת לאחר גזר הדין. 10. נוכח האמור לעיל נראה כי לא נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי נשוא ערעור זה. אכן, בית המשפט נוטה להתייחס לבקשת נאשם להארכת מועד להגשת ערעור "ביתר חיוב", זאת "על מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו", שכן בית המשפט רגיש לפגיעה בחירותו, כבודו ושמו הטוב של מי שהורשע (בש"פ 5988/06 הנ"ל). אלא שעדיין מתן הארכה הוא היוצא מן הכלל ולא ייעשה כדבר שבשגרה. המקרה דנן הוא מקרה מובהק של איחור ממושך שלא ניתן לגביו הסבר בעל משקל ושל סיכויי ערעור שאינם גבוהים, בלשון המעטה. היענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בנסיבות כגון-דא כמוה כוויתור על עקרון סופיות ההליכים, ולפיכך אינה ראויה. 11. נוכח התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע העונש. הערעור נדחה. ניתן היום, ‏ג' בטבת התשע"ג (‏16.12.2012). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12088710_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il