ע"פ 8870-12
טרם נותח
חאלדי סנד נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 8870/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8870/12
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
המערערים:
1. חאלדי סנד
2. חאלדי מוחמד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.09.2012 בת"פ 30800-10-10 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' סלע
תאריך הישיבה:
א' בטבת תשע"ד
(4.12.13)
בשם המערערים:
עו"ד חנא בולוס
בשם המשיבה:
עו"ד סיגל בלום
בשירות המבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופט י' דנציגר:
לפני ערעור על הכרעת דין מיום 28.3.2012 ועל גזר דין מיום 27.9.2012, אשר ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) בת"פ 30800-10-10. המערערים הורשעו בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בשילוב סעיף 29 לחוק והושתו עליהם 45 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרם; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי שלא יעברו עבירות אלימות מסוג פשע; וחיוב כל אחד מן המערערים בתשלום פיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלונן.
העובדות לפי כתב האישום
1. המערער 1, סנד חאלדי (להלן: סנד), והמערער 2, מוחמד חאלדי (להלן: מוחמד) הינם אחים ובינם לבין אנאס כעביה (להלן: המתלונן) קיימת היכרות מוקדמת.
2. ביום 25.9.2010, בסמוך לשעה 02:30, הגיעו מחמוד חאלדי, אביהם של המערערים (להלן: מחמוד), וח' חאלדי, אחיהם הקטין (להלן: ח'), לתחנת דלק בשפרעם שם שהה המתלונן במסגרת עבודתו בתחנה. באותה שעה שהו בתחנה גם עז אלדין קדירי (להלן: קדירי) ואיהאב ארמאלי המכונה ז'וז'ו, יליד 1993 אשר היה קטין בקרות האירועים (להלן: ז'וזו).
3. בין ז'וז'ו לבין מחמוד נתגלע ויכוח בנוגע לאיסוף בקבוקים במתחם התחנה ובסביבתה שלווה בקללות ובזריקות אבנים הדדיות. משנרגעו הרוחות ניגש המתלונן למחמוד על מנת לפייסו, שוחח עימו מחוץ למתחם התחנה וחזר לתחנה. בהמשך ניצת מחדש הויכוח בין מחמוד לבין ז'וז'ו בעת שניצבו במרחק של כ-80 מטרים מן התחנה. כמה רגעים לאחר מכן שב מחמוד לקרבת התחנה והתלונן לפני המתלונן על מעשיו של ז'וז'ו, אשר שהה בקרבת מקום, בעוד המתלונן מנסה לפייסו.
4. בשלב זה הגיעו שני המערערים למקום ביחד, כאשר סנד מצויד בשוקר חשמלי בידו האחת ובחפץ אחר בידו השנייה ואילו מוחמד מצויד במוט ברזל. סנד ניגש לקדירי ותקף אותו באמצעות השוקר, באופן שהעביר זרם חשמלי בגופו. לאחר מכן הלכו המערערים יחדיו אל המתלונן, כאשר מוחמד נעמד מאחורי המתלונן ובצמוד לו וסנד נעמד מימינו של המתלונן ובצמוד לו. מוחמד, אשר אחז במוט ברזל, חבל במתלונן חבלה חמורה, בכך שהכה אותו בראשו. המתלונן הסתובב לעבר מוחמד ובעת ששאל את האחרון מדוע הוא מכה אותו, השתמש סנד בשוקר באופן שהעביר זרם חשמלי בגופו של המתלונן. בשלב זה מוחמד, שהמשיך לאחוז במוט הברזל, חבל שוב במתלונן חבלה חמורה, בכך שהכה אותו בראשו. לאחר מכן נמלטו השניים מן המקום.
5. כתוצאה ממעשיהם של המערערים נחבל המתלונן בראשו ונגרמו לו מספר שברים וחבלות כדלהלן: Impression Fracture פראסגיטאלי של עצם פריאטלית שמאלית עם דחיסת רסיסי עצם עד כ-9-8 מ"מ, המלווה בדמם תת עכבישי מקומי קטן ופנוימוצפלוס, המטומה חיצונית רחבה; שבר של עצם פרונטאלית שמאלית מלווה בקונטוזיה פרונטאלית; וכן חבלות בכתפו השמאלית. המתלונן פונה לבית החולים "בני ציון" ובהמשך הועבר לבית החולים "רמב"ם", שם נותח ואושפז עד ליום 27.9.2010. בהמשך, עקב החמרה במצבו, נאלץ המתלונן לשוב לבית החולים לקבלת טיפול רפואי ושהה באשפוז 10 ימים בסך הכל.
6. בעקבות המעשים האמורים הואשם סנד בתקיפתו של קדירי, לפי סעיף 379 לחוק ובחבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333, 335(א)(1), 335(א)(2) ו-29 לחוק, ואילו מוחמד הואשם בחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק. עם זאת, בפתח המשפט הודיעה המשיבה כי בית המשפט יתבקש להרשיע את שני המערערים בחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בית המשפט נעתר לבקשה משמצא כי אישום זה מבוסס על פרשנות שונה לעובדות אשר יוחסו לשני המערערים גם יחד בכתב האישום מלכתחילה וסבר כי לסנד ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן מפני הרשעתו בעבירה זו.
העדויות וחומר הראיות לפני בית המשפט המחוזי
7. המערערים כפרו בעובדות כתב האישום. לטענתם, בין מחמוד, אביהם, לבין אחרים נתגלע ויכוח וכן קוימה שיחה בינו לבין המתלונן, אך אחת האבנים אשר הושלכו לעברו של מחמוד היא שפגעה במתלונן. מוחמד טען כי בעת האירוע שהה אצל אימו בכפר אבו סנאן ואילו סנד אישר כי נכח בזירת האירוע.
8. תחילה עמד בית המשפט על האירוע המקדים שקדם לאירוע תקיפת המתלונן. המתלונן חזר על הגרסה שמסר במשטרה באשר לריב שהתלקח במתחם תחנת הדלק בין מחמוד לבין ז'וז'ו, אשר כלל דחיפות, קללות וזריקת אבנים, כאשר המתלונן מצידו ניסה להרגיע את מחמוד הנסער. ענאן סועאד (להלן: ענאן), חברו של המתלונן, ומוראד עטאללה (להלן: מוראד), העובד כשומר בתחנה, אשר שהו בתחנה באותה עת, מסרו בעדויותיהם תיאורים התואמים לעדות המתלונן, מהם עלה כי המריבה החלה בעקבות קללות מצידו של ז'וז'ו. כך עלה גם מעדותו של מחמוד בעניין זה. ז'וז'ו וחברו קדירי, אשר הוכרז במהלך עדותו כעד עוין, אישרו אף הם את דבר קיום המריבה, אך קדירי טען כי זו החלה לאחר שמחמוד קילל את ז'וז'ו. בתוך כך, עמד בית המשפט על ההיכרות הקיימת בין המתלונן והעדים לאירוע לבין המערערים ועל יכולתם של כל העדים לזהות את האחרונים.
9. עדות המתלונן: המתלונן תיאר את נסיבות פציעתו בחקירותיו במשטרה ובעדותו, כאשר בחקירתו הראשונה בבית החולים לא ציין את נוכחותו של מוחמד במקום האירוע וגם במהלך העימות הראשון בין השניים לא היה משוכנע כי מוחמד לקח חלק באירוע. בעדותו מסר המתלונן כי בעת שעמד בסמוך למחמוד וחסם אותו מלזרוק אבנים לכיוון תחנת הדלק ולעברו של ז'וז'ו, שמע את מחמוד משוחח בטלפון הנייד עם אדם בשם סנד או מוחמד ואומר לו "תבואו אנחנו כאן... איפה אתם איפה אתם... אתם באים לתת להם מכות". מיד לאחר מכן, לדברי המתלונן, הגיעו מוחמד וסנד למקום, כאשר מוחמד החזיק מוט ברזל בידו הימנית וסנד החזיק חפץ אותו זיהה רק בהמשך כשוקר חשמלי. לדברי המתלונן, תקפו אותו השניים בעת שהם עומדים מאחוריו, האחד מימין והאחר משמאל, ואילו מחמוד עומד לפניו. המתלונן תיאר בעדותו את מהלך תקיפתו על ידי האחים ובתוך כך ציין כי ספג שלוש מכות בראש ופגיעה משוקר חשמלי במותנו הימנית, כאשר מוחמד היה הדומיננטי יותר בתקיפה והוא אף זה שהחל להכותו. עוד ציין המתלונן כי באותה שעה עמד ז'וז'ו במרחק של כ-15 מטרים, אף שלא ידע היכן בדיוק עמד ז'וז'ו במהלך התקיפה ודחה את הטענה לפיה נפגע מאבן שזרק עליו ז'וז'ו.
10. עוד התייחס המתלונן בעדותו לחוסר התאמות בין אמרותיו בחקירותיו לבין עדותו בבית המשפט, כאשר, בין היתר, בהודעתו הראשונה אשר נגבתה ממנו בבית החולים בסמוך לאירוע, בעת שהיה מעורפל ולא היה מסוגל לחתום על הודעתו, מסר המתלונן כי הותקף בסכין על ידי ח' וסנד ולא הזכיר את מעורבותו של מוחמד באירוע. המתלונן הסביר כי הוא אינו זוכר כלל את חקירתו הראשונה משום שאיבד את הכרתו, אך עמד על כך שהותקף על ידי מוחמד. עוד ציין המתלונן כי איננו זוכר כי מחמוד וח' סייעו לו, אלא כי מחמוד התנצל לפניו.
11. העימותים בין מוחמד לבין המתלונן: לצד האמור, עמד בית המשפט על שני העימותים שנערכו בין מוחמד לבין המתלונן. במסגרת העימות הראשון בין השניים שנערך ביום 7.10.2010 ציין המתלונן כי הוא אינו בטוח כי מוחמד הוא אכן "אותו מוחמד" שתקף אותו, ואולם באותו יום, מיד לאחר העימות, ציין בהודעה שמסר לחוקר שנכח בעימות כי הוא מזהה את מוחמד כתוקפו וכי נמנע לעשות כן במסגרת העימות מתוך חשש לו ולמשפחתו ומכיוון שמכובדים מן הכפר ביקשו לערוך סולחה בין הצדדים ועל כן לא רצה המתלונן כי מוחמד וסנד ייכלאו. במסגרת העימות השני בין השניים שנערך ביום 13.10.2010 זיהה המתלונן את מוחמד כתוקפו וטען כי במהלך העימות הראשון היה מטושטש ואף טופל בבית החולים באותו יום. בעדותו בבית המשפט חזר המתלונן על הסבריו באשר לשינוי עמדתו במסגרת העימותים והוסיף כי העימות הראשון התקיים ימים בודדים לאחר ששוחרר מאשפוז ובעודו נוטל תרופות וסובל מחוסר שינה. כמו כן, חזר וציין כי פחד ממוחמד וחשש שמא יזיק לאשתו.
12. עדותו של ענאן: ענאן נחקר במשטרה ואף העיד בבית המשפט באשר לאירועים שקדמו לפציעת המתלונן ובאשר לתקיפתו. גרסתו תאמה לעיקרי גרסת המתלונן ולמתואר בכתב האישום. בין היתר, עמד ענאן על חלקו של כל אחד מן המערערים בתקיפת המתלונן ותיאר כיצד מוחמד היה הראשון שהיכה את המתלונן, כאשר היכה בראשו במפתיע מאחור באמצעות מוט ברזל, ולאחר מכן פגע סנד במתלונן באמצעות שוקר חשמלי והלה נפל ארצה ואיבד הכרתו. עוד שלל ענאן את האפשרות כי המתלונן נפגע מאבן שהושלכה על ידי ז'וז'ו.
13. גרסתו של קדירי: קדירי הוכרז כעד עוין לאחר שסירב לשתף פעולה עם המשיבה וחזר בו בעדותו הראשית מאמרותיו במשטרה. בהודעתו הראשונה מיום 25.9.2010 זיהה קדירי את סנד ואת מוחמד בשמותיהם כמי שדקרו את המתלונן ולאחר מכן ברחו מיד מהמקום. בהודעתו השנייה מיום 28.9.2010 ציין קדירי כי ראה ממרחק מטרים ספורים כי בניו של מחמוד, אשר את שמם לא זכר, הם שתקפו את המתלונן, כאשר הגדול מביניהם "נתן...מכה בראש עם צינור ברזל" ולאחר מכן נפל המתלונן. בעדותו בבית המשפט מסר קדירי לראשונה כי מחמוד והמתלונן החליפו דחיפות ומחמוד נפל לקרקע. כמו כן, ציין קדירי כי לא ראה מי מהמערערים היכה את המתלונן, ומי מהם החזיק באיזה כלי בעת תקיפת המתלונן וכי לא ראה את המתלונן נופל לקרקע, אלא אך שמע את קול הנפילה. עוד חזר בו קדירי מאמירתו בהודעתו הראשונה משטרה, לפיה המערערים דקרו את המתלונן וברחו מן המקום, ותיקן "לא אמרתי בסכין". עם זאת, זיהה קדירי את המערערים ומסר כי ראה אותם בזירת האירוע כשהם מחזיקים "חשמל, מוט ברזל עם שרשרת ופטיש".
14. בית המשפט עמד על כך שקדירי לא נתן הסבר ממשי לשוני בין אמרותיו במשטרה ובינן לבין עדותו בבית המשפט, ולכך שמסר גרסה כבושה, אשר איננה מתיישבת עם יתר העדויות, לפיה דחף המתלונן את מחמוד והפילו לקרקע. עם זאת, מצא בית המשפט כי על אף השוני האמור, הייתה כל אחת מהודעותיו במשטרה הגיונית ועניינית וכן התיישבה עם גרסאותיהם של עדים אחרים, ועל כן קבע כי יש להעדיף את חלקי האמת שבהן על פני עדותו. לצד זאת, קבע בית המשפט כי ניתן לקבל את עדותו של קדירי לעניין נוכחותו של מוחמד בזירת האירוע והמכה שהנחית על ראש המתלונן, שכן בנקודות אלה עלתה עדותו בקנה אחד עם הודעותיו.
15. גרסתו של ז'וז'ו: ז'וז'ו נחקר במשטרה שלוש פעמים במהלכן תיאר את האירועים אשר קדמו לתקיפת המתלונן תוך שהוא מקטין את חלקו בהם ומאשים את מחמוד בהתחממות הרוחות. בתוך כך סיפר ז'וז'ו בהודעתו הראשונה מיום 25.9.2010 כי מוחמד "דקר" את המתלונן בראשו עם מוט ברזל בעוד ז'וז'ו מגונן עליו, כאשר אחד מן המערערים רצה לחשמל אותם. בהודעתו השנייה מיום 28.9.2010 חזר ז'וז'ו על גרסתו, לפיה בניו של מחמוד הגיעו למקום האירוע כאשר בידי אחד מהם מוט ברזל ובידי האחר שוקר חשמלי, לאחר שאביהם התקשר אליהם, ודחה את הטענה כי המתלונן נפגע מאבן שהוא עצמו זרק. בהודעתו השלישית מיום 1.10.2010 חזר ז'וז'ו על גרסתו ותיאר בפירוט את תקיפת המתלונן, תוך שציין כי שני בניו הגדולים של מחמוד השתתפו בתקיפה, אך לא ידע לזהות אותם בשמם.
16. משתי עדויותיו של ז'וז'ו לפניו התרשם בית המשפט המחוזי כי ז'וז'ו נמנע מלדווח על חלקו באירועים שקדמו לפציעת המתלונן וניסה למזער את אחריותו לקטטה עם מחמוד. עם זאת, קבע בית המשפט כי ניתן להבחין בין חלקיה השקריים של עדותו לבין דברי האמת שמסר הנתמכים בראיות נוספות. לפיכך, קבע בית המשפט כי בהתאם לכלל "פלגינן דיבורא" ניתן לקבל את עדותו של ז'וז'ו לעניין נוכחות המערערים בזירת האירועים, כלי המשחית שהחזיקו בידיהם, המכה שקיבל המתלונן בראשו ממוחמד, תקיפת המתלונן בשוקר חשמלי על ידי סנד וחוסר יכולתו של המתלונן להבחין במוחמד לפני שזה היכה בראשו.
17. חוות דעת המומחה: לצד האמור, הובאה לפני בית המשפט גם חוות דעתו של פרופ' היס, ראש המכון לרפואה משפטית, בדבר המנגנון שיכול היה לגרום לפגיעות מהן סבל המתלונן. בית המשפט מצא כי ממצאי חוות הדעת, אשר לא נסמכה על בדיקה ישירה של המתלונן, אינם חד משמעיים, שכן עיקרה כי הן פגיעה מאבן ולאחריה חבטה בקרקע בעקבות נפילה והן חבטה בראש עם חפץ קהה, כגון מוט ברזל, יכולים היו לגרום לחבלות אשר נגרמו למתלונן.
18. גרסתו של סנד: סנד נחקר במשטרה שלוש פעמים. לדבריו, הגיע למקום האירוע לאחר ששמע מאחיו ח' כי בתחנה נמצאים ילדים המקניטים את אביו. בהגיעו לתחנה, אשר היתה מוארת, ראה כי ענאן, ז'וז'ו, קדירי ואחיו הגדול סאלח "נתנו מכות עם אבנים" לאביו. לדבריו, המתלונן סירב להיענות לבקשת סנד לדרוש מהאחרים להפסיק לזרוק אבנים והורה לסנד ולמחמוד ללכת הביתה, ומעט לאחר מכן פגעה אבן גדולה, אותה זרק ז'וז'ו ממרחק של 8-7 מטרים, בראשו של המתלונן. סנד סיפר כי לאחר מכן הוא ומחמוד סייעו למתלונן וכי מחמוד והמתלונן לא רבו באותו יום. בתוך כך, הכחיש סנד כי תקף את קדירי וטען כי אחיו מוחמד עבד באולמי "קאלה" בקריות באותה עת ולא נכח במקום האירוע. במהלך עימות עם המתלונן, בו חזר האחרון על תיאור התקיפה חזר סנד וטען: כי מוחמד לא נכח בקטטה, כי במקום לא היו שוקר חשמלי, סכינים או מקלות וכי המתלונן נפגע מאבן אותה זרק ז'וז'ו. בעדותו בבית המשפט חזר סנד על עיקרי גרסתו במשטרה, אך הכחיש חלק מאמרותיו בחקירותיו וביקש להרחיק עצמו מכל ראיה הקושרת אותו לאופן בו הגיע ביחד עם מוחמד למקום או לתקיפת המתלונן. בין היתר, טען סנד כי מחמוד כלל לא ידע שהגיע למקום וכי המתלונן העליל עלילה על המערערים במטרה לסחוט מהם כסף.
19. גרסתו של מוחמד: מוחמד, אשר נחקר במשטרה פעם אחת וכן עומת פעמיים עם המתלונן, הכחיש כל קשר לאירוע, טען כי לא שוחח עם אביו בליל האירוע וסיפר כי מזה חודש לא היה בשפרעם. לדבריו, בליל האירוע שהה בבית סבו באבו סנאן בו שוהה גם אימו, לאחר שסיים את עבודתו באותו ערב באולמי "קאלה". עוד טען מוחמד כי הוא אינו מכיר את המתלונן, את ענאן או את ז'וז'ו. בעדותו בבית המשפט דבק מוחמד בגרסתו, אך לא ידע להסביר סתירות בין גרסתו לבין עדויות סבו ודודו, אשר בין היתר ציינו כי באותה עת התגוררה אימו בחיפה. כמו כן, לא נתן מוחמד כל הסבר לצמד שיחות הטלפון שקוימו בליל האירוע בין מכשיר הטלפון של אביו לבין הטלפון הנייד שלו. לאור האמור, ובשים לב כי מוחמד נמנע מלזמן את אימו כעדת הגנה, דחה בית המשפט את טענת האליבי שהציג וקבע כי האחרון לקח חלק בתקיפת המתלונן.
20. עדותו של מחמוד: לדברי אביהם של המערערים המתלונן נפגע מאבן אותה השליכו ז'וז'ו, ענאן או קדירי ואילו הוא סייע למתלונן לאחר שנפל ושטף את פניו. עוד סיפר כי המערערים לא נכחו במקום בזמן האירוע, שכן סנד שהה בביתו ומוחמד ישן בבית אימו וכי לא שוחח עם איש מבניו באותו לילה ולא פגש בהם, אלא כאשר שב לביתו. בתוך כך אישר מחמוד כי המתלונן אינו מסוכסך עימו אך טען כי הוא, ענאן, ז'וז'ו וקדירי מנסים להעליל עלילה על בניו כדי לנקות מאשמה את ז'וז'ו, אשר הוא שפגע במתלונן. בית המשפט מצא כי עדותו של מחמוד, הסותרת את עדויות עדי התביעה ואף את גרסתו של סנד באשר לנוכחותו במקום האירוע מחזקת את גרסת המשיבה ומסבכת את המערערים בביצוע העבירות המיוחסות להם.
21. גרסתו של מוראד: מוראד מסר שלוש הודעות במשטרה. בהודעתו הראשונה מיום 25.9.2010 סיפר מוראד כי לאחר שמחמוד ובנו ח' עזבו את מתחם תחנת הדלק הגיעו המערערים לזירת האירוע ועזבו מיד עם בקשתו של מוראד כי יעשו כן. בהודעתו השנייה מיום 29.9.2010 מסר מוראד כי לא ראה את המערערים במקום האירוע. החוקר אשר גבה הודעה זו העיד כי מוראד אינו דובר אמת והוא מפחד מדודו של ז'וז'ו אשר הינו עבריין אלים. בעדותו בבית המשפט חזר מוראד והכחיש כי ראה את המערערים בזירה בליל האירוע. בית המשפט דחה את העדות כבלתי מהימנה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
22. באשר למתלונן, התרשם בית המשפט כי אף שהמתלונן מסר את שהאמין בו, לא ניתן לקבל את עדות המתלונן במלואה, עקב הבלבול בו היה שרוי בעקבות התקיפה ותוצאותיה ולאור הקשיים הנובעים מאמרותיו בהודעתו הראשונה ובעימות הראשון עם מוחמד. לפיכך, העדיף בית המשפט את עדותו של ענאן, אותה מצא מהימנה, וקיבל את עדותו של המתלונן בבית המשפט ככל שהיא מתיישבת עם עדותו של ענאן, וזאת בשים לב כי חלקים אלו בעדות המתלונן זכו לחיזוק בגרעין עדויותיהם של קדירי ושל ז'וז'ו ובראיות חיצוניות נוספות. ראיות אלה כוללות: מסמכים רפואיים; עדותו של השוטר אשר חקר את המתלונן בבית החולים בסמוך לאירוע התומכת בדברי המתלונן באשר למצבו הרפואי ולהכרתו המעורפלת במהלך עדותו הראשונה; הודעת אימו במשטרה באשר לכוונה לערוך סולחה בין הצדדים; מחקר תקשורת שנערך ממנו עלה כי במהלך האירוע התקשר מחמוד פעם אחת לבית המשפחה ופעמיים לטלפון הנייד של מוחמד; ודו"ח משל"ט של המשטרה מערב האירוע ממנו עולה כי בשעה 04:00 לערך נתקבלה שיחה במשטרה לפיה עובד תחנת הדלק נדקר ואמבולנס הגיע למקום לפנותו, אשר מלמד על מועד האירוע ומחזק את גרסת המתלונן לאירועים.
23. באשר לעדותו של ענאן מצא בית המשפט כי בנסיבות האירוע עמדה לענאן האפשרות לראות את תקיפת המתלונן במלואה וכי ענאן זכר היטב את עיקרי האירוע, לרבות פרטים ייחודיים, כגון צורתו המיוחדת של המוט בו היכה מוחמד את המתלונן, ואף פירט את האירועים שהתרחשו כהווייתם ובאובייקטיביות.
24. באשר למערערים, דחה בית המשפט את גרסאותיהם לאחר שעמד על הקשיים והסתירות שנפלו בהן וקבע כי אלו מסרו גרסאות בדויות, בהתאם לצרכיהם, העומדות בסתירה זו לזו, ליתר העדויות בתיק, לרבות עדות אביהם, ולראיות אובייקטיביות. בתוך כך דחה בית המשפט את טענות המערערים לפיהן נפגע המתלונן מאבן שזרק ז'וז'ו וכי המתלונן וחבריו מעלילים על המערערים.
25. לאור האמור, ולאחר בחינה של מכלול הראיות לפניו, קבע בית המשפט כי הוכחו העובדות המפורטות בכתב האישום ביחס לתקיפת המתלונן, למעט מספר הפעמים המדויק בו הוכה המתלונן בראשו על ידי מוחמד. בתוך כך הדגיש בית המשפט, בשים לב להיכרותם של עדי התביעה עם המערערים ויכולתם לזהות את השניים, כי עדויותיהם מגבשות תיאור עובדתי קוהרנטי לפיו סנד ומוחמד הגיעו לזירת האירוע מצוידים במוט ברזל ובשוקר חשמלי. כמו כן, קבע בית המשפט כי אין בסתירות הקלות בין העדויות השונות, אשר נבעו מטיבו של האירוע, לערער את התמונה הכוללת אשר התקבלה בקשר לאירועים. לפיכך, קבע בית המשפט כי על אף שסדרן ומספרן של פעולות המערערים במהלך תקיפת המתלונן לא הובהרו במדויק, הרי ניתן ללמוד בבירור על מסגרת אירוע התקיפה.
26. נוכח המסכת העובדתית האמורה קבע בית המשפט כי מעשי המערערים, אשר הגיעו חמושים בנשק קר לזירת האירוע, מלמדים על כוונתם לחבול במתלונן חבלה חמורה. עוד נקבע כי המערערים תקפו יחדיו את המתלונן, כאשר כל אחד מהם פוגע בו במקביל ועל כן ניתן לראותם כמבצעים בצוותא. כמו כן, לנוכח הנזקים הרפואיים מהם סבל המתלונן בעקבות התקיפה קבע בית המשפט כי למתלונן אכן נגרמה חבלה חמורה כהגדרה בחוק, ולפיכך הרשיע את המערערים בגרימת חבלה בכוונה מחמירה בצוותא. עם זאת, נקבע כי יש לזכות את סנד מחמת הספק מאחריות לתקיפתו של קדירי.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
27. בית המשפט עמד תחילה על תסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינם של המערערים, בהם נמנע מהמלצה טיפולית, שכן המערערים לא נטלו אחריות על מעשיהם. עוד עמד בית המשפט על הנזקים הפיסיים, הכלכליים והרגשיים שנגרמו למתלונן, על פי עדותו, בעקבות אירוע התקיפה. לאחר מכן, עמד בית המשפט על טיעוני הצדדים לעונש. בתוך כך, טענה המשיבה כי יש להטיל על המערערים, אשר את חלקם באירועים ראתה כשווה, עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה ממושכת, מאסר מותנה מרתיע, קנס כבד וחיוב בפיצויים למתלונן. מנגד, המערערים טענו כי יש להסתפק בעניינם בתקופות המעצר ומעצר הבית הממושך אותן ריצו, או לחילופין להטיל עליהם עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.
28. בהמשך, עמד בית המשפט על חומרת מעשי המערערים, על הנזקים שגרמו למתלונן ועל פוטנציאל הסיכון הגבוה, עד כדי קיפוח חיים, אשר היה טמון במעשים. לצד זאת, הדגיש בית המשפט את חובתם של בתי המשפט לשרש את התופעה הקשה של נקיטת אלימות לשם יישוב מחלוקות תוך שימוש בנשק קר, זאת בדרך של הטלת עונשי מאסר ממושכים על אלו המורשעים בעבירה בה הורשעו המערערים, וקבע כי העונש ההולם את מעשיהם הינו מאסר ממושך לריצוי בפועל. לאחר ששקל את טענות הצדדים הצדדים, את השיקולים לקולא – לרבות עברם הנקי של המערערים, גילם הצעיר ונסיבותיהם האישיות – ואת השיקולים לחומרה, לרבות עמדת שירות המבחן בעניינם, מצא בית המשפט כי על המערערים לשאת בעונשים זהים, כמפורט ברישא.
תמצית נימוקי הערעור
29. המערערים – באמצעות באת כוחם עו"ד חנא בולוס – טוענים לקיומו של ספק סביר בעניינם נוכח השוני בין גרסאות עדי התביעה לאירועים והסתירות הפנימיות והחיצוניות המצויות בהן, לטענתם. בתוך כך, טוענים המערערים כי בית המשפט לא ביסס את הכרעתו על עדות מרכזית ברורה ועומדים על קשיים בגרסת המתלונן, אשר, לטענתם, לא ראה כיצד נפגע, לא זכר היכן בוצעה התקיפה ובתחילה לא זיהה את מוחמד כתוקפו. עוד נטען כי עדי התביעה מסרו תיאורים שונים של כלי התקיפה ואופן התרחשותה. לצד זאת חוזרים המערערים על גרסתם, לפיה נפגע המתלונן מאבן שזרק ז'וז'ו ואילו מוחמד כלל לא נכח בזירת האירוע. כמו כן, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בעת ששלל את מהימנותם, ומנגד קבע כי עדי התביעה מהימנים, בהתעלם מהיותם עדים בעלי אינטרס שאף תיאמו גרסאות. בנוסף, נטען כי בנסיבות העניין לא התקיימו יסודותיה של עבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה, שכן החבלות שנגרמו למתלונן אינן עולות כדי "חבלה חמורה" ולא הוכחה כוונה מצד המערערים לפגוע במתלונן. עוד נטען כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התקיפה לבין שבר בגולגולת שנגרם למתלונן, אשר לא אותר בבדיקת ה-CT הראשונה שנערכה לו.
30. באשר לחומרת העונש, טוענים המערערים כי בהתחשב בנסיבותיהם האישיות – גילם הצעיר; עברם הנקי; נסיבותיהם המשפחתיות הקשות; השתתפותם בפרנסת המשפחה; ותסקיריו החיוביים, לטענתם, של שירות המבחן בעניינם – העונש אשר הושת עליהם חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, אליהם מפנים המערערים [ע"פ 900/11 עטאללה נ' מדינת ישראל (7.12.2011) (להלן: עניין עטאללה); ע"פ 11092/07 פלונית נ' מדינת ישראל (2.6.2011) (להלן: עניין פלונית); ע"פ 3120/04 מדינת ישראל נ' חזיזה (13.9.2004) (להלן: עניין חזיזה)]. עוד נטען כי המתלונן הפליג בטענותיו באשר למצבו. לפיכך טוענים המערערים כי ראוי היה להטיל עליהם עונש מאסר קצר לריצוי בדרך של עבודות שירות.
תסקירי שירות המבחן מיום 31.10.2013
31. שירות המבחן התרשם – הן באשר למערער 1, כיום בן 21 והן באשר למערער 2, כיום בן 22 – כי לא חל שינוי בגישתם של המערערים ביחס לעבירה והם ממשיכים להכחיש את המיוחס להם, וכן אינם מגלים נכונות אמיתית להשתלב בטיפול.
תמצית תגובת המשיבה
32. המשיבה טוענת – באמצעות באת כוחה, עו"ד סיגל בלום – לדחיית הערעור. באשר להכרעת הדין, נטען כי זו בוססה היטב על גרסתו של המתלונן, אשר התקבלה ברובה, ועל גרסתו של ענאן, אשר התקבלה במלואה. בהקשר זה, מדגישה המשיבה כי לגרסאות השניים נמצאו חיזוקים רבים, הן בגרסאות יתר עדי התביעה והן בראיות אובייקטיביות. מנגד, עומדת המשיבה על הסתירות שנפלו בגרסאות המערערים ומציינת כי בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים, כמו עדי ההגנה מטעמם, אינם מהימנים. לצד זאת, טוענת המשיבה כי בנסיבות העניין לא יכולים היו השברים בגולגולתו של המתלונן להיגרם אלא בעקבות הפגיעות שספג במהלך אירוע התקיפה וכי די בכך שאלו אותרו בבדיקות CT נוספות שנערכו לאחר הבדיקה הראשונה לעניין זה. בשים לב לאופי התקיפה שביצעו המערערים כלפי המתלונן ולהיקף הנזק שנגרם לאחרון, אשר סבל אף מבעיות זיכרון ומפגיעות נפשיות, טוענת המשיבה כי במקרה דנא נתקיימו ללא ספק יסודות העבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה.
33. באשר לחומרת העונש, מדגישה המשיבה את חומרת מעשי המערערים, אשר הגיעו לזירת האירוע על מנת לקחת חלק בקטטה אלימה בעודם חמושים בכלי משחית, תקפו את המתלונן, שלא היה צד לאירועים, וחבלו בו בצוותא חדא בצורה קשה, מבלי שיכול היה להתגונן מפניהם. עוד טוענת המשיבה כי יש לשקול לחומרה את העובדה כי במעשי המערערים טמון היה פוטנציאל לגרימת תוצאה טרגית אף יותר. לאור האמור, ובשים לב לכך שהמערערים לא נטלו אחריות על מעשיהם, סבורה המשיבה כי העונשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים כלל ועיקר.
דיון והכרעה
34. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני ראשיו, להידחות, וכך אמליץ לחבריי לעשות.
הערעור על הכרעת הדין
המישור העובדתי
35. המערערים טוענים תחילה, כי בית המשפט שגה בכך שדחה את גרסתם לאירועים, לפיה נפגע המתלונן מאבן שזרק ז'וז'ו לעבר מחמוד, ומנגד אימץ את גרסת התביעה תוך התעלמות מסתירות פנימיות וחיצוניות בגרסאות עדי התביעה, ולמרות שזו לא נתמכה בגרסה מלאה ומוסכמת אחת לאירועים. אין בידי לקבל טענות אלה.
36. בית המשפט המחוזי קבע כי מחומר הראיות לפניו עולה מסכת עובדתית קוהרנטית, לפיה ביום 25.9.2010, לאחר השעה 03:00 ובהמשך לריב שנתגלע בין ז'וז'ו למחמוד, הזעיק הלה את המערערים לאזור התחנה. שעה שמחמוד והמתלונן עמדו במרחק מה ממנה ושוחחו הגיעו שני המערערים למקום, כאשר סנד מצויד בשוקר חשמלי בידו האחת ובחפץ אחר בידו האחרת ואילו מוחמד מצויד במוט ברזל. מוחמד היכה במתלונן בראשו באמצעות מוט הברזל, סנד העביר בגופו זרם חשמלי באמצעות השוקר החשמלי ולאחר מכן ברחו השניים מן המקום. בתוך כך, לא ברור אם סנד או מוחמד היכו בראשו של המתלונן פעם נוספת. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן הנזקים שפורטו לעיל והוא אושפז למשך 10 ימים. קביעות אלה נשענו על בחינת הראיות אחת לאחת באופן קפדני וביחס לכל פרט מפרטי כתב האישום. אינני רואה הצדקה להתערב בהן, נוכח הכלל הידוע כי ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים [ראו למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (2000); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165 (2000)].
37. אכן, לכלל זה נקבעו ברבות השנים שלושה חריגים מרכזיים: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית התבססו על ראיות בכתב [ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, סעיף 4 לחוות דעתו של השופט ג' בך (19.1.1994)]; השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית בוססו על שיקולים שבהיגיון [ראו: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 835 (1995)]; השלישי, כאשר בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית נפלו טעויות מהותיות או כאשר הוצגו לפניה עובדות ממשיות לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה [ראו, למשל: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 119, 125-124 (2004)]. אינני סבור כי אחד מחריגים אלו מתקיים במקרה דנא.
38. גם לגופם של דברים סבורני כי בית המשפט המחוזי עיגן בפסק דין מנומק כדבעי את ממצאיו העובדתיים, הנטועים היטב בחומר הראיות והתבססו על גרסתו של ענאן, אשר תאמה את המפורט בכתב האישום ואת עיקרי גרסת המתלונן. בין היתר, עמד ענאן על חלקם של סנד ושל מוחמד בתקיפה ותיאר כיצד מוחמד היה הראשון לחבוט במתלונן בעת שהיכה בראשו במפתיע מאחור באמצעות מוט ברזל, כאשר לאחר מכן פגע בו סנד באמצעות שוקר חשמלי ולבסוף איבד המתלונן את הכרתו ונפל ארצה. גרסה זו נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי, הן על סמך התרשמותו כי ההודעות אותן מסר ענאן במשטרה ועדותו בבית המשפט הינן עקביות, קוהרנטיות ונטולות הגזמה, והן על סמך ראיות חיצוניות שתמכו בה, וביניהן: השיחות שביצע מחמוד במהלך האירוע לבית המשפחה ולטלפון הנייד של מוחמד; והשיחה שהתקבלה במשטרה בשעה 04:00 לערך ובה נמסר כי עובד תחנת הדלק נדקר ואמבולנס הגיע זה מכבר לפנותו.
39. לצד זאת, עדותו של המתלונן, אשר על מהימנותו עמד בית המשפט בהרחבה, תמכה אף היא בגרסתו של ענאן והתקבלה ככל שתאמה לה. יתר על כן, גרסאותיהם של השניים, אשר היו משתתפים אובייקטיביים באירוע ולא נטלו חלק בסכסוך בין ז'וז'ו לבין מחמוד שקדם לתקיפה, זכו לחיזוק גם בגרסאותיהם של ז'וז'ו וקדירי. כך, עמד קדירי הן בשתי הודעותיו במשטרה, אשר התקבלו כראיות והועדפו על פני עדותו מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה), והן בעדותו, על כך שמוחמד וסנד תקפו את המתלונן באמצעות מוט ברזל ושוקר חשמלי. בהודעתו השנייה במשטרה קדירי אף מסר כי מוחמד הוא שהחזיק במוט הברזל וחזר ואישר זאת בעדותו בבית המשפט. בדומה, מסר ז'וז'ו בהודעתו הראשונה במשטרה כי מוחמד הוא שהיכה במתלונן במוט ברזל ובשתי הודעותיו הנוספות ובעדותו בבית המשפט, שהתקבלה לעניין זה, חזר וציין כי שני בניו הגדולים של מוחמד תקפו את המתלונן במוט ברזל ובשוקר חשמלי. כמו כן, העיד ז'וז'ו כי המערערים הגיעו לזירת האירוע לאחר שאביהם שוחח עימם בטלפון.
40. אמנם גרסאותיהם של קדירי ושל ז'וז'ו היו מעורפלות לעיתים, ואף היו בין השתיים אי אלו פערים, אך אין מדובר בפערים משמעותיים המשליכים על אמינות גרסתם. פערים אלו אף הוסברו, בין היתר, בגילם הצעיר של ז'וז'ו וקדירי; בחוסר רצונם לסבך את המערערים; בניסיונו של ז'וז'ו להרחיק עצמו מן האירועים; וב"התערבבות" דברים ששמע קדירי לאחר האירוע עם מה שראה במו עיניו. לפיכך, משנמצא כי עדויות השניים אינן עשויות מקשה אחת צדק בית המשפט בנסיבות העניין כשפילג את שנאמר בהן וקיבל כעדות אמת את אותן אמירות אותן מצא מהימנות [השוו: ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 186-185 (1991); ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה ז(6) לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין (5.7.2007); ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501 ,510-509 (2001)].
41. בנוסף, אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעות המהימנות שקבע בית משפט המחוזי ביחס למתלונן ואין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה יש להתעלם מעדותו בבית המשפט. הלכה היא כי על פי כלל "פלגינן דיבורא" רשאי בית המשפט להבחין בין אמירותיו הכנות של עד לבין אלה שאינן מבוססות, כך שעל הראשונות ניתן יהיה להתבסס לצורך הרשעה [ראו: ע"פ 5232/10 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל, פסקאות 24-23 לפסק הדין (8.4.2013); ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 58 לפסק הדין (15.11.2012); ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל, פסקה 45 לפסק הדין (13.4.2010)]. לשוני בין אמרותיו של המתלונן בהודעתו הראשונה ובמסגרת העימות עם מוחמד לבין עדותו בבית המשפט, אשר עיקרו בעובדה כי לא הזכיר במסגרתם את מעורבותו של מוחמד באירועים, ניתן הסבר המניח את הדעת. הודעתו הראשונה של המתלונן, אותה כלל לא זכר, נגבתה ממנו בבית החולים בסמוך לאחר האירוע, בעת שהייתה הכרתו מעורפלת, כפי שאף העיד השוטר שגבה את העדות; ואילו התנהלותו של המתלונן במהלך העימות עם מוחמד נבעה מחששו מפניו ומרצונו שלא לסבך את המערערים, כאשר מיד לאחר העימות מסר המתלונן הודעה נוספת בה תיקן עצמו וציין כי מוחמד אכן תקף אותו. לפיכך, ובשים לב לגרעין האמת שבמרכז עדות המתלונן, אין כל קושי לקבל את חלקי האמת שבה, המתיישבים עם עדותו של ענאן ונתמכים, כאמור, בראיות חיצוניות ובעדויות נוספות. משכך לא מצאתי כל פגם בקביעתו הזהירה והשקולה של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו [ראו: ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 37 לפסק הדין (6.4.2009); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1843-1841 (2009) (להלן: קדמי); לעניין אפשרות קיומה של סתירה בין הודעה לעדות ראו: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מה(1) 302, 327 (1993)].
42. לא מצאתי ממש בטענה כי עדי התביעה מסרו תיאורים שונים בתכלית של כלי התקיפה ואופן התקיפה. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הסתירות בעדויות העדים בעניין זה אינן מהותיות ונימק העדפת גרסה אחת על פני אחרת בהתבסס על עדויות העדים האחרים. למעשה, ההבדלים בין גרסאות עדי התביעה בסוגיה מתמצים בסדר ובמספר המכות שהיכה כל אחד מן המערערים את המתלונן. בלבול זה נבע, ניתן להניח, מאופייה המהיר והאלים של התקיפה ומן ההמולה ששררה בזירת האירוע [השוו: 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לפסק הדין (14.3.2012); ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל, פסקה 37 לפסק הדין (28.7.2011); ע"פ 3293/09 חטיב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 לפסק הדין (15.10.2009)].
43. נוכח האמור, מסקנתי היא כי גרסאות עדי התביעה, אשר בית המשפט המחוזי מצא לנכון לקבל את כולן, מי במלואה ומי בחלקה, קושרות כולן את סנד ואת מוחמד לתקיפה ואכן משתלבות לכדי מסכת עובדתית מרכזית אחת. הסתירות בין גרסאות אלה ואי הדיוקים שנפלו בהן נוגעים, כאמור, לפרטים נקודתיים באירוע ואינם יורדים לשורשו של עניין. יתר על כן, יש בהם להזים את טענת המערערים לתיאום גרסאות עדי התביעה, אשר נטענה מבלי שהונח לה בסיס. מסקנתי זו אף מתיישבת עם הוראת סעיף 57 לפקודה לפיה "סתירות בעדותם של עדים אין בהן כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות" [ראו: ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (14.1.2013); קדמי, בעמ' 1854-1853].
44. באשר לטענת האליבי של מוחמד, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי דינה להידחות. נוכחותו של מוחמד במקום האירוע ומעורבותו בתקיפה, כמי שהיכה במתלונן בראשו באמצעות מוט ברזל פעם אחת לפחות, נלמדות, כאמור, מגרסאותיהם של ענאן ושל המתלונן, כמו גם מגרסאותיהם של קדירי ושל ז'וז'ו. יתרה מזאת, טענתו של מוחמד כי בליל האירוע שהה בבית סבו באבו סנאן, בו שהתה גם אימו, נסתרה על ידי סבו ודודו אשר ציינו כי בעת הרלבנטית התגוררה אימו בחיפה.
45. כמו כן, מצאתי כי יש לדחות את גרסתם של המערערים לאירועים, לפיה נפגע המתלונן מאבן אותה השליך ז'וז'ו. גרסה זו הוכחשה על ידי ז'וז'ו ונסתרה על ידי כל עדי התביעה, ובשונה מטענת המערערים, היא איננה נתמכת בחוות דעתו של פרופ' היס, אשר לא הכריעה בשאלת המנגנון שגרם לפגיעות המתלונן. כרסום נוסף בגרסת המערערים נובע מעדויות המתלונן ואימו בדבר ניסיונות הסולחה שקיימו בני משפחתם של המערערים עימם. אלו מצביעים על מעורבותם של המערערים בפגיעה במתלונן, שהרי אם יש אמת בגרסתם, לא היה מקום שיפעלו לשם הגעה לסולחה. חיזוק נוסף למסקנתי זו נמצא גם בשקריהם של המערערים ביחס לנוכחותו ולמעורבותו של מוחמד באירוע וביחס לקשר הטלפוני שקיים מחמוד עימם עובר לאירוע. שכן, הלכה היא כי שקרים ברורים מפי נאשם הנוגעים לסוגיות מהותיות שבמחלוקת, לרבות טענת אליבי שהופרכה, כבענייננו, משקפים "התנהגות מפלילה" ובכוחם לשמש ראייה בעלת משקל הוכחתי [ראו: ע"פ 10102/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 75 לפסק הדין (7.9.2010); ע"פ 2596/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מו(5) 690, 693 (1992); קדמי, בעמ' 300-299].
46. לאור האמור עד כה, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי רוב העובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו מעבר לכל ספק. מסקנה זו תשמש לי נקודת מוצא לניתוח המשפטי להלן.
המישור המשפטי – חבלה בכוונה מחמירה
47. המערערים הורשעו בביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק, בשילוב סעיף 29 לחוק. לצד הכחשה גורפת של המיוחס להם – אשר הופרכה כאמור – טוענים המערערים כי החבלות שנגרמו למתלונן אינן עולות כדי "חבלה חמורה" כהגדרתה בחוק, שכן למתלונן לא נגרמו מום או נכות קבועים; כי לא הוכחה כוונה מצידם לגרום חבלה כאמור למתלונן; וכי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיהם הנטענים לבין השברים בגולגולת שנגרמו למתלונן. אקדים ואומר כי אין בידי לקבל טענות אלה.
סעיף 329(א)(1) לחוק קובע, כדלקמן:
329. (א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו - מאסר עשרים שנים:
(1) פוצע אדם או גורם לו חבלה חמורה, שלא כדין;
"חבלה חמורה" מוגדרת בסעיף 34כד לחוק הקובע, כדלקמן:
"חבלה חמורה" - חבלה העולה כדי חבלה מסוכנת, או הפוגעת או עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאות הנחבל או בנוחותו, או המגיעה כדי מום קבע או כדי פגיעת קבע או פגיעה קשה באחד האיברים, הקרומים או החושים החיצוניים או הפנימיים;
48. באשר לטענה כי לא הוכח שנגרמה למתלונן חבלה המגיעה כדי "מום קבע"; דין הטענה להידחות. המשיבה הוכיחה את אופיין של החבלות וחומרתן באמצעות תעודות רפואיות מבתי החולים הנתמכות בממצאי בדיקתו של ד"ר היס. המסמכים שהוגשו לבית המשפט המחוזי והובאו לעיוננו מלמדים על חומרתן של החבלות שגרמו המערערים למתלונן. בין היתר, בסיכום אשפוזו הראשון של המתלונן מיום 27.9.2010 צוינו פרטי חבלות המערער, לרבות השבר הפתוח שנגרם לו וסחרחורות מהן סבל בעקבות המכות שספג. כמו כן, בסיכום אשפוזו השני מיום 3.10.2010 צוין בשנית כי המערער סובל משברים בגולגולת ומפגיעות נוספות, וכי אף אושפז למשך יום במחלקת טיפול נמרץ לאחר שסבל מהקאות ומסחרחורות ומירידה במצב הכרתו. אין מחלוקת כי המערערים נקטו באלימות קשה ביותר נגד המתלונן וגרמו לו לחבלות פיסיות עימן הוא המשיך להתמודד עד ליום עדותו לפני בית המשפט המחוזי. כך עולה מעדותו בבית המשפט המחוזי – בה ציין, בין היתר, כי הוא סובל מקשיי שינה – ומחוות דעת רפואית מיום 12.10.2010 המלמדת על בעיות זיכרון מהן סבל המתלונן בעקבות התקיפה. דומני כי גרימת מספר שברים בגולגולת עונה להגדרת המונח "חבלה חמורה" כמשמעה בסעיף 34כד לחוק, כטענת המשיבה [השוו: ע"פ 11015/08 עמירה נ' מדינת ישראל (4.10.2009)]. על פי הגדרה זו, אין חובה כי החבלה תהא צמיתה ודי כי עלולה להיגרם חבלה צמיתה. למעשה, די אף בכך שיוכח כי מדובר בחבלה העלולה לפגוע קשות בבריאות הנחבל או בנוחותו [ראו למשל: ע"פ 48/12 מדינת ישראל נ' בלקוול, פסקה 10 לפסק הדין (5.8.2012)]. פגיעה כזו אכן הוכחה בנסיבות העניין.
49. לצד זאת, לא מצאתי ממש בטענת המערערים כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיהם לבין השברים בגולגולת שנגרמו למתלונן. עוד בבדיקת ה-CT הראשונה שנערכה למתלונן אותר שבר בעצם מצחו משמאל ודימום בתוך רקתו. ביום 27.9.2010 צוין בדוח סיכום אשפוזו, כאמור, כי למערער נגרם "שבר פתוח" בראש. בבדיקת CT נוספת שנערכה למתלונן ביום 28.9.2010, בחלוף שלושה ימים בלבד מקרות התקיפה, אותר שבר דחיסה נוסף בגולגולת המתלונן, כאשר בדוח סיכום האשפוז צוין כי "לא חל שינוי מהותי בממצאים לעומת הבדיקה הקודמת". אין בנמצא כל אינדיקציה להתרחשותו של אירוע אחר שהיה בו כדי לגרום לשברים האמורים, כאשר ברי כי נזקים שכאלו לא נגרמים בשגרת היום-יום, ובפרט בהתחשב בכך שבמהלך התקופה הרלבנטית שהה המתלונן בבית החולים למעט לילה בודד. לפיכך, אין אלא להסיק כי תקיפת המערערים היא שגרמה לשברים בגולגולת מהם סבל המתלונן.
50. באשר לטענה בדבר אי קיומו של היסוד הנפשי הדרוש על פי הוראת סעיף 329(א) לחוק; דינה להידחות אף היא. הרשעה בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 329(א)(1) דורשת הוכחתה של כוונה מיוחדת לגרום חבלה חמורה, כהגדרתה בחוק [ראו למשל: ע"פ 7085/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 32 לחוות דעתי (5.5.2008)]. סבורני כי בענייננו כוונה זו נלמדת, כמו מאליה, ממעשיהם החמורים והקשים של המערערים, וזאת בהתאם לחזקת הכוונה, לפיה בני אדם המבצעים פעולה מודעים לרוב לטיב הפיזי של פעולותיהם ובכלל זה לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיהם [ראו למשל: ע"פ 8871/05 שנגלוף נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק הדין (12.3.2007); ע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין, פסקה 10 לפסק הדין (11.6.2008)]. בנסיבות העניין, כאשר המערערים הגיעו למתחם תחנת הדלק כשהם חמושים במוט ברזל ובשוקר חשמלי ותקפו את המתלונן מאחור באמצעותם, עד כי זה איבד הכרתו, נפל ונחבל, מתקיימת חזקת הכוונה. ודוק: אין בטענת המערערים במסגרת טיעוניהם לעונש לפני בית המשפט המחוזי כי לא נקטו במעשה בריונות, אלא הגנו על אביהם מפני השפלה, כדי לסתור קיומה של חזקה זו. שניים התוקפים בצוותא חדא אדם אחר מאחור, כאשר האחד מכה בחוזקה בראשו של הקורבן באמצעות מוט ברזל ואילו השני פוגע בו באמצעות שוקר חשמלי, לא יכולים שלא לצפות את הסיכון – הלא מבוטל – כי לקורבנם ייגרמו פגיעות קשות.
51. לאור האמור, סבורני כי במקרה דנא אכן התקיימו יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. משכך, אינני נדרש לשאלת קיומה של החלופה הקבועה בסעיף 329(א)(2) לחוק בענייננו, אליה לא התייחסו הצדדים בטיעוניהם.
אשר על כן עמדתי כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.
הערעור על גזר הדין
52. לאחר שעיינתי בנימוקי המערערים והאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל פה מטעם הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור כנגד גזר הדין להידחות.
53. כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב במידת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים של חריגה קיצונית מרף הענישה המקובל במקרים דומים [ראו: 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (29.1.2009); ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק הדין (27.8.2013)], אשר המקרה דנן איננו נופל לגדרם. עיון בפסיקת בית משפט זה במקרים דומים מלמד כי בית המשפט המחוזי נקט אמנם כלפי המערערים ביד מחמירה, אך לא באופן החורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת. יפה לעניין זה הכרעתו של בית משפט זה בפסק הדין בע"פ 7878/12 מדינת ישראל נ' פלוני (3.8.2010) בו נדון עניינו של משיב אשר תקף ביחד עם שניים נוספים שני מתלוננים, כאשר הוא עושה שימוש באגרופיו ובקרש עץ. בעקבות התקיפה סבל אחד המתלוננים משריטות ארוכות וחבלות ואילו לַאחר נגרמו שברים בצלעות ובראש והוא איבד את עינו. לאור המגמה הקוראת להחמרת מדיניות הענישה בכל הנוגע לפתרון סכסוכים בדרך הכוח, תוך שימוש בנשק קר, החמיר בית משפט זה בעונשו של המשיב והעמידו על 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יצוין כי באותו מקרה אמנם נגרמו לאחד המתלוננים חבלות קשות מן החבלות שנגרמו למתלונן בענייננו, אך יחד עם זאת הורשע המשיב, אשר עברו נקי, בעבירות שחומרתן פחותה מהעבירות בהן הורשעו המערערים וזאת על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון.
54. מנגד, אין להקיש בענייננו מפסקי הדין של בית משפט זה אליהם הפנו המערערים, שכן נסיבותיהם שונות מנסיבות המקרה דנן, אם משום שדובר בנאשמים שנסיבותיהם האישיות שונות מנסיבותיהם האישיות של המערערים דכאן, ואם משום שנסיבות ביצוע העבירות באותם מקרים לא היו חמורות כבענייננו.
(א) בעניין חזיזה, אמנם הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, אך זאת בעקבות פגיעה שגרם למתלונן בברכו השמאלית באקדח, לאחר שפרצה בין השניים קטטה אלימה במהלכה נקט המתלונן באלימות קשה כלפי המערער.
(ב) בעניין עטאללה, הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק ובנסיבות סעיפים 333(א)(1) ו-335(א)(2) לחוק, אשר חומרתה פחותה מן העבירות בהן הורשעו המערערים. יתר על כן, גם במקרה זה ביצע המערער את מעשיו במהלך תגרה אלימה בה לקח המתלונן חלק פעיל.
(ג) בעניין פלונית, הורשעה המערערת על פי הודאתה בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, אשר חומרתה פחותה מזו שבגינה הורשעו המערערים. באותו מקרה שקל בית המשפט לקולא את הצער והחרטה שהביעה המערערת, אשר לקחה אחריות על מעשיה; את נסיבותיה האישיות הייחודיות; את תסקירו החיובי של שירות המבחן בעניינה, אשר המליץ להימנע משליחתה אל מאחורי סורג ובריח; ואת העובדה שביסוד פעולתה הפלילית של המערערת עמד חששה לגורל בתה, אותה איים המתלונן להרוג.
55. מלאכת גזירת העונש אינה מלאכה שרירותית, אך גם איננה מדע מדויק. עניין היא לשיקול דעת הנסמך על הערכת מכלול הנסיבות והשיקולים, תוך מתן משקל לנסיבותיו המיוחדות של העבריין, לאופיין של העבירות ולנסיבות ביצוען במקרה הנדון ולשיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי ובכללם שיקולי הרתעה, גמול, שיקום והגנה על שלום הציבור [ראו: ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל, פסקאות 6-5 לחוות דעתי (5.5.2009); ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 177, 180-179 (1993)].
56. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך בהרתעתם של עבריינים הפונים "לפתור סכסוכים" בכוח הזרוע. בפסקי דין רבים נקבע כי יש להילחם בנגע האלימות שפשט בארצנו ולהטיל עונשים מרתיעים ומשמעותיים על מי שבחרו לנקוט בדרך האלימות, למען יועבר מסר מתאים לעבריינים ולחברה כולה [ראו למשל: ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' נאסר חסן, פסקה 21 לפסק הדין (10.11.2009); ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק הדין (16.8.2007)].
57. בענייננו, אין צורך להכביר מילים אודות חומרת מעשי המערערים, אשר הגיעו למתחם תחנת הדלק לאחר שהוזעקו על ידי אביהם כשהם מצוידים במוט ברזל ובשוקר חשמלי ותקפו בצוותא את המתלונן, אשר כל חטאו היה בכך שביקש להרגיע את אביהם. לא מצאתי ממש בטענות המערערים כי במסגרת גזר הדין לא נשקלו כנדרש נסיבותיהם האישיות, לרבות מצבם המשפחתי, גילם הצעיר ועברם הנקי. בהתחשב בכך שהמערערים אינם לוקחים אחריות על המעשים שביצעו ואינם מביעים כל חרטה, ובשים לב כי שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינם, מקובלים עלי הן התייחסותו של בית המשפט המחוזי לנסיבות אלה, והן האיזון שערך בינן לבין הנסיבות אשר נשקלו לחומרה בעניינם של המערערים, כמפורט בגזר דינו המנומק. בית המשפט המחוזי עמד על העבירות הקשות שביצעו המערערים ועל חומרת נסיבות ביצוען, כמו גם על השלכותיהן הפיזיות והנפשיות הקשות על המתלונן, על שיקול ההרתעה ושיקול הגמול, ועוד כיוצא באלה שיקולים אשר מצאו כולם ביטוי בתוצאה אליה הגיע.
58. לפיכך, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסקי הדין שהוצגו לעיוננו נחה דעתי כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעונשים שהושתו על המערערים ויש להותירם על כנם.
סוף דבר
כאמור לעיל, לטעמי יש לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, וכך אמליץ לחבריי לעשות.
ש ו פ ט
השופט י' עמית:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
ניתן היום, י"ד בשבט תשע"ד (15.1.2014).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12088700_W01.doc חכ'
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il