פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק בר"ם 887/13
בבית המשפט העליון
בר"ם 887/13
לפני:
כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
מדינת ישראל משרד הפנים
נ ג ד
המשיבים:
1. איידר קסימוב
2. ולנטינה קסימוב
3. רינט קסימוב
4. קרינה קסימוב
5. יסמין קסימוב
6. אלינה קסימוב
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מחוז מרכז מיום 29.1.2013 בעמ"ן 41484-12-12 שניתן על ידי כבוד השופט אברהם יעקב
בשם המבקשת:
עו"ד דנה בריסקמן, עו"ד אבי מיליקובסקי
בשם המשיבים:
עו"ד תומר ורשה
פסק-דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1. שוהה בלתי חוקי הושם במשמורת לצורך הרחקתו מישראל. לאחר שהושם במשמורת, הגיש בקשה חדשה לקבל מעמד בישראל. האם הגשתה של בקשה חדשה זו מחייבת לשחררו ממשמורת, בהתחשב בנהליו של משרד הפנים המורים כי מי שהגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל לא יגורש עד להכרעה בבקשה שהגיש? זו בתמצית השאלה שעלתה בבקשה שבפנינו.
2. בקשת רשות הערעור שבפנינו הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עמ"ן 41484-12-12, השופט א' יעקב). פסק הדין ביטל את החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים בלתי חוקיים (להלן: בית הדין למשמורת) מיום 8.11.2012, והורה על שחרור בתנאים של המשיב 1 (להלן: המשיב) ממשמורת. בשל כך, המדינה (להלן: המבקשת) ביקשה שתינתן לה רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא.
3. בתמצית, העובדות הרלוונטיות לענייננו הן כדלקמן: המשיב נשוי למשיבה 2 שקיבלה אזרחות ישראלית מכוח שבות בשנת 2002, ואב למשיבים 6-3. הוא עצמו נכנס לישראל בשנת 2003 מכוחה של אשרת תייר. בקשותיו לקבלת מעמד מכוח נישואיו לאזרחית ישראלית סורבו, בין היתר, בשל עברו הפלילי במדינת מוצאו והרשעותיו בישראל בעבירות רכוש ואלימות חמורות, שבגינן אף ריצה מספר תקופות מאסר. כנגד המשיב הוצא צו הרחקה מישראל, והחל מחודש אפריל 2012 הוא הועבר למשמורת לצורך ביצועו של הצו.
4. כשלושה חודשים לאחר שהוכנס למשמורת, ביום 26.7.2012 הגיש המשיב בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. הבקשה לא נדונה על ידי המבקשת כיוון שלא צורפו לה נימוקים. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, מכתב שנשלח בעניין לבא-כוחו של המשיב לא התקבל אצלו, ולכן הנימוקים נשלחו למבקשת רק כשבוע לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא. ההכרעה בבקשה טרם ניתנה, אך בבקשת רשות הערעור שבפנינו התחייבה המבקשת להכריע בה תוך 45 ימים לכל היותר.
5. עניינו של המשיב נבחן בבית הדין למשמורת כמה פעמים, וזה אישר את המשך החזקתו במשמורת עד להרחקתו מישראל בכמה החלטות. ביום 20.12.2012 הגישו המשיבים ערעור מינהלי התוקף את החלטתו של בית הדין למשמורת, מיום 8.11.2012, שהורתה אף היא על המשך החזקתו של המשיב במשמורת. בית המשפט קמא קיבל את הערעור ופסק כי לנוכח הגשת הבקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים יש לשחרר את המשיב מן המשמורת שבה הוא נתון. בית המשפט קמא הסביר כי למשמורת יש תכלית אחת, והיא: קידום ההרחקה מישראל של שוהים בלתי חוקיים. לפיכך, ומאחר שבהתאם לנהלי משרד הפנים מי שהגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל ממילא לא יורחק עד למתן החלטה בבקשה זו, הרי שהמשיב ממילא אינו מועמד לגירוש עד למתן החלטה בבקשה שהגיש להסדרת מעמדו מטעמים הומניטאריים, ומשום כך אין להחזיקו במשמורת.
6. בקשת רשות הערעור שבפנינו מעלה כמה טעמים המצדיקים, לשיטת המבקשת, את הענקתה של רשות ערעור, וכן את קבלת הערעור. בראש ובראשונה המבקשת חולקת על הפרשנות שנתן בית המשפט קמא לנהליו של משרד הפנים לפיהם יש להימנע מהרחקה מישראל של מי שפנה בבקשה לקבלת מעמד. לשיטתה, נהלים אלו לא משליכים באופן ישיר על שאלת המשמורת. קבלת פרשנותו של בית המשפט קמא, כך נטען, תוביל למצב אבסורדי לפיו כל בקשה להסדרת מעמד, ובכלל זה בקשת סרק, תוביל לשחרור ממשמורת. לא זו הייתה כוונת הנהלים. בהמשך לכך, טוענת המבקשת כי החלטת בית המשפט קמא מתעלמת מהתנאים שנקבעו בחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) לשחרור ממשמורת של מי ששוהה בישראל שלא כדין.
7. ביום 3.2.2013 ניתן צו לעיכוב ביצוע ארעי של פסק דינו של בית המשפט קמא, וביום 5.2.2013, לאחר שהוגשה תגובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע, ניתן צו לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט קמא.
8. ביום 11.2.2013 הגישו המשיבים תגובה לבקשת רשות הערעור. המשיבים סמכו ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא, ואף ביקשו להצביע על טעמים נוספים שבגינם יש לדחות, כך נטען, את הבקשה למתן רשות ערעור. לטענת המשיבים, יש בידיהם ראייה שאותה הגדירו "חדשה" ושמצדיקה לשיטתם את דחייתה של בקשת רשות הערעור. ראיה זו היא אישור שניתן לכאורה למשיב עוד בשנת 2002 להגיע לישראל כעולה חדש מכוח שבות. לטענתם, ראייה זו הייתה בידיהם, ואף בידי המדינה, לכל אורך ההליכים המשפטים בין הצדדים, אך בא-כוחו הקודם של המשיב לא ייחס לה את המשמעות הראויה. לטענת המשיבים, הם מתכוונים לפתוח בהליכים משפטיים להסדרת מעמדו של המשיב על בסיס זה. בשל הסיכויים הטובים של הליכים צפויים אלה, טוענים המשיבים, כי אין להחזיק את המשיב במשמורת. עוד טוענים המשיבים כי החלטות בית הדין למשמורת שעליהן ערערו לא סמכו עצמן על הוראות חוק הכניסה לישראל שעניינן החזקה במשמורת, ולכן המבקשת אינה יכולה להסתמך עליהן כעת. בנוסף, סומכים המשיבים את בקשתם גם על זכותו של המשיב לחירות ולחיי משפחה, כמו גם שיקולים שעניינם טובת ילדיו של המשיב. כן מצביעים המשיבים על כך שההליכים בעניינו של המשיב עלולים להתמשך זמן רב.
9. לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה הגענו לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער עליה והערעור הוגש. בהמשך לכך, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהחזיר את הדיון בערעור המינהלי שהגישו המשיבים לבית המשפט קמא, כמוסבר להלן.
10. המסגרת הנורמטיבית החלה על הבקשה שבפנינו מושתתת, בראש ובראשונה, על חוק הכניסה לישראל. בסעיף 13א(ב) לחוק נקבע כי "שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה, אלא אם כן שוחרר בעירבון כספי, בערבות בנקאית או בערובה מתאימה אחרת...". סעיף 13ו(ב) לחוק מונה את המקרים שבהם לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין, ובכלל זה כאשר "הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל" (סעיף-משנה (1)) וכאשר "יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור" (סעיף-משנה (2)).
11. אם כן, בהתאם להוראותיו של חוק הכניסה לישראל, שוהה שלא כדין לא ישוחרר ממשמורת בערובה במקרה שבו הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מצידו או במקרה שיש בשחרורו כדי לסכן את שלום הציבור. פסק דינו של בית המשפט קמא לא בחן התקיימותם של תנאים אלו בענייננו, וזאת חרף עברו הפלילי הכבד של המשיב ולמרות טענות המבקשת לפיהן הוא מסרב לשתף פעולה להסדרת הליכי הרחקתו מישראל. למעשה, בית המשפט קמא התבסס בהחלטתו אך ורק על נהלי משרד הפנים, ובהקשר זה על ההוראה המורה על אי הרחקתו של מי שהגיש בקשה להסדרת מעמד עד להחלטה בבקשתו. נוהל זה הוא חשוב, אך בהתחשב בהסדר הסטטוטורי, אינו חזות הכול במקרה זה. יתר על כן: כמו בכל הקשר שבו מיושם נוהל, יש לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות סטייה ממנו (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי 228-227 (2010)). לכל הפחות, היה על בית המשפט קמא לבחון כיצד יש ליישב את המתח הקיים לכאורה בין הנוהל לבין חוק הכניסה לישראל, בשים לב למכלול נסיבות העניין. היבטים אלו שמעורר עניינו של המשיב לא נבחנו כלל בפסק דינו של בית המשפט קמא, ומן הראוי להחזיר אליו את הדיון על-מנת שיוכל להידרש להם.
12. בהליך הנוכחי, אין ביכולתנו לייחס משקל לטענותיהם של המשיבים בכל הנוגע להליכים חדשים, וטענותיהם בעניין זה שמורות להם. נציין, כי המשיבים צירפו לתגובה מטעמם ראיה חדשה מבלי שהגישו בקשה מתאימה לכך (להשלכות שעלולות להיות לצירוף ראיה חדשה בבקשת רשות ערעור מבלי לקבל אישור לכך, ראו: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ (12.1.2010), בפסקאות 14-12).
13. לאור האמור לעיל, אנו מורים על קבלת הערעור ועל החזרת הדיון בתיק בבית המשפט קמא על מנת שידון בו גם על-פי הוראותיו של חוק הכניסה לישראל. המשיב יישאר במשמורת עד להחלטה אחרת בעניינו. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, ב' באדר התשע"ג (12.2.2013).
המשנָה לנשיא
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13008870_A05.doc אמ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il