מורס אדרי נ. עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 8869/12 בבית המשפט העליון רע"א 8869/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית המבקשות: 1. מורס אדרי 2. דבורה אדרי נ ג ד המשיבה: עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.11.2012 בת"א 26543-04-12 שניתן על ידי כבוד השופטים י' כהן ור' שפירא תאריך הישיבה: כ"ח באלול תשע"ג (3.9.13) בשם המבקשות: עו"ד פאהום וופא זועבי בשם המשיבה: עו"ד נ' עוסמאן פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ש' וסרקרוג, סגנית נשיאה, י' כהן ור' שפירא), מיום 22.11.2012 בע"א 26543-04-12, שלפיו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ו' חאמד), מיום 16.2.2012 בת"א 7666-11-08. בפסק הדין הורה בית המשפט על סילוק ידם של המבקשים מדירת מגורים ציבורית ברחוב הרב מימון 48 בשלומי, המנוהלת על ידי המשיבה, שהיא חברה המנהלת דירות ציבוריות מטעם המדינה (להלן: הדירה ועמידר בהתאמה). רקע 2. עמידר השכירה ביום 23.8.1977 את הדירה לאחיו של המבקש 1 (להלן: האח והמבקש בהתאמה). עמידר טענה כי האח נטש את הדירה ועבר להתגורר בבית אביו ולכן הגישה ב-18.1.2001 תביעה לפינוי ולסילוק ידו של האח מהדירה. ביום 29.5.2002 ניתן פסק דין בתביעה נגד האח וצו להחזרת החזקה בדירה לעמידר, וה-22.1.2003 נקבע כמועד הפינוי של האח. בעקבות התערבותה של המועצה המקומית שלומי, שב האח לדירה. לאחר חזרתו לדירה החליטה עמידר, לפנים משורת הדין, להקפיא את הליכי הפינוי נגד האח ואף הונפקו לו שוברי תשלום בגין שכירות במגורים ציבוריים. התברר שכאשר חזר האח להתגורר בדירה, עבר המבקש להתגורר עימו. המבקש מונה כאפוטרופוס על גופו ורכושו של האח ביום-11.8.2005, וטען שבמועד זה כבר התגורר עם האח בדירה. לעומת זאת טענה עמידר כי מגורי המבקש עם האח לא נעשו על דעתה וממילא, לא בהסכמתה. לטענתה, משהופיע המבקש ב"ביקורי המעגל" של הדירה החל משנת 2002 הוא הוכרז כפולש וחויב בדמי שימוש ראויים עבור החזקה והשימוש בדירה ללא קבלת הסכמתה לכך, וכי במקביל הנפיקה לאח שוברי תשלום בגין שכר דירה. האח נפטר ביום 24.12.2007. 3. בעקבות ביקור שערך רכז שטח ביום 22.7.2008 בדירה נוכחה עמידר לדעת שהאח נפטר, אך הדירה לא הוחזרה לחזקתה כנדרש על פי דין ועל פי ההסכם שנחתם בינה לבין האח. הרכז ערך טופס הודעה על פולש - המבקש. אז פנה המבקש, יחד עם בת זוגו, המבקשת 2, למשרד הבינוי והשיכון בבקשה להקנות להם זכויות חוזיות בדירה ולאפשר להם להמשיך לגור בה. בקשתם נדחתה ביום 5.4.2009. המבקשים לא השיגו על החלטה זו ולא הגישו עתירה מנהלית נגד ההחלטה. 4. בשנת 2008 הגישה עמידר תביעה בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בעכו לפינוי המבקשים מהדירה. המבקשים ביקשו להתגונן מפני התביעה. בקשתם נענתה. המבקשים טענו כי הם מתגוררים כ-20 שנים בדירה וכי דין התביעה להידחות מכוח "הסכם החלפה" שנחתם בין עמידר למבקש במהלך שנות השמונים. על פי טענה זו, לאחר שהתגרש המבקש מאשתו הראשונה פנה אליו מי שהיה אז מנהל לשכת עמידר בשלומי, מר ניסים מגרה, ואמר לו כי מאחר שהתגרש מאשתו, אינו צריך להמשיך ולהחזיק בדירתו בשכונת דדו, שלה ארבעה חדרים, וכי אם יחזירה לעמידר, יקבל במקומה את הדירה שהייתה שייכת לאחיו, אשר סבל בזמנו ממחלת נפש והיה מאושפז רוב הזמן בבית חולים. המבקש טען שהסכים ל"הסכם ההחלפה", חתם במשרדי עמידר על טופס הוויתור על הדירה בשכונת דדו ועבר לגור בדירה נשוא תיק זה והוא ממשיך לגור בה מזה 20 שנים. המבקשים טענו עוד כי במשך הזמן הועברה הדירה על שמו של המבקש תחת שם האח, ועמידר החלה להנפיק שוברי תשלום על שמו של המבקש. מאחר ששינוי השם הביא להעלאת שכר הדירה, הציע אותו מנהל לשכת עמידר בשלומי למבקש להחזיר את הדירה על שם האח כדי להוזיל את עלויות השכירות, וכך עשה. המבקשים טענו עוד שהשקיעו ממיטב כספם בהתאמת הדירה למגורים: חידשו את מערכת האינסטלציה בדירה, התקינו מערכת חשמל חדשה, ריצוף חדש ופינת מקלחת, נטעו גן בקדמת הבית וגדר נוי ואף הסדירו מקום חניה לרכב. לכן טענו שהוקנתה להם זכות בלתי הדירה להחזיק בדירה. לחלופין טענו המבקשים כי שינו את מצבם הכלכלי לרעה על סמך "הסכם ההחלפה" וכי מדובר בהפרת הבטחה שלטונית שאין להפר. המבקשים ביקשו שאם יוחלט על פינויים תוחזר השקעתם בדירה. עמידר טענה מצידה כי לא נחתם כל "הסכם החלפה" עם המבקש. לטענת עמידר, המבקש ויתר לאחר גירושיו וביוזמתו על הדירה בשכונת דדו והזכויות בדירה נמסרו לגרושתו שהחזיקה בילדיו. פסק הדין של בית משפט השלום 5. בית משפט השלום קבע כי בניגוד לטיעונים בכתב, בעדותו בבית המשפט טען המבקש כי חתם על "הסכם ההחלפה" בעודו בבית הכלא, בתיווך אביו, וכי לא נתנו לו העתק של ההסכם. בית המשפט קבע כי מדובר בסתירה יסודית ומהותית בעלת זיקה ישירה למחלוקת שבין בעלי הדין שכן עמידר שללה מכל וכול את קיומו של "הסכם ההחלפה". בית המשפט הוסיף כי המבקש נמנע מלהעיד את מר נסים מגרה או נציג אחר של עמידר כדי לתמוך בגרסתו בנוגע "להסכם ההחלפה", לא הגיש את כתב הויתור על דירתו בשכונת דדו ואף לא את "הסכם ההחלפה", שכן טען שאינו ברשותו. עוד צויין כי המבקש לא הסביר את שלילת זכויות האח בדירה על פי הסכם ההחלפה, וזאת ללא ידיעתו וללא הסכמתו של האח ואף ללא מתן פיצוי. לפיכך קבע בית המשפט שגרסת המבקשים בנוגע להסכם ההחלפה מעוררת תהיה עמוקה ויסודית. בית המשפט ציין שהמבקש, שטען שגם גרושתו חתמה על כתב הויתור, לא הגיש את כתב הויתור ואף לא ציין מה גרושתו קיבלה בתמורה לויתור על הדירה בשכונת דדו. עוד ציין בית המשפט כי המבקשים נמנעו מלהעיד את גרושתו של המבקש. לפיכך נקבע כי גרסת המבקש בעניין זה הייתה תמוהה, לא מהימנה ולא נתמכה בראיות. 6. העובדה שהדירה המשיכה להיות רשומה על שם האח גם לאחר מותו הביאה את בית משפט השלום למסקנה כי עמידר לא הסכימה מעולם למסור למבקש את דירת האח וכי לא נחתם "הסכם החלפה". בית המשפט דחה את הסברו של המבקש כי מר ניסים מגרה הודיע לו שאם הדירה תישאר על שם האח יוכל המבקש לקנות אותה בעתיד במחיר נמוך מזה שיידרש לשם העברתה על שמו כשוכר רשום. המבקש לא העיד אף נציג של עמידר כדי לתמוך בטענתו, שנקבע שהיא תמוהה ומאולצת. בית המשפט הוסיף שהמבקש לא הביא כל ראיה שהדירה נרשמה בשלב כלשהו על שמו, וכי הסכם השכירות בין עמידר לאח בוטל בעקבות זאת. 7. בית המשפט מצא כי שוברי התשלום והקבלות שצורפו לתצהיר המבקש תומכים בגרסת עמידר: בית המשפט ציין את פנייתם בכתב של המבקש למשרד הבינוי והשיכון מיום 10.9.2008 לרשום את הדירה על שם המבקש, בה לא הוזכר "הסכם ההחלפה". נקבע כי מדובר, למעשה, בהודאתם כי אין להם כל זכות בדירה. בית המשפט דחה את טענות המבקשים להחזר השקעתם בדירה מאחר שהטענה לא נתמכה בראיות. לפיכך החליט בית המשפט כאמור לקבל את התביעה והורה למבקשים לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה לעמידר תוך שלושה חודשים מיום המצאת פסק הדין לידיהם. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 8. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בערעור ביקשו המבקשים להגיש ראיות נוספות, אך בית המשפט דחה את בקשתם. בית המשפט המחוזי אף דחה את הערעור, וקבע כי היה על המבקש למצות את ההליך המנהלי בעקבות דחיית בקשתו להכיר בו כדייר ממשיך בדיור הציבורי. בית המשפט המחוזי אישר את קביעת בית משפט השלום לפיה לא הוכח קיומו של "הסכם החלפה". בית המשפט קבע כי אין כל ספק בנוגע לזהות הדירה הציבורית שממנה על המבקשים להתפנות, אף אם היא נמצאת ברחוב מימון 48 ולא בכתובת שצוינה בפסק הדין של בית המשפט קמא. לפיכך, דחה כאמור בית המשפט את הערעור, והמערערים חויבו לפנות את הדירה בתוך שלושה חודשים ולא יאוחר מיום 24.2.2013. על פסק דין זה הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות בעלי הדין 9. ביום 21.2.2013 הוריתי כי הבקשה לרשות לערער תיקבע לדיון בהרכב וכי ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי יעוכב עד להחלטה אחרת של בית משפט זה. לקראת הדיון השלימו בעלי הדין את טענותיהם בכתב. עמידר טענה כי אין מקום ליתן רשות ערעור שכן טענות המבקשים מופנות כלפי קביעות עובדתיות של בית משפט השלום שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי. עמידר הוסיפה שהמבקשים העלו טענות המהוות שינוי חזית, ובהן הטענה בדבר כתובתה השגויה כביכול של הדירה. לטענת עמידר, מדובר בטענה שגויה. וכך גם הטענה כי המבקשים הם דיירים מוגנים, שכן מדובר בדירה ציבורית המושכרת אשר חוק הגנת הדייר אינו חל עליה. המבקשים הבהירו מצידם שמדובר בדירה אחת נושא ההליכים, שכתובתה הנכונה היא רחוב הרב מימון 48. המבקשים טענו כי העובדה שעמידר לא הגישה מסמכים הנמצאים בחזקתה גרמה להם נזק ראייתי. לדברי המבקשים, זכותם לדיור ציבורי היא זכות מהותית שנשמרה להם במשך 23 שנים. המבקשים הדגישו שהמבקש הוא אסיר משוקם ונקי מסמים, שעשה מאמצים קשים לחזור למעגל החברתי הנורמטיבי, ופינויים מהדירה עלול להביא להתדרדרות במצבו. לכן הם טענו כי היה על הערכאות דלמטה לערוך איזון נכון בין האינטרסים השונים ולבטל את פינויים מהדירה, במקום לשלוח אותם להתחיל בהליך זכאות במשרד הבינוי והשיכון. הדיון לפנינו 10. ביום 3.9.2013 קיימנו דיון בבקשה ושמענו את טענות בעלי הדין בעל-פה בקשב רב. באת-כוח המבקשים חזרה על טענתה כי המבקשים מתגוררים בדירה כ-23 שנים והבהירה שוב כי חרף הכתובות השונות שעלו מדובר באותה דירה. בא-כוח חברת עמידר שב וטען שהמבקש מחזיק בדירה שלא כדין משנת 2007, אינו זכאי לקבל אישור כמחוסר דיור שכן בעקבות עסקה פיקטיבית לקח משכנתה וקנה בכספים סמים. במהלך הדיון ביקשנו לבדוק האם ניתן לאפשר למבקשים להמשיך להתגורר בדירה, בין היתר באמצעות פניה לועדת חריגים או ועדה לעניינים הומניטאריים אם קימת כזו במשרד הבינוי והשיכון. באת-כוח המבקשים הדגישה כי המבקש הוא אסיר משוקם וביקשה להבטיח את המשך שיקומו ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה. בא-כוח עמידר טען כי המבקש אינו זכאי לדיור ציבורי. בתום הדיון הורינו לצדדים להגיש הודעות עדכון לגבי בדיקת האפשרות של המבקש לפנות לוועדת חריגים או לוועדה הומניטארית כאמור או כל דרך שתימצא לסייע לו במידה והדבר ניתן. כן הורינו כי צו עיכוב הביצוע יישאר בעינו. הודעות עדכון 11. בא-כוח עמידר הודיע כי לא קיימת במשרד הבינוי והשיכון וועדת חריגים או וועדה הומניטארית. כמו כן הזכיר כי ביום 5.4.2009 דחתה הוועדה העליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון את בקשת המבקשים להקנות להם זכויות חוזיות בדירה וכי המבקשים לא הגישו עתירה מנהלית נגד החלטה זו. בא-כוח עמידר הוסיף כי המבקשים לא פנו למשרד הבינוי והשיכון בבקשה להכיר בהם כזכאים לדיור ציבורי, זאת למרות שבית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע פסק הדין לשם כך. באת-כוח המבקשים הודיעה כי המבקשים פעלו בהתאם להחלטת ההרכב ופנו למשרד הבינוי והשיכון ביום 22.9.2013 בבקשה לאפשר את המשך מגוריהם בדירה. לבקשה זו צורף מכתב מאת ראש מועצת שלומי מיום 17.9.2013 לשר הבינוי והשיכון וכן מכתב מאת העובד הסוציאלי המלווה את המבקשים מיום 17.9.2013. טרם ניתנה תשובת משרד השיכון לפניה זו. דיון בבקשה 12. חרף האמפתיה למצוקת המבקשים והרגישות לבקשתם, בסופו של יום המקרה דנא אינו חורג מגבולות עניינם של הצדדים לסכסוך ואינו מצדיק דיון בגלגול שלישי (השוו לרע"א 8354/08 רוסמני נ' מדינת ישראל (6.10.2008)). למרות זאת, ובהתחשב ברגישות העניין העומד לדיון ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה קיימנו דיון בבקשה בהרכב, הקשבנו בקשב רב לטענות בעלי הדין ואף הצענו הצעות לקידום העניין בתקווה שימצא פתרון לבעיה, ודחינו כאמור את הדיון על מנת לאפשר לצדדים למצוא פתרון ולו במסגרת ועדת חריגים אם אכן קימת לטיפול בעניין. לדאבוננו כל הפניות הושבו ריקם והגיעה עת ההכרעה. כאמור, שתי הערכאות דלמטה הגיעו למסקנה כי המבקשים לא הוכיחו שהם זכאים להתגורר בדירה ובדין הגיעו למסקנה זו. גרסתו של המבקש בנוגע לקיומו של "הסכם ההחלפה" הופרכה, וממילא, לא הצליחו המבקשים להוכיח את זכותו של המבקש בדירה בדרך אחרת. נטען, ובית משפט קמא קיבל את הדברים, כי המבקשים פלשו שלא כדין לדירה, ומשגילתה זאת עמידר, דרשה מהם לשלם דמי שימוש, בנוסף לדמי השכירות ששילם האח עבור הדירה. משנפטר האח נקטה עמידר צעדים לפינוי המבקשים מהדירה ובכך למעשה גילתה דעתה כי לא הסכימה אי פעם שהמבקשים יתגוררו בדירה. משכך איננו רואים מנוס מלדחות את הבקשה. 13. כאמור, בהודעת העדכון שהוגשה מטעם המבקשים נמסר כי הם פנו ביום 22.9.13 למשרד השיכון על מנת שידון בעניינם ויסייע להם. אין חולק שמדובר במבקשים שעברו מסכת חיים לא קלה וכי המבקש נמצא בהליכי שיקום בעזרתו האדיבה של ראש מועצת שלומי ורשויות הרווחה במועצה. לפיכך, ועל מנת שלא יוותר מצב בו ימצאו עצמם המבקשים ללא קורת גג, אנו מורים על עיכוב פינויים של המבקשים מהדירה בשלושה חודשים נוספים, עד ליום 1.6.14, מתוך הנחה שבפרק זמן זה יינתן מענה לפנייתם של המבקשים למשרד השיכון, ויימצאו פתרונות ההולמים את נסיבות המקרה. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ז באדר א התשע"ד (‏27.2.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12088690_B05.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il