עלי גזאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8867/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8867/10 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער: עלי גזאל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל) מיום 17.10.2010 בתיק תפ"ח 10451-05-09 תאריך הישיבה: י' בטבת התשע"ו (22.12.15) בשם המערער: עו"ד באסל פלאח, עו"ד הדס לירון בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל) בתפ"ח 10451-05-09 מיום 17.10.2010, במסגרתה הורשע המערער בביצוע עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). המערער נדון עוד באותו היום לעונש של מאסר עולם. כתב האישום 1. על פי כתב האישום, שהוגש ביום 17.5.2009, המערער ומוחמד עבאדי (להלן: המנוח), שניהם ילידי 1989, היו חברים במשך מספר חודשים. זמן קצר לפני האירוע מושא כתב האישום החליט המנוח לנתק את קשריו עם המערער על רקע חשדו כי האחרון משתמש בסמים. בתאריך 24.4.2009 בשעות הצהריים, הגיע המערער לבית המנוח בכפר מכר לאחר שגמלה בליבו החלטה להמית את המנוח. השניים שהו בבית המנוח ולאחר מכן נסעו לעכו. לאחר שטיילו בעכו, הגיעו השניים לבית המערער, שם הצטייד המערער בסכין מטבח, שבאמצעותה התכוון להמית את המנוח. בסמוך לשעה 19:00 הגיעו השניים לשדה הנמצא סמוך לחצרות יסף, וזאת לאחר שהמערער פיתה את המנוח להתלוות אליו באמתלת שווא כי במקום מחכות להם בחורות. משהגיעו למקום, ריסס המערער את המנוח בגז פלפל ודקר אותו מספר רב של פעמים בחזהו משמאל, בגבו, ובזרועו השמאלית, וכן הכה אותו בראשו באבן. מותו של המנוח נגרם מנזק חמור למוח בעקבות חבלות הראש וכן מנזק חמור ללב בעקבות פצעי הדקירה, כאשר כל אחד מהנזקים הוא קטלני בפני עצמו. בשל מעשיו, הואשם המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה כמפורט לעיל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 2. בפתח הכרעת הדין מיום 17.10.2010 התייחס בית המשפט המחוזי לתשובת המערער, במסגרתה כפר בעובדות כתב האישום והעלה טענת זוטא שלפיה הודאתו נגבתה ממנו תחת הפעלת לחצים פסולים ולכן היא אינה קבילה. עוד עמד בית המשפט על חוות הדעת הפסיכיאטרית שנערכה למערער ביום 17.5.2009, ממנה עולה כי המערער אינו סובל ממחלת נפש, כי הוא אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. 3. בשלב הבא סקר בית המשפט את הראיות מטעם המשיבה, שבראשן ריבוי גרסאות שניתנו על ידי המערער, ביניהן דיווח למוקד המשטרתי אודות חטיפת המנוח, הכחשת מעורבות כלשהי בחטיפת המנוח ורציחתו, והודאותיו בביצוע הרצח. כמו כן, הציגה המשיבה ראיות לעניין הקשר בין המערער לבין המנוח, הגישה מסמכים שלשיטתה מלמדים על קיומו של תכנון מוקדם וזימנה לעדות את חוקרי המשטרה שנטלו חלק בחקירתו של המערער. מעדותה של אמירה חבישי (להלן: אמירה), שהייתה חברתו של המנוח, עולה כי זו הבחינה במערער ובמנוח הולכים לכיוון תחנת המוניות שליד ביתה ביום 24.4.2009 בסמוך לשעה 16:00. זמן קצר לאחר מכן הודיע המנוח לאמירה כי המערער דפק אצלו בדלת ללא התראה וכי הם בדרכם לעכו. עוד עולה מדבריה כי בשעה 19:05 התקשר אליה המערער ואמר לה שהמנוח "עייף מהחיים שלו" ו"רוצה לעזוב אותה". כשביקשה לשוחח עם המנוח, השיב לה המערער כי הלה אינו בנמצא. כעבור זמן מה, התקשר אליה המערער בצעקות תוך שהוא מורה לה להתקשר למשטרה ו"כאילו מדבר עם אחרים שמסביב בצעקות אומר 'תעזבו אותו תעזבו אותו' כאילו יש מישהו מרביץ למוחמד", על אף שברקע השיחה שרר שקט ולא נשמע קולם של ה"תוקפים". גרסה דומה נמסרה על ידי איה מרעי (להלן: איה), בת זוגו לשעבר של המערער וחברתה של אמירה, ששהתה יחד עם אמירה במסיבה במועד הרלוונטי. 4. לאחר דברים אלו, פירט בית המשפט המחוזי את השתלשלות האירועים החל מהשעה 20:01, או-אז התקשר המערער למוקד 100 ודיווח כי המנוח נחטף. השוטר הראשון שהגיע לזירה בעקבות הדיווח התרשם כי המערער "מבוהל ובוכה" וכן "מבולבל" ו"לחוץ ומזיע". בגרסאות השונות שמסר לשוטר היו סתירות באשר למספר החוטפים שחטפו את המנוח. בשלב מסוים הועבר המערער לתחקור על ידי רכז מודיעין, שהבחין בכתם גדול של דם על רגלו. כמו כן, נתפס על גופו של המערער הטלפון הנייד של המנוח. בחקירתו הראשונה באזהרה בתחנת המשטרה מסר המערער גרסה לפיה המנוח נחטף על ידי שלושה חוטפים. את הדם על מכנסיו הסביר בפציעה בראשו ובניסיונו לאחוז במנוח בזמן שהאחרון דימם. למחרת בבוקר, אותרה גופתו של המנוח. על גופתו של המנוח נמצאו מספר חבלות ופצעי דקירה, שכל אחד מהם עלול להיות קטלני בפני עצמו. בעקבות גילוי הגופה, הועבר המערער למחלק תשאול בימ"ר, שם, בטרם נחקר, נועץ בעורך דין. משלב זה ואילך מסר המערער מספר גרסאות סותרות, אשר כללו תיאורים מפלילים רבים של אופן דקירת המנוח על ידי המערער. כך, לדוגמה, באחת מגרסאותיו סיפר המערער בתחילה כי לא הרג את המנוח, בעוד שבגרסה אחרת סיפר כי חוטפיו הכריחו אותו לפגוע במנוח באיומי סכין, תוך שביזוהו מינית ואף צילמו את המעשים. במסגרת גרסה שניה זו, המערער תיאר והדגים את האופן שבו דקר את המנוח וכן שרטט ותיאר את זירת האירוע. בגרסה מאוחרת יותר, שניתנה מיוזמתו של המערער, אשר פנה לחוקרים בבקשה "לספר את האמת", עולה כי המנוח ניסה לתקוף את המערער באמצעות גז מדמיע וסכין, ובתגובה דקר אותו האחרון בבטנו והכה אותו. בהמשך החקירות חזר בו המערער מהודאתו. בתוך כך, חזר המערער לגרסתו הראשונה, טען כי כל הגרסאות האחרות שמסר אינן נכונות וכי מסרן משום ש"נלחץ" ולבסוף שמר על זכות השתיקה. ב"בדיקת חיים" שנערכה למערער, בין היתר בעקבות טענתו כי "נאנס", הודה לפני הפתולוג כי בדה את הסיפור לפיו החוטפים החדירו מקל לישבנו "בגלל הלחץ של המשטרה". 5. בגרסאותיו השונות של המערער נכללו אף שלושה פרטים מוכמנים: תיאור הסכין ששימשה לרצח המנוח, אורכה וצבעה; תיאור מקום הדקירות בגופו של המנוח; ותיאור דרך קבורתו של המנוח. ראש מחלק תשאול בימ"ר, רפ"ק יורם אזולאי, העיד על כך שאמרות המערער נגבו ממנו מרצונו החופשי ולאחר שהוזהר כדין. בד בבד, דחה אזולאי את טענת ההגנה כי הודאת המערער נגבתה באמצעות איומים כי המערער צפוי לעונש חמור אם לא יודה. כמו כן, במחשבו של המערער נמצאו מספר מסמכים, ביניהם מסמך הנחזה להיות מכתב אהבה מהמערער לאיה. עוד נמצא מסמך הנחזה להיות מכתב מאת המנוח אל איה ואל אמירה, אשר נערך במחשב המערער בשעה 9:02 בבוקר יום הרצח, ממנו עולה לכאורה כי המנוח ניצב לפני "בעיה גדולה שיכול להיות שירצחו אותי בגללה". המערער זכה במכתב זה לתשבוחות מופלגות מהמנוח. בנוסף, כלל מכתב זה מעין "צוואה" ממנה ניתן להבין לכאורה כי המנוח ניבא את מותו שלו ובה ביקש כי איה והמערער ישובו זו לזרועות זה. 6. הראיה המרכזית בפרשת ההגנה היתה עדותו של המערער, שלוותה בחוות דעת רפואית בדבר מוגבלות תנועה בידיו. המערער טען בעדותו כי הוא אינו יכול להיות הרוצח מאחר שתנועות ידיו מוגבלות. כן פרש לפני בית המשפט המחוזי גרסה חדשה בעלת קווי דמיון לגרסתו הראשונה בחקירה בדבר חטיפתו שלו ושל המנוח. כשהתבקש המערער להתייחס לסתירות הרבות בגרסתו בחקירותיו, הוא ייחס אותן ל"לחץ" מצד חוקריו, לרצונו שלא לאפשר את תפיסת החוטפים ולמעשה הודה כי שיקר כמעט לכל אורך חקירתו בהקשרים שונים. המערער לא זימן לעדות את השניים שבשמותיהם נקב בעדותו כחוטפיו ורוצחיו של המנוח. 7. במסגרת הדיון ביסוד העובדתי, קבע בית המשפט המחוזי כי זהות המערער כדוקר המנוח הוכחה ממכלול הראיות הנסיבתיות, כמו-גם מהודאתו המפורשת של המערער – הודאה אשר, כך קבע בית המשפט, ניתנה באופן חופשי ומרצון ותוך שמירה מלאה על זכויותיו כנחקר. בית המשפט עמד על כך שהראיה הטובה ביותר לכך שהודאת המערער בדקירת המנוח ניתנה באופן חופשי וכי היא מהימנה היא העובדה כי הודאתו השניה ניתנה מיוזמתו, לאחר שחקירתו כבר הסתיימה. בית המשפט דחה את טענת ההגנה לפיה יש לפסול את ההודאות עקב הבטחה מצד החוקרים לעונש מופחת. נקבע כי אפילו "הבטחה בעלמא" לא הושמעה באוזניו. כמו כן, נקבע כי כל שהבהירו לו חוקריו הוא כי הסתירות בגרסתו מחשידות אותו ברצח המנוח, וכי אם יש בפיו גרסת אמת מפלילה פחות, עדיף לו למוסרה. נמצא כי הודאת המערער קבילה אפוא. לאחר מכן נדרש בית המשפט למשקלה של ההודאה וקבע כי היא קרובה יותר לאמת מכל גרסה אחרת שמסר המערער, כי היא עומדת ב"מבחן הפנימי" וב"מבחן החיצוני" לבחינת משקלה של הודאה, וכי יש לייחס לה משקל מכריע. בית המשפט קבע כי להודאה יש אחיזה משמעותית בחומר הראיות, דבר שבא לידי ביטוי בין היתר בפרטים המוכמנים שנכללו בה, כגון מיקום כלי הרצח והחול שנמצא על פני המנוח. עוד קבע בית המשפט כי גם הראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק מובילות למסקנה חד-משמעית בדבר זהות המערער כדוקר המנוח, אף ללא הסתמכות על הודאתו. בהקשר זה התייחס בית המשפט למניע הרומנטי הנלמד, בין היתר, מהמסמכים שנתפסו במחשבו של המערער, מהם ניתן להבין כי המערער האמין שהמנוח הוא זה שמונע את הקשר בינו לבין איה, אשר נפרדה ממנו כחודשיים עובר לרצח. עוד ייחס בית המשפט חשיבות לעצם הנוכחות של המערער בזירה (על פי הגרסאות שמסר), לשקריו הרבים בעניינים שבליבת גרסתו ולהתנהגותו המפלילה. לכל אלו יש להוסיף, כך קבע בית המשפט, את דם המנוח שנמצא על בגדיו של המערער בסמוך לאחר האירוע. בנסיבות אלה, נקבע כי מכלול הראיות הנסיבתיות מעביר נטל "כבד במיוחד" לכתפי המערער לספק הסבר סביר לתמונה המפלילה המצטיירת נגדו. בית המשפט התרשם שבמקום לספק הסבר שכזה, "מיסך" המערער את האירועים באמצעות ערב רב של שקרים וגרסאות סותרות. עדותו של המערער, שהורכבה טלאי על טלאי, לא רק שלא היה בה כדי להסביר את התשתית שהוצגה, אלא הוסיפה וחיזקה את חומר הראיות נגדו. 8. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי גם היסוד הנפשי של עבירת הרצח מתקיים במערער. נקבע כי החלטת המערער להמית את המנוח נלמדת מהמכתב שניסח המערער בשמו של המנוח בבוקר יום הרצח כמו-גם מריבוי הדקירות הקטלניות בגופו. את קיומו של יסוד ה"הכנה" ניתן להסיק מהודאת המערער כי הצטייד בסכין מבעוד מועד ומגרסתו לפיה פיתה את המנוח להגיע לזירת הרצח באמצעות הבטחה ל"בחורות". אשר על כן, הוחלט להרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה, כאמור לעיל. 9. למען שלמות התמונה יצוין כי עוד באותו היום, גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של מאסר עולם, שהוא כידוע עונש החובה הקבוע בחוק. תמצית טענות הצדדים בערעור 10. תחילה יצוין כי שמיעת הדיון בערעור התעכבה משך זמן לא קצר בשל החלפת ייצוגו של המערער ובשל בקשות דחייה שהוגשו מטעם ההגנה. כעת, מיוצג המערער על ידי עו"ד באסל פלאח ועו"ד הדס לירון, ובאמצעותם הוא מעלה שורה של טענות. ראשית, נטען כי הודאתו של המערער ניתנה שלא מרצונו החופשי אלא כתוצאה מלחצי החקירה, השמעת איומים באוזניו ובשל הבטחת החוקרים כי יזכה בעונש קל אם יודה, ולא – יידון לעונש חמור. שנית, המערער טוען כי עובר לחקירתו הראשונה, הוא לא יוּדע בדבר זכותו להתייעץ עם עורך דין ולא ניתנה לו האפשרות לעשות כן. כמו כן, נטען כי אף אם מסר המערער שהבין את זכותו, היה על החוקרים לוודא כי הוא מבין את זכותו זו וכן היה עליהם לידעו כי אם אין ביכולתו לשכור שירותיו של עורך דין, הוא יכול להיוועץ בעורך דין מהסנגוריה הציבורית. שלישית, טוען המערער כי לא היה מקום לייחס משקל לפרטים המוכמנים כביכול שהיו בידיעתו, משום שכל מי שנחשף לזירה כפי שהוא נחשף במהלך אירוע החטיפה, יכול היה לדעת אותם. עוד נטען כי הפרטים שמסר ביחס לאופן דקירת המנוח אינם מתיישבים עם חוות הדעת הפתולוגית. רביעית, נטען כי מעדותו של הפתולוג פרופ' היס עולה כי יכולתו הפיזית של הרוצח צריכה להיות מעל הממוצע. נתון זה אינו מתיישב, כך נטען, עם מגבלתו הפיזית של המערער בכתף, שגם אם אינה מגבילה אותו בצורה ניכרת, אין לומר כי כוחו הוא "מעל הממוצע". המערער טוען כי קיומה של מגבלה בכתפו אינה בגדר עדות כבושה, שכן הוא מסר זאת לחוקרים כבר ביום 14.5.2009. חמישית, אשר למסמך שנמצא במחשבו של המערער אשר נחזה כחתום על ידי המנוח; המערער טוען כי קיבל את המסמך באמצעות הדואר האלקטרוני ולאחר מכן העתיקו והדביקו לתוך מסמך חדש. ועוד, נטען כי לא יתכן שהמערער כתב מכתב זה, שכן הוא מאיית את שמה של איה בצורה שונה. שישית, המערער טוען כי החוקרים הציעו לו להודות ברצח על רקע אהבתו הנכזבת לאיה, אך אין בין טענה זו לבין המציאות דבר. בהקשר זה נטען כי הפרידה בין השניים אירעה כחודשיים לפני הרצח, וכי גם אם איה העידה שיום לפני הרצח הורה לה המנוח להתרחק מהמערער מאחר שהוא "מתעסק עם סמים", הרי שהדבר לא היה בידיעת המערער. 11. המשיבה, המיוצגת על ידי עו"ד עדי שגב, טוענת בפתח דבריה כי עיקר טענותיו של המערער בערעור מכוונת נגד ממצאי המהימנות והעובדה של הערכאה הדיונית, שבהם, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי המערער הודה רק לאחר שהתייעץ עם עורך דין, בעוד שבהודעתו הראשונה סיפר על אירוע חטיפה. כמו כן, נטען כי הודאותיו של המערער ניתנו מרצונו החופשי. בתוך כך, טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי למערער לא ניתנה הבטחה לעונש מופחת בתמורה להודאתו. כל שנאמר למערער הוא כי אם בפיו גרסת אמת המפלילה אותו בדרגת חומרה פחותה מרצח, כדאי לו למוסרה. כן הודגש כי הודאתו השניה של המערער ניתנה מיוזמתו שלו ולא מיוזמת חוקרי המשטרה. עוד נטען כי בצדק ייחס בית המשפט המחוזי משקל משמעותי הן לפרטים המוכמנים והן למכתב שנמצא במחשבו של המערער. לגבי הבעיה הרפואית בכתפו של המערער; נטען כי בעיה זו לא הגבילה אותו כלל ועיקר, כפי שניתן להבחין לשיטתה הן מהשחזור שנערך, הן מהבדיקה שערך לו פרופ' היס, הן משלל חלקי תיעוד חזותי בהם נצפה המערער מניף את ידיו ללא כל קושי. כמו כן, נטען כי מדובר בגרסה כבושה שהמערער לא העלה לפני החוקרים או לפני פרופ' היס, כשבדק אותו. לבסוף, טוענת המשיבה כי על אף שמניע לרצח אינו חלק מיסודות העבירה, חומר הראיות, לרבות הדברים שמסר המערער בחקירה במשטרה, מלמד על קיומו של מניע כאמור. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הערעור. כבית המשפט המחוזי, התרשמתי כי בתיק שלפנינו הונחה תשתית ראייתית מפלילה, מפורטת ביותר, "החובקת את הנאשם מכל עבר" במילותיו של בית המשפט. תשתית זו מורכבת, בין השאר, מהודאות המערער בדבר דקירת המנוח, הפרטים המוכמנים שנכללו בהן, שקריו הרבים בעניינים מהותיים, השינוי התכוף של גרסאותיו, הפרכות והתמיהות הרבות שנמצאו בגרסאותיו, המכתבים שנמצאו במחשבו ועדויותיהן של אמירה ואיה. גם לשיטתי, תשתית זו מלמדת מעבר לכל ספק סביר על אשמת המערער ברצח המנוח. הואיל ובית המשפט המחוזי ניתח בפסק דינו בהרחבה ובפירוט את מכלול חומר הראיות, רואה אני להידרש להלן אך לעיקרי הטענות שהעלתה ההגנה בערעור. 13. בטרם אגש למלאכה, אזכיר את הכלל המושרש בפסיקתנו, שלפיו אין ערכאת הערעור מתערבת על דרך הכלל בממצאי העובדה והמהימנות שקבעה הערכאה הדיונית [ראו למשל: ע"פ 5622/08 משה נ' מדינת ישראל, פסקאות 22-21 (14.2.2016); ע"פ 1769/14 סועאד נ' מדינת ישראל, פסקאות 11-10 (27.1.2016)]. בצד הכלל, נקבעו בפסיקה שלושה חריגים, שעניינם במקרים שבהם מתבססים הממצאים על ראיות בכתב; מקרים שבהם מבוססים הממצאים על שיקולים שבהיגיון; ומקרים שבהם נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות. אומר כבר עתה כי אף אחת מטענות ההגנה לא שכנעה אותי כי יש לסטות מממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. (א) קבילות ההודאות – האם לפנינו הודאה "חופשית ומרצון"? 14. המערער יוצא נגד קביעת בית המשפט המחוזי כי הודאותיו ניתנו באופן חופשי ומרצון כמצוות סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בעיקרי הטיעון מטעם ההגנה נטען בהקשר זה, באורח כללי בלבד, כי המערער הודה "בשל לחצי חקירה, בשל איומים, וכי הובטח לו כי באם יודה יושת עליו עונש קל, ואם לא יודה צפוי לעונש חמור". 15. בית המשפט המחוזי דן בטענה זו וקבע כי אף אחד מ"אבות הפסול", דהיינו אמצעים פסולים מובהקים, לא הופעל כלפי המערער בחקירתו. להיפך, נקבע כי הוכח שההודאה נגבתה תוך שמירה מלאה על זכויותיו של המערער וכי היא ניתנה מרצונו הטוב והחופשי. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהלות החוקרים לא רק שאינה בגדר "אמצעי פסול", אלא שהיא התאפיינה ב"מקצועיות ויסודיות הראויה לכל שבח" [עמ' 29 להכרעת הדין]. בית המשפט עמד בהקשר זה על כך שהחוקרים סרבו להשלים עם הסתירות והפרכות בגרסתו של המערער, הצביעו עליהן בפניו והטיחו בו כי עליו לומר את האמת. בית המשפט דחה גם את הטענה כי הובטח למערער עונש מקל בתמורה להודאתו, וקבע כי לא הושמעה באוזניו ולו "הבטחה בעלמא". 16. עיון בתמליל החקירה שבגדרה הודה המערער לראשונה כי דקר את המנוח [ת/55], מלמד כי החוקרים ציינו מספר פעמים באוזניו של המערער כי קיים הבדל בין עבירת הרצח לבין עבירת ההריגה וכן ציינו את פער הענישה המשמעותי בין עבירות אלה. זאת, עשו בניסיון לחלץ מהמערער את גרסתו "האמיתית", שלטענתם יתכן שאינה חמורה במידה המצדיקה אישום ברצח ועונש של מאסר עולם [ראו למשל: ת/55, עמ' 32, 54-55]. לגישתי, התנהלות זו "מהלכת" על הגבול הדק שבין ניסיון לגיטימי לרדת לחקר האמת ולחלץ מהנחקר את גרסתו לאירועים כהווייתם, לבין השאה של עצות משפטיות לנחקר, שהיא בגדר חדירה אסורה למרחב השמור לעורך דינו. בהקשר זה רואה אני מקום לחזור ולהטעים כי: "תפקידו של החוקר אינו כולל מתן ייעוץ משפטי לנחקר, ודאי שלא ייעוץ משפטי מטעה ומוטב לו לחוקר כי לא יחדור למתחם הייעוץ המשפטי השמור ליחסי עורך דין-לקוח בלבד. תפקידו של החוקר לחקור ולחשוף עובדות ולא לעסוק בפרשנות המשפטית של המסכת העובדתית, פעולה שמטבעה שמורה לייעוץ משפטי שניתן לנחקר על ידי סנגורו" [ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל, פסקה 81 לפסק דיני (23.8.2012); ראו גם ע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל, פסקה 81 לפסק דיני (23.12.2015) (להלן: עניין זדורוב)]. 17. ואולם, לא התרשמתי כי במקרה הנוכחי חצו החוקרים את גבול המותר ונקטו בקו חקירה המצדיק את פסילת ההודאה. אמנם, החוקרים רמזו למערער כי באפשרותו למסור גרסה, שאפשר שתהיה "קלה" יותר מבחינת האישום והעונש הצפויים בגינה. ברם, ההקשר בו נאמרו הדברים, כפי שעולה מתמליל החקירה, מלמד כי מדובר היה בניסיון של החוקרים להבין מהמערער, שמסר מספר גרסאות כזכור, מה באמת התרחש באירוע. רפ"ק יורם אזולאי, ראש מחלק התשאול בימ"ר, העיד כי באותו שלב לא היה בידיעת החוקרים מה באמת אירע. לנוכח הסתירות הרבות בגרסאותיו של המערער, סברו החוקרים כי הלה מעורב ברצח, אך לא היה ברור באיזו מידה והיו מספר תרחישים אפשריים בעניין זה. בית המשפט המחוזי נתן אמון מלא בעדותו של אזולאי, כמו-גם בעדותו של החוקר כאמיל סאבא. יצוין כי המערער לא טען כי יש לסטות מממצא מהימנות זה. אשר על כן, לא מצאתי כי ננקטו כלפי המערער אמצעי השאה או אמצעים פסולים אחרים. בדומה, איני מוצא מקום להתערב גם בקביעתו של בית המשפט כי החוקרים לא רק שלא הבטיחו למערער הקלה בעונש, אלא אף לא השמיעו באוזניו "הבטחה בעלמא". כידוע, אמצעי פיתוי והשאה ייחשבו פסולים כל אימת שכללו הבטחה למתן טובת הנאה ממשית ומוחשית [ראו: יעקב קדמי על הראיות 80 (2009) (להלן: קדמי); עניין זדורוב, פסקה 81]. לא הוכח כי במקרה הנוכחי הובטחה למערער טובת הנאה כלשהי, בוודאי לא מוחשית או ממשית, בתמורה להודאתו. 18. גם ההודאה השניה שמסר המערער אינה מעוררת כל קושי במישור הקבילות. את ההודאה השניה מסר המערער לאחר שהסתיימה החקירה שבה הודה בפעם הראשונה. מהראיות עולה כי בתום החקירה, פנה המערער מיוזמתו לחוקר סאבא וביקש "לספר את האמת" [ת/56]. בעקבות זאת מסר המערער הודאה נוספת, שניה במספר, כאשר הפעם סיפור הרקע לא היה נעוץ באיומים שהושמעו כלפיו מצד גורמים חיצוניים, אלא בהתגוננותו מפני המנוח, שניסה לתקוף אותו כביכול [ת/60]. הודאה זו נמסרה מרצונו החופשי של המערער, שעה שהחוקרים פסיביים בהתנהלותם. לפיכך לא ניתן לטעון כי היא נמסרה בעטיו של שימוש באמצעי פסול כזה או אחר. מובן כי גם לא ניתן לטעון שהיא תוצר של אמצעי פסול שהופעל קודם לכן, שהרי גם עובר למסירת ההודאה השניה, לא נעשה שימוש באמצעים פסולים כלשהם, כמפורט לעיל. 19. אשר לטענת המערער כי הוא לא יוּדע בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין עובר לחקירתו הראשונה, וכי לא ניתנה לו האפשרות לעשות כן; מעיון בהודעת המערער בחקירתו הראשונה במשטרה [ת/42 שורה 1] עולה כי הובהר לו במה הוא חשוד וכי הוא מבין שנתונה לו הזכות להיוועץ בעורך דין. כמו כן, בפועל, נועץ המערער בעורך דין בטרם הודה לראשונה בדקירת המנוח, פגישה שארכה כעשרים דקות [ראו ת/5, ת/52 שורה 1]. לא ברור אפוא מהו הבסיס הראייתי שעליו נשענת ההגנה בטענותיה בהקשר זה. (ב) טענות הנוגעות למשקל ההודאות 20. המערער טוען כי לא היה מקום לייחס כל משקל לפרטים המוכמנים שמסר בחקירתו, שכן אלו היו בידיעתו מאחר שהיה עד לרצח. עוד טוען המערער כי הפרטים שמסר ביחס לאופן שבו נדקר המנוח, אינם מתיישבים עם חוות הדעת הפתולוגית. 21. בפסיקה נקבע כי פרטים מוכמנים שמסר הנאשם בהודאתו עשויים לשמש כראיה מאמתת להודאת החוץ [ראו: קדמי, עמ' 153; רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 20 לפסק דינו של השופט לוי (14.12.2006)]. פרטים מוכמנים אף עשויים לשמש כראיה מסייעת, ובלבד שבקיאותו של הנאשם בפרט גלויה וברורה, כי קיומו של הפרט הוכח כדבעי וכי הפרט הנדון לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה [ע"פ 2109/96 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 673, 719-718(1997)]. בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער מסר בהודאותיו פרטים מוכמנים ייחודיים, שלא היו יכולים להיות ידועים למי שלא היה מעורב באופן ישיר ברצח. בפרטים אלו, כך נקבע, יש כדי לחזק את הודאותיו. 22. אכן, המערער מסר בחקירתו מספר פרטים מוכמנים לכאורה. המרכזי שבהם הוא תיאור הסכין ששימשה לרצח ומיקומה – בתוך שקית שנזרקה לנחל בזירה – נתון שלא היה ידוע לחוקרים בשעה שנמסר על ידו. בעקבות המידע שסיפק המערער בחקירה, אכן נתגלתה הסכין (כשעליה דמו של המנוח) בתוך שקית בנחל, כמתואר על ידי המערער [ראו: עמ' 18 להכרעת הדין; ת/65, ת/66]. עוד מסר המערער בחקירותיו פרטים נכונים בדבר מצב גופת המנוח (כי הגופה כוסתה בקש וכי הפנים כוסו בחול) ולגבי זירת הרצח (שדה עם נחל ועצים) [ראו: עמ' 34 להכרעת הדין; ת/4, ת/52]. לכאורה יש ממש בטענת ההגנה כי פרטים אלו יכולים היו להיות בידיעתו של מי שהיה נוכח בזירה ועד לרצח, אך לאו דווקא נטל חלק בביצוע הרצח או עשה כן מרצונו. אולם, אין בידי לקבל טענה זו. 23. ראשית, ההגנה לא נתנה דעתה לעובדה כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו הראשונית של המערער, שלפיה הצליח לברוח מ"החוטפים" או "התוקפים" בזמן שהאירוע היה בעיצומו. כזכור, במקור דיווח המערער על חטיפת המנוח ולא מסר למשטרה כי זה הומת. גופת המנוח נמצאה רק לאחר שנערכו חיפושים באזור שבו טען המערער כי ראה אותו לאחרונה. לא זו אף זו, כאשר הודיעו החוקרים למערער כי הוא חשוד ברצח (ולא בחטיפה, כפי שנחשד בתחילה), הוא הביע פליאה על מות המנוח באומרו: "הוא מת יעני?" [ת/55, עמ' 1]. מכאן, שעל פי גרסתו הראשונה, לא יכול היה המערער לדעת כיצד כוסתה גופת המנוח או כי כלי הרצח הוכנס לשקית ונזרק לנחל. 24. שנית, וכאן העיקר, גרסת ה"חטיפה" שהשמיע המערער, אשר הציבה אותו כעד לרצח או כמי שנכפה לקחת בו חלק תחת איומי ה"חוטפים", לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי והוא דחה אותה מכל וכל. בית המשפט קבע כי המערער שיקר בתיאור סיפורי הרקע לדקירתו את המנוח, ומצא כי שקריו הונעו מניסיונו לחמוק מעונש של מאסר עולם על ידי הנחת תשתית לטענת כורח או לטענה של הגנה עצמית. נקבע כי אם היה המערער חף מפשע כטענתו, הוא היה מוסר למשטרה את המידע שברשותו באשר לגורל המנוח באופן גלוי ונטול פניות. תחת זאת, הוא שינה את גרסאותיו ושיקר באופן תדיר. יתר על כן, בית המשפט התרשם כי גרסתו של המערער בעדותו (שהיתה וריאציה נוספת של גרסת "החטיפה") היא "מופרכת לחלוטין", בקובעו: "לטענתו [של המערער – י.ד], כזכור, המנוח, שביקש להתנתק ממנו וכינה אותו "אסון" באוזני חברתו שעות ספורות עובר לרצח, למעשה ראה בו כ"אח" והתוודה בפניו על לבטים של חיים ומוות בהם לא שיתף אף את בת זוגו מזה שנתיים, אמירה; חוטפיו "דחסו" אותו ואת המנוח יחד עם ארבע אנשים נוספים לרכב המתאים ל- 5, וככל הנראה ישבו האחד על ברכי השני; ה"חוטפים", שלא ביקשו אלא את המנוח, חטפו גם אותו, אפשרו לו להבחין בהם דוקרים את המנוח למוות, מטמינים את כלי הרצח בשקית בנחל, ולאחר מכן הניחו לו להימלט; ועוד. ברור כי התרחיש המוצג על ידי הנאשם משולל כל סבירות וכל היגיון. האבסורד בגרסת הנאשם מגיע אל שיאו בשלב בו, לטענתו, החוטפים התירו לו את השיחה עם אמירה בה הסביר לה את מיקומו ואת שמתרחש ללא כל הפרעה. זאת, מאחר ו-'הם היו עסוקים'..." [עמ' 42-41 להכרעת הדין. ההדגשה במקור – י.ד]. לא מצאתי כל הצדקה לסטות ממסקנותיו אלה של בית המשפט המחוזי, המעוגנות היטב בחומר הראיות ונלמדות ממנו בבירור. משכך, אין לקבל את הטענה כי הפרטים המוכמנים שהיו בידיעת המערער נבעו מהיותו עד להתרחשות הרצח או נלמדו מנוכחותו "התמימה" בזירה. רואה אני עין בעין עם בית המשפט, כי הפרטים המוכמנים שמסר המערער בהודאותיו התבררו כנכונים, התייחסו לליבת האירוע והיו יכולים להיות אך ורק בידיעתו הבלעדית של מי שהיה מעורב במישרין בביצוע הרצח. 25. יש לדחות גם את הטענה כי האופן שבו תיאר המערער את דקירת המנוח אינו מתיישב עם חוות הדעת הפתולוגית שערך פרופ' היס. על פי הטענה, המערער מסר בהודאתו כי "דקרתי אותו תחילה במותן שלו ולאחר מכן התחלתי לדקור אותו שמאלה וימינה ולא ידעתי איפה אני דוקר אותו..." [ת/52, עמ' 4 שורות 110-109]. זאת, בעוד שבחוות הדעת הפתולוגית [ת/89] נמצאו חמישה פצעי דקירה בבית החזה משמאל ובתשובתו בבית המשפט מסר פרופ' היס כי "... בדיוק בסמיכות של חצי סנטימטר לפצע קודם" [עמ' 126 לפרוטוקול]. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער תיאר את מיקום הדקירות בגוף המנוח באופן שתאם את פצעי הדקירה שנמצאו על גופתו [עמ' 17 להכרעת הדין]. ואכן, מחוות הדעת הפתולוגית עולה כי בגופת המנוח נמצאו חמישה פצעי דקירה בבית החזה וכן פצע דקירה "מעל עצם הכסל משמאל", שגרם לחדירה לדופן בטנו של המנוח. ממצאים אלו מתיישבים עם תיאורו של המערער ולכן יש לדחות את טענתו, כאמור. אוסיף כי גם אין לצפות שהמערער יזכור בהכרח כל דקירה ודקירה או את מיקומן המדויק [השוו לעניין זדורוב, פסקה 284]. אציין בעניין זה כי בגופת המנוח נמצאו פצעי דקירה נוספים, חלקם בגבו. לפיכך אמירתו של המערער כי "התחלתי לדקור אותו שמאלה וימינה ולא ידעתי איפה אני דוקר אותו" אינה מעוררת קושי של ממש. (ג) טענות בקשר לראיות נסיבתיות שונות 26. עוד טוען המערער כי החוקרים הם שהציעו לו להודות ברצח על רקע אהבתו הנכזבת לאיה, אך אין בין טענה זו לבין המציאות דבר. בהקשר זה נטען כי הפרידה בין המערער לבין איה אירעה כחודשיים לפני הרצח, וכי גם אם איה העידה שיום לפני הרצח הורה לה המנוח להתרחק מהמערער מאחר שהוא "מתעסק עם סמים", הרי שהדבר לא היה בידיעתו (של המערער). 27. לא מצאתי ממש בטענות אלה. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי התשתית הראייתית מובילה למסקנה כי המניע שעמד ביסוד מעשיו של המערער הוא רצונו להסיר את המנוח מדרכו, "להמיר" את דעתו השלילית של המנוח לגביו בדעה חיובית ובכך לסלול את דרכו חזרה לליבה של אהובתו איה. מסקנה זו נלמדת, בין היתר, מאהבתו "הקשה והכפייתית" של המערער לאיה, בלשונו של בית המשפט, כעולה מעדותה של איה; העובדה שלאחר שאיה נפרדה ממנו, ניסה המערער ליטול את חייו ובעקבות זאת אושפז; עדויותיהם של איה, אמירה וחברו של המנוח, מרואן סמרי, לפיהן המנוח התבטא באוזניהם בצורה שלילית ביחס למערער; עדותה של איה כי יום לפני הירצחו, הורה לה המנוח להתרחק מהמערער מאחר שהוא "מתעסק בסמים"; עדותה של איה כי שבוע לפני הרצח, סיפר לה המנוח כי המערער "משתמש בסמים" ולכן החליטו השניים לנתק עמו את הקשר, התרחשות המתיישבת עם דברים שמסר המערער עצמו בחקירה; והמכתבים שנמצאו במחשבו של המערער, שנקבע כי זויפו על ידו, ואשר בהם ניבאו המנוח ואחמד קרמיד, קרוב משפחה של איה, את מותם הקרב, שיבחו את המערער ושטחו את בקשתם האחרונה כי איה תשוב לחיקו. 28. המניע לרצח – משאלתו של המערער לסלק את המנוח, שאותו תפס כמי שאחראי לאי-חידוש הקשר עם איה – זכה אפוא לתימוכין בשלל ראיות בלתי תלויות. מכאן, שאין לקבל את הטענה כי מקורו בחוקרים עצמם וכי אין לו דבר עם המציאות. למעלה מן הצורך אוסיף כי ממילא הוכחת המניע לביצוע העבירה אינה נמנית עם יסודות עבירת הרצח, אלא היא בגדר ראיה נסיבתית נוספת המחזקת את יתר הראיות המפלילות, ותו לא [ראו למשל: ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, פסקה כ"ז (4.9.2006) והאסמכתאות שם]. 29. מכאן לטענות שהעלה המערער בנוגע למכתב שנמצא במחשבו, הנחזה להיות מכתבו של המנוח לחברתו, אמירה. לטענת המערער, מכתב זה התקבל אצלו באמצעות הדואר האלקטרוני והמערער העתיקו לתוך מסמך "Word" חדש. עוד נטען כי לא יתכן שהמערער כתב מכתב זה משום שהוא מאיית את שמה של איה בצורה שונה מזו שבמכתב. 30. דין טענות אלה להידחות. בית המשפט המחוזי דן בגרסת המערער לפיה המנוח שלח לו את המכתב הנ"ל בדואר האלקטרוני, בקובעו כי המערער סתר הסבר זה בחקירתו פעמיים: פעם אחת כאשר טען שהמנוח מסר לו את המכתב "ביד" בטרם נרצח ופעם נוספת כשטען כי המנוח החדיר את המכתב למחשבו כששהה בביתו ביום הרצח. דומה כי בנסיבות העניין, די בשינוי גרסאות זה כדי לשלול את מהימנותו של הסבר זה. ועוד, אם אכן נשלח המכתב מהמנוח למערער בדואר האלקטרוני, דומה כי לא היה כל קושי להוכיח טענה זו. ואולם, פרט לגרסתו (המשתנה) של המערער בעניין זה, לא הוצגו לכך כל תימוכין. נוסף לכך, במחשבו של המערער נמצאו שני מכתבים נוספים שנכתבו, לטענת המערער, על ידי קרמיד וגם בהם ביטוי לחשש ממוות מיידי וצוואה שעיקרה כי איה תשוב לזרועות המערער. לבסוף אציין כי מעדות חוקר המחשבים המשטרתי עולה כי המכתב שנחזה להיות של המנוח נוצר במחשבו של המערער בבוקר הרצח, ולא היה לו כל זכר במחשבו של המנוח. משאלה הם פני הדברים, מובן כי הטענה לפיה שמה של איה אוית במכתב בצורה שונה מזו שהמערער נוהג בה, אין לה משקל ממשי. 31. עתה לטענות המערער בנוגע למגבלה הרפואית שבכתפו; המערער גורס כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הוא לא כבש את הטענה בדבר מגבלתו הרפואית האמורה, אלא העלה אותה לפני החוקרים ביום 14.5.2009. עוד נטען כי היות שמגבלה זו אינה מאפשרת למערער להרים את ידו מעבר לכתף, הרי לא יתכן כי הוא היה הרוצח, בפרט לאור עדותו של פרופ' היס כי לרוצח יכולת פיזית "מעל הממוצע". 32. בית המשפט המחוזי דן בטענות אלה וקבע כי מדובר בגרסה כבושה, שנסתרה "חזיתית" על ידי התיעוד החזותי של החקירות והשחזור, בהם נראה המערער מרים את ידו מבלי להראות סימני כאב. עוד הפנה בית המשפט לכך שבבדיקת החיים שערך פרופ' היס [ת/92], התבקש המערער להרים את ידיו ועשה כן מבלי שטען לקיומה של מגבלה כלשהי. כמו כן, פרופ' היס לא מצא כי המערער סובל מבעיה פיזית כלשהי המחייבת תרשומת. עוד ציין בית המשפט כי במהלך מעצרו שיחק המערער כדורעף. בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער לא הצליח להסביר בעדותו את התנהלותו זו מול הטענה לקושי בהרמת ידו. כך גם מומחה ההגנה, ד"ר שזר, התקשה להסביר את העדויות לפיהן המערער שיחק כדורעף בזמן מעצרו, נמנע מלדווח על מוגבלותו לפרופ' היס והרים את ידיו באופן חופשי במהלך חקירתו. 33. איני מוצא מקום להתערבות גם בנושא זה. ראשית, יש לדחות את הטענה כי לא מדובר בגרסה כבושה. מהראיות עולה כי המערער הגיע לחקירה ביום 14.5.2009 (כאשר הרצח אירע כזכור ביום 24.4.2009) עם תחבושת על ידו ובמענה לשאלת החוקר, הסביר כי יש לו בעיה בכתף [ת/79, עמ' 2]. מעבר לכך, לא ראה המערער לטעון כי בגין בעיה זו הוא לא יכול היה לבצע את הרצח. טענה זו הועלתה לראשונה בשלב המשפט ולכן בדין נקבע כי עסקינן בטענה כבושה. שנית, ולגופו של עניין, הגם שאין חולק כי למערער בעיה רפואית בכתף וכי הוא עבר ניתוח מספר חודשים לפני הרצח, הראיות מצביעות בבירור כי מגבלה זו לא שללה את יכולתו הפיזית להרים את ידיו ללא קושי מיוחד, וכפועל יוצא מכך לבצע את הרצח המיוחס לו. המרכזית שבראיות אלה הוא התיעוד החזותי של המערער מרים את ידיו ללא קושי ובלי כאב בחקירותיו ובשחזור. בנסיבות אלה, ובשים לב למכלול הראיות בתיק, לא שוכנעתי כי קיים ספק סביר בשאלה אם יש למערער את היכולת הפיזית הדרושה לביצוע הרצח, גם אם היא "מעל הממוצע" כהערכת פרופ' היס. סבורני כי יש לדחות אפוא גם את הטענה הנוגעת לבעיה בכתף. סוף דבר 34. כפי שציינתי לעיל, נגד המערער הונחה תשתית ראייתית מקיפה, מסבכת ומפלילה ביותר, שאינה מותירה ספק סביר כי הוא רוצחו של המנוח. לא מצאתי בטענות ההגנה בערעור משום הצדקה לסטות מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את ההרשעה על כנה. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט"ו באדר א' תשע"ו (24.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10088670_W25.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il