פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

בג"ץ 8865/20

גרא ואח' נ' שר הפנים אריה דרעי ואח'

עתירה נגד החלטת שר הפנים שלא להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשל איחור ניכר.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?
תאריך פרסום 25/05/2021 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק בג"ץ — עתירה לבית משפט גבוה לצדק.
מספר התיק 8865/20 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
נושא/קטגוריה תכנון ובניה — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
שם התיק (הצדדים) גרא ואח' נגד שר הפנים אריה דרעי ואח'. הקיצור "נ׳" שבשם התיק = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור עתירה נגד החלטת שר הפנים שלא להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשל איחור ניכר.
החלטת בית המשפט נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) — בית המשפט דחה את ההליך לטובת הצד שכנגד (הנתבע/המשיב).

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

בג"ץ 8865/20

גרא ואח' נ' שר הפנים אריה דרעי ואח'

עתירה נגד החלטת שר הפנים שלא להאריך את המועד להגשת תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה בשל איחור ניכר.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?

סיכום פסק הדין

העותרים ביקשו להגיש תביעת פיצויים בגין פגיעה במקרקעין עקב תכניות מתאר שאושרו בשנות ה-90. התביעה הוגשה באיחור של כ-16 עד 20 שנה. שר הפנים דחה את בקשתם להארכת מועד, בהתבסס על המלצות גורמי מקצוע שקבעו כי לא קיימים 'טעמים מיוחדים' המצדיקים זאת. העותרים טענו בבג"ץ כי ההחלטה אינה מנומקת, שהשר לא הפעיל שיקול דעת עצמאי ושההחלטה אינה סבירה. בית המשפט העליון דחה את העתירה, בקובעו כי השר רשאי לאמץ את נימוקי הדרג המקצועי, וכי בנסיבות שבהן העותרים ידעו על התכניות בזמן אמת ואף ניהלו הליכים משפטיים, אין עילה להתערב בהחלטה שלא להאריך את המועד.

סוג הליך עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
הרכב השופטים נ' הנדל, נ' סולברג, ע' גרוסקופף
בדעת רוב 3/3

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • ברכה גרא
  • עמוס גרא

נתבעים

  • שר הפנים אריה דרעי
  • הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גדרה
  • הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה זמורה

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • החלטת השר לוקה בחוסר הנמקה
  • השר התפרק משיקול דעתו ושימש כחותמת גומי להמלצות הדרג המקצועי
  • החלטת השר אינה סבירה
טיעוני ההגנה
  • האיחור בהגשת התביעה הוא ניכר (כ-15-20 שנה)
  • העותרים ידעו על התכניות בזמן אמת ואף הגישו התנגדויות
  • טענות העותרים בדבר הטעיה על ידי אנשי מקצוע או סכסוך משפטי אינן מהוות 'טעמים מיוחדים' להארכת מועד
מחלוקות עובדתיות
  • האם השר שקל את העניין בעצמו או הסתמך באופן עיוור על המלצות הדרג המקצועי

ראיות משפטיות

ראיות מרכזיות שהתקבלו
  • המלצות הצוות המקצועי וצוות הערר
  • העובדה שהעותרים ידעו על התכניות בזמן אמת ונקטו הליכים משפטיים קודמים

הדגשים פרוצדורליים

  • העתירה הוגשה לאחר שהחלטה קודמת של שר האוצר בנושא בוטלה/נשקלה מחדש בעקבות עתירה קודמת (בג"ץ 5250/19)

תגיות נושא

  • תכנון ובניה
  • סעיף 197
  • הארכת מועד
  • טעמים מיוחדים
  • סבירות

שלב ההליך

עתירה

סכום הוצאות משפט

0

טענות מנהליות

עילת הסבירות
הטענה הועלתה ונדחתה
פגמים בהליך
הטענה הועלתה ונדחתה
שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8865/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. ברכה גרא 2. עמוס גרא נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים אריה דרעי 2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גדרה 3. הוועדה המרחבית לתכנון ולבניה זמורה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: בעצמם בשם משיב 1: עו"ד סיגל אבנון בשם משיבות 3-2: עו"ד דניאל גלס פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת שר הפנים, שלא להאריך את המועד להגשת תביעה לפיצויים, בגין פגיעה כלכלית כתוצאה מאישור תכניות מתאר לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביתר דיוק, מדובר בהחלטת השר לדחות ערר על החלטת הגורם שאליו הואצלה הסמכות להאריך את המועד. שתי תכניות המתאר הרלוונטיות אושרו בשנים 1995 ו-1999. על פי הדין יש להגיש תביעה מן הסוג המבוקש בתוך שלוש שנים, אולם העותרים הגישו את תביעתם רק בשנת 2015 – כשני עשורים לאחר אישור התכנית הראשונה וכ-16 שנה לאחר אישור התכנית השנייה. שני צוותים של גורמי מקצוע בחנו את בקשת העותרים – צוות מקצועי וצוות ערר – ושניהם המליצו שלא להאריך את המועד להגשת התביעה. למרות זאת אישר שר האוצר (לפי סמכותו דאז) את הגשת התביעה, וזאת בהחלטה בלתי מנומקת, מבלי להתייחס כלל לשנים הרבות שחלפו מאשר אושרו התכניות וללא התייחסות להמלצת הצוותים המקצועיים ולנימוקיהם. הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגישה נגד החלטה זו עתירה, שנמחקה – תוך שמירת טענות הצדדים – לאחר שפרקליטות המדינה הודיעה בדיון כי בנסיבות העניין ובשים לב למכלול, בקשת העותרים תישקל מחדש על ידי השר המוסמך לאחר כינונה של ממשלה חדשה (וזאת על רקע תקופת הבחירות שנערכו בסמוך לאותה עת. ראו בג"ץ 5250/19, 19.11.2019). ואכן, לאחר כינון הממשלה התקבלה החלטתו של שר הפנים לדחות את עמדת העותרים, וזאת מן הנימוקים שנפרשו בהמלצות הצוותים המקצועיים. מכאן העתירה שלפנינו, שממנה עולה כי לשיטת העותרים ישנן שלוש עילות התערבות במקרנו: חוסר הנמקה, התפרקות משיקול הדעת וחוסר סבירות. 2. כידוע, הביקורת על הרשות בהליך של בג"ץ לא נועדה להחליף את שיקול דעתו של הגורם המוסמך, אלא לבחון האם קיימת עילה משפטית להתערב בהחלטתו. שתי הטענות הראשונות של העותרים – העדר הנמקה והתפרקות משיקול הדעת – מבוססות על כך שהחלטת השר קצרה וכוללת שורה אחת: "שר הפנים החליט לקבל את המלצת צוות הערר ולדחות את הערר". מנוסח זה עולה כי בניגוד לטענת העותרים, השר לא נכנע ל"הכתבה פקידותית", אלא לא מצא טעם לסטות מהמלצת גורמי המקצוע. לכל הפחות, לא הוצגה כל ראיה כי זה אינו המצב. בנסיבות אלה אין בסיס לטענה כי השר לא שקל כלל את העניין אלא שימש "חותמת גומי", ואף נמצא כי השר אימץ את נימוקי הצוות המקצועי, ויש לראות בכך את נימוקיו. נותרה הטענה בדבר חוסר סבירות. עיון בנימוקי ההחלטה מלמד כי נשקלו השיקולים הרלוונטיים על פי דין, וכי ניתנה הדעת על עמדת העותרים, תוך הסבר מדוע אין בנימוקיהם כדי להביא להארכת המועד. על פי דין, השר רשאי להאריך את המועד להגשת תביעה לאחר שלוש שנים "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה). הפסיקה פירשה את דרישת הטעמים המיוחדים – שנועדה לאזן בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לאינטרס הציבורי של מתן אפשרויות לרשויות לכלכל את תקציבן במסגרת זמנים מוגדרת – ככוללת התחשבות בנסיבות סובייקטיביות של המבקש (כגון מחלה, היעדרות מן הארץ, או חוסר אפשרות לדעת על התכנית) ובנסיבות אובייקטיביות (כגון מידת האיחור או מידת הפגיעה הנטענת) (בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783, 794-792 (2000); דנ"א 3768/98 קריית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ''ד נו(5) 49, 134-133 (2002)). במקרנו ניתן בגדרי ההחלטה משקל לאיחור הניכר – למעלה מ-15 שנה לאחר המועד – שבו הוגשה הבקשה. זאת בעוד העותרים ידעו "בזמן אמת" על אישור התכניות, ואף הגישו התנגדויות שונות להן שנדונו ונדחו לגופן. אשר לטענות המרכזיות של העותרים, לפיהן נסמכו על אנשי מקצוע שהטעו אותם או ביחס סכסוך משפטי עם שכניהם על שטח נוסף – נקבע כי אין באלה כדי לעלות לכדי "טעמים מיוחדים" בנסיבות של האיחור הכבד, בפרט נוכח ידיעת העותרים על התכניות, לרבות נקיטת הליכים משפטיים נגדן וניהול הליכים משפטיים נוספים במהלך השנים. בראי נימוקים אלה, אף לא נמצא ממש ביתר טענות העותרים. גם בעתירה שלפנינו לא הציגו העותרים טעם טוב לסטייה מנימוקים אלה או לקביעה כי בנסיבות העניין ההחלטה שלא להאריך את המועד חורגת ממתחם הסבירות, ולא הוסבר מהו הפגם שנפל באופן ניתוח הדברים במסגרת ההחלטה המינהלית. 3. העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד בסיון התשפ"א (‏25.5.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20088650_Z02.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il