דנה ושולה סטודיו בע"מ נ. מדינת ישראל

2 1 בבית המשפט העליון ע"פ 8861/22 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערת: דנה ושולה סטודיו בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15.12.2022 שניתנה במסגרת תפ"ח 38491-12-20 על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט רפי כרמל תאריכי הישיבות: י' בטבת התשפ"ג (3.1.2023) ז' באדר התשפ"ג (28.2.2023) בשם המערערת: עו"ד נועה נודלמן בשם המשיבה 1: עו"ד אופיר ביתן בשם המשיב 2: עו"ד חנן ג'בסקי; עו"ד אריאל הרמן פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 38491-12-20 (כב' סגן הנשיא, השופט רפי כרמל) מיום 15.12.2022, בעניין דחיית בקשתה של המערערת, דנה ושולה סטודיו בע"מ (להלן: המערערת), לבטל את צו איסור הפרסום הגורף שניתן בהליך המשפטי או לצמצמו. רקע והשתלשלות העניינים מפאת רגישות הנסיבות שברקע ההליך קמא, אסתפק בתיאור עיקרי הדברים: נגד המשיב 2 (להלן: המשיב) הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון רצח בגין אירוע שארע בשנים האחרונות בו דקר בסכין מספר קורבנות (להלן: הפרשה, ההליך המשפטי ו- נפגעי העבירה, בהתאמה). ברקע הפרשה, התמודדות נפשית של המשיב שמקורה בהתעללות קשה ואכזרית שעבר לפני שנים, כשהיה ילד צעיר, אשר הביאה לאשפוז של המשיב בבית חולים פסיכיאטרי זמן מה לפניי הפרשה – אשפוז ממנו שוחרר בניגוד לרצונו בסמוך להתרחשותה. במסגרת ההליך הוגשו חוות הדעת הפסיכיאטריות מהן עולה כי המשיב חווה בעת האירוע התקף פסיכוטי על רקע פוסט טראומה ושימוש בסמים. כנגזר מכך, נקבע בהכרעת דינו של בית משפט קמא כי ביחס למעשיו של המשיב חל סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו אי שפיות הדעת בעת המעשה, ולפיכך כי המשיב אינו בר עונשין בגין הפרשה (להלן: הכרעת הדין). בהמשך לכך, נקבע כי בשל מצבו הנפשי יאושפז המשיב למשך שנה מכוח סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. ערעור שהגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה) על החלטה אחרונה זו עודנו תלוי ועומד בפני בית משפט זה. ביום 21.9.2022, מספר חודשים לאחר הכרעת הדין, ולאחר שהפרשה וההליך המשפטי זכו לפרסום במקומות שונים, הורה בית המשפט המחוזי כי "נוכח הרגישות והאפשרות לפגיעה קשה בפרטיות הנאשם, פגיעות שנוצרו מגורמים שאינם קשורים בו, ניתן צו איסור פרסום לגבי התיק בכללותו" (להלן: צו איסור הפרסום או הצו). יוער כי למתן צו זה לא קדמה בקשה של מי מהמשיבים. המערערת, חברה שמתמחה בהפקות טלוויזיוניות, הפיקה בעת שניתן הצו סדרה תיעודית שעוקבת אחר עבודת הפרקליטים בפרקליטות מחוז ירושלים, ואשר מיועדת לשידור בערוץ "yes דוקו" (להלן: הסדרה). אחד ההליכים אליו התכוונה המערערת להתייחס במסגרת הסדרה הוא זה בעניין הפרשה דנן, ולשם הפקת הפרק שיעסוק בו (להלן: הפרק), בחודשים שקדמו למתן צו איסור הפרסום ליוותה המערערת את ההליך המשפטי ותיעדה תכנים הקשורים בהם. יצוין כי יצירת הפרק נעשתה בשיתוף פעולה עם באי כוח המשיב והמשיבה ובהסכמתם. המערערת הופתעה אפוא לגלות על צו איסור הפרסום הגורף שניתן בהליך המשפטי, אשר מטבע הדברים שיבש את תוכניתה המקורית לפרסום הפרק. נוכח האמור, זמן קצר לאחר הוצאת צו איסור הפרסום הגישה המערערת לבית משפט קמא בקשה לביטולו, ולחלופין למתן היתר לפרסום חומרים תחת מגבלות שונות שמטרתן שמירה על פרטיות המשיב. במסגרת בקשתה הדגישה המערערת כי הגבלת פרסומו של הפרק איננה מוצדקת בהינתן הפרסומים הקיימים ברשת, הבהירה כי היא מסכימה להסרת פרטים מזהים שונים מהפרק, וטענה כי מכל מקום, בנסיבות העניין, יש לבכר את חופש העיתונות וחופש הביטוי על פני הפגיעה האפשרית בפרטיותו של המשיב. ביום 30.11.2022 דחה בית המשפט את בקשת המערערת ללא נימוקים, והותיר את צו איסור הפרסום הגורף על כנו. על החלטה זו ערערה המערערת לבית משפט זה, וביום 12.12.2022, נקבע כי "בשים לב להסכמת המשיבים, הערעור מתקבל במובן זה שהדיון בבקשה לביטול צו איסור הפרסום יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך מתן החלטה מנומקת" (ע"פ 8351/22 פלונית נ' מדינת ישראל (12.12.2022)). עקב כך, ביום 15.12.2022 נתן בית המשפט קמא את החלטתו מושא הערעור דנן, המובאת להלן במלואה: בהמשך להחלטת בית המשפט העליון מיום 12.12.2022, להלן נימוקי ההחלטה בשאלת איסור הפרסום: מדובר בנסיבות רגישות, הן בנוגע עם האירועים הקשים והטראומטיים אותם חווה הנאשם, בעבר, בהיותו ילד צעיר לימים, והן בנוגע עם נסיבות אשפוזו עובר לביצוע העבירות, נסיבות שחרורו וההחלטה שבאה בעניינו בעקבות כך. בנוסף, ההליך בעניינו טרם הסתיים... התרת הפרסום תביא לפגיעה קשה בפרטיותו, שלא לצורך, ובעובדה שנעשה פרסום בעבר, אין לשנות מכך. (להלן: ההחלטה) ביום 22.12.2022 הוגש הערעור דנן, ובו שבה המערערת על בקשתה כי צו איסור הפרסום הגורף שחל כעת יבוטל, ולחלופין כי יותר לה לפרסם את הפרק שערכה על פי מתווה שבמסגרתו, לטענתה, לא תיפגע כלל פרטיותו של המשיב. על פי המתווה שמציעה המערערת, "הצגת הפרשה בסדרה תיעשה בצורה מוגבלת, כאשר שמו של המשיב ושמות [נפגעי העבירה] לא יוצגו; פניו של המשיב ופניהם של [נפגעי העבירה] (ככל שמופיעים) יטושטשו; פרטים רפואיים אודות המשיב (להבדיל מתיאור כללי של מצבו) לא יפורסמו"; ופרטי האירועים הקשים אותם חווה המשיב בילדותו לא יוצגו אף הם. לשיטת המערערת, פרסום בנסיבות כאלה לא יגרום כל פגיעה בפרטיותו של המשיב, קל וחומר פגיעה חמורה – אשר מהווה, לדבריה, תנאי למתן הוראה בדבר איסור פרסום לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: סעיף 70(ד) ו-חוק בתי המשפט, בהתאמה). יתרה מכך, המערערת שבה וטוענת כי העובדה שמרבית פרטי הפרשה פורסמו בעבר ועודם גלויים ברשת האינטרנט תומכת אף היא במסקנה האמורה. מטעמים אלו, כך היא גורסת, החלטת בית משפט קמא פוגעת בפומביות הדיון, בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת באופן שאינו מוצדק ואיננו מידתי. במסגרת דיונים שהתקיימו בפניי בימים 3.1.2023 ו-28.2.2023 הציגו הצדדים את עיקרי טענותיהם בעל-פה ונעשו מאמצים להגיע להסכמות ביחס לצמצומו של צו איסור הפרסום וביחס למידע שיכלול הפרק שמפיקה המערערת. על אף שינויים שנעשו בפרק לבקשת המשיב, הסכמות כאמור לא הושגו, ומכאן פסק דין זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובנספחיה ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור ולצמצם במידת מה את צו איסור הפרסום שניתן בבית המשפט המחוזי. בטרם אפרט את טעמיי לתוצאה זו ואת פרטיה, אעמוד בקצרה על שתי נקודות המצויות ברקע ההכרעה בערעור דנן. ראשית, באשר למסגרת הדיונית בה אנו מצויים. כזכור, העיסוק בהגבלת הפרסום בהליך המשפטי שהתנהל בבית משפט קמא נפתח בהוצאת צו איסור פרסום גורף ביום 21.9.2022, וזאת ביוזמת בית המשפט קמא. כפי שיובהר בהמשך, מקור סמכותו של בית משפט קמא להוציא את צו איסור הפרסום מלכתחילה נבעה מסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. על החלטה זו הגישה המערערת בקשה לביטול איסור פרסום לפי סעיף 70ג לחוק בתי המשפט, ומשזו נדחתה פנתה לבית משפט זה מכוח סעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט. בחינת החלטותיו של בית משפט קמא במקרה דנן צריכה להיעשות אפוא באספקלריא של סעיף 70ג, בגדרו "מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב" (רע"פ 2783/19 קרא נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (2.1.2020) (להלן: עניין קרא)), כאשר עליו "לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ולהחליט כחוכמתו לאור הדין והפסיקה" (בש"פ 6988/19 פלוני נ' הוצאת עיתון הארץ, פסקה 35 (26.11.2019)). נקודה שנייה עניינה ביחס שבין אופייה הפרטני של בקשת המערערת במסגרת ערעורה לבין אופיו הכללי של הסעד שניתן בערעור מכוח סעיף 70ד(א) לחוק בתי המשפט. הן בבקשה שהגישה לבית משפט קמא והן בערעור שלפניי, בקשתה החלופית של המבקשת, לצד הסרת צו איסור הפרסום, היא למתן היתר ספציפי לפרסום הפרק שהפיקה. למעשה, אף במנותק מבקשתה זו של המערערת, הפרק שהפיקה הוא הפרסום היחיד העומד בפניי בהליך זה, וממילא הוא הפרסום שאת חשיבותו ביכולתי לבחון באופן פרטני במסגרת ההכרעה בערעור, מה גם שהצדדים ניהלו משא ומתן ביחס לתכניו במסגרת ההליך. ואולם, כפי שהודגש בדיונים שהתקיימו בפניי על ידי באת כוח המשיבה, בהכריעו בערעור לפי סעיף 70ד(א) מוטל על בית המשפט להגדיר בקווים כלליים את תוכנו וגבולותיו של צו איסור הפרסום הנדון. ללא קביעה כללית כזו תיווצר אי-ודאות ביחס לגבולות הצו שעלולה להוביל, בסופו של יום, לפגיעה הן בעקרון פומביות הדיון הן בפרטיות מושאי הפרסום. קיים אפוא מתח מסוים בין אופיו הפרטני של הערעור לבין התוצאה הכללית אליה הוא עתיד להוביל. מתח זה, אשר נובע מהוראות הדין, ידרוש במסגרת שלב ההכרעה מעבר מעניינו של הפרסום הפרטני הנדון לעיצוב כוללני של רכיבי המידע האסורים בפרסום. ועתה להכרעה. המסגרת הנורמטיבית בענייננו, כבכל דיון שעניינו הגבלת פרסומים בנוגע להליך המתנהל בבית המשפט, נקודת המוצא היא כי "בית משפט ידון בפומבי" (סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, וסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט). עקרון פומביות הדיון הוא בעל חשיבות רבה בשיטת משפטנו, ועל יסודותיו והצדקותיו, הקשורים במידה רבה לעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי, נכתב רבות (ראו, למשל: ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני, פסקה 7 (27.2.2008) (להלן: עניין ידיעות אחרונות); ע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני, פסקה 10 (24.2.2013) (להלן: עניין חברה פלונית); יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים: הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 415 (2021). יפים לענייננו הדברים שכתב השופט נעם סולברג בעניין קרא: עקרון הפומביות יסודו בהגיונות וטעמים שונים, אשר הרלבנטי שבהם לענייננו הוא מימוש זכות הציבור לדעת, לקבל מידע על פעולתן של רשויות ציבוריות, תוך שמירה על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כפי שנקבע בפסיקה, להיגיון זה שני היבטים: האחד, דרך קבלת מידע על אודות פעילותן של רשויות ציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת, מתאפשרת "ביקורת ציבורית על הרשויות, ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.4.2006)... ההיבט השני, עניינו בתרומה של הפרסום ל"גיבוש סדר היום הציבורי, וסיוע לפרטים בחברה לגבש את השקפותיהם ודעותיהם" (שם). עקרון פומביות הדיון איננו אך נקודת מוצא תיאורטית, אלא בסיסו של כלל מעשי שעל פיו פרטיו של הליך שיפוטי יהיו גלויים וחשופים לעיני הציבור, למעט במקרים חריגים הקבועים בחוק ומגלמים אינטרסים שונים. חריג אחד כזה, אשר הוחל על ידי בית משפט קמא בהליך שלפנינו, קבוע בסעיף 70(ד), שזו לשונו: (ד) בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם. הנה כי כן, הרשות שמקנה סעיף זה לבית המשפט לחרוג מהכלל ולאסור על פרסום פרט מפרטי ההליך השיפוטי, נועדת להגנה על ביטחונו של אדם ולהגנה על פגיעה בפרטיותו של אדם. במקרה שלפנינו פרטיותו של המשיב היא העומדת על הפרק. לפי לשון סעיף 70(ד), נוכח ברירת המחדל שעניינה פומביות הדיון ובהתאם לפסיקות עבר – בית משפט אשר מבקש להכריע אם לאסור על פרסום בקשר לדיון המתנהל בפניו, בהקשר בו עסקינן, נדרש לעבור שני שלבים: ראשית, עליו לבחון אם איסור הפרסום הנדון נדרש לשם מניעת פגיעה בפרטיות; ושנית, ככל שהוא מגיע למסקנה חיובית בעניין זה, עליו לשקול האם יש מקום להפעיל את סמכותו ולאסור פרסום, וזאת תוך איזון בין עקרון פומביות הדיון וחשיבות פרסום המידע הנדון לבין הערך הנעוץ בהגנת הפרטיות (ראו: עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 11; עניין קרא, בפסקה 17). נרחיב קמעה ביחס לאבני היסוד המרכיבות מהלך דו-שלבי זה, ולאחר מכן נבחן לאור הכללים שיוצגו את המקרה בו עסקינן. פגיעה בפרטיות. זיהוי פגיעה בפרטיות, כמו גם מדידת חומרתה של פגיעה זו, אינן מלאכות פשוטות בהכרח. חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) מהווה אומנם נקודת מוצא לבחינה כזו, אך כפי שנקבע זה מכבר "הפרטיות שהוגדרה בחוק (סעיף 2) באופן שאינו מכסה את כל מקרי הפרטיות המקובלים. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות שמעבר להגדרת החוק, ממשיך לחול המשפט המקובל הישראלי" (בג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פסקה 8 (14.5.2006); וראו גם עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 9; מיכאל בירנהק "חשיפה מקוונת וחשיפה משפטית: על פרטיות ופומביות של פסקי דין ברשת" משפטים מח 31, 43-42 (התשע"ט) (להלן: בירנהק)). חוק הגנת הפרטיות אף אינו מתווה דרך ברורה בהערכת חומרת הפגיעה. על כל פנים, אין חולק כי פרסומם של פרטי מידע מסוימים הנוגעים ל"צנעת חייו האישיים של אדם", ובהם מידע באשר למצב בריאותו, עולה כדי פגיעה בפרטיות (סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות; וראו גם סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט שמכיר בכך שחשיפת מידע רפואי מובילה לפגיעה בפרטיות). אשר לעוצמת הפגיעה, מקובל שמידת חומרתה של פגיעה בפרטיות תלויה באופי המידע הפוגע. ממילא, כאשר מפורסם מידע כאמור, המתייחס לעניינים המצויים בליבת הזכות לפרטיות, תגבר הנטייה לזהות את הפגיעה כפגיעה חמורה (ראו: עניין ידיעות אחרונות, בפסקה 10; בירנהק, בעמ' 43). אופיו של המידע שפרסומו עומד על הפרק הוא אומנם גורם מרכזי בבחינת החשש מפני פגיעה בפרטיות, אך הוא אינו הגורם היחיד. לצד "מישור התוכן", ששקילתו הוזכרה לעיל ועניינו רגישות המידע הנדון, פועל "מישור הזיהוי", שרלוונטי גם כן בבחינת פגיעה כאמור. "מישור הזיהוי" נוגע למידה שבה התוכן שפרסומו מבוקש עלול להביא לזיהויו של האדם שפרטיותו עשויה להיפגע (השוו: בירנהק, בעמ' 61; ע"א 1697/11 א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' ורדי, פסקה 18 (23.1.2013)). ודוק, ככל שניתן למנוע באופן מוחלט את זיהויו של האדם בו מדובר, דהיינו להשיג התממה מלאה (אנונימיזציה בלעז) של המידע בו מדובר, הרי שגם אם מדובר במידע אישי מאד, אין חשיפתו מהווה פגיעה בפרטיותו של אותו אדם. תלו, לדוגמא, תיאור בדבר מצבו הרפואי של חולה במחלה קשה. כל עוד אין אפשרות לאיש לזהות מיהו אותו חולה, הרי שחשיפת המידע הרפואי כשלעצמה אינה מהווה פגיעה בצנעת הפרט של מאן דהוא. הקושי ביישומו של מישור הזיהוי כגורם בעל משמעות בבחינת הפגיעה בפרטיות נובע משני טעמים המשלימים זה את זה. הטעם הראשון הוא כי, מטבע הדברים, חיסוי שמו של אדם לא תמיד מונע את זיהויו, בהינתן פוטנציאל הזיהוי הגלום בקישור בין פרטי מידע שונים ביחס לאדם (ראו: בירנהק, בעמ' 55-54). הטעם השני הוא כי זיהוי ואי-זיהוי אינן שתי אפשרויות בינריות ובלעדיות אשר "ביניהן אין"; כלומר, כי ישנן אפשרויות ביניים אשר פרושות על גבי ציר לפי קריטריונים שעניינם "יותר זיהוי" ו"פחות זיהוי", כאשר "יותר זיהוי" מטה את הכף להגבלת הפרסום, ולהיפך (ראו: עניין חברה פלונית, בפסקה 14). גורם אחד שמשפיע על הצבה על גבי "ציר הזיהוי" קשור בפרטי המידע אשר עלולים להוביל לזיהוי האדם, דהיינו ב"פוטנציאל הזיהוי" שהם נושאים עמם. בתוך כך, ככל שבתוכן שפרסומו עומד לדיון מצויים יותר פרטים כאלו, וככל שתוכנם מזהה באופן מובהק יותר את האדם – הפרסום הנדון ימוקם על גבי הציר בנקודה המשקפת פגיעה חמורה יותר בפרטיות. גורם נוסף בעל משקל במסגרת בחינת "ציר הזיהוי" עניינו באוכלוסיית ה"מזהים", ובגדרו יש להביא בחשבון באיזה היקף יזוהה האדם אם יתרחש הפרסום הנדון. לדוגמא, במקרים רבים פרטי מידע מסוימים מביאים לזיהוי אדם עם פרסום נתון רק עבור מעגל הקרובים לו, להם ידוע הקשר בין פרטי המידע לבינו. כפי שיובהר להלן, חידוד אחרון זה רלוונטי להכרעה בענייננו. איזון עם האינטרסים התומכים בפרסום. קיומו של חשש לפגיעה בפרטיותו של אדם אינו מוביל בהכרח להגבלת פרסום. את הרצון למנוע פגיעה זו יש לאזן עם הערך הנעוץ בפומביות הדיון, וזאת תוך מתן משקל למידת הפגיעה האפשרית בפרטיות מזה ולמידת הפגיעה בפומביות ההליך, וכן לאינטרס הציבורי הנעוץ בפרסום המידע שעניינו נדון, מזה (ראו: בירנהק, בעמ' 42). אכן, "בית משפט רשאי" לאסור פרסום כאשר קיים חשש לפגיעה כאמור – רשאי, ולא חייב, וזאת אף כאשר הפרסום עשוי להביא לפגיעה בפרטיותו של מושא המידע (ראו: בש"פ 2211/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.4.2015); ובנוגע לאיסור פרסום מכוח סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, בש"פ 1039/19 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' שופטת אלמונית, פסקה 14 (13.3.2019) (להלן: עניין עיתון הארץ); וכן בירנהק, בעמ' 52). הבכורה שניתנה לערכים התומכים בפרסום פרטיהם של הליכים שיפוטיים לא רק מתווה את הכלל הנוהג כאשר לא קיים חשש לפגיעה בפרטיות, אלא גם מעצבת את האיזון הנדרש בהתקיים חשש כזה. כפי שהוזכר זה מכבר, ברירת המחדל שעניינה פומביות הדיון איננה "ניטרלית" מבחינה נורמטיבית, אלא טעונה בערכי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ומבטאת אותם. מטעם זה, אף כאשר בית משפט מחליט כי יש הצדקה לאיסור פרסום לפי סעיף 78(ד) – עליו לצמצם את הגבלת הפרסום, וזאת בייחוד כאשר קיימת חשיבות ציבורית בחשיפת המידע הנדון לציבור (השוו: רע"א 482/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 10 (23.4.2013) (להלן: עניין פלונית); עניין עיתון הארץ, בפסקה 8). דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר לבית המשפט מוגשת בקשה לביטול איסור פרסום מכוח סעיף 70ג לחוק בתי המשפט, ושיקול הדעת המסור לו בגדר ההכרעה בה הוא רחב, כמובהר לעיל. מן הכלל אל הפרט אין ספק כי הפרשה מושא דיוננו משובצת בפרטים רגישים שפרסומם, ללא הסכמת המשיב, צפוי לפגוע בפרטיותו של המשיב. מבלי להרחיב בעניין, אציין כי בעיקר כך בנוגע למצבו הרפואי הנוכחי של המשיב, וכך בנוגע לאירועים הטראומתיים שעבר כאשר היה קטין. לא זו אף זו, נראה שרגישותו של חלק מהמידע בעניין הפרשה מצוי בליבת הזכות לפרטיות, ומשכך פרסומו עלול להביא לפגיעה חמורה בפרטיותם של המשיב (ראו: עניין פלונית, בפסקה 10; רע"א 382/16 יהל נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פסקה 22 (13.7.2016)). זאת ועוד, בעניינו מתקיימות גם החלופה השנייה הנזכרת בסעיף 70(ד), שעניינה "... פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו". התנאי הראשון הנדרש לשם הגבלת פרסום מכוח סעיף 70(ד), שעניינו פגיעה בפרטיות, מתקיים אפוא ללא ספק. זה המקום לציין כי לדידי, שלא כטענת המערערת, הפרסומים הקיימים בנוגע לפרשה דווקא מחזקים את החשש הנזכר מהפגיעה בפרטיותו של המשיב בנסיבות המקרה דנן. אכן, לעתים מהווים פרסומים מוקדמים בעניין מסוים כגורם המחליש את הטעם בהגבלת הפרסום של אותו עניין, בין היתר בשל הפחתת הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות מושא המידע (ראו: רע"פ 7276/13 פינטו נ' מדינת ישראל, פסקה 12 והאסמכתאות המובאות שם (12.11.2013)). ואולם, כפי שנקבע זה מכבר, "הדבר תלוי בנזק העלול להיגרם מפרסום נוסף ובשאלה האם הפרסום הנוסף עלול להעצים את הנזק שנגרם ממילא כתוצאה מהפרסום הקודם וללא קשר אליו" (בש"פ 1421/20 סלוצקי אפיקי תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.3.2020); רע"א 3456/21 ברק נ' מנהל מס ערך מוסף, פסקה 9 (8.7.2021)). במקרה שלפנינו, ניכר כי הפרסומים הקיימים ביחס לפרשה מחזקים את החשש מפני פגיעה בפרטיות מושאי המידע, וזאת הן בבחינת "מישור הזיהוי" הן בבחינת "מישור התוכן". ידיעות אחדות שפורסמו באינטרנט בטרם ניתן צו איסור הפרסום ועודן מפורסמות כוללות פרטים מזהים שחיבורם לפרק שהפיקה המערערת, אף כאשר הוא נעדר פרטים מזהים ברורים, עשויה להביא לזיהוי המשיב ולחיבור פרטי מידע רגישים נוספים אליו. מסיבה זו פרסום הפרק תוך הסרת פרטים מזהים של המשיב עלול שלא למנוע באופן מוחלט וודאי פגיעה בפרטיותו. מכל מקום, על אף האמור, נוכח הכלל שעניינו פומביות ההליך ונוכח האינטרס הציבורי שבהבאת הפרשה וההליך המשפטי המתנהל בעקבותיה לידיעת הציבור, ולו ברמת הפשטה גבוהה, לדידי יש מקום לצמצם את צו איסור הפרסום הגורף שניתן. צמצום זה משמעו שיאסר על פרסום פרטים שיאפשרו זיהוי של המשיב ונפגעי העבירה (דהיינו תבוצע התממה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית), וכמו כן יאסר על פרסום פרטים החורגים מהמפורט בפסק דין זה בדבר מצבו הרפואי של המשיב, הפרשה וההליך המשפטי (וזאת לאור החשש כי ההתממה לא תמנע זיהוי באופן מוחלט), והכל בהתאם לתנאים שיפורטו בהמשך. דרכי למסקנה זו עוברת בשלושה שערים. ראשית, כפי שהובהר לעיל, נטייתה של שיטת משפטנו היא למעט ככל שניתן בהגבלת פרסום בנוגע להליכים משפטיים ולצמצם בהגבלה כזו ככל שהיא נעשית. לפיכך, גם כאשר מוצדק להחיל הגבלה על פרסומים כאמור, יש לשרטטה באופן שיעניק משקל מספק לערכי חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. צו איסור פרסום גורף כמו זה שנתן בית משפט קמא צריך לעמוד על כנו רק במקרים חריגים אפוא, כאשר אין דרך לצמצמו באופן שמאזן כראוי בין הערכים והאינטרסים העומדים על הפרק (השוו: עניין חברה פלונית, בפסקאות 28-24). שנית, התרשמתי כי קיימת חשיבות ציבורית בהבאת קווי המתאר הכלליים של הפרשה לידיעת הציבור. ברמת הפשטה גבוהה, עיקרי הפרשה שלפרסומם יש לגישתי ערך הם אלו: אדם שהיה קרבן התעללות בצעירותו, נאשם לאחר מספר שנים בניסיון לרצח, כאשר ברקע אישום זה ניצבות השלכותיה של ההתעללות שעבר על מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשה. הערך הגלום בהבאת עובדות אלו לידיעת הציבור נוגע, בין היתר, להכרה בהשלכות רחוקות הטווח של התעללויות על קורבנותיהן, ולהכרה בקיומם של הליכים משפטיים שמורכבותם נובעת מהשלכות אלו. שלישית, ובהמשך לאמור, לדידי נקל לזהות את האינטרס הציבורי שבפרסום הפרק שהפיקה המערערת. כפי שכותבת המערערת, מטרתה של הסדרה היא "לאפשר לציבור להבין, באופן אותנטי, את עבודת הפרקליטות בתיקי פשיעה מורכבים, הן מבחינת משפטית והן מבחינה אנושית", ואכן, עסקינן בפרשה שמאפשרת "להמחיש ולהעביר את עוצמת האתגרים אליהם נדרשים הפרקליטים בעבודתם" באופן יוצא דופן (פסקה 15 לכתב הערעור). העיסוק בפרשה מנקודת המבט שמציעה הסדרה מאפשרת את העלאתן של סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, דוגמת הטיפול המשפטי בנאשמים שביצעו מעשי אלימות בעקבות לקות נפשית, והתמודדות הפרקליטות עם תיקים בהם הנאשם עצמו הוא נפגע עבירה, והדבר מחזק את הנטייה לתת פומבי לפרטים מסוימים הנוגעים לפרשה. לכאורה, ניתן היה להסתפק בהימנעות מפרסום פרטיו המזהים של המשיב כדי להשיג את ההגנה הרצויה על פרטיותו. ואולם, כפי שצוין זה מכבר, הפרסומים העוסקים בפרשה ובהליך המשפטי טרם הוסרו כוללים פרטים שצירופם לפרטי מידע אחרים, אשר מצויים בפרק, עלולים להביא לזיהוי המשיב. לכן, כפי שיפורט להלן, אני מוצא לנכון לאסור על פרסום פרטים נוספים שאינם פרטיו המזהים ה"גולמיים" של המשיב – חלקם במטרה להפחית את היתכנות זיהויו (דהיינו ב"מישור הזיהוי"), וחלקם במטרה להפחית את הפגיעה בפרטיותו ככל שמאן דהו יזהה אותו למרות ההגבלות (דהיינו ב"מישור התוכן") (והשוו: עניין חברה פלונית, בפסקה 21). יצוין כי למסקנה זו אני מגיע לאחר עיון בפרסומים שעודם מצויים ברשת האינטרנט ובגרסתו העדכנית של הפרק שהפיקה המערערת. נוכח כל האמור, צו איסור הפרסום שניתן בהחלטת בית משפט קמא מיום 21.9.2022 – יבוטל החל מיום 14.5.2023. חלף הצו האמור, ניתן בזאת צו האוסר על פרסום הפרטים המפורטים להלן: (-) שמו של המשיב, תמונתו וכל פרט אחר אודותיו אשר עלול להביא לזיהויו. (-) שמותיהם של נפגעי העבירה בפרשה, תמונותיהם וכל פרט אחר אודותיהם אשר עלול להביא לזיהויים. (-) פרטי הפרשה ופרטי ההליך המשפטי, ככל שהם חורגים מהמפורט בפסקה 1 לעיל. (-) פרטים בדבר מצבו הרפואי של המשיב, ככל שהם חורגים מהמפורט בפסקה 1 לעיל. (-) פרטי פרשת ההתעללות שעבר המשיב בצעירותו, וזאת ככל שהיא מוצגת בזיקה לפרשה דנן או להליך המשפטי. ככלל, יישומו של צו איסור פרסום צריך להתבצע על ידי המפרסם, ואין זה דרכו של בית המשפט לתת הנחיות פרטניות ביחס לפרסום זה או אחר (וראו האמור בפסקה 9 לעיל). אציין עם זאת, כי התרשמותי מצפייה בפרק בגרסתו האחרונה (אשר מכונה 2 במסגרת ההודעה מטעם המערערת מיום 15.3.2023) היא כי ניתן להתאימו למגבלות הפרסום שפורטו לעיל באמצעות שינויים קלים בלבד. לבסוף, בהתאם להודעתה מיום 9.3.2023, המשיבה תביא לידיעת כלי התקשורת הרלוואנטיים את נוסח צו איסור הפרסום העדכני, כמפורט בפסקה 22 לעיל, וזאת לא יאוחר מיום 30.4.2023, ותבהיר להם את הצורך למלא אחריו גם ביחס לפרסומים המצויים במרשתת. למען הסר ספק מובהר בשנית כי צו איסור הפרסום הגורף שנתן בית משפט קמא יעמוד בתוקפו עד ליום 14.5.2023. בהתאם לכך, ובכפוף לאמור בפסקה 24 לעיל, פסק דין זה יוותר חסוי עד למועד האמור, וישוחרר לפרסום במועד זה. ניתן היום, ‏כ"ט בניסן התשפ"ג (‏20.4.2023). ש ו פ ט _________________________ 22088610_Y12.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1