מקסים קוטלאייר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 8860/12 בבית המשפט העליון רע"פ 8860/12 רע"פ 2759/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט א' שהם המבקש ברע"פ 8860/12: מקסים קוטלאייר המבקשת ברע"פ 2759/13: אילנית רבינוביץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בעפ"ת 318-12-12, מיום 6.12.2012, אשר ניתנה על ידי כב' השופט כ' סעב; ובקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בע"ח 44547-03-13, מיום 28.3.2013, אשר ניתנה על ידי כב' השופט כ' סעב תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013) בשם המבקש ברע"פ 8860/12 והמבקשת ברע"פ 2759/13: עו"ד שלומי בלומנפלד בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. נהג נחשד בנהיגה ברכב בשכרות, בעקבות בדיקת אויר נשוף שנערכה לו. הוא זומן לשימוע בפני קצין משטרה המוסמך לכך, ובתום השימוע נפסל רישיונו למשך 30 ימים. לכאורה, התמלאו התנאים לפסילה מינהלית של רישיונו, ואולם, הנהג לא יּודע כי הוא רשאי להיוועץ בעורך דין, טרם קיומו של השימוע ולהיות מיוצג על-ידו, באותו הליך. השאלה העומדת על הפרק היא כפולה: השאלה האחת היא, האם קיימת חובה ליידע נהג פלוני בדבר אפשרותו (או שמא זכותו) להיוועץ בעורך דין לקראת הליך השימוע; וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית – השאלה הנוספת היא, בהנחה שלא נמסר לנהג על זכותו להיוועצות בעורך דין, מה משמעתו של פגם זה, לעניין ההחלטה המינהלית לפסול את רישיונו, והאם הדבר מביא לבטלותה של החלטת הפסילה. 2. לפנינו שתי בקשות רשות ערעור: האחת (רע"פ 8860/12), על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב), בעפ"ת 318-12-12, מיום 6.12.2012. בהחלטה זו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש ברע"פ 8860/12 (להלן: המבקש) על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט א' סלאמה – סג"נ), בפ"מ 9005-11-12, מיום 29.11.2012. הבקשה השניה (רע"פ 2759/13), נסבה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב), בע"ח 44547-03-13, מיום 28.3.2013, בגדרה דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת ברע"פ 2759/13 (להלן: המבקשת) על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט ש' בנג'ו), בפ"מ 4770-03-13, מיום 21.3.2013. רקע והליכים קודמים עניינו של המבקש 3. בבדיקת שכרות שנערכה למבקש, נתגלו בגופו, בעת שנהג ברכב, 480 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף, ולפיכך הוא זומן לשימוע בפני קצין משטרה, על-מנת לשקול פסילה מינהלית של רישיון הנהיגה שלו. ביום 24.11.2012, נערך למבקש שימוע, כאמור, בסיומו החליט קצין המשטרה, מתוקף סמכותו לפי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), לפסול אותו מינהלית מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 30 ימים. 4. המבקש הגיש בקשה לבית משפט השלום לתעבורה (להלן: בית המשפט לתעבורה), בהתאם להוראות סעיף 48 לפקודת התעבורה, לבטל את החלטת הפסילה המינהלית של רישיונו. במסגרת בקשתו, לא טען המבקש להעדר תשתית ראייתית בעניינו, אלא ביקש למקד את הדיון בטענה כי נפל פגם בשימוע שנערך לו, וזאת, כיוון שהוא לא יוּדַע בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, עובר לקיומו של הליך זה. בהחלטתו מיום 29.11.2012, דחה בית המשפט לתעבורה את הבקשה. בית המשפט לתעבורה עמד על אמות המידה לפיהן אמורה להיבחן החלטת הפסילה המינהלית, היינו: האם יש בהמשך נהיגתו של המבקש כדי להוות סכנה לשלום הציבור, וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. בית המשפט לתעבורה מצא כי ישנן ראיות לכאורה לנהיגה בשכרות וקבע, כי לאור כמות האלכוהול הגבוהה אשר נמצאה, לכאורה, בגופו של המבקש, ובשל עצם נהיגתו של הלה בשכרות, אכן נשקפת ממנו מסוכנות לשלום הציבור, ולפיכך, לא ראה להתערב בהחלטתו של קצין המשטרה. אשר לשאלה הנוגעת לזכות ההיוועצות, נאמר בהחלטה כי אין בנמצא קביעה פסיקתית ברורה, לעניין היקפה של זכות ההיוועצות בעורך דין, במסגרת שימוע הנערך בנוגע לפסילה מינהלית, בהתאם לסעיף 47 לפקודת התעבורה – לא כל שכן, אין הלכה באשר לתוצאותיה של הפרת זכות נטענת זו. לפיכך, פנה בית המשפט לתעבורה אל הפסיקה העוסקת בנושא זכות ההיוועצות במסגרת חקירה פלילית, ובכלל זה, אל הדוקטרינה הפסיקתית שעניינה פסילת ראיות שהתקבלו שלא כדין. בהיקש מפסיקה זו, הגיע בית המשפט לתעבורה למסקנה, כי "אין זה נכון למתוח את קו הגבול של זכות ההיוועצות גם להליך השימוע באופן שהפרתה תביא אוטומטית לפסילת ההליך ובטלותו, שכן כאמור, נוכח אופיו המיוחד של הליך הפסילה המינהלית, גם אם לא התאפשר לנהג להתייעץ או להיות מיוצג על ידי עו"ד, אין בכך משום פגיעה משמעותית בזכותו להליך הוגן". מסקנתו זו של בית המשפט לתעבורה נסמכה, במידה רבה, על הזכות הנתונה לנהג להעמיד את החלטת הפסילה המינהלית לביקורת שיפוטית (סעיף 48 לפקודת התעבורה), במסגרתה מתבצעת בחינה מדוקדקת של ההחלטה "על כל אדניה", אשר "יש בה כדי 'לכפר' על ההפרה שנעשתה (אם אכן הופרה זכות כלשהי)". על-כן, קבע בית המשפט לתעבורה, כי לא נפל בשימוע שנערך למבקש "פגם מהותי ומשמעותי [...] שיורד לשורשו של עניין ויש בו כדי לפגוע בהליך ולהביא לבטלותו". לפיכך, נדחתה הבקשה לבטל את הפסילה המינהלית. בית המשפט לתעבורה ציין, אגב אורחא, כי לו דרש המבקש במפגיע, להיוועץ בעורך דין לפני השימוע וקצין המשטרה היה מסרב לכך, היה "בכך משום פגיעה יותר מהותית בזכויותיו ואולי גם פגיעה בהליך בכללותו", ואולם, כאמור, לא אלה היו פני הדברים בעניינו של המבקש. 5. המבקש ערער על החלטתו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בהחלטתו מיום 6.12.2012, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. במסגרת זו, אישר בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, הן בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, והן באשר למסוכנותו. כמו-כן, אושרה המסקנה, כי לא נפל פגם בהחלטתו של קצין המשטרה, לפסול מינהלית את המבקש מנהיגה ברכב. בית המשפט המחוזי נדרש, בהרחבה, במסגרת החלטתו, לטענה בדבר הפגיעה בזכות ההיוועצות, והחליט לדחותה, מן הטעמים שיפורטו להלן. בית המשפט המחוזי סקר את מקורותיה של זכות ההיוועצות בעורך דין, בציינו כי חובה זו חלה בהקשר של חקירת עצור (מכוח סעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ובהתאם לסעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995) (להלן: חוק הסנגוריה הציבורית)). עוד צוין בהחלטה, כי בפסיקה נותרה בצריך עיון שאלת החלתה של חובה זו גם בנוגע לחשוד המעוכב לצורכי חקירה, שאיננו עצור (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006), פסקה 17 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש (להלן: עניין יששכרוב)). בהתאם לכך, לא מצא בית המשפט המחוזי, כל עיגון בחוק או בפסיקה לזכות ההיוועצות ולחובת היידוע הנגזרת ממנה, ככל שמדובר בשימוע במסגרת הליך של פסילה מינהלית. בית המשפט המחוזי הזכיר, בנוסף, את עקרון הבטלות היחסית במשפט המינהלי, לפיו גם אם נפל פגם מסוים בהחלטה המינהלית – אין בכך כדי להביא, בהכרח, לבטלותה של ההחלטה, אלא-אם מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך. בית המשפט המחוזי הסתמך, לעניין זה, על רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637 (2000) (להלן: עניין הראל), במסגרתו נדון עקרון הבטלות היחסית, בהקשר בו עסקינן. בפרשה זו, אשר נסבה סביב הטענה כי לא התקיים הליך של שימוע, טרם החלטת הפסילה, שם בית משפט זה את הדגש על אפשרותה של המבקשת להשיג על החלטתו של קצין המשטרה לבית המשפט. לפיכך, נקבע כי ההחלטה המינהלית אינה בטלה, על-אף הפגם שדבק בה. לנוכח פסיקה זו, ומאחר שלגישת בית המשפט המחוזי הפסילה המינהלית נועדה "'להיות, לפי טבעה, מהירה ומרתיעה'", נקבע כי אין מקום לביטול החלטת הפסילה המינהלית "אך ורק בשל פגם, ככל שנפל, בזכות להיוועץ בעו"ד". בקשתו של המבקש לרשות ערעור 6. ביום 7.12.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו עו"ד שלומי בלומנפלד, את בקשת רשות הערעור שלפנינו. בבקשה נטען כי היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית המצדיקה ליתן למבקש רשות ערעור, והיא – האם יש חובה ליידע נהג בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, ואף להיות מיוצג על-ידו, בשימוע אשר אמור להתקיים בעניינו, בנוגע לפסילה מינהלית, לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה. עוד נטען כי, לאור עליית קרנה של זכות ההיוועצות בפסיקה, עד לדרגה של "זכות יסוד", ועל רקע פסקי הדין בעניין יששכרוב – בו נקבעה דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, ובע"פ 1301/06 עזבון אלזם נ' מדינת ישראל (22.6.2009) (להלן: עניין אלזם) – בו זוכה המערער מהעבירות שיוחסו לו בעקבות הפרתה של זכות ההיוועצות, מן הראוי לקבוע כי קיימת חובה כאמור. כפועל יוצא מכך, נטען כי יש להמשיך ולקבוע כי, זכות זו הופרה באופן יסודי, בעניינו של המבקש, דבר המחייב התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לעניין תוקפה של הפסילה המינהלית. נטען בנוסף, כי קיימת בנידון דידן, פסיקה סותרת של הערכאות הנמוכות, ויש הכרח כי בית משפט זה יאמר את דברו, וגם מסיבה זו יש ליתן רשות ערעור, על-מנת שתוכרע הסוגיה בהלכה מחייבת. כמו-כן, הזכיר עו"ד בלומנפלד בבקשתו, את החלטת חברי השופט א' רובינשטיין ברע"פ 2538/11 בר נ' מדינת ישראל (24.5.2011) (להלן: עניין בר), שם נדחתה, אמנם, הטענה כי קיימת חובה לעכב את עריכתה של בדיקת שכרות, על מנת לאפשר לנהג להיוועץ בעורך דין, אך במאמר מוסגר ציין השופט רובינשטיין כי "אין בכך כדי לשלול שיחה טלפונית מקום בו אילוצי הזמן – דוגמת ההכנות לבדיקה – מאפשרים זאת" (שם, בפסקה י"א). המבקש חפץ להיבנות מאמירה זו, שכן לטענתו, הובעה בעניין בר, נכונות עקרונית, להכיר בזכות ההיוועצות, אלא שבשל דחיפותה של בדיקת השכרות, הוחלט לדחות, בנסיבות אותו מקרה, את הבקשה למתן רשות ערעור. ואולם, ממשיך המבקש וטוען, כי בנידון דידן, בשונה ממעמד בדיקת השכרות, יש משמעות פחותה למימד הזמן, שהרי ממילא התאפשר למבקש לנהוג ברכב עד ליום השימוע (שהתקיים למחרת יום בדיקת השכרות) ולפיכך, לא הייתה מניעה, מבחינת שיקולי הדחיפות והזמן, ליידעו בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, טרם קיומו של השימוע. עוד נטען, כי ניתן היה להודיע למבקש על זכותו להיוועץ בעורך דין גם במעמד השימוע גופו, ולדחות את המשכו על-מנת לאפשר לו להיוועץ בעורך דין. תגובת המשיבה 7. המשיבה התבקשה להעביר את תגובתה לבקשה זו בכתב. בתגובת המשיבה נטען, כי המבקש לא הצביע על כל מקור בדין, בדבר קיומה של חובה ליידע נהג באשר לזכותו להיוועץ בעורך דין. לדידה של המשיבה, בהליך המינהלי בו עסקינן, כלל לא קיימת חובת יידוע על זכות היוועצות בעורך דין, השמורה אך לחקירה הפלילית, וגם כאשר מדובר בהליך פלילי, נפסק "כי פגם ביידוע חשוד בזכותו זו לא בהכרח יביא לפסילת ההליך וכל מקרה יבחן לגופו". עוד טענה המשיבה, כי הליך הפסילה המינהלי הינו הסדר מאוזן, ומטרתו העיקרית היא למנוע מנהג מסוכן להמשיך ולנהוג ברכב, ולסכן בכך את הציבור. המדובר בפסילה לזמן קצוב, וממילא ניתן לתקוף החלטה זו באמצעות פניה לבית משפט בבקשה לביטולה. צוין בתגובה, כי לאור תכליתה העיקרית של הפסילה המינהלית, היינו, מתן מענה מיידי ואפקטיבי למסוכנותו של הנהג, המגמה היא לערוך את השימוע על-ידי קצין המשטרה בהקדם, כך שניתן יהיה, במידת הצורך, לפסול את רישיונו של הנהג על אתר, ובמקרה זה, מימד הזמן אינו מאפשר לממש את זכות ההיוועצות, כמו-גם את חובת היידוע על קיומה של זכות זו. 8. בהחלטתי מיום 26.12.2012, הועברה הבקשה לרשות ערעור, לדיון בפני הרכב תלתא. עניינה של המבקשת 9. נגד המבקשת הוגש דו"ח שהוא בחזקת כתב אישום, בו נטען כי ביום 16.3.2011, בשעה 03:07, היא נהגה ברכב בהיותה שיכורה, וזאת, לנוכח תוצאותיה של בדיקת אויר נשוף שנערכה לה, אשר העידה על הימצאותם של 340 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, בגופה. 10. המבקשת זומנה לשימוע, ובסיומו החליט קצין משטרה לפסול מינהלית את רישיונה למשך 30 ימים, בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה. 11. המבקשת הגישה לבית המשפט לתעבורה בקשה לבטל את החלטת הפסילה המינהלית. אף המבקשת לא חלקה על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתה, ולא טענה להעדר מסוכנות, אלא השליכה את יהבה, בדומה למבקש, על הטענה לפיה לא נמסרה לה הודעה בדבר זכותה להיוועץ בעורך דין, טרם השימוע שנערך לה. בית המשפט לתעבורה החליט, ביום 21.3.2013, לדחות את הבקשה. למרות שלא הייתה מחלוקת על כך, קבע בית המשפט לתעבורה, כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת אשמתה של המבקשת במיוחס לה, והבהיר כי הנהיגה בשכרות טומנת בחובה, באופן אינהרנטי, מסוכנות לשלומו ולביטחונו של הציבור. לפיכך, נקבע כי מתקיימים התנאים לפסילה מינהלית של רישיון הנהיגה של המבקשת. אשר לטענה בדבר הפרת חובת היידוע לגבי זכות ההיוועצות, עמד בית המשפט לתעבורה, על כך כי בפרשות אשר נדונו בפסיקה, דובר בזכותו של עצור להיוועץ בעורך דין במהלך חקירה משטרתית. לגישתו של בית המשפט לתעבורה, כאשר מדובר בהליך חקירתי, קיימים פערי כוחות מובנים בין הנחקר לבין אנשי המרות המופקדים על עריכתה של החקירה. בהתאם לכך, הטעמים העומדים בבסיסה של זכות ההיוועצות, נעוצים ברצון לשלול מגורמי החקירה יתרון בלתי הוגן על הנחקר, בנוסף לפיקוח על אמינות החקירה, במטרה למנוע הודאות שווא. לעומת זאת, כאשר מדובר בפסילה מינהלית של רישיון הנהיגה, הרי שתכליתו של הליך זה, היא שמירה על שלום הציבור וביטחונו, באמצעות פסילה מינהלית מהירה, אך מוגבלת בזמן, של רישיון הנהיגה של נהג החשוד בביצוע עבירת תעבורה חמורה. עוד צוין, כי השימוע אינו בגדר הליך חקירתי, ובמהלכו הנהג לא נדרש להשיב על שאלות או למסור עדות. על-כן, ובשל הצורך בפתרון מניעתי, מהיר ואפקטיבי לשם שמירה על שלומם וחייהם של המשתמשים בדרך; ובשים לב לזכות ההשגה על החלטתו של קצין המשטרה, סבר בית המשפט לתעבורה, כי אין חובה ליידע את הנהג, העומד בפני שימוע, בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין. בהמשך לדברים האלו, הזכיר בית המשפט לתעבורה את דוקטרינת הבטלות היחסית, וקבע, כי אף לוּ הייתה חובה ליידע את המבקשת בדבר זכות ההיוועצות, הרי שבנסיבות העניין, אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, באופן המחייב את ביטולו של צו הפסילה. 12. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית המשפט לתעבורה. בהחלטה מיום 28.3.2013, אשר נסבה בעיקרה סביב הטענה בדבר חובת היידוע בנוגע לזכות ההיוועצות, חזר בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט כ' סעב, על עיקרי החלטתו המנומקת בעניינו של המבקש, ובהתאם לכך החליט לדחות את הערעור. 13. ביום 18.4.2013 הגישה המבקשת, באמצעות בא-כוחה עו"ד שלומי בלומנפלד, את הבקשה לרשות הערעור, המונחת לפנינו. מאחר שמדובר בבקשה זהה בתוכנה לבקשת המבקש, הוחלט, ביום 29.4.2013, להעביר את הבקשה לדיון בפני הרכב תלתא ולאחד את הדיון בשתי הבקשות. טענות הצדדים 14. בדיון שנערך לפנינו, ביום 28.11.2013, ביקש עו"ד שלומי בלומנפלד לחדד מספר נושאים, במטרה לשכנענו ליתן רשות ערעור למבקשים ולקבל את הערעור עצמו. בהתייחס לטענה, לפיה ממילא קיימת ביקורת שיפוטית על החלטתו של קצין המשטרה, טען עו"ד בלומנפלד, כי היקף התערבותו של בית המשפט בהחלטות פסילה, הניתנות על-ידי קצין משטרה, הינו מצומצם ביותר, וההחלטה תבוטל או תשונה רק אם מתקיימות עילות ההתערבות בהחלטה המינהלית. לפיכך, כך נטען, אין בביקורת שיפוטית זו משום תחליף לזכות ההיוועצות, המהווה ערובה לכך כי זכויותיו של הנהג במהלך השימוע, לא תפגענה. בהקשר זה, הוסיף וטען עו"ד בלומנפלד, כי אין משמעות ממשית לזכות ההיוועצות מבלי שתעמוד לצידה גם חובת יידוע, בדבר קיומה של זכות זו. נטען בנוסף על-ידי עו"ד בלומנפלד, כי יש להבחין בין מקרה שבו השימוע נעשה באופן מיידי ועל אתר, כשאז קיים קושי במימושה של זכות ההיוועצות, לבין מקרה שונה, שבו השימוע נקבע למועד מאוחר יותר. במקרה אחרון זה, כך נטען, אין מניעה של ממש ליידע את הנהג בדבר זכותו להיוועץ בעו"ד, ולא ייגרם, עקב כך, נזק כלשהו לאינטרס הציבורי. לבסוף, טען עו"ד בלומנפלד, כי השימוע בו עסקינן, איננו בגדר הליך מינהלי רגיל, שכן דברי הנהג במהלכו של השימוע, עלולים לשמש כראיה נגדו במשפט הפלילי, על כל המשתמע מכך. לאור האמור, התבקשנו ליתן למבקשים רשות ערעור, לדון בבקשות כבערעורים, ולקבל את הערעורים עצמם. 15. בא כוחה של המשיבה, עו"ד אריה פטר, חזר על עיקרי טיעוניו הכתובים, שנמסרו בתגובה לבקשת רשות הערעור של המבקש. לגישתו של עו"ד פטר, נקבע זה מכבר, כי חובת היידוע בדבר זכות ההיוועצות מוגבלת להליך פלילי בלבד, ויש לדחות את הדרישה להחלתה של חובה זו, גם כאשר מדובר בפסילה מינהלית של רישיון הנהיגה. לדידו, קבלת גישתם של המבקשים, משמעה הרחבה בלתי ראויה וחסרת כל בסיס של זכות ההיוועצות, השמורה, כאמור, להליכים פליליים בלבד. עו"ד פטר הפנה לפסיקה זרה, ממנה ניתן ללמוד כי גם בשיטות משפט אחרות אין חובת יידוע בשלב כה מוקדם, לפני שמתקיימת חקירה או מתנהל הליך פלילי. בנוסף, טען עו"ד פטר, כי אפילו היה מדובר בהליך פלילי טהור, עדיין אין להחיל את חובת היידוע, משום שבשלב השימוע, חירותו של הנהג אינה מוגבלת, במובן של הגבלת חופש התנועה (גם אם אינו רשאי לנהוג ברכב), והוא אינו נתון בלחצי חקירה או מעצר, וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשות לרשות ערעור. דיון והכרעה 16. לאחר עיון בבקשות ובצרופותיהן ושמיעת טיעוני הצדדים, החלטנו ליתן רשות ערעור בשתי הבקשות הנדונות, ולדון בהן כבערעורים עצמם. כלל נקוט הוא בידינו כי רשות ערעור "בגלגול שלישי", שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, יוצאי דופן, המגלים חשש לעיוות דין או כאשר עולה מהם אי-צדק למבקש (ראו מבין רבים, ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 6823/13 נסים בראנץ נ' מדינת ישראל (28.11.2013); רע"פ 7135/13 מחאמיד נ' מדינת ישראל (26.11.2013); רע"פ 6800/13 קסטיאל נ' מדינת ישראל (26.11.2013)). לדעתנו, הבקשות שלפנינו אכן מעלות שאלה משפטית-ציבורית כבדת משקל הטעונה הכרעה, ולפיכך, נעתרנו, כאמור, לבקשות והחלטנו ליתן למבקשים רשות ערעור. עם-זאת, נקדים את המאוחר ונציין כי לעיצומו של עניין, החלטנו לדחות את הערעורים, מהנימוקים שיפורטו להלן. זכות ההיוועצות – הבסיס הנורמטיבי 17. זכותו של עצור להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו, מוסדרת בסעיף 34 לחוק המעצרים, שכותרתו היא "זכות העצור להיפגש עם עורך דין". בנוסף לזכות הפגישה והייעוץ, הקבועה בסעיף 34(א) לחוק המעצרים, נקבע בסעיף 34(ב), כי מרגע שעצור פלוני מבקש לממש את זכותו זו, ולהיפגש עם עורך דין, יש לאפשר זאת "ללא דיחוי". עוד נקבע בסעיף 34(ג) לחוק המעצרים, כי פגישה כאמור, תיערך ביחידות ובאופן המבטיח את סודיות תוכן השיחה בין הצדדים, במהלכה. בפסק הדין המכונן בעניין יששכרוב, עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, על מעמדה של זכות ההיוועצות, באומרה: "...נראה כי בפסיקתנו מסתמנת הגישה לפיה זכות ההיוועצות בעורך-דין היא זכות חוקתית. עם זאת, אף אם נאמר כי זכות ההיוועצות של עצור בעורך-דין אינה בעלת מעמד חוקתי על חוקי – ובעניין זה אינני רואה להביע עמדה – הרי על חשיבותה ומרכזיותה בשיטתנו המשפטית אין חולק. זאת ועוד; אף אם זכות ההיוועצות אינה נכללת בגדר המעגל הפנימי הצר של הזכות החוקתית לכבוד האדם וחירותו, הרי ניתן לקבוע כי בהשראתם של חוקי היסוד התחזק מעמדה של הזכות האמורה והחובה להתחשב בה; זאת, נוכח זיקתה האפשרית לכבודו ולחירותו של הנחקר ובהתחשב בהיותה חלק מהזכות להליך פלילי הוגן עליה…" (שם, פסקה 20). במהלך השנים, הלך מעמדה של זכות ההיוועצות והתחזק בפסיקתו של בית משפט זה, תוך התייחסות לזכות זו כזכות יסוד של הנחקר, שהינה חלק מן הזכות הבסיסית להליך הוגן, והיא נתפסת כבעלת מעמד רם בהשראתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ראו למשל, ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל (23.11.2011), פסקה 10 לפסק דינו של השופט נ' הנדל, והאסמכתאות שם, וכן פסקאות 3 ו-4 לפסק דינו של השופט י' דנציגר, באותו עניין). ואולם, מושכלות יסוד הן, כי כשאר הזכויות הנהנות מדרגה נורמטיבית גבוהה ואף על-חוקית, גם זכות ההיוועצות, אינה מוחלטת "ויש שעליה לסגת מפני זכויות ואינטרסים מתחרים [...]" (עניין יששכרוב, פסקה 15, לפסק דינה של השופטת ביניש, והאסמכתאות שם; וכן ראו: ע"פ 6659/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סב(4) 329 (2008), פסקה 44 לחוות דעת הנשיאה ביניש; בג"ץ 6302/92 רומחיה נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(1), 209 (1993), עמ' 213-212), וראו גם, סעיפים 34 ו-35 לחוק המעצרים, המטילים סייגים על מימושה של זכות ההיוועצות). חובת היידוע 18. מן הזכות להיוועצות "נגזרות ומשתמעות הזכות לקבל הודעה על קיומה של זכות זו והחובה המוטלת על הרשויות להודיע על-כך לעצור" (בג"ץ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל באזור חבל עזה, פ"ד מז(2) 843 (1993), עמ' 850). חובת היידוע מעוגנת כיום בשני דברי חקיקה. הראשון והמרכזי מביניהם, הינו סעיף 32 לחוק המעצרים, המורה כלהלן: "32. הסברת זכויות לעצור החליט הקצין הממונה לעצור את החשוד, יבהיר לו מיד את דבר המעצר ואת סיבת המעצר בלשון המובנת לו, ככל האפשר, וכן – (1) את זכותו שתימסר הודעה על מעצרו, לאדם קרוב לו ולעורך-דין ואת זכותו להיפגש עם עורך-דין, הכל בכפוף להוראות סעיפים 34 עד 36; וכן את זכותו להיות מיוצג על ידי סניגור כאמור בסעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי או לפי חוק הסנגוריה הציבורית..." (ההדגשות הוספו – א. ש.). והשני, הינו סעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, שזו לשונו: "19. הודעה לעצור על אפשרות מינוי סניגור ציבורי (א) נעצר אדם והובא לתחנת משטרה או למתקן של רשות החוקרת על פי דין או שהוא חשוד בביצוע עבירה, יודיע לו הממונה על התחנה או על החקירה, בהקדם האפשרי, כי באפשרותו לבקש מינוי סניגור ציבורי אם הוא זכאי לכך לפי חוק זה..." (ההדגשות הוספו – א. ש.). מעיון בשני סעיפים אלה עולה, כי סעיף 19 לחוק הסנגוריה הציבורית, מרחיב את חובת היידוע, לעומת סעיף 32 לחוק המעצרים, שכן בחוק הסנגוריה הציבורית מתגבשת חובת היידוע למן הרגע שבו מדובר בחשוד בביצוע עבירה – להבדיל מעצור או מי שהוחלט לעוצרו. הבדל זה לא נסתר מעיניו של בית המשפט בעניין יששכרוב, שעה שנדונה היקפה של חובת היידוע. ואולם, מאחר שהדבר לא נדרש להכרעה בעניין שעמד על הפרק, נותרה הסוגיה בצריך עיון. עם-זאת, נדרשה השופטת ביניש לסוגיה זו במסגרת חוות דעתה, ועל רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא הביעה את דעתה, כי ראוי לאמץ פרשנות מרחיבה של המונח "עצור", כך שחובת היידוע תתגבש: "כל אימת שאדם חשוד בביצוע עבירה ומעוכב במשמורת המשטרה לצרכי חקירה, באופן שחירותו וחופש התנועה שלו מוגבלים; זאת, אף אם לא התקבלה החלטה מצד הקצין הממונה בדבר מעצרו של החשוד" (שם, פסקה 17). בפרשה אחרת, הובעה דעה מרחיבה לגבי היקף תחולתה של זכות ההיוועצות (גם אם לא היתה התייחסות מפורשת לחובת היידוע), עת נקבע, כי "על-פני הדברים, החובה הקבועה בחוק לאפשר פגישה עם סנגור 'ללא דיחוי' אינה מצומצמת למצבים בהם הנחקר שביקש זאת הינו עצור, והחובה האמורה חלה גם כאשר הנחקר המבקש להיפגש עם סנגורו מצוי במשמורת המשטרה לצרכי חקירה כשהוא אינו בבחינת 'עצור'" (ע"פ 9956/05 אסף שי נ' מדינת ישראל (04.11.2009), פסקה 14 לחוות דעת הנשיאה ביניש וכן עמדתו של השופט רובינשטיין, בפסקה י"ד לחוות דעתו (להלן: עניין שי); וראו דיון בדבר חובת היידוע לגבי האפשרות למינוי סניגור ציבורי, בע"פ 8974/07 לין נגד מדינת ישראל (3.11.2010), פסקאות כ"ו ו-כ"ז לפסק דינו של השופט רובינשטיין). 19. נסכם את התשתית הנורמטיבית בקצרה. עמדנו על כך שזכות ההיוועצות במסגרת הדין הפלילי, אף אם היא אינה בעלת מעמד חוקתי על-חוקי, נתפסת כזכות בעלת מעמד רם ביותר, והיא בגדר זכות יסוד של הנחקר, הנגזרת, הן מן הזכות להליך הוגן במשפט הפלילי והן מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מזכות זו נובעת גם החובה ליידע את העצור (ולפי הפרשנות המרחיבה יותר, גם את החשוד המצוי בחקירה פלילית) בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, ובמקרים המתאימים להודיע לו על אפשרותו לבקש את מינויו של סנגור ציבורי. אין צריך לומר, כי חובת היידוע וזכות ההיוועצות עצמה, שלובות זו בזו, ומשלימות האחת את רעותה. נציין, כבר עתה, כי אין בנמצא בשיטת משפטנו הוראת חוק, לפיה חלה זכות ההיוועצות בכלל וחובת היידוע בפרט, שעה שמדובר בהליך מינהלי, ובכלל זה גם הליך של שימוע לצורך פסילה מינהלית. האם יש להחיל את זכות ההיוועצות ואת חובת היידוע בענייננו, בשים לב להבדלים בין הליך החקירה הפלילית לבין הליך השימוע המינהלי? 20. מקובל למנות שני רציונאליים עיקריים, התומכים בהכרה בזכות ההיוועצות בעורך דין, הנתונה לעצור או לחשוד העומד בפני חקירה פלילית. הטעם האחד הינו, שמירה על "כללי משחק" הוגנים, קרי: הבטחת זכויותיו של הנחקר; שמירה על הגינות הליכי החקירה; ומניעת ניצול לרעה של פערי הכוחות בין הנחקר לבין החוקרים. זאת, לנוכח הסיטואציה הלוחצת והמאיימת בה נתון הנחקר, העומד בגפו אל מול אנשי המרות, אשר אמורים לחוקרו (עניין שי, פסקה 14 לפסק דינה של הנשיאה ביניש). מימוש זכות ההיוועצות בעורך הדין מיועדת להביא להגשמת מטרות אלו, שכן מצופה מעורך הדין להבהיר לנחקר את זכויותיו במסגרת החקירה, ובכלל זה, את זכותו לחקירה הוגנת, את הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, ואת זכות השתיקה (עניין יששכרוב, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ביניש) – וכבר נפסק, כי נהוג לראות בזכות ההיוועצות בעורך דין "אספקט אחר של זכות השתיקה" (שם, והאסמכתאות המאוזכרים שם). הטעם האחר עניינו בשיפור אמינותה של החקירה, הן באופן אקטיבי, שעה שעורך הדין עשוי להציג למשטרה ראיות מזכות שאינן בידיעתה, או לסייע לחוקריה באיתורן של ראיות מעין אלו; והן, על-ידי מניעת הודאות שווא, באמצעות הבטחת תקינותה של החקירה, כמפורט לעיל. את מצב הדחק אליו נקלע הנחקר, נוכח הסיכון בו הוא נתון, היטיב לתאר השופט א' א' לוי: "חקירה מעמידה את הנחקר בסיטואציה מאיימת שהוא, לרוב, אינו רגיל בה. זוהי סיטואציה כופה מטבעה, המעמידה את הנחקר בפני לחצים רבים, בעיקר בשל האיום המרחף מעל לראשו – שמא יימצא אשם וייענש. לא בכדי נקבע כי החקירה – 'אפילו אם אין היא נעשית תוך כדי שימוש באמצעים פיזיים – פוגעת בחירותו של הנחקר. היא פוגעת לעיתים בכבודו ובצנעת הפרט שלו' [...]; 'בהענקת הסמכות לקיים חקירה פלילית גלום כוח, וממילא כרוכה סכנה, לפגיעה בפרטיות הנחקרים, בכבודם, בחירותם ובקניינם' [...]; ובמקום אחר נאמר, כי 'כל חקירה, ותהא זו הסבירה וההוגנת מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים'" [...] (רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי, פ"ד סב(1) 378 (2006), פסקה 15 לחוות הדעת שניתנה במיעוט – אולם לא לעניין זה, וראו האסמכתאות שם). 21. שונים, עד מאוד, הם פני הדברים ככל שמדובר בהליך של שימוע מינהלי, בו עסקינן. אמנם, כמו העצור-הנחקר, אף הנהג העומד בפני שימוע, בנוגע לפסילה מינהלית, מתייצב בפני שוטר, ואף קצין משטרה – אלא שבכך מסתכם הדמיון בין שני המקרים. בעניינו של הנהג אין מדובר בסיטואציה מאיימת ולוחצת שבגדרה הוא נמצא, ללא סיוע, לבדו, לעיתים כשהוא נתון במעצר, כשמולו אנשי מרות המבקשים לחוקרו בחשד לביצוע עבירות פליליות. כמו-כן, הוא אינו צפוי לתוצאות קשות ביותר, מבחינתו, כמו שלילת חירותו, בנוסף לסטיגמה הפלילית שעלולה לדבוק בו. בהשאלה לענייננו, "לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו" (בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501 (1992), עמ' 511). נסכם ונאמר, כי לא הרי נהג העומד בפני שימוע הנערך על-ידי קצין משטרה, אשר ניצב בפני סיכון של פסילת רישיונו, כהרי נחקר (בין אם מדובר בעצור ובין אם לאו) העלול להיות נאשם בפלילים, על כל המשמע מכך. אמת, גם עבור הנהג אין מדובר בסיטואציה ידידותית או נעימה במיוחד, אך עסקינן, כאמור, במצב העלול להסתיים, לכל היותר, בהגבלה מסוימת של אפשרות הנהיגה ברכב, לפרק זמן קצר יחסית (למשך 90, 60 או 30 ימים – בהתאם לחומרת העבירה – כמפורט בסעיפים 47(ה)(1)-(3), בהתאמה). יש לחזור ולהבהיר, כי הליך השימוע איננו בגדר חקירה משטרתית, ומטרתו איננה איסוף ראיות בעניינו של הנהג. במהלך השימוע, חירותו של הנהג אינה נשללת; הוא אינו נתון למעצר או לסיכון של מעצר; ואין מפעילים עליו לחצים וטכניקות מעולם החקירות. מטרתו של הליך זה, היא כאמור, לאפשר לנהג פתחון פה ומיצוי זכות הטיעון השמורה לו, בהתאם לכללי הצדק הטבעי, טרם שתתקבל החלטה על-ידי הרשות המוסמכת לכך, אשר עלולה לפגוע בו (בג"צ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב 1493 (1958). חזקה על קצין המשטרה כי יעשה את מלאכתו נאמנה וכשורה, ולא יגלוש לנושא החקירה נגד הנהג, ועל אחת כמה וכמה שלא יפעיל לחץ על הנהג, כדי להביא להפללתו. וכבר נאמר לגבי הפסילה המינהלית, כי המדובר ב"נושא שאמנם נודעת לו חשיבות מעשית מסוימת לאדם הנוגע בדבר, אשר הפסילה המינהלית מכבידה עליו, אך אינו בתוכנו, במידתו ובמידתיותו ברום הזכויות" (בש"פ 3462/05 פלונית נ' מדינת ישראל (14.4.2005), פסקה ה(3) (להלן: עניין פלונית)). לסיכום נקודה זו, יפים דברי השופט י' דנציגר בבש"פ 7855/10 ברוך נ' מדינת ישראל (2.11.2010) (להלן: עניין ברוך), שם טענו העוררים כי יש להקיש מן הדין הפלילי לפסילה המינהלית: "הפסילה המנהלית אינה בגדר עונש אלא בגדר אמצעי מניעתי. דיני העונשין ועקרונות היסוד שבבסיסם שונים מן המשפט המנהלי ועקרונות היסוד שבבסיסו, ואיני סבור כי יש ממש בטענת העוררים כי יש מקום ללמוד על פרשנות הסמכות המנהלית והביקורת השיפוטית המופעלת עליה מעקרונות המשפט הפלילי" (שם, פסקה 22). לאור האמור לעיל, וחרף טענותיהם של המבקשים, המסקנה המתבקשת היא כי אין לגזור גזירה שווה מהדין הפלילי לעניין שלפנינו. אותם רציונאליים העומדים במרכזה של זכות ההיוועצות במסגרת החקירה הפלילית (כפי שפורטו בפסיקתו של בית משפט זה בעניין יששכרוב, פסקה 20, וכן פסקאות 67-66 לפסק הדין של השופטת ביניש; בעניין אלזם, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת א' חיות; ובעניין שי, פסקה 14לפסק דינה של הנשיאה ביניש), אינם מתקיימים בהליך השימוע המינהלי, בו עסקינן. קל וחומר, כי המבקשים לא יוכלו להיבנות מחובת היידוע בנוגע לזכות ההיוועצות, הנתונה לעצור במסגרת חקירה פלילית (או על-פי פרשנות מרחיבה יותר, לנחקר בחשד לביצוע עבירה), ולהקיש ממנה לגבי נהג שהוזמן לשימוע, בהקשר לפסילה המינהלית. תכליתה של הפסילה המינהלית והביקורת השיפוטית על החלטה זו 22. "הפסילה המינהלית לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] אמורה להיות, לפי טבעה, מהירה ומרתיעה" (בש"פ 6221/94 הילמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 215 (1994), עמ' 219) (להלן: עניין הילמן)). במשפט קצר זה, עמד השופט י' זמיר, על מטרותיה של הפסילה המינהלית. תכליתה העיקרית של הפסילה המינהלית היא מניעת סכנה לשלום הציבור בדגש על חייהם ושלומם של המשתמשים בדרך, ובכלל זה גם שמירה על שלומו ובטחונו של הנהג אשר רישיונו נפסל. הפסילה המינהלית אמורה להשיג תכלית זו בשני אופנים: ראשית, הפסילה משמשת "כגורם מצנן" ומרתיע, במובן זה שעצם הידיעה על קיומה של האפשרות לפסילה מהירה, שוודאותה גבוהה למדיי, יש בה כדי להרתיע נהגים מביצוע עבירות תעבורה חמורות. שנית, אמצעי זה מיועד ליתן מענה מיידי למסוכנות הנשקפת מן הנהג, בשל האפשרות לפסילת רישיונו, בהליך מהיר ופשוט יחסית. באופן זה, ניתן להשיג תכלית מניעתית, המגבילה את יכולתו של מי שנחשד בעבירה העלולה לסכן חיי אדם, לחזור לכביש באופן מיידי, גם אם מדובר בהרחקה לתקופה מוגבלת (ראו למשל, בש"פ 8545/02 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 57 (2002), עמ' 59). 23. במהלך השנים, עבר סעיף 47 לפקודת התעבורה מספר שינויים, כאשר באחד מהם (חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 11), התשל"א-1971) נקבעו פרקי הזמן הנוכחיים, לגבי הפסילה המינהלית אשר בסמכותו של קצין המשטרה. בפתח הצעת החוק לאותו תיקון (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 11), התשל"א-1970), נאמרו הדברים הבאים, אשר דומה כי הם מתאימים לימינו אנו, גם אם חלפו למעלה מארבעים שנים ממועד פרסום ההצעה: "הצעת החוק באה לתקן את פקודת התעבורה מספר תיקונים אשר מגמתם העיקרית היא החמרות בעונשים מרתיעים. ההצעה אינה קובעת החמרה כוללת בעונשים, אלא שינויים במספר מקרים חמורים, בעיקר שלילת רישיונות נהיגה, תוך הדגשת הצורך בהטלת עונשים מרתיעים. מספר תאונות הדרכים, ובכלל זה מספר הנפגעים וההרוגים, נמצא בעליה מתמדת. עליה זו במספר התאונות והנפגעים היא, בין היתר, תוצאה של הגידול המהיר במספר כלי הרכב ושל גורמים נוספים אחרים. העובדה המחרידה של מאות הרוגים ואלפי פצועים בשנה מחייבת את הרשויות לנקוט בכל אמצעי ולעשות כל אשר לאל ידן להוריד את הקטל בדרכים. רשויות המדינה נוקטות אמצעים רבים לכך – תקציביים, ארגוניים, חינוכיים ואחרים; אולם יש לנקוט גם אמצעים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים – החמרה בעונשים ושיפור שיטות הענישה" (שם, עמ' 34). עוד הובהר, במועד קרוב יותר לזמננו, ובהקשר לעבירות של נהיגה בשכרות, כי בדיקת השכרות אותה מוסמך שוטר לערוך, ואשר מספקת תשובה מיידית בנוגע לשאלת פכחונו או שכרותו של הנהג, "תאפשר לו לעשות שימוש בסמכויותיו לפי סעיף 47 לפקוד[ת התעבורה] ולמנוע את המשך נהיגתו של אותו אדם ברכב תוך סיכונו וסיכון שאר המשתמשים בדרך" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 72) (בדיקת שכרות), התשס"ה-2005, עמ' 520). הנה-כי-כן, מדובר בתכלית חשובה מן המעלה הראשונה – היינו, שמירה על חיי אדם ושלום הציבור, ונראה כי הדרך להשיג תכלית זו מחייבת תגובה מהירה ומצננת, באמצעות פסילתו הזמנית של נהג מלנהוג ברכב, וזאת לנוכח הסיכונים הממשיים לשלומם ולבטחונם של המשתמשים בדרך, שלצערנו, אך הולכים וגדלים. 24. מנגד, נראה כי הפגיעה בנהג הינה מצומצמת באופייה, וחומרתה אינה גבוהה יחסית, כאשר "הנזק" הנגרם לנהג אינו בלתי הפיך, שהרי מדובר בשלילה זמנית בלבד של אפשרותו לנהוג ברכב, לפרק זמן מוגבל וקצר יחסית, ומבלי להכתימו בסטיגמה פלילית. וכבר נאמר, בהקשר זה, כי תכליתה של הפסילה אינה להעניש את הנהג, אלא לשמש כאמצעי מניעתי (עניין ברוך, פסקה 22). עוד יש לציין, כי החלטתו של הקצין, בין שהוחלט על פסילתו של הנהג ובין אם לאו, צריכה להיות מנומקת (בש"פ 1298/10 חן נ' מדינת ישראל (25.2.2010), פסקה ו'), וההחלטה לעניין זה תתקבל רק אם התמלאו שני התנאים לפסילת הרישיון, הווי אומר, כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת אשמתו של הנהג, וכי המשך אחיזתו של הנהג בהגה, יש בה כדי להוות סכנה מיידית לשלום הציבור (בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל (10.10.2002)). החלטת קצין המשטרה ניתנת לביקורת שיפוטית של לא פחות משתי ערכאות, ולעיתים אף שלוש (סעיפים 48 ו-49 לפקודה התעבורה) ויש הסבורים שעצם האפשרות להגיע גם לבית משפט זה, בנוגע לפסילה המינהלית, מהווה "הפרזה גדולה במתן זכות הערר" (בש"פ 1298/10 חן נ' מדינת ישראל (25.10.2010), פסקה ג' להחלטתו של חברי השופט רובינשטיין, וראו גם, עניין פלונית, פסקה ה(3); ועניין ברוך, פסקה 24)). החלטת בית המשפט בעניינו של הנהג, ניתנת לעיון חוזר ולערר, כפי שנהוג לגבי צו אשר ניתן בבקשה לשחרור בערובה (סעיף 49 לפקודת התעבורה). החלטת הפסילה תבוטל, מקום בו לא יוגש כתב אישום נגד הנהג, בתוך 3 חודשים מיום הפסילה, "אלא אם כן הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו, להאריך את מועד הפסילה לתקופה שיקבע"; ואם לא ניתן פסק דין בעניינו של הנהג בתוך 6 חודשים ממועד הפסילה, ובהעדר הוראה אחרת של בית המשפט, תבוטל הפסילה (סעיפים 50(א) ו-(ב) לפקודה התעבורה, בהתאמה). לכל אלה יש להוסיף את הליך השימוע עצמו, אשר מתקיים טרם קבלת החלטתו של קצין המשטרה בדבר פסילת הרישיון. באמצעות השימוע, יכול הנהג לממש את זכות הטיעון הנתונה שלו, הנגזרת מעיקרי הצדק הטבעי; ובאופן קונקרטי, ניתנת לו אפשרות של ממש, לנסות ולשכנע כמיטב יכולתו, כי אין מקום בעניינו להורות על פסילת רשיונו. 25. סבורני, כי תגבור יתר של מערך הזכויות הנתונות לנהג ובמקביל גם הרחבת החובות המוטלות על הרשות, עלולים להערים קשיים, ואף לסכל את המטרה שלשמה נועדה הפסילה המינהלית. הדבר עלול לפגוע, באופן שאינו מידתי ואינו סביר, בהסדר המאוזן הקיים כיום – המעוגן בסעיפים 50-47 לפקודת התעבורה, ויש לחזור ולהזכיר כי מדובר בפסילה מוגבלת במשכה ולזמן קצוב, שכל יעילותה נגזרת מהאופן הפשוט והמהיר יחסית, בו היא מופעלת – באופן המאפשר ליתן פתרון מיידי ויעיל למסוכנותו של הנהג. ועל עניין המיידיות והדחיפות בסוגיה בה עסקינן, עמד השופט זמיר, בציינו: "אילולא ראה המחוקק צורך לאפשר בנסיבות מסוימות פסילה מהירה, ודאי היה מסתפק באפשרות של פסילה שיפוטית לפי סעיף 46 לאותה פקודה" (עניין הילמן, עמ' 219). סיכומם של דברים – האיזון הראוי 26. לאור האמור, הנני סבור כי אין לגזור גזירה שווה מזכות ההיוועצות וחובת היידוע העומדים לעצור (או למעוכב) בהליך חקירה פלילי, לזכויותיו של נהג, אשר מוזמן לשימוע במסגרת הליך של פסילה מינהלית. כפי שהובהר, קיים שוני מהותי ביותר בין שני ההליכים, ולפיכך לא ניתן להקיש מהאחד אל האחר. לטעמי, האיזון הנכון במקרה דנן, הוא הותרת זכות ההיוועצות על כנה, כך שנהג המוזמן לשימוע יהא רשאי להיוועץ בעורך דין ואף להזמינו להתייצב לצידו בהליך זה. ואולם, אין לקבוע בענייננו, חובת יידוע יזומה, כך שהגורם המזמין לא יהיה מחוייב להודיע לנהג על זכותו להיוועץ בעורך דין ולהיות מיוצג על-ידו בהליך השימוע. ככל שהדבר נוגע לזכות ההיוועצות וכן לזכות הייצוג הנגזרת ממנה, סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 מכיר ספציפית בזכות זו "בפני כל רשויות המדינה, רשויות מקומיות וגופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין", וכפי שנקבע בע"א 8077/08 אוניברסיטת חיפה נ' בן הרוש (30.12.2012), על-ידי חברי השופט א' רובינשטיין, לגבי זכות הייצוג: "זכות יסודית זו באה לביטויה העילאי בהליך הפלילי, שבו עומד אדם בפני השלטון תוך חשש מעונש העלול להגיע לכלל שלילת החרות... זכות זו אינה מוגבלת דווקא למינוי סניגור בהליך פלילי" (שם, פסקה כ"ד). כאמור, אין לשלול את זכותו של הנהג להיוועץ בעורך דין, טרם הופעתו לשימוע, ואף להיות מיוצג על-ידו, אך אין מקום, לטעמי, לשנות את נוסח הזימון לשימוע, באופן שייאמר בו מפורשות כי זכותו של הנהג להיוועץ בעורך דין, או להיות מיוצג על-ידו. בכך יבוא לידי ביטוי השוני הבסיסי בין החקירה הפלילית לבין הליך השימוע. יש לומר ביושר, כי החלת חובת היידוע כאשר מדובר בהזמנה לשימוע, צפויה להביא לעליה חדה של מספר הנהגים אשר יבחרו להיוועץ בעורך דין ולהיות מיוצגים על ידו בהליך זה. הדבר עשוי לגרור בקשות לדחיית הליך השימוע, על-מנת לאפשר לנהג למצות את זכותו להיוועץ בעורך דין, ואפשר שגם עם גורמים בעלי מומחיות בנושא. דוגמא קונקרטית לכך ניתן למצוא בבש"פ 6050/01 בנגד נ' מדינת ישראל (9.8.2001), שם סירב המבקש לקיים הליך שימוע ללא נוכחות עורך דינו. הייצוג על-ידי עורך דין, למרות חשיבותו הרבה, עלול לגרום לסרבול ההליך, וליתר "משפטיזציה" שלו, כאשר הכוונה המקורית היא לקיים הליך מהיר ומרתיע, ובאופן זה עלולה להפגע התכלית העומדת מאחורי הפסילה המינהלית, שנועדה, בעיקרה, למנוע סכנה מיידית לשלום הציבור, ולמשתמשים בדרך. בעניין בר, שבו דובר בבדיקת נשיפה בחשד לנהיגה בשכרות, לא נשללה האפשרות ליתן לנהג שהות להיוועץ בעורך דין, כל עוד אין בכך כדי לעכב את הבדיקה עצמה, אך מכאן אין, לטעמי, לגזור את חובת היידוע. בשתי השאלות שהציב חברי השופט רובינשטיין, היינו: האם יש לנהג זכות לעכב את בדיקת הנשיפה עד שיוועץ בעורך דין, והאם קמה לשוטר עורך הבדיקה החובה לידע את הנהג, טרם עריכת הבדיקה, בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, ניתנה תשובה ש"אינה חיובית ביסודה". למען שלמות התמונה, אציין כי חברי הוסיף לדבריו אלה את המילים "בלא שאטע מסמרות", אך אני מרשה לעצמי להניח כי אין בתוספת זו כדי לסייג את הדברים. סבורני, כי זה הדין הראוי גם בענייננו, משמע, אין מוטלת על הרשות כל חובה ליידע את הנהג, טרם השימוע, בדבר זכות ההיוועצות הנתונה לו, ואין גם חובה לדחות את מועד השימוע, על-מנת לאפשר לנהג למצות את זכותו זו. עוד רואה אני לציין לסיום, כי לא נעלמה מעיניי הסכמת המשיבה, אשר ניתנה במסגרת רע"פ 3807/11 מדינת ישראל נ' ארביב (18.2.2013), לפיה יתווסף משפט לדו"ח התעבורה (שהוא תחליף לכתב האישום), הנמסר לנהג הנכשל בבדיקת שכרות, שזה לשונו: "עם קבלת כתב אישום זה, באפשרותך להיוועץ עם עורך דין בדבר המשמעויות המשפטיות של כתב האישום". סבורני, כי אין הנידון דומה לראיה, שכן בענייננו מדובר בזימון להליך מינהלי העשוי להוביל, לכל היותר, לפסילה מוגבלת בזמן של רישיון הנהיגה, ואילו במקרה האחר, שבו נכשל הנהג בבדיקת שכרות ומוגש נגדו כתב אישום על-אתר, אך טבעי הוא כי תקום חובת יידוע בדבר זכותו של הנאשם להיוועץ בעורך דין. במקרה של הגשת דו"ח נגד הנהג, המדובר בהליך פלילי לכל דבר ועניין, על כל המשתמע מכך, ולכן מתבקשת החלתה של חובת יידוע, מה שאין כן במקרה בו עסקינן. סוף דבר 27. על-יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, ולאחר שהוחלט ליתן למבקשים רשות ערעור, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם. אוסיף, כי אכן שובת לב הטענה שביסוד הבקשה – וכי מדוע לא תודע לאדם העומד לפני הליך פסילה זכותו להיועץ בעורך דין, שממילא היא עומדת לו? התשובה לכך היא לטעמי בשני מעגלים. ראשית – המעגל ה"פנימי", של מהות ההליך, קרי היותו הליך מינהלי שהכבדתו על הנוגע בדבר מעטה יחסית; בבש"פ 3462/05 פלונית נ' מדינת ישראל (2005) נזדמן לי לומר כי להליך הפסילה נודעת "חשיבות מעשית מסוימת לאדם הנוגע בדבר, אשר הפסילה המינהלית מכבידה עליו, אך אינו בתוכנו, במידתו ובמידתיותו ברום הזכויות...". ככלל, בלא שאטע מסמרות, הליך מינהלי אינו זהה להליך פלילי, שלגביו על בית המשפט לשמור בקפידה ובאדיקות על זכות הייצוג במובן הדיוני ובמובן המהותי כאחד, ואף לעורר אותה מיוזמתו במקרים המתאימים. בהליך מינהלי כגון ענייננו, אין נשללת כמובן חלילה זכות ההיועצות בעורך דין לפני המפגש עם הגורם המחליט בפסילה, ועל פי רוב גם יש זמן לשם כך, יותר מאשר ברע"פ 2538/11 בר נ' מדינת ישראל (2011), פסקה י"א; אך אין צורך לכלול זאת כיידוע ספציפי. שנית, במעגל "חיצוני", יש להבחין בין תקפותה של זכות ההיועצות בכל הליך מינהלי ובכל הליך אחר, לבין הסרבול שעליו עמד חברי בפסקה 26 לחוות דעתו, והשלכות הרוחב שלה. אחרונים אנו שנפגע בזכות ההיועצות ובמקצוע עריכת הדין, אך אין לנו סיבה להרבות "משפטיזציה", כלשון חברי, ללא הכרח. האיזונים והשכל הישר תומכים בגישה זו, וכאמור מצטרף אני להכרעה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ט"ו בשבט התשע"ד (16.1.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12088600_I06.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il