The Dow Chemicals Company נ. סוכנויות יעקבזון בע"מ

11 1 בבית המשפט העליון רע"א 8854/22 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקשת: The Dow Chemicals Company נ ג ד המשיבות: 1. סוכנויות יעקבזון בע"מ 2. Dow Europe Gmbh בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 26.10.2022 ומיום 27.10.2022 בת"א 2432-11-18 שניתן על ידי כבוד השופט ג' גונטובניק בשם המבקשת: עו"ד רון ברקמן; עו"ד גילעד פורת; עו"ד אושרת אלבין חרמון בשם המשיבה 1: עו"ד אפרת רנד; עו"ד דניאל אנגלשטיין בשם המשיבה 2: עו"ד ניר שמרי פסק-דין בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' גונטובניק) בת"א 2432-11-18 מיום 26.10.2022, במסגרתה נדחתה בקשה שהגישה המבקשת לכפור בסמכותו של בית משפט קמא מחמת היעדר סמכות בינלאומית; ולחלופין, לסילוק התובענה על הסף מחמת טענת "פורום לא נאות". רקע והליכים קודמים המבקשת היא חברת כימיקלים זרה שמקום מושבה הוא בעיר מידלנד במדינת מישיגן שבארצות הברית, אשר התאגדה ונרשמה על-פי חוק מדינת דלאוור שבארצות הברית. המבקשת עוסקת ביצור כימיקלים, כאשר מכירתם נעשית על-ידה או באמצעות חברות הקשורות לה, וביניהן משיבה 2 – הרשומה בשוויץ (המבקשת ומשיבה 2 יכונו להלן יחד: קבוצת 'דאו'). משיבה 1 היא חברה ישראלית שהוקמה על-ידי מר יוסף יעקבזון ז"ל, נוהלה על-ידי בנו מר רם יעקבזון ז"ל עד לפטירתו, וכיום – מנוהלת על-ידי נכדו, מר רון יעקבזון (להלן, על-פי הקשרו: יוסף, רם, רון; וכולם יחד: משפחת יעקבזון). ביום 01.11.2018 הגישה משיבה 1 (להלן: יעקבזון) תביעה כספית בסך 69,375,000 ש"ח נגד המבקשת ומשיבה 2, בגין הפרת חוזה. בכתב התביעה נטען, כי החל משנת 1952, משמשת משפחת יעקבזון כנציגתה היחידה של קבוצת 'דאו' בישראל. בתוך כך, נכרת בין משפחת יעקבזון לבין קבוצת 'דאו' בישראל הסכם בלעדיות שאינו תחום בזמן, ושלא עלה על הכתב. לעמדת יעקבזון, הסכם זה מחייב את כל החברות בקבוצת 'דאו', לרבות המשיבה 2 (להלן: ההסכם הראשון). בהתאם לכתב התביעה, ההסכם הראשון כלל התחייבות של קבוצת 'דאו' שלא לפתוח משרדים בישראל, לצד קביעת זכאותה של יעקבזון לקבלת עמלה אגב כל מוצרי קבוצת 'דאו' שיימכרו בישראל. עוד נטען בכתב התביעה, כי הצדדים העלו על הכתב הסכמותיהם בהסכמים אלו ואחרים, ברובם "הסכמים טכניים", וכי אין חולק שההסכם הראשון הוא הרלבנטי לאישוש הקביעה כי יעקבזון היא הנציגה הבלעדית של קבוצת 'דאו' – וכי הוא מהווה "הסכם מסגרת" ליחסי ההתקשרות בין הצדדים. כך למשל, ביום 01.01.1999 נכרת בין יעקבזון לבין משיבה 2 הסכם בכתב לפיו יעקבזון תשמש "כנציגה לא רשמית" של המשיבה 2 בישראל, וכי הצדדים יכולים לבטל את ההסכם בכל עת, בהודעה מראש בת 6 חודשים. עם זאת, מדובר, כך נטען בכתב התביעה, בהסכם טכני במהותו אשר אינו מעלה ואינו מוריד מההסכם הראשון (להלן: ההסכם השני). עוד לפי כתב התביעה, במהלך חודש מרץ 2017, הוזמן רון לפגישה במשרדי משיבה 2 בשוויץ. בפגישה שהתקיימה ביום 21.03.2017 הודע לרון על-ידי נשיאה של משיבה 2 (שגם החזיק בתפקיד סגן נשיא במבקשת), כי עתיד להיפתח משרד של קבוצת 'דאו' בישראל, לצורך מכירת מוצרים חדשים; וזאת, בעוד יעקבזון תמשיך להחזיק בלקוחות ובמוצרים אותם מכרה, עד אותו מועד. רון הביע התנגדותו לכך בטענה כי מדובר בהפרת ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, בעוד שלעמדת משיבה 2, מערכת היחסים בין הצדדים נשלטת על-ידי ההסכם השני. לאור האמור, החלה חלופת תכתובות בין הצדדים בנושא – וזו כלה ביום 19.06.2017, עם מתן הודעתו של נשיאה של משיבה 2, על ביטול ההתקשרות עם יעקובזון, בשל אובדן האמון ביעקבזון – כך לשון כתב התביעה. נוכח האמור, הגישה יעקבזון את תביעתה נושא בקשה זו שלפניי. כעולה מהחלטתו של בית משפט קמא מיום 26.10.2022, מתוקף היותן של המבקשת ומשיבה 2 (הנתבעות בהליך קמא) חברות זרות, התעוררה בהליך שאלת הסמכות הבינלאומית, ובגדרה סוגית ההמצאה. יעקבזון תחילה המציאה את כתב התביעה למר יוחאי גפני, מנכ"ל חברת דאו מדעי החומר בע"מ אשר יושבת ברמת גן (להלן: מר גפני; 'דאו' ישראל, בהתאמה). מיד עם המצאת כתב התביעה לידי מר גפני, הובהר על-ידו למוסר, כי המבקשת ומשיבה 2 "אינן יושבות במשרדים האמורים". בתגובה לכך, נמסר למר גפני מטעם יעקבזון כי נודע לה שמר גפני משמש כנציג המבקשת ומשיבה 2 בישראל. יעקבזון הגישה בקשה להכיר בהמצאה למר גפני כהמצאה כדין, מכוח תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות). שכן, לדידו ההמצאה בוצעה במשרד המבקשת ומשיבה 2 או לחלופין בידי מורשה בניהול עסקיהן. ביום 19.01.2020, נדחתה בקשת יעקבזון להכרה בהמצאה, זאת לאור קביעת בית המשפט המחוזי (כבוד הרשמת ר' ערקובי) לפיה, באשר למבקשת, יעקבזון לא פירטה את צורת ההתאגדות של קבוצת 'דאו' באופן ממצה, ובכלל זאת את הגורם הנתבע מתוך הקונצרן. אף באשר למשיבה 2, נקבע שלא בוסס "מבחן אינטנסיביות הקשר" עם 'דאו' ישראל, על-מנת שזו תחשב כמורשה בניהול עסקיה. ביום 30.08.2020, התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן), בחלקו, ערעור שהגישה יעקבזון על ההחלטה מיום 19.01.2020. בית המשפט קבע, כי לא פורטו פרטים מהותיים לזיהוי המבקשת, אולם כן הוכחו התנאים להמצאה מכוח תקנה 482 לתקנות הישנות, בכל הנוגע למשיבה 2. ביום 01.12.2020, הגישה יעקבזון בקשה לתיקון כתב תביעה, לצורך הוספת פרטים מזהים ביחס למבקשת. ביום 13.12.2020, ולאור עמדת משיבה 2 כי היא מותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט, הורה בית המשפט המחוזי (כבוד הרשמת ר' ערקובי) על תיקון כתב התביעה. ביום 20.12.2020 הגישה יעקבזון כתב תביעה מתוקן, והמציאה אותו למר גפני במשרדי חברת 'דאו' ישראל ברמת גן (להלן: ההמצאה בארץ). משיבה 2 הגישה כתב הגנה מטעמה, במסגרתו נטען שהפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בסוגיה. זאת, שעה שמקום מושבה של משיבה 2 הוא בשוויץ, ושההסכם שבין הצדדים מחיל על מערכת היחסים ביניהם את הדין השוויצרי. עוד נטען, שהתביעה ממילא לוקה בהתיישנות, שהרי לטענת יעקבזון כבר משנת 1999, הופרה ההתחייבות המהותית מולה. לגופו של עניין, טענה משיבה 2, כי לפי הדין השוויצרי ליעקבזון אין זכות לפיצוי, מכיוון שעל מערכת היחסים בין הצדדים חל ההסכם השני אשר אפשר למשיבה 2 להפסיק את ההתקשרות בהודעה מראש – וכך נעשה על-ידה. בעקבות האמור, לבית המשפט המחוזי הוגשה בקשת יעקבזון להכיר בהמצאה בארץ למשיבה 2 כהמצאה כדין; או לחלופין, לבקש היתר להמצאה מחוץ לתחום. מן העבר השני, מר גפני וחברת 'דאו' ישראל התנגדו לבקשה, תוך עמידה על כך שלא ניתן לבסס המצאה למבקשת על-בסיס המצאה למר גפני ולחברת 'דאו' ישראל. בהחלטת כבוד הרשמת ר' ערקובי מיום 21.02.2021, הוצע ליעקבזון להמציא את כתב התביעה באמצעות בקשה להיתר המצאה, וככל שתוגש בקשה לביטול ההיתר – יתקיים הדיון בבקשה להכרה בהמצאה בארץ, לצד הבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום. בהמשך להצעה כאמור, ניתן ליעקבזון היתר להמציא את כתב התביעה המתוקן מחוץ לתחום. לפיכך, ביום 08.03.2021, זה הומצא לידי המבקשת במקום מושבה בארצות הברית. ביום 30.05.2021, הגישה המבקשת בקשה לכפור בסמכות בית המשפט מחמת היעדר סמכות בינלאומית ולחלופין לסלק את התביעה על הסף מחמת 'פורום לא נאות' (להלן: הבקשה או בקשה 33). המבקשת טענה כי כתב התביעה לא מגלה עילת תביעה טובה נגדה; וכן, כי כתב התביעה לא מבסס עילת המצאה כמפורט בתקנה 166 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות). זאת מכיוון, שהמבקשת אינה צד לחוזה כלשהו עם יעקבזון, שלא בוצע מעשה או מחדל בתחום המדינה, ושהניסיון "לשרבב אותה לתביעה נגד דאו אירופה [המשיבה 2 – ח.כ.] הוא מלאכותי, ונעשה משיקולים זרים"; לחלופין, נטען שיש לסלק את התביעה על הסף מחמת היות בית המשפט הישראלי פורום לא נאות. יעקבזון שבה ועמדה בתשובה על ההסכמות המהותיות שנכרתו לשיטתה בינה ובין המבקשת ומשיבה 2. על רקע זה, חזרה וטענה כי בוססו כמה עילות המצאה ושבית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה. ביום 26.10.2022, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בבקשת יעקבזון להכיר בהמצאה שביצעה בארץ, או לחלופין לאפשר לה המצאה מחוץ לתחום; ובבקשה 33. כבוד השופט ג' גונטובניק קבע כי בענייננו אינו נדרש לבחון אם יש מקום לאשר את ההמצאה דרך גפני ו'דאו' ישראל ('באמצעות מורשה'), משום שבקשתה של יעקבזון עומדת בתנאים לרכישת סמכות בינלאומית מכוח דיני ההמצאה אל מחוץ לתחום. וזאת, הואיל ויעקבזון הוכיחה את עילת תביעתה ברף הנדרש לצורך המצאה כאמור, ממנה מבקשת להיבנות למען ביסוס עילת המצאה. אשר לעילת התביעה, נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, כי קיים קושי משמעותי בכל הנוגע לביסוס טענותיה של יעקבזון כלפי המבקשת. זאת, הן משום שלא קיים חוזה ממצה בכתב המבסס את טענות יעקבזון; הן משום שההסכמים הקיימים בכתב נכרתו עם משיבה 2, ואלה כוללים אמירות אשר עומדות לכאורה בסתירה לטענותיה המרכזיות. אולם, בית המשפט המחוזי מצא בסיס להתחייבות המבקשת שלא לפתוח משרד בארץ – ברף ההוכחה שנדרש לצורך ביצוע ההמצאה, אם כי צוין ש"גם בסיס ראייתי זה אינו חף מקשיים". בסיס זה נשען למעשה על שתי ראיות: (א) מכתב שנשלח ליוסף מנשיא משיבה 2 והמבקשת, מר זולטן מרסזי (להלן לפי הקשר: מרסזי ו-מכתב מרסזי), לאחר פרישתו של מרסזי מתפקידים אלה. שם, הביע מרסזי את הערכתו ליוסף בגין עזרתו לקידום האינטרסים של קבוצת 'דאו'. בנוסף, בית משפט קמא מצא תימוכין לכך שההתחייבות שלא לפתוח משרד של קבוצת 'דאו' בארץ ניתנה בשם המבקשת ובשם משיבה 2 גם יחד, זאת בהסתמך על חלק מן המכתב האמור. (ב) עדותו של רון שנחקר על תצהירו, בו ציין כי הוא "מכיר את כל הסיפורים וההסכמים והקשרים שהיו ועדיין קיימים". בהמשך, בשים לב לעילת התביעה, בית המשפט המחוזי קבע שיעקבזון הוכיחה גם את עילת המצאתה, היות שלשיטתה ההתחייבות הופרה בתחומי ישראל (תקנה 166(4)(א) לתקנות החדשות); ומשום שהנזק נגרם בישראל (תקנה 166(5) לתקנות החדשות). לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת ה'פורום לא נאות' שהעלתה המבקשת. בית המשפט התייחס לפסיקת בית משפט זה, לפיה ככל שהיקף הסחר בין גופים בינלאומיים גדל, הציפייה הסבירה שלהם היא שהם עשויים להיתבע באחת מהמדינות בהן הם פועלים. עוד קבע בית המשפט, כי אין בהתדיינות בפורום הישראלי כדי להכביד יתר על המידה על המבקשת, בשים לב לכך שמשיבה 2 היא צד להליך, ועלויות הייצוג הנוספות "לא אמורות להיות מכבידות"; ולכך שזירת המחלוקת אינה מורכבת. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה הומצאה כדין למבקשת, בהתאם לדיני ההמצאה מחוץ לתחום. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי, ולצידה בקשה לעיכוב ביצועה, אשר נדחתה בהחלטתי מיום 22.12.2022. תמצית טענות הצדדים לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי התשתית הראייתית שהציגה יעקבזון מבססת עילת תביעה או המצאה ברף הנדרש לצורך המצאה אל מחוץ לתחום – שעה שיעקבזון לא הציגה כל מסמך בכתב המעגן את ההסכם העיקרי. עוד טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט משהעניק משקל ראייתי למכתב מרסזי. לטענתה, המדובר במכתב אישי-פרטי שנשלח לפני למעלה מ-23 שנים, והוא אינו קובע כל התחייבות לפיה יעקבזון תשמש נציגתה הבלעדית בישראל, ללא מגבלת זמן. עוד טוענת המבקשת, כי מכתב זה עומד בניגוד לטענותיה של יעקבזון, הן ביחס למועד בו נכרת, לכאורה, ההסכם העיקרי; הן ביחס להתחייבות שניתנה בגדרו. שכן, במכתב מרסזי מצוין שבשנת 1952 מרסזי לא החזיק בתפקיד דירקטור במשיבה (כנטען); וממילא, אם מרסזי התחייב כלפי יעקבזון להעניק לה נציגות בלעדית ללא מגבלת זמן, היה מציין זאת במכתבו שנשלח בשנת 1993, חלף ציון העובדה שהמליץ לעשות כן. על כל פנים, נטען, שככל שהייתה התחייבות כאמור, הרי שזו עומדת בעינה כל עוד יעקבזון משמשת נציגת המבקשת בישראל; אולם עם ביטול ההסכם השני עמה, היא אינה מייצגת את המבקשת כעת. כן נטען, כי ההסכם השני סותם את הגולל על עילת תביעתה של יעקבזון, בשים לב לכך שנקבעו במסגרתו הוראות הסותרות את הקבוע לכאורה בהסכם הראשון. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שהעניק משקל לעדותו של רון, בשים לב לכך שמדובר בעדות כבושה, אשר אינה מתיישבת עם הכתוב בתצהירו; ומנגד, התעלם מתצהיר המבקשת שלא נסתר (שם צוין כי היא אינה נוהגת להתקשר בהסכמי נציגות בעל-פה). כמו כן, נטען, כי לא הוכחה עילת המצאה ברף הנדרש. ביחס לעילה הקבועה בתקנה 166(4)(א) גורסת המבקשת, כי לא הונחה תשתית ראייתית לכך שההסכם העיקרי נערך או הופר כולו או מקצתו בישראל. ביחס לעילה הקבועה בתקנה 166(4)(א), טוענת המבקשת, כי מדובר בעילה המתייחסת בעיקרה לתביעות צרכניות בנזיקין, כאשר עילת התביעה של יעקבזון היא חוזית. לבסוף טוענת המשיבה, כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. בתוך כך, נטען, כי מקום מושבה ורישומה של המבקשת הוא ארצות הברית; כי בהסכמים שהיא כורתת נקבע שהדין החל על ההסכם הוא הדין האמריקאי; כי בהסכם הטכני נקבע שהדין שיחול הוא הדין השוויצרי; וכי מערכת היחסים העסקית בין המבקשת לבין יעקבזון לא גודרה אך לישראל. לאור כל האמור, וכדי למנוע הליך משפטי מיותר, טוענת המבקשת כי יש מקום להיעתר לבקשה. מנגד, טוענת יעקבזון, כי דין הבקשה להידחות. זאת בשים לב לכך שמכתב מרסזי מהווה ראיה לכאורה על קיומה של התחייבות של המבקשת כלפי יעקבזון – התחייבות אשר מבססת את עילת תביעתה. עוד טוענת יעקבזון, כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשת, לפיה ההסכם השני מצוי בסתירה להסכם הראשון. זאת, שכן לטענתה, בחינת נסיבות כריתת ההסכם הראשון והראיות לקיומו מעלה שלאורך השנים ההסכם הראשון המשיך להתקיים לצד ההסכם השני. נטען, כי הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שבעת שביקש רם להעביר את הניהול של יעקבזון לידי רון, הוא פנה לשם כך למבקשת, וזו נתנה הסכמתה. כמו כן, כפי שעולה מתצהירו של רון, עם החתימה על ההסכם השני אישר היועץ המשפטי של משיבה 2 כי ההסכם העיקרי עומד בתוקפו, על אף כל מה שנאמר בהסכם השני. כן טוענת יעקבזון, כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה עדותו של רון היא עדות כבושה. זאת, שעה שבמהלך חקירתו נשאל רון על-ידי בא-כוח המבקשת מהיכן ידועים לו הדברים עליהם הצהיר; ומשכך, אין היא יכולה כעת להלין על תשובתו זו, ולטעון כי מדובר בעדות כבושה. לבסוף טוענת יעקבזון, כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לקיום ההליך. זאת, משום שהיה על המבקשת לצפות התדיינות בישראל, אשר אין בה כדי להכביד עליה יתר על המידה. משיבה 2 בתשובתה מצטרפת לבקשה, על נימוקיה, אולם מאחר שלא התבקש סעד נגדה במסגרת בקשה 33, לא מוצאת היא לנכון להרחיב מעבר לכך. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות החדשות, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, השתכנעתי כי דין הערעור להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן. בהתאם להוראות סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בית משפט זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית המשפט המחוזי רק אם שוכנע, כי "... אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מכך עולה, כי על דרך הכלל, יש לברר את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון, אגב הערעור על פסק הדין כולו; ואילו החריג לכך הוא מצב בו נדרש הדבר באופן מידי, להמשך ניהולו של ההליך באופן מלא והוגן (רע"א 8084/22 עיריית חיפה נ' שרביב בע"מ, פסקה 17 (26.01.2023); רע"א 6242/22 עיני נ' גני הראשון בע"מ, פסקה 10 (18.10.2022)). בנסיבות העניין, השתכנעתי כי קיים צורך להכריע בשאלת הסמכות הבינלאומית על מנת למנוע אפשרות כי יתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה (השוו: רע"א 8204/16 גלמור נ' גאידמק, פסקה 8 (05.12.2016); (רע"א 6403/14 שירות מזור א' לתקון ושפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ נ' Whirlpool Eurpe S.R.L. Italy, פסקה 14 (07.01.2015) (להלן: עניין וורפול)). ומכאן לגופם של דברים. בפתח הדברים יצוין, שהגם שהתביעה מושא ענייננו הוגשה עובר ליום 01.01.2021, יום תחילתן של התקנות החדשות, בהתאם לתקנה 180(ג)(1) המחילה את פרק י"ט בתקנות החדשות שעניינו המצאות על הליכים שנפתחו ערב יום התחילה, חלות על ענייננו התקנות החדשות (ראו גם: רע"א 2179/21 קוטליצקי נ' ויסמן, פסקה 5 (23.05.2021) (להלן: עניין קוטליצקי)). כידוע, הדין הישראלי הלך בעקבות מסורת המשפט המקובל בכל הנוגע לכללי המצאה, ולפיהם סמכות השיפוט בתביעות 'גברא' (in persona) תהא מותנית בהמצאה תקפה של כתב הטענות הראשון בהליך לנתבע (רע"א 3774/22 תרו תעשיה רוקחית בע"מ נ' הייט, פסקה 16 (25.10.2022), להלן: עניין תרו). הן בהתייחס להוראות שנקבעו בעניין זה בתקנות הישנות, הן בהתייחס לאלו הקבועות בתקנות החדשות – הותוו על-ידי מחוקק המשנה שני אפיקים לצורך רכישת סמכות בינלאומית על בסיס המצאה: האפיק הראשון, הוא בהמצאה בגבולות המדינה, כאשר מרבית ההוראות אשר לאפיק זה קבועות בתקנה 163 לתקנות החדשות. בית המשפט המחוזי לא נדרש להכריע בשאלה אם 'דאו' ישראל מהווה 'מורשה מטעמו' של המבקשת, משמצא כי מתקיימים התנאים להמצאה דרך האפיק השני, והוא – המצאה מחוץ לתחום. בעבר, עיקר העילות להמצאה מחוץ לתחום מצאו ביטוין בתקנה 500 לתקנות הישנות, אשר חייבה קבלת היתר מראש על-ידי בית המשפט לצורך ביצוע ההמצאה. הוראה זו נשמטה בתקנות החדשות, וכיום בעל דין המעוניין להמציא כתב טענות מחוץ לתחום – נדרש לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה לשם קביעת דרך ביצוע ההמצאה (תקנה 166 לתקנות החדשות; ראו גם: רע"א 6866/21 Airbnb Payments UK Ltd נ' קולוף, פסקה 5 (16.08.2022)). בית המשפט, לאחר בחינת הבקשה, רשאי להורות שבנסיבות העניין אין לאפשר המצאה מחוץ לתחום (תקנה 167(א-ב) לתקנות החדשות; להבדלים בין התקנות הישנות לבין התקנות החדשות בכל הנוגע להמצאה מחוץ לתחום השיפוט ראו את דברי ההסבר לתקנות החדשות, בעמוד 53-52)). ודוק, השינוי בכללי הפרוצדורה לעניין המצאה מחוץ לתחום קיבל התייחסות על-ידי בית משפט זה, כאשר טרם נבחנה ההשפעה של התקנת התקנות החדשות על המבחנים המהותיים שנקבעו בפסיקה לצורך המצאה מחוץ לתחום. כשלעצמי, איני מוצא טעם לסטות ממבחנים אלה (ראו גם את דברי ההסבר לתקנות החדשות, שם מצוין בעמוד 52 כי "באשר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט, ההסדר מותיר את עיקרי המצב הקיים על כנו..."). ממילא, סוגיה זו לא הועלתה בכתבי הטענות מטעם הצדדים, ועל כן איני מוצא מקום לדון בה לעומקה. המשותף לכל העילות המנויות בתקנה 166 לתקנות החדשות הוא קיומה של זיקה מסוימת לפורום הישראלי – בין זיקה פרסונלית של הנתבע; ובין זיקה עניינית הקשורה לעילת התביעה, ומספיקה כדי לבסס הצדקה להמציא כתבי טענות מחוץ לתחום (עניין וורפול, בפסקה 15; רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר, פסקה 6 (12.04.2012); סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי 386-385 (2013) (להלן: פסברג)). העילה המרכזית שעולה בענייננו לצורך המצאת כתב התביעה למבקשת היא עילה עניינית חוזית, הקבועה בתקנה 166(4) לתקנות החדשות, הקובעת כך: "בעל דין רשאי להמציא כתב טענות מחוץ לתחום המדינה בהתקיים אחד מאלה ובכפוף לתקנות 167 ו-168: [...] (4) התובענה היא בקשר לחוזה, ומתקיים אחד מהמקרים האלה: (א) החוזה, כולו או מקצתו, נעשה או הופר בתחום המדינה או שנשללה האפשרות לקיימו בתחומה; (ב) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל...". כידוע, במרוצת השנים, נקבעו על-ידי הפסיקה שני מבחנים לבחינת קיומם של התנאים לצורך המצאה מחוץ לתחום והקניית סמכות שיפוט בינלאומית – אך תוך שנקבע, כי אף מקום בו אלו מתקיימים, לבית המשפט שיקול דעת שלא להורות על המצאה אם סבר כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה (רע"א 2939/13 פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה ח' (19.05.2013); רע"א 9328/12 נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה, פסקה 7 (21.04.2013) (להלן: עניין נירימליק)). משכך, נדרש מי שמבקש להמציא כתב טענות אל מחוץ לתחום לצלוח שלוש משוכות עיקריות, ואלו הן: הראשונה, כי יש בידיו 'תביעה הראויה לטיעון' (good arguable case) בכל הנוגע לעילת ההמצאה המנויה בסעיף המשנה הרלבנטי בתקנה 166 לתקנות החדשות. מדובר ברמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל (ע"א 9725/05 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd, פסקה 7 (04.09.2007) (להלן: עניין אשבורן). עניין נירימליק, בפסקה 7; רע"א 1739/17 Michael Flacks נ' Stephen Bisk, פסקה 24 (31.12.2017) (להלן: עניין פלאקס)). אשר לתקנה 166(4) לתקנות החדשות, על בעל הדין המבקש להמציא את תביעתו מחוץ לתחום להראות כי קיים חוזה; ודבר מה נוסף אשר מעיד על הזיקה של החוזה לפורום הישראלי, בהתאם לחלופות המנויות בתקנה 166(4) לתקנות החדשות. רמת ההוכחה הנדרשת להוכחת קיומו של חוזה ודבר מה נוסף הנה ברמת "תביעה הראויה לטיעון" (עניין אשבורן, בפסקאות 12-7. השוו גם: פסברג, בעמוד 1450-1448). השנייה, שעילת תביעתו, לגופה, מעוררת 'שאלה רצינית שיש לדון בה'. משוכה זו נועדה להבטיח, ככל הניתן, כי לא מדובר בתביעת סרק או תביעה טורדנית; ורף ההוכחה הנדרש, אם כן, הוא 'קל למדי' (עניין וורפול, בפסקה 15). להבדיל מהמשוכה הראשונה, בשלב זה נבחנת עילת התביעה לגופה, כאשר בנסיבות העניין לא די בעצם הוכחת קיומו של חוזה ותנאי חליפי, אלא נדרש להוכיח לכאורה כי קבלת טענותיו של מבקש ההמצאה תזכה אותו בסעד הנתבע. ודוק, עשויים להיות מקרים בהם קיימת חפיפה מסוימת בין עילת ההמצאה לבין עילת התביעה. כך הדבר, למשל, במקרים של תביעה בגין הפרת חוזה, אשר מהווה גם עילת המצאה לפי תקנה 166(4)(א) לתקנות החדשות; וגם עילת תביעה (עניין אשבורן, בפסקה 8; עניין פלאקס, בפסקה 24). והשלישית, שמדינת ישראל היא הפורום הנאות לנהל בו את ההליך. בעוד ששתי המשוכות הראשונות קובעות תנאים מקדימים לצורך הקניית סמכות שיפוט בינלאומית; הכלל בדבר 'פורום נאות' נוגע לשיקול דעתו של בית המשפט לרכוש סמכות על העניין הנדון. בהחלתן של שלוש אמות המידה הללו על נסיבות העניין שלפניי – הגעתי גם למסקנה כי התביעה הומצאה כדין למבקשת, בהתאם לדיני ההמצאה מחוץ לתחום, כי בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בתביעה; ובהתאם, כי החלטת בית המשפט המחוזי בדין יסודה. אבאר. אשר לעילת ההמצאה, כאמור, הבחינה הנדרשת היא האם הוכח ברף הנדרש שנכרת בין המבקשת לבין יעקבזון הסכם כפי הנטען בכתב התביעה; וככל שכך הוא, מה היא אותה זיקה בין הסכם זה, לבין הפורום הישראלי (ראו: עניין פלאקס, בפסקה 18; ע"א 3908/08 תיקו בע"מ נ' FOREM BAGCO INC. (26.08.2010) (להלן: עניין תיקו); ראו גם: פסברג, בעמודים 1450-1449). מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא, כי קיימות בענייננו די ראיות המעידות על קיומו של הסכם בין הצדדים, בהתייחס לרף ההוכחה הנדרש בשלב זה של ההליך. הראשונה שבהן, היא מכתב מרסזי, שם הביע מרסזי את הערכתו ליוסף ועזרתו הרבה לקידום האינטרסים של קבוצת 'דאו'. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ניתן למצוא במכתב זה ביטוי להתחייבות אפשרית של המבקשת – אשר מרסזי החזיק במשרת דירקטור בה – להימנע מלפתוח משרד בארץ ("I was authorized, in my capacity of President of Dow Europe and a director of the parent company, to assure you that we would not open a Dow office in Israel…"). הראיה השנייה היא חקירתו של רון על תצהירו, במסגרתה ציין כי (עמ' 15): "אני מכיר את כל הסיפורים וההסכמים והקשרים שהיו ועדיין קיימים... מאחר ואמרתי שעבדתי עם סבי לא שמעתי את זה מאבי ששמע מסבי. עבדתי עם סבי ישירות. עבדתי איתו בתחילת שנות ה-80 [...]. הוא סיפר לי את זה בין שאר הדברים. גם את [מרסזי – ח.כ.] שכתב את המכתב הכרתי פגשתי ולא פעם אחת הרבה יותר הייתי איתו בקשרים, וגם הוא סיפר לי את כל מה שכתוב במכתב ואת כל מערכת הקשרים". בית המשפט המחוזי, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ומגרסתם כאמור – נתן אמון בעדות זו, במידה הנדרשת לצורך בחינת קיומו של חוזה בשלב זה של ההליך, ולא מצאתי מקום להתערב במסקנתו המנומקת בנדון, כערכאת ערעור (ע"א 8515/21 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 5 (25.01.2023); ע"א 5328/21 אבו רקיה נ' חנדקלו, פסקה 56 (03.01.2023)). ויודגש, בית משפט קמא היה ער לקשיים העולים מראיות אלה, והוא התייחס אליהם בהרחבה. קשיים אלו יעמדו בפני יעקבזון בבואה להוכיח את תביעתה– והכל, בהתאם לרף הניצב בדרכה; שהוא אינו הרף הניצב בפניה כאן. ודוק, גם אם בדיון לגוף העניין יוכרע היעדר קיומו של חוזה, הסמכות שרכש בית המשפט לא תישלל בדיעבד. לכן, עצם קיומה של הכרעה אפשרית זו, אינה מחייבת שהתובע יעמוד ברמת הוכחה גבוהה כבהליך העיקרי, כבר בשלב שאלת ההמצאה מחוץ לתחום (פסברג, בעמודים 1450-1449). ויוער – אין באמור כדי להעיד על טיבן והיקפן של ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, ובוודאי שאין בכך כדי ללמד כי בין הצדדים נכרת ההסכם העיקרי, כטענת יעקבזון. כאמור, טענות המבקשת בנדון מעלות סוגיות מורכבות, שראוי לדון בהן עד תום. אלא, שדווקא משום כך סבורני, כי המקום הראוי לבירור טענותיה של המבקשת בעניין זה איננו בשלב מקדמי זה של דיון, בשאלת היתר המצאה מחוץ לתחום – אלא, במסגרת ההליך העיקרי, שעוד יתנהל בין הצדדים (השוו: רע"א 2296/19Tecumseh Products Company נ' זילברברג, פסקה 28 (18.08.2021)). ומכאן הלאה. לאחר שהוכח קיומו של חוזה, ברף הדרוש בשלב הנוכחי, נדרש לעבור אל עבר השלב השני – ולבחון האם קיימת זיקה של החוזה לפורום הישראלי, ששתיים הן הזיקות הרלבנטיות בענייננו: הראשונה, שההסכם, כולו או מקצתו, נעשה בתחום המדינה; או-השנייה, שהחוזה הופר בתחומי המדינה (פסברג, בעמודים 1458-1457). נוכח המסקנה אליה הגעתי, יש בידי לקבל את קביעתו של בית משפט קמא לפיה בוססה גם עילת המצאה. אמנם ההודעה בדבר כך שעתיד להיפתח משרד של קבוצת 'דאו' בישראל ניתנה ליעקבזון מחוץ לתחום השיפוט הישראלי, בפגישה שנערכה במשרדה של משיבה 2 בשוויץ, ביום 21.03.2017. אולם, דומה כי חלק הארי מההפרה הנטענת הוא עצם הקמת המשרד – דבר שהתבצע בתחום מדינת ישראל (רע"א 4501/05 Deluxe Laboratories Inc נ' דה לקס הוליווד/ישראל- -פילם אנד וידאו פרו, פסקה 3 (26.10.2005); וכן ראו והשוו לעניין חיובים: עניין נירימליק, בפסקה 8; קונפינו-שר, בעמוד 83). סבורני, כי די בכך לצורך ביסוס עילת ההמצאה. כאמור, לא די בקיומם של התנאים לכינונה של סמכות בינלאומית לדון בתובענה, אלא שגם מקום בו אלו מתקיימים, רשאי בית המשפט להימנע מלדון בתובענה כאשר קיים פורום זר שהוא הפורום ה"טבעי" לדיון זה (תקנה 168 לתקנות החדשות; עניין תרו, בפסקה 39). במקרים אלה, על בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולבחון אם ראוי, בנסיבות העניין, להקנות סמכות שיפוט, וזאת תוך שהוא "[שם] לנגד עיניו את התמונה בכללותה ואת כלל הזיקות המשתקפות ממנה" (שם, בפסקה 41; מיכאיל קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף השני ומעבר לו הרהורים ומחשבות בעקבות פסק דין" מחקרי משפט יט 67, 78 ;(2002) ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Bodstray Co. Ltd., פ"ד נח(2) 465, 472 (2004); ע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 112 (1998) (להלן: עניין הגבס)). הקביעה בדבר נאותות הפורום נעשית לאור בחינת הפורום בעל 'מרב הזיקות' לסכסוך; הציפיות הסבירות של הצדדים (ובפרט של הנתבע); ושיקולים ציבוריים אשר העיקרי שבהם הוא הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה (רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG, פסקה 17 (29.01.2009) (להלן: עניין ארבל); עניין נירימליק, בפסקה 10). בנסיבות עניינו – מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי הפורום הישראלי מהווה פורום נאות לדון בתובענה. שכן, למושא התובענה זיקה ברורה לפורום הישראלי, בשים לב לכך שההסכם נועד להיות מקוים רובו ככולו בישראל; והוא נוגע לנציגות שניתנה ליעקבזון בכל הנוגע למכירת המוצרים של המבקשת בישראל. בהקשר לכך, ובהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי, איני מוצא כי ההתדיינות בישראל תכביד יתר על המידה על המבקשת, באופן המצדיק סטייה מהמסקנה הנוגעת לרכישת הסמכות הבינלאומית. ממילא, ככל שהיקף הסחר בין גופים בינלאומיים לבין עצמם גדל, הציפייה הסבירה של אותם גופים היא שהם עשויים להיתבע באחת מאותן המדינות בהן היא פועלת, דברים אלו יפים גם באשר למבקשת, קונצרן בינלאומי שהיקף פעילותה העסקית-הבינלאומית – רחב (השוו: ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבניין בע"מ, פ"ד כא(2) 243, 251 (1967); עניין הגבס, בעמוד 115; עניין ארבל, בפסקה 19). נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי גם צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו לפיה מתקיימים התנאים לצורך המצאת כתב התביעה למבקשת מכוח תקנה 166(4)(א) לתקנות החדשות; ומשכך – אין מקום גם לבחינת עילת ההמצאה מכוח תקנה 166(5). סוף דבר הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. המבקשת תשא בהוצאות ושכר טרחת יעקבזון בסך כולל של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ה' בניסן התשפ"ג (‏27.3.2023). ש ו פ ט _________________________ 22088540_C03.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1