בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
8854/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: חנניה
אלמקייס
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
בבאר-שבע, מיום 12.11.2000, בת.פ.
2042/00,
שניתנה על ידי כבוד השופטת
א'
אלון-לאופר
תאריך
הישיבה: כ"ג בכסלו התשס"א
(20.12.2000)
בשם
המערער: עו"ד אחמד אבו עאבד
בשם
המשיבה: עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (השופטת א'
אלון-לאופר) מיום 12.11.00, שלא לפסול את עצמו מלדון בת.פ. 2042/00.
1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות
תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים כנגד אשתו (להלן: המתלוננת), לפי סעיפים 380,
382(ב) ו192- לחוק העונשין, תשל"ז1977-. לאחר שהסתיימו פרשות התביעה וההגנה
בתיק, הפעיל בית המשפט סמכותו לפי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב),
התשמ"ב1982- (להלן: החוק), להזמין עד וראיות מטעם בית המשפט. על פי החלטת בית
המשפט מיום 16.5.00, הוזמנו מספר תיקי משפחה שנדונו בבית המשפט לענייני משפחה
בבאר-שבע, בעניינם של בני הזוג (להלן: תיקי המשפחה). כן הוזמנה להעיד פקידת סעד
אשר הגישה תסקיר באחד מתיקים אלה. לצדדים ניתנה שהות לצלם את התיקים וללמוד אותם.
בדיון ביום 19.6.00 טען בא-כוח המערער כי לא ניתן להגיש תסקיר שלא לגבי האירוע
עליו נסוב כתב אישום. כן הודיע כי לא יחקור את פקידת הסעד. בהחלטה שנתן בית המשפט
באותו יום נקבע כי יתייחס לטענה זו בהכרעת הדין. בתגובה ביקש המערער את פסילתו של
בית המשפט. לטענתו, עיון בתיקים אחרים אשר משקפים את עברו של הנאשם, כמו עיון
בגיליון הרשעות - וזאת בטרם ניתנה הכרעת הדין - מצדיק פסילתו של בית המשפט. בתגובה
טענה המשיבה כי אין בהפעלת הסמכות על פי סעיף 167 לחוק, במקרה דנן, כדי להוביל
לפסילתו של בית המשפט.
2. בית המשפט, בהחלטתו מיום 12.11.00, דחה את
בקשת הפסילה. ראשית, קבע בית המשפט כי הטעם שבבסיס בקשת הפסלות, הוא בהחלטת בית
המשפט להפעיל סמכותו לפי סעיף 167 לחוק. החלטה זו ניתנה ביום 16.5.00. עם זאת,
טענת הפסלות לא נטענה באותו מועד. הטענה לא נטענה גם בתחילת הדיון ביום 19.6.00.
היא נטענה באותו יום, רק לאחר שנטענה טענה אחרת, וניתנה החלטה בעניינה, אשר לא
הייתה לרוחו של בא-כוח המערער. לפיכך, לוקה הבקשה בשיהוי. גם לגופו של עניין, קובע
בית המשפט כי אין בהפעלת הסמכות שבסעיף 167, כדי להצדיק טענת פסלות. הטענה כנגד
הפעלת הסמכות, מן הראוי שתדון במסגרת ערעור בסופו של הליך, ולא במסגרת טענת פסלות.
כן קבע בית המשפט כי אין לגזור גזירה שווה בין החומר המצוי בתיקי המשפחה, לבין
גיליון הרשעות של נאשם. כאן מדובר בחומר שמקורו בהליך האזרחי, ושם עסקינן בחומר
מהתחום הפלילי. לפיכך, הבקשה נדחתה.
3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר
על טענתו בבקשת הפסילה ומוסיף כי יש בהחלטת בית המשפט כדי לחשוף בפני בית המשפט
נתונים ועובדות שליליים אודות הנאשם לפני הכרעת דינו. כמו כן, חלק מהתיקים שצרפה
השופטת נוגעים לסכסוכים ישנים, אשר אין בהם עוד להעיד על מערכת היחסים שבין בני
הזוג. לעניין קביעות בית המשפט באשר לשיהוי, הרי שרק לאחר שעמד המערער על החומר
המצוי בתיקים אותם ביקש בית המשפט לצרף כראיה, יכול היה להגיש את בקשת הפסלות, וכך
עשה. החומר אליו נחשף בית המשפט עלול ליצור דעה קדומה, עד שנוצר חשש ממשי למשוא
פנים. המשיבה, בתגובתה בפני, בדיון מיום 20.12.00, מסכימה כי אכן ההליך שנקט בית
המשפט הוא הליך בלתי שגרתי. אלא שבמקרה דנן, הכירה השופטת את המידע המצוי בתיקים
שביקשה לצרף, שכן היא הייתה השופטת אשר ישבה בדין בעניינם במסגרת מרבית תיקי
המשפחה. משכך, יש בצעד שעשתה משום מתן אפשרות לצדדים לטעון כנגד חומר זה, אשר אחרת
לא יכולים היו לטעון בקשר אליו. בכל מקרה, שאלה זו באשר ליכולת בית המשפט להיחשף
לחומר הרקע המשפחתי, היא שאלה שראוי שתידון במסגרת ערעור, ולא בדרך של בקשת פסלות.
4. לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי דין
הערעור להידחות. מטיעוניו של המערער, עולה כי טוען הוא לשתי עילות פסלות. האחת,
עניינה בכך שבית המשפט הפעיל, לטענתו, את הסמכות שמוקנית לו לפי סעיף 167 לחוק,
שלא כדין. השניה, היא כי תוצאת הפעלת הסמכות היא היחשפות בית המשפט לחומר
הנוגע לעברו של המערער באשר להתנהגותו האלימה כלפי המתלוננת. היחשפות זו, יש בה
ליצור דעה קדומה, לדעת המערער, ולכן יש בה עילה לפסילתו של בית המשפט.
5. הטענה הראשונה אינה מעלה כל עילת פסלות. אין
צורך, לפיכך להכריע בה לגופה. הטענה כי סמכות בית המשפט הופעלה שלא כדין היא טענה
דיונית. טענה מעין זאת יש לתקוף - על פי סדרי הדין - בדרך של ערעור. הלכה היא כי
אין בטענות דיוניות לכשעצמן כדי לבסס עילה לפסילתו של שופט (ראו לדוגמה: ע"פ
77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם); ע"א 2175/00 אברהם כהן
נ' עירית חדרה, (טרם פורסם)). על המערער להוסיף ולהוכיח קיומן של נסיבות
אובייקטיביות, העולות מהחלטת בית המשפט, והמצביעות על חשש ממשי לכך שבית המשפט
נוהג כלפיו במשוא פנים. המערער לא עשה כן, ומטעם זה דינה של טענה זו להידחות.
6. לשם בירור הטענה השניה - והנוגעת להיחשפותו של
בית המשפט לעברו של המערער - יש לבחון מהו החומר אליו נחשף בית המשפט. עסקינן
בארבעה תיקים. המדובר בשתי עתירות למתן צו הגנה שהגישה המתלוננת כנגד המערער
(תמ"ש 7510/98; תמ"ש 7530/98), תביעת מזונות (תמ"ש 7530/98) והסכם
שלום בית והסכם ממון (תמ"ש 5650/96). משלושת התיקים הראשונים, עולות טענות
קשות של האישה כי בעלה נוהג כלפיה באלימות קשה ומתמשכת לאורך זמן. כמו כן, עולה כי
המערער היה מכור לסמים. ניתן ללמוד מתיקים אלה גם כי בני הזוג ניסו לשקם את מערכת
היחסים שביניהם, אך נסיונות אלה עלו בתוהו, כשהמערער חזר לסורו.
7. האם יש בהיחשפות לחומר זה כדי להביא לפסילתו
של בית המשפט? שאלה זו אינה שאלה פשוטה כלל ועיקר. על התשובה לה יש ללמוד,
בשינויים המחויבים, בעזרת הכללים שפותחו בבית משפט זה באשר לנסיבות בהן מתגבשת
עילת פסלות עקב היחשפו של בית המשפט לעברו הפלילי של נאשם. אכן, כאן אין עסקינן
בהרשעות פליליות ממש. עם זאת, יש בטענות המתלוננת בתיקים האמורים, כדי לייחס לבעלה
מעשים פליליים מתמשכים, המעידים על מאפייני התנהגות של המערער.
8. כך נפסק כי עצם החשיפה לעברו הפלילי של נאשם
אין בה כדי להוות עילה לפסילתו של שופט. אכן, "לא כל מידע על עברו של הנאשם
או המתדיין ולא כל אמירה המגלה מידע כלשהו על הרשעה קודמת צריכים להביא לפסילתו של
שופט" (מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות
לשמעון אגרנט (תשמ"ז) 87, 110). כך כאשר הנאשם נשפט לפני שופט והורשע,
אין כדי להצדיק פסילתו של אותו שופט בהליך פלילי נוסף. כך גם באשר להיחשפו של בית
המשפט במהלך הדיון לעברו של הנאשם. כלל הוא כי
"בית
המשפט שלנו הוא בית משפט בו מכהן שופט איש מקצוע ולא חבר מושבעים, וכל שופט יודע
אל-נכון שהרשעה בעבירה בעבר אינה ראיה כלשהי לביצוע עבירה נוספת אחרת, וכי יש
להוכיח כל אשמה בכל תיק מעבר לכל ספק סביר" (ע"פ 299/94 נחמני נ'
מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם: ע"פ 940/94 סנקר נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); ע"פ 10/84 לוסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1) 190).
(ראו גם: ע"פ 793/83 אדרי נ' מדינת ישראל,
פ"ד לח(1) 363; ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם);
ע"פ 3963/00 איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל (לא פורסם);
ע"פ 578/84 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 430); ע"פ
229/86 דוד בר עט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 430; ע"פ 5959/99 פרושינובסקי
נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, אין בעצם החשיפה למידע כדי להביא מניה וביה
לפסילתו של בית המשפט. "יש להחיל את מבחן ה'חשש הממשי למשוא פנים' בכל מקרה
ועל פי נסיבותיו" (ע"פ 5959/99 הנ"ל).
9. עם זאת, אין צורך, במקרה דנן, שאכריע בשאלה
האם החומר שהיה ידוע לבית המשפט מגבש עילה לפסילתו, שכן בקשת הפסלות לוקה בשיהוי
של ממש. אין עוסקים אנו ב"חשיפה" של בית המשפט לחומר חדש. שלושה מתיקי
המשפחה הנדונים (תמ"ש 5650/96; תמ"ש 7530/98; תמ"ש 174980/98)
נשמעו לפני השופטת א' אלון-לאופר - היא השופטת אשר פסילתה מתבקשת בערעור זה. גם
לנסיבות התיק הרביעי (תמ"ש 7510/98) נחשפה היא בטיפולה בתיקים האחרים. המערער
היה מודע - מתחילת ההליך הפלילי - לכך שהשופטת מכירה את עברו ומודעת למערכת היחסים
הבעייתית והאלימה בינו לבין המתלוננת. עם זאת, לא ביקש הוא את פסילת בית המשפט,
כאשר נקבע כי השופטת אשר דנה בתיקי המשפחה היא שתדון בהליך הפלילי. ההליך כולו
נוהל לפני השופטת. נשמעו פרשת התביעה ופרשת ההגנה. רק עתה, לאחר שהחליטה השופטת את
ההחלטה לפי סעיף 165 לחוק, נטען כי תיחשף היא לעברו של המערער. טענה זו, אין בה
ממש. ברור לכולי עלמא, כי השופטת נחשפה לחומר זה במסגרת ההליכים השונים בין בני
הזוג. אין בהחלטתה כדי לשנות זאת. משכך, טענת הפסלות לוקה בשיהוי. ודוק: לא רק
שאין בהחלטת בית המשפט כדי לחשוף את השופטת למידע חדש. נהפוך הוא: ההחלטה מאפשרת
לצדדים לטעון ביחס למידע זה, וכך זה לא נשאר אך "מאחורי הקלעים" של
ההחלטה השיפוטית.
ניתן היום, ז' בטבת התשס"א (2.1.2001).
ה
נ ש י א
העתק מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי
הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
00088540.A02/דז/