אנתצאר אסמעיל אבו פאיד נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 8847/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8847/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. אנתצאר אסמעיל אבו פאיד 2. מוסא עמא אלע'לבן נ ג ד המשיב: שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד מסאבחה מוחמד פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי שר הפנים (להלן: המשיב) לבוא וליתן טעם מדוע לא יקבל לרישום את בקשת העותרים לאיחוד משפחות וידון בה לגופה. 2. אלה הן העובדות הצריכות לעניין: העותרת היא אזרחית ישראלית. העותר הוא יליד ירדן ותושב בה. הוא נרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומחזיק תעודת זהות פלסטינית. הוא התגורר בירדן עד לנישואיו עם העותרת בחודש נובמבר 2003 ומאז מתגוררים הם בישוב כסייפה. לאחר נישואי העותרים, פנו אלה ללשכת מרשם האוכלוסין בבאר שבע לצורך הסדרת מעמדו של העותר בישראל לפי נוהל איחוד משפחות. לאחר שנתקלו בסירוב, עתרו העותרים לבית משפט זה (בג"ץ 10224/04). על פי טענת העותרים, התחייבה לשכת מרשם האוכלוסין לטפל בעניינם והעתירה נמחקה בהסכמה. העותרים הגישו בקשה נוספת לאיחוד משפחות. בינתיים הונפקו לעותר מספר אשרות שהייה בישראל. הואיל וטיפולה של לשכת מרשם אוכלוסין לקה בשיהוי ממושך, עתרו העותרים בשנית לבית משפט זה (בג"ץ 6640/05). העתירה נדחתה מהטעם שהיא לקתה בפגמים מהותיים ולנוכח המצב המשפטי החל מכוח החלטת הממשלה והוראת השעה לפיהן לא מטופלות בקשות חדשות לאיחוד משפחות כאשר אחד מבני הזוג הוא תושב האזור. עם זאת, נקבע כי אין בדחייה זו כדי לחסום את דרכם של העותרים לפנות בבקשה נוספת לאיחוד משפחות אם ישתנה המצב המשפטי בעתיד. בקשת העותרים לעיון חוזר בפסק הדין נדחתה. העותרים פנו שוב ללשכת מרשם האוכלוסין, ופנייתם נדחתה בגין רישומו של העותר כתושב הרשות הפלסטינית ומשכך אין מקום לדון בבקשתו לאיחוד משפחות. זאת, בהתאם להוראות חוק האזרחות (הוראת שעה), התשנ"ח-1998 (להלן: חוק האזרחות). העותר פנה ללשכת מרשם האוכלוסין מספר פעמים נוספות מכוח נוהל תושבות האזור. פניותיו נדחו אחת לאחת מהנימוק שהוא רשום כתושב רצועת עזה. מכאן העתירה המונחת בפנינו. 3. עיקר טענות העותרים הוא, כי העותר איננו תושב הרשות הפלסטינית ולכן תכלית חוק האזרחות (הוראת שעה) - מניעת כניסתם של תושבי האזור לישראל והתאזרחותם בה בגין מניע ביטחוני- אינה מתקיימת. לטענתם, קביעת התושבות נלמדת על פי מבחן מירב הזיקות ולא על פי רישומו של האדם במרשם האוכלוסין בלבד. על הרשות מוטלת החובה לפעול על סמך תשתית עובדתית ראויה, היינו, לפי מקום המגורים של העותר לאשורו ולא לפי הרישום בפועל. בנוסף, הגדרת העותר כתושב רצועת עזה ולא כתושב האזור מונעת ממנו להגיש בקשה בהתאם להוראות השעה לאיחוד משפחות, כמתאפשר בחוק למי שמלאו לו 35 שנה. עוד טוענים העותרים, כי החלטת הממשלה שלא ליתן רישיון ישיבה בישראל למי שהינו תושב רצועת עזה חורגת מגדר החוק המסמיך ויש לבטלה בגין היותה נוגדת את הוראות פסקת ההגבלה המצויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ופוגעת בזכויותיהם החוקתיות לחיי משפחה. לבסוף, תוקפים העותרים את ההחלטה מכוח עילות הדין המנהלי. 4. בעניין איחוד משפחות, קיים לעותרים סעד חלופי בדמות סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 המפנה להוראות פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק. הפרט האמור קובע כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים הוא הערכאה המוסמכת לדון בעתירה בעניין זה. במצב זה, דין העתירה להדחות על הסף (ראו בג"ץ 6147/10 פלונית נ' שר הפנים (5.10.2010); בג"ץ 5267/10 אבו צוצין נ' שר הפנים (19.7.2010); בג"ץ 4580/10 זידאן נ' שר הפנים (22.6.10)). אשר על כן, העתירה נדחית על הסף ללא שנתבקשה תגובה. ניתן היום, כ"ח בכסלו תשע"א (5.12.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10088470_Z01.doc נה מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il