בבית המשפט העליון בירושלים
על"ע
8838/00
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופטת מ' נאור
המבקש: עו"ד
שמחה ניר
נ
ג ד
המשיב: הועד
המחוזי - לשכת עורכי הדין
תל-אביב
ערעור
על החלטת בית הדין המשמעתי
הארצי
מיום 12.10.00 בתיק בד"א 52/99
תאריך
הישיבה: י"ח בכסלו
תשס"ב (3.12.01)
בשם
המבקש: עו"ד ישעיהו לויט
בשם
המשיב: עו"ד ויצמן
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. המערער הורשע בעבירות על סעיפים 53 +
61(1) וכן סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961. האישומים הם בגין אי שמירה על
כבוד המקצוע, אי הימנעות מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע ועשיית מעשה שאינו הולם
את מקצוע עריכת הדין. המערער נדון לנזיפה לאחר שבית הדין הארצי ביטל את חיובו
בהוצאות. על כך הערעור שבפנינו, המתייחס להרשעה.
2. העובדות שבתשתית העבירות בהן הורשע, הן
דברים שנכתבו על ידי המערער בכתבה בירחון "אוטו" במרץ 91. הכתבה, תחת
הכותרת "דין התנועה" כללה ביטויים שונים כלפי בתי המשפט לתעבורה כגון:
"אתם לא יכולים לעשות צחוק מבני אדם... אפשר להניח בוודאות גמורה כי ביהמ"ש
לא יקבל את טענותיך, כי הרי הנדחה להוכחות הוא חלק מהקנוניה המשותפת של בתי המשפט
לתעבורה והמשטרה אשר נועדה, כידוע, להוציא ממך את ההכרזה המפורסמת – כבודו אני לא
יכול להפסיד עוד יום עבודה; מודה אני לפניך".
3. המערער מעלה בערעורו מספר נימוקים אותם
העלה גם בערכאה הקודמת. הנימוק הראשון, שיהוי של 5 שנים בין מועד הגשת הסיכומים
לבית הדין האזורי לבין מתן פסק הדין באותה ערכאה. שיהוי זה מצדיק לטענתו, את
זיכויו, הן מחמת שבית הדין לא יכול היה להתרשם נכונה מעדויותיהם של עדי ההגנה והן
משום עינוי הדין. לגופו של עניין טוען המערער כי הדברים שנכתבו הם ביקורת לגיטימית
על בתי הדין לתעבורה והוא הוכיח את אמיתותן. לפיכך, משום חופש הביטוי ומשום הוכחת
אמיתותם של הדברים, לא היה מקום להרשיעו.
4. טרונייתו של המערער מתמקדת בכך שנהגים
המקבלים הזמנה למשפט וכתב אישום, מוזמנים כדי להישפט על האשמה וכאשר הם מופיעים לבית
המשפט לתעבורה, מסתבר שמדובר בהקראה בלבד. באופן כזה, אם אין הנאשם מודה באשמה,
נדחה משפטו למועד אחר. כדי למנוע טרחה זו מעצמם, מודים חלק מהנהגים באשמה רק על
מנת לסיים את עניינם באותו יום. ניהול ההליכים בצורה זו, הוא לטענת המערער בכתבה,
פרי קנוניה בין בתי המשפט לתעבורה לבין המשטרה, על מנת לגרום לנאשמים להודות.
לתמיכה בטענותיו הביא בפנינו המערער
החלטה של שופט השלום (תעבורה) צ' קאפח (מ-19.5.98) המתאר את ההליכים הגורמים
לכך שנהגים הסבורים שמשפטם יישמע בתאריך הקבוע בהזמנה, נוכחים לדעת כי מתקיימת רק
הקראה ועליהם לשוב ולחזור פעם נוספת על מנת שמשפטם יתברר ובאופן כזה יש וחלק מן
הנאשמים חוזרים בהם מן הכפירה כדי שלא לאבד יום עבודה נוסף.
5. גם אם נצא מתוך הנחה שאכן לאחר קבלת
ההזמנה למשפט ועל פי האמור בה, מופיעים הנאשמים שאינם מודים, יותר מפעם אחת בבית
משפט וכי הדבר מכביד עליהם, עדיין רחוק הדבר מלהצביע על מה שכונה בפי המערער,
קנוניה בין בתי המשפט והמשטרה על מנת להביא לכך שהנאשמים יודו גם אם אינם סבורים
שהם אשמים וגם אם כפרו תחילה בעובדות שיוחסו להם.
6. אם דורשים ההליכים בבתי המשפט לתעבורה
שינוי וייעול, על הגורמים המופקדים על הנושא לתת דעתם לשאלות המתעוררות לגופו של
עניין בהקשר להליכים בבתי המשפט לתעבורה. אולם, מה שהמערער כתב בכתבה, מרחיק לכת
הרבה מעבר לביקורת לגיטימית, עניינית וקונסקרוקטיבית והרבה מעבר להתבטאות בלתי
מנומסת, בלתי מקובלת ובלתי הולמת את יחס הכבוד שעורך דין מחויב בו כלפי בית המשפט.
הדברים שנכתבו על ידי המערער מטיחים אשמה
בעלת קונוטציה פלילית ובלתי מוסרית בבתי המשפט לתעבורה ובשופטיהם ומאשימים אותם
בקנוניה. משמעותה של קנוניה היא "הסכם חשאי שנעשה כדי להערים על מישהו, עשיית
"יד אחת" (המילון החדש מאת אברהם אבן שושן), "התקשרות משותפת חשאית
כדי להערים על מישהו" (אוצר הלשון העברית לתקופותיה השונות, מאת יעקב כנעני),
וכן "התקשרות לעושת דבר ברמאות... ערמומיות של יד אחת, מחשבה, רמיזה
ומזימה" (מילון עברי מאת יהודה גור). ואם לא די במשמעות הביטוי במילונים הרי
שניסיון החיים מלמד כי השימוש בביטוי זה בחיי היומיום הוא בעל קונוטציה שלילית,
פלילית או בלתי מוסרית או בלתי הוגנת. האמירות לפיהן מגמת אותה קנוניה היא
ל"כופף" את הנאשמים ולגרום להם להודות וכך "להוציא ממך את ההכרזה
המפורסמת... מודה אני לפניך", מהוות התבטאויות שיש בהן זילות בית משפט וככאלה
מהוות הן עבירה על הוראות חוק בהן הורשע המערער.
ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא, כי
סגנון בלתי ראוי בדברי עורך דין יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על פי כללי לשכת
עורכי הדין. הלכה זו מושרשת היא וכך גם דחיית הטענה כי חופש הביטוי כולל גם דיבור
בסגנון משתלח ובלתי ראוי (ראו: ד"נ 7084/99 עו"ד שמחה ניר נ' הועד
המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א, דינים עליון, כרך נז, 663).
7. חופש הביטוי כזכות יסוד אינו יכול לעמוד
למערער. גם חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. הוא מוגבל על ידי חוקים שונים כגון חוק
לשון הרע ולענייננו, חוק לשכת עורכי הדין והכללים שנקבעו על פיו. הוא מוגבל כאשר
הוא מתנגש בערכים אחרים ובזכויות אחרות שבפניהם עליו לסגת בנסיבות מסויימות. יפים
לענייננו הדברים שנאמרו על ידי בית משפט זה בהקשר דומה:
"נתחלף לו למערער בין חופש הדיבור
שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון
עצמאיים שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד לפרקליט" (ר"ע 6/82 פלוני
נ' היועץ המשפטי לממשלה, ל"ז(3) 164).
עורך דין המשתייך לציבור עורכי הדין מקבל
עליו חובות, לרבות חובות באשר להתנהגותו ולהתבטאויותיו. הוא מסמל כלפי ציבור
חבריו, כלפי הציבור בכלל וכלפי בית המשפט, את מי שאמון על ידיעת החוק, על שמירת
החוק ועל שמירת כבוד מערכת בתי המשפט על שופטיה.
אין האמירות בכתבה צריכות להוות עבירה
פלילית, די בכך שהן מהוות עבירה משמעתית ובכזו הורשע המערער על ידי בית הדין
המשמעתי של לשכת עורכי הדין.
האמירות הנכללות בכתבה הן בוטות ופוגעות
בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של
השופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם. לא יכול להיות ספק בכך שפגיעה
כזו הנעשית על ידי עורך דין, מהווה עבירה על כללי האתיקה המקצועית.
8. המערער טוען כי כתב את הכתבה שלא במעמדו
כעורך דין אלא כפובליציסט ולפיכך לא חלים עליו הכללים האמורים. אין בידינו לקבל
טענה זו. "אין אנו סבורים שמעשים שאינם הולמים את כבוד המקצוע הם רק כאלה
שנעשו במסגרת המגבלות של התנהגות עורך-דין תוך כדי עיסוקו בעבודה המקצועית ונוטים
אנו לראות התנהגות בלתי הולמת... בנסיבות המתאימות אף התנהגותו של עורך דין מחוץ
להתנהגותו המקצועית" (על"ע 8/81, על"ע 11/81, הועד המחוזי של
לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד לו(1) 756). אם בדרך כלל כך, קל וחומר
במקרה שלפנינו בו עניינה של הכתבה היא בהליכים המתנהלים בבית המשפט לתעבורה והיא
נכתבה על ידי המערער שהוא עורך דין שתחום עיסוקו הוא דיני תעבורה. הכתבה התפרסמה
בעיתון לענייני תעבורה בנושא הקשור לעבודת בית המשפט, כך שגם אם לא הוסף תוארו
לשמו אין זה מעלה ואין זה מוריד לעניין כפיפותו לכללי הלשכה.
9. המערער טוען כי הוכיח את אמיתות הדברים
האמורים בכתבה, בגינם הורשע. הערכאה הראשונה קבעה כי כל נסיונותיו של הנאשם להוכיח
את דבריו על הקנוניה לא צלחו וכי גם שני העדים שהובאו על ידו לא הוכיחו טענה זו.
העדים הבחינו הבחן היטב בין ביקורת על נוהלים פגומים לבין הטחת אשמה בדבר קנוניה
בין השופטים והמשטרה. אין מקום להתערבותנו בקביעות אלה, הן משום שמדובר בקביעות
עובדתיות והן משום שמתוך קריאת עדויות אותם עדים מצאנו שהקביעות נכונות הן.
10. לעניין טענתו של המערער בדבר השיהוי במתן
פסק הדין בערכאה הראשונה אין לנו אלא לאמץ את דבריו ואת דברי בית הדין הארצי לפיהם
האיחור הוא בלתי סביר. התמשכות כזו של הליכים, לבד מעינוי הדין הנגרם בעטייה,
עלולה לפגוע באמון הציבור במערכת בתי הדין המשמעתיים של הלשכה. יחד עם זאת, מקובלת
עלינו עמדת בית הדין מטעמיו, לפיה במקרה הנדון אין בכך כדי להצדיק זיכוי מחמת
השיהוי ודי בכך שהדבר יתבטא בעונש. מטעם זה בוטלו ההוצאות שהוטלו על המערער.
לאור האמור אנו דוחים את הערעור.
ניתן היום, כ"ד בכסלו תשס"ב
(9.12.01).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 00088380.J01
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444