בקאא' לענייני תכנון ובניה נ. הקרן הקיימת לישראל

החלטה בתיק בג"ץ 8836/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8836/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. בקאא' לענייני תכנון ובניה 2. מחמד טלאלקה 3. יונס טלאלקה נ ג ד המשיבים: 1. הקרן הקיימת לישראל 2. מינהל מקרקעי ישראל 3. מדינת ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עוה"ד ק. נאסר בשם המשיבה 1: עוה"ד י. גוטמן פסק-דין 1. עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי הקרן הקיימת לישראל; מינהל מקרקעי ישראל ומדינת ישראל, לבוא וליתן טעם מדוע לא יוצהר על ידי בית המשפט כי המשיבים אינם מוסמכים לבצע עבודות לייעור המקרקעין בטרם אישור תוכנית מפורטת לייעור המקרקעין וללא היתר בנייה כאמור בבג"ץ 288/00 עמותת אדם, טבע ודין נ' שר הפנים (פ"ד נה (5) 673- בעניין תמ"א 22) וכי החלטת המשיבים לבצע עבודות לייעור המקרקעין בטלה מעיקרה מחמת חוסר סמכות, חוסר מידתיות והיותה לוקה בחוסר סבירות קיצוני. 2. העתירה נסובה סביב גורלן של חלקות זמניות 137,138, 140 גוש 100221 וכן חלקות זמניות 56, 138, 135, 136 גוש 100216-100221. הסדרת ייעוד הקרקעות נידונה במסגרת תוכנית מתאר ארצית הקרויה תמ"א 22. בית משפט זה קבע בעבר כי תוכנית זו איננה ניתנת לביצוע מיידי אלא ניתנת לביצוע אך ורק באמצעות תוכניות מפורטות ביחס לביצוע פעולות ייעור אשר תתקבלנה בידי הרשויות המוסמכות כתנאי מוקדם לביצוע פעולות ייעור בשטחים שעליהם חלה תמ"א 22. במסגרת זו, נקבע כי יש חובה להפקיד תוכניות מתאר מפורטות, לפרסם את דבר ההפקדה ולאפשר לציבור להגיש את התנגדויותיו. עוד נקבע, כי עבודות ייעור ועבודות הכשרת הקרקע לייעור הן עבודות הטעונות היתר בנייה (ראו בג"ץ 288/00 דלעיל). טענת העותרים בעתירה זו היא כי המשיבים פועלים בניגוד גמור לפסיקתו האמורה של בית משפט זה. להשלמת התמונה, יצוין כי העותרים הגישו עתירה מנהלית ובקשה למתן צו ביניים לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע. המשיבים טענו לחוסר סמכותו של בית המשפט לדון בעתירה. לנוכח הצהרת ב"כ המשיבים כי לא יטענו נגד סמכותו העניינית של בית משפט זה, נמחקה העתירה בבית המשפט המנהלי מבלי להכריע בטענות הצדדים. בתגובתה לעתירה, ציינה הקרן הקיימת לישראל כי העותרים לא הגישו כל התנגדות לתוכנית המתאר החלה על השטח. לטענתה, לעותרים קיים סעד חלופי בדמות הגשת תביעה לבית משפט השלום בהתאם לסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. הסיבה לכך היא שהסעד המבוקש בעתירה זו נוגע לחזקה או שימוש במקרקעין ומטרתו הפסקת העבודות במקרקעין. לחלופין, קיים לעותרים סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט האזרחי בגין ביצוע עבודות ללא היתר כדין בהתאם לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. לגישת הקרן הקיימת לישראל, בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות לדון בעתירה הנדונה הואיל והיא איננה נופלת בגדר ענייני תכנון ובניה על פי התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. 4. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. הואיל והעותרים פנו תחילה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולאחריה הסכימו שהעניין ישמע בפני בית משפט זה, ראשית נבחן את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אל מול הסמכות הקנויה לבית משפט זה לדון בעתירה. סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים ביחס להליכי תכנון ובנייה זכתה להתייחסות בפרט 10 לתוספת הראשונה בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: פרט 10 לתוספת). וכך הוא קובע: "תכנון ובניה- (א) עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1065, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שעניינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים". מה משמעות הסיפא שמחריגה את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בענייני תכנון ובנייה? הפסיקה קבעה שהסיפא של פרט 10 לתוספת מתייחסת לתקיפה ישירה של תוכנית המתאר עצמה או השגה נגד חוקיותה. כפי שנפסק על ידי חברי, השופט א' גרוניס בעניין אדם, טבע ודין – "תקיפתן הישירה של כל ההחלטות, ולא אך החלטת האישור, נתונה לסמכותו של בג"ץ" (עע"מ 3096/06 אדם טבע ודין נ' ועדת הערר לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, תק-על 2006 (3) 2295). אין המדובר כאן בתקיפה ישירה או בהשגה נגד חוקיותה של תוכנית המיתאר. הסוגיה המתעוררת כעת היא האם עסקינן בענייני תכנון ובנייה? היה והתשובה לשאלה זו היא חיובית, כי אז הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. ברם, עיון בעתירה מלמד כי לא מדובר בענייני תכנון ובנייה כהגדרתו בפרט 10 לתוספת. העותרים מסתמכים על פסיקת בית משפט זה בבג"ץ 288/00 עמותת אדם, טבע ודין נ' שר הפנים (פ"ד נה (5) 673- בעניין תמ"א 22). על פי עמדת העותרים, נקבע בפסק הדין כי "תמא 22 אינה ניתנת לביצוע בלא עריכתן המוקדמת של תוכניות מפורטות; וכי פעולות ייעור טעונות היתר בנייה לפי חוק ותקנות התכנון והבניה". אם זוהי הטענה, הרי שעניין התכנון והבנייה כבר הוכרע. לא נותר עניין נוסף מהתחום של תכנון ובנייה להכריע בו. יוצא, וכך נכתב בעתירה, שהמשיבים עושים שימוש שלא כדין במקרקעין. כידוע, סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע: "בית משפט שלום ידון באלה: ...תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין...יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה". בחינת העתירה מובילה למסקנה כי לבית משפט השלום מוענקת הסמכות לדון בעניין. בהתקיים סעד חלופי, אין מקום כי בית משפט זה ידון בסוגיה. עיון בתגובת משיבה 1 לעתירה- הקרן הקיימת לישראל- יחזק מסקנה זו. לטענתה, פעילותה היא כדין, יען כי "כל העבודות המבוצעות כרגע בשטח אינם עבודות ייעור, אלא עבודות חקלאיות גרידא שאינן מצריכות היתרים מיוחדים, שמטרתם שמירת השטח הן מפני פולשים, והן מפני סחף וכן טיוב השטח". מבלי להביע עמדה לגופו של עניין, מתברר כי המחלוקת בין הצדדים אינה בעניין תכנון ובנייה אלא בסוגיה שעניינה שימוש במקרקעין. בהגיענו למסקנה האמורה, אין אנו מתעלמים מעמדת הצדדים לפיה נמחקה העתירה שהוגשה על ידי העותרים לבית המשפט לעניינים מנהליים תוך הסכמה שהעניין ידון בבית משפט זה. ברם, כלל הוא כי לא הסכמת הצדדים, הבנתם או "שיקולים מעשיים של ברירת מחדל" הם אשר יגדרו את סמכות בית המשפט לדון בעניינם. כפי שנפסק: "בית המשפט מצווה לעורר ביוזמתו עניין של העדר סמכות עניינית, משום שהוא נוגע לשורש מעמדו השיפוטי" (ראו דנג"ץ 4128/00 מנכ"ל משרד הממשלה נ' הופמן, פ"ד נז (3) 289, 332 וכן ע"א 11593/05 היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון, תק-על 2006 (4) 328, 335). ציווי זה נכון גם בעניין של סעד חלופי. 5. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. לנוכח עמדות הצדדים בנושא הסמכות והשתלשלות ההליכים, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו בשבט התשע"א (31.1.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10088360_Z05.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il