בלמורל השקעות בע"מ נ. ירון כהן

פסק-דין בתיק ע"א 8836/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8836/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערת: בלמורל השקעות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. ירון כהן 2. סי. פי. אם ציוד רפואי בע"מ (משיבה פורמלית) 3. בנק המזרחי המאוחד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 24.7.07 בה"פ 1443/04 שניתן על ידי כבוד השופט נ' ישעיה תאריך הישיבה: ט"ו בכסלו תש"ע (2.12.09) בשם המערערת: עו"ד ד"ר א' וינרוט בשם המשיבים: עו"ד מ' זפט פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט נ' ישעיה) מיום 24.7.2007 בה.פ. 1443/04, במסגרתו נדחתה תביעתה של המערערת כמפורט להלן. העובדות לפי בית המשפט המחוזי 1. בשנת 1987 רכש המשיב יחד עם אחרים נכס מקרקעין ברעננה הידוע כחלקה 68 בגוש 7657 (להלן בהתאמה: האחרים והנכס). בשנת 1999 רכש נתן היימן את חלקם של האחרים בנכס והפך לבעל הנכס יחד עם המשיב בחלקים שווים (להלן: היימן). היימן והמשיב הסכימו להקים בנכס מבנה ולצורך כך נחתם ביניהם ביום 26.10.1999 הסכם בו הוסדר אופן מימון הבניה ואופן חלוקת הבעלות ביחידות השונות שיוקמו במבנה. לצורך הבניה נטלו המשיב והיימן הלוואה כנגד שיעבוד זכויותיהם בנכס במשכנתא לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק). לאחר השלמת הבניה מכרו הן היימן והן המשיב חלקים במבנה, כל אחד מתוך החלק שהיה בבעלותו (להלן: החלקים שנמכרו). בין השאר מכר היימן שטח של 110 מ"ר בקומה ב' של המבנה למשיבה 2. 2. לימים, נקלע היימן לקשיים וחדל לפרוע את חלקו בחוב לבנק. משכך, נקט הבנק בהליכים למימוש המשכנתא. כונס הנכסים שמונה על ידי ראש ההוצאה לפועל לבקשת הבנק הוסמך למכור את הנכס לצורך פירעון החוב (להלן: כונס הנכסים). לאחר סיום ההתמחרות שערך כונס הנכסים, ביקש המשיב לממש את זכות הפדיון שעמדה לו ולפדות את חלקו בנכס מכונס הנכסים. כן, ביקש המשיב לרכוש מכונס הנכסים את חלקו של היימן במחיר שנקבע בהתמחרות. בהיעדר יכולת כספית לעשות כן, חיפש המשיב ומצא משקיע שישתתף במימון וירכוש יחד עימו את חלקו של היימן בנכס. משקיע זה היא המערערת, שהסכימה להשתתף במימון העסקה, לפיה ירכוש המשיב מהבנק את חלקו שלו בנכס במסגרת זכות הפדיון ואף את חלקו של היימן, כנאמן עבור המערערת, במחיר שנקבע בהתמחרות. ההסכם בין המערערת לבין המשיב נחתם ביום 29.4.2004 (להלן: העסקה וההסכם). 3. העסקה בין המערערת לבין המשיב הושלמה בטרם שילמה המשיבה 2 להיימן את מלוא התמורה לה התחייבה בגין רכישת 110 מ"ר בקומה ב' של המבנה (להלן: התמורה). לאחר השלמת העסקה ורישום הזכויות הקנייניות בנכס על שם המערערת והמשיב הועברה יתרת התמורה בסך של 125,000$ למשיב, באמצעות המשיב 3, אשר מימן את הסך הנ"ל על ידי הענקת הלוואה למשיבה 2 (להלן: יתרת התמורה). המערערת טענה כי היא הזכאית ליתרת התמורה ולא המשיב. משדחה המשיב את טענותיה של המערערת, עתרה האחרונה לבית המשפט המחוזי בתביעה לסעד הצהרתי שבמסגרתו יקבע כי היא הזכאית ליתרת התמורה. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 4. את תובענתה ביססה המערערת על הטענה כי היא נכנסה "בנעליו של היימן" ולכן היא רכשה את מלוא זכויותיו של היימן בנכס לרבות זכותו האובליגטורית לקבל מהמשיבה 2 את יתרת התמורה. לטענתה, יתרת התמורה אף הובטחה לה על ידי המשיב עצמו במסגרת המשא ומתן המקדים לחתימת ההסכם וכך אף עולה מהוראות ההסכם. עוד טענה המערערת כי באת כוח המשיב, עו"ד מרים זפט, הודתה במסגרת פנייתה מיום 12.9.2004 לבא כוח המשיבה 2 דאז, עו"ד משה שורר, כי רכישת הנכס על ידי המשיב מכונס הנכסים כללה את יתרת התמורה שנותרה המשיבה 2 חייבת להיימן, וכלשונה במכתב (מוצג י' בכרך האסמכתאות של המערערת): "על פי הסכם המכר המאושר, אשר נכרת בין מרשי [המשיב – י.ד.] לבין כונס הנכסים של הנכס, ואשר העתק הימנו העברתי לך, כולל הממכר את התשלום המגיע ממרשתך [המשיבה 2 – י.ד.] נגד רכישת הזכויות בנכס" (ראו סעיף 3 למכתב). וכן בהמשך המכתב: "מרשי רכש כאמור במכר על פי צו רשות, את הזכות לקבלת התמורה שטרם נפרעה" (סעיף 10 למכתב). לטענת המערערת המכתב הוא בגדר הודאת בעל דין מטעם המשיב והיא מהווה ראיה לכך שכונס הנכסים מכר לא רק את השטחים הפנויים במבנה שהיו שייכים להיימן אלא את מלוא זכויותיו של היימן בנכס לרבות זכויותיו האובליגטוריות כלפי המשיבה 2 (להלן: המכתב). 5. דרן פלצקי (להלן: פלצקי), מנהלה של המערערת, העיד כי לא נרשמה כל התחייבות או תניה בהסכם, לפיה יש להעביר את יתרת התמורה לידי המערערת. עוד ציין פלצקי כי אי פירוט זכותה של המערערת לקבלת יתרת התמורה "הייתה טעות פטאלית". פלצקי הסביר בעדותו כי אין בכך כדי לשלול את זכותה של המערערת לסכום זה, שכן לטענתו סוכם בינו לבין המשיב במסגרת המשא ומתן המקדים כי יתרת התמורה תועבר לידי המערערת. 6. לעומת זאת, טען המשיב כי כונס הנכסים הוציא למכירה ומכר רק את חלקי המבנה שלא נמכרו עובר למינויו ככונס נכסים, ומשכך לא מכר את זכויותיו של היימן באותו חלק בנכס שכבר נמכר למשיבה 2. כך, טען המשיב כי אילו הממכר במסגרת הליכי הכינוס היה כולל את יתרת התמורה היה הדבר מודגש באופן ברור בהזמנת עבודת השמאות על ידי הכונס ואף היה נכלל במסגרת דו"ח השמאות, שכן מדובר בסכום נכבד בסך של 125,000$ בצירוף מע"מ אשר היה מעלה את שווי הנכס המוצע למכירה במסגרת כינוס הנכסים. עוד טען המשיב כי מכתבה של עו"ד זפט אינו יכול לסייע למערערת שכן אין מדובר בהודאת בעל דין פורמאלית כמובנה בפרק ט' סימן א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). מעבר לכך, טען המשיב כי אין לייחס משקל רב לראיה זו היות שלכל היותר המכתב היה מיועד לבא כוח המשיבה 2 ולא למערערת וכן כי המכתב נשלח שלא במסגרת ההליך המשפטי המתנהל בין הצדדים בבית המשפט. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם סוכם או נאמר לפלצקי על ידי המשיב במסגרת המשא ומתן המקדים לכריתת ההסכם כי המערערת תהיה זכאית ליתרת התמורה, הרי שאין בכך כדי לסייע למערערת לאור התניה המפורשת בסעיף 35 להסכם, לפיה: "הוראות חוזה זה, מבטאות את החוזה המלא שבין הצדדים וכל הסדרים, מצגים, ו/או הבנות שהיו קודם לחתימת הסכם זה, ככל שלא קיבלו ביטוי מפורש בחוזה זה, יהיו חסרי תוקף". 8. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי עדותו של כונס הנכסים, אשר הייתה מתחמקת, אינה יכולה לסייע למערערת שכן מעדותו ומתשובותיו לא ניתן להסיק כי הוסכם שיתרת התמורה תועבר לרוכשי הנכס באמצעותו. כך, קבע בית המשפט המחוזי כי כונס הנכסים התחמק בעדותו מליתן תשובה ברורה האם הליכי הכינוס חלו גם על יתרת התמורה. יתר על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי עורך הדין הספציפי שטיפל בהתמחרות מטעם משרדו של כונס הנכסים לא הובא לעדות. 9. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי אין במכתב ששלחה עו"ד זפט לב"כ המשיבה 2 כדי להוות הודאת בעל דין, שכן לכל היותר מדובר בטענה שהועלתה במסגרת חילופי דברים בין המשיב לבין ב"כ המשיבה 2, לאור הקשיים שהתגלעו בהעברת יתרת התמורה למשיב ועל רקע הליכי כינוס הנכסים שהתנהלו מטעם הבנק. כך, קבע בית המשפט המחוזי כי טענה זו של המערערת נותרה ברמה של טענה, שלא הוכחה ואף נסתרה או הוכחשה, ולפיכך אין היא בעלת משקל ראייתי ממשי בהליך שהתנהל לפניו. עוד קבע בית המשפט המחוזי שעו"ד שורר אישר בעדותו כי במסגרת פניות קודמות שלו לעו"ד זפט, הוא הבהיר כי החלק שרכשה המשיבה 2 בנכס הוחרג מהמשכנתא לטובת הבנק וכי הליכי כינוס הנכסים לא חלו על החלק שרכשה מרשתו מהיימן. 10. משכך, הורה בית המשפט המחוזי על דחיית תביעתה של המערערת וחיובה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. הטענות בערעור 11. לטענת המערערת – באמצעות בא כוחה, עו"ד ד"ר אבי וינרוט – בית המשפט המחוזי התעלם בפסק דינו מקיומם של יחסי נאמנות בין המערערת לבין המשיב. לטענת המערערת, לפי דיני הנאמנות חל איסור על נאמן להפיק טובות הנאה לעצמו או לקרובו מנכסי הנאמנות או מפעולותיו וכן ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות. עוד טוענת המערערת, כי גם אם ההסכם אינו מקנה לה מפורשות את יתרת התמורה, הרי שדיני הנאמנות הם דינים קוגנטיים הגוברים על היחסים החוזיים שבין הצדדים כפי שנקבע בע"א 1631/02 גורבן נ' עמותת תשובת יצחק לפתרון מצוקת הדיור (לא פורסם, 31.7.2003) (להלן: עניין גורבן). לפיכך, טוענת המערערת כי אין כל רלבנטיות לשאלה האם במסגרת ההסכם בין הצדדים הובטחה למערערת יתרת התמורה אם לאו, שכן המערערת זכאית ליתרת התמורה מכוח יחסי הנאמנות בין הצדדים. 12. כמו כן שבה המערערת וטוענת כי על פי ההסכם היא "נכנסה בנעליו של היימן" ורכשה את מלוא זכויותיו, ומשכך היא רכשה לא רק את השטחים שלא נמכרו על ידו בנכס אלא גם את זכויותיו האובליגטוריות. בנוסף לכך, טוענת המערערת כי במסגרת המשא ומתן המקדים הציע לה המשיב להשתתף במימון הנכס בתמורה לרכישת מלוא זכויותיו של היימן, לרבות זכויותיו האובליגטוריות. זאת ועוד, טוענת המערערת כי כינוס הנכסים חל גם על יתרת התמורה כפי שניתן ללמוד מעדותו של כונס הנכסים בבית המשפט. 13. יתר על כן, שבה המערערת וטוענת כי מכתבה של עו"ד זפט מהווה הודאת בעל דין של המשיב, לפיה הליכי הכינוס חלו גם לגבי יתרת התמורה, ומשרכשה המערערת את זכויותו של היימן במסגרת הליכי הכינוס הרי שרכשה גם את זכויותיו האובליגטוריות, לרבות את זכותו ליתרת התמורה. בהקשר זה טוענת המערערת כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לגבי משקלו של המכתב אינה קביעה עובדתית כי אם קביעה משפטית שאינה יכולה לעמוד. עוד טוענת המערערת כי אף אם אין במכתב זה משום הודאת בעל דין, הרי שמכתב זה ודומים לו משקפים נאמנה את עמדתו של המשיב בזמן אמת אודות היקף תחולת הליכי הכינוס כך שהם כללו גם את יתרת התמורה. תגובת המשיב 14. לטענת המשיב – באמצעות באת כוחו, עו"ד מרים זפט – ההסכם בין הצדדים חל רק לגבי טיב הנכס והזכויות בנכס שהוצעו למכירה על ידי כונס הנכסים. כונס הנכסים מכר רק את אותו שטח בנכס שלא הוחרג מהמשכנתא, דהיינו החלקים בנכס שלא נמכרו על ידי היימן, כפי שאף עולה מהוראות ההסכם. לפיכך, טוען המשיב כי יתרת התמורה מלכתחילה לא הייתה חלק מקופת הכינוס ומשכך המערערת ממילא לא יכולה הייתה לרכוש בה זכויות. בהמשך לכך, טוען המשיב כי מכיוון שהנאמנות נוצרה רק לגבי הנכסים שנמכרו על ידי כונס הנכסים, הרי שיתרת התמורה מעולם לא הייתה חלק מנכסי הנאמנות ולכן לא חלו לגביה האיסורים והחובות מכוח דיני הנאמנות. לטענת המשיב, מדובר בממצא עובדתי שנקבע לאחר שבית המשפט המחוזי נחשף למלוא הראיות וההסכמים, שמע עדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. לכן, טוען המשיב כי על פי ההלכה הנוהגת בעניין התערבות בממצאי עובדה ומהימנות, אין מקום כי בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור יתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ובכלל זה בממצאים שנקבעו בנוגע לעדותו של כונס הנכסים. 15. המשיב מוסיף וטוען כי לא הוצגו לפני בית המשפט המחוזי ראיות שיש בהן להוכיח כי הוא הבטיח למערערת את יתרת התמורה במסגרת המשא ומתן המקדים, וממילא לאור סעיף 35 להסכם אין נפקות למצגי הצדדים במהלך המשא ומתן אלא אם אלו עוגנו בהסכם, ואין זה המצב בנוגע למחלוקת נשוא הערעור. עוד טוען המשיב כי עדותו של פלצקי רק מחזקת את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, טוען המשיב כי לא הייתה מעולם הודאת בעל דין מצדו ומכתבה של עו"ד זפט היה מיועד עבור המשיבה 2 ולא עבור המערערת ומשכך צדק בית המשפט המחוזי משלא נתן לו משקל של ממש ודחה את תביעתה של המערערת. דיון והכרעה 16. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובסיכומי המערערת כמו גם בסיכומי המשיב על צרופותיהם, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובאסמכתאות אליהן הפנו הצדדים, סבור אני כי יש לדחות את הערעור וכך אציע לחבריי לעשות. אי התערבות בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית 17. אין חולק כי המערערת רכשה את חלקה בנכס במסגרת הליכי כינוס ולא במסגרת עסקה ישירה עם היימן, ולפיכך מקובלת עליי עמדת המשיב לפיה המערערת רכשה זכויות בחלקו של היימן בהתאם ובכפוף להיקף וטיב זכויותיו של היימן כפי שאלו הועמדו למכירה במסגרת הליכי הכינוס ותו לא. אף במבוא להסכם שנכרת בין המערערת לבין המשיב הצהירה המערערת כי ידוע לה שרכישת חלקו של היימן התבצעה במסגרת הליכי כינוס וכן הצהירה כי בדקה את מצב הזכויות בנכס, ומכאן נגזרת המסקנה כי המערערת ידעה ולכל הפחות היה עליה לדעת כי היקף הזכויות של היימן העומד למכירה כפוף למגבלות הליכי הכינוס. דהיינו, חזקה על המערערת כי ידעה שהזכויות שרכשה הן רק אותן זכויות שהועמדו מלכתחילה למכירה על ידי כונס הנכסים. עמדה זו, לפיה המערערת יכלה לרכוש מכונס הנכסים אך ורק את סך הזכויות שהועמדו על ידו למכירה, אף נגזרת מאחד מעקרונות היסוד בשיטתנו המשפטית לפיו אין אדם יכול להעביר לזולתו זכות שאין לו (nemo dat quod non habet או: nemo potest plus juris ad alieno transferre quam ipse habet ) [ראו למשל: פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"א 10112/03 פת נ' קטלן-אסן (לא פורסם, 4.10.2009), סעיפים 42-41; פסק דינו של כבוד השופט מ' חשין (כתוארו אז) בע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 268 (1999); פסק דינו של כבוד השופט ב' הלוי בע"א 239/65 רוט נ' עיזבון המנוח ברייער, פ"ד כ(3) 85, 91 (1966)]. 18. בהקשר זה קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי פוזיטיבי כי הליכי הכינוס לא כללו את יתרת התמורה. עסקינן בממצא עובדתי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי לאחר ששמע את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי ולאחר שנפרסה לפניו מלוא התשתית הראייתית. כידוע, הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים וכי כלל אי ההתערבות נכון אף ביתר שאת מקום בו ממצאי העובדה נקבעו על סמך התרשמות בלתי אמצעית מהעדים [ראו למשל: פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"א 458/06 עו"ד יובל שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (לא פורסם, 6.5.2009); החלטתה של הנשיאה ד' ביניש בע"א 1262/09 אברהם נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 9.6.2009), סעיף 6, שם קבעה הנשיאה כי התערבות כאמור תתאפשר רק לעיתים "נדירות"; פסק דינו של השופט א' גרוניס בע"א 4755/07 א.מ.י. תלפיות בע"מ נ' עיריית חיפה (לא פורסם, 6.7.2009)]. המערערת מצאה לנכון לתקוף את ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, בין היתר על בסיס התרשמות בלתי אמצעית מעדויותיהם של פלצקי וכונס הנכסים, שלפיהם לא הוכח כי הליכי הכינוס חלו על יתרת התמורה ולא הוכח כי במסגרת המשא ומתן המקדים לכריתת ההסכם המשיב הבטיח למערערת את יתרת התמורה וכי הצדדים לא קבעו במסגרת ההסכם שהמערערת תהיה זכאית ליתרת התמורה. כך, תוקפת המערערת את ממצא המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי בנוגע לעדותו של כונס הנכסים, אשר הוגדרה על ידי בית המשפט המחוזי "עדות מתחמקת". איני סבור כי יש להיעתר לטענות כגון דא, שכן לא התרשמתי שנפל פגם בקביעת ממצאי העובדה והמהימנות על ידי בית המשפט המחוזי באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. אכן, לכאורה יש קושי ליישב את הממצא העובדתי לפיו הליכי הכינוס לא כללו את יתרת התמורה בהינתן מכתבה של עו"ד זפט ולכך אשוב ואדרש בהמשך הדברים. המערערת אינה זכאית ליתרת התמורה מכוח הבטחה לכאורה שניתנה לה במסגרת המשא ומתן ו/או מכוח ההסכם 19. מקור זכות אחר שלאורו יתכן לכאורה כי המערערת זכאית ליתרת התמורה הוא מערך היחסים החוזיים בינה לבין המשיב, שכן גם אם המערערת לא רכשה זכות ביתרת התמורה מכונס הנכסים יתכן שהיא זכאית לה מכוח הסכמה בינה לבין המשיב. כך למשל, טענה המערערת כי במהלך המשא ומתן המקדים לחתימת ההסכם, הובטח לה על ידי המשיב כי היא תקבל את יתרת התמורה. בית המשפט המחוזי התמודד עם טענה זו וקבע ממצא עובדתי לפיו המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה הרובץ על כתפיה כתובעת, שכן הראיות שהונחו לפניו והעדים שנשמעו על ידו אינם תומכים בטענה זו ברמה של מאזן הסתברויות. המערערת שבה ומעלה טענה זו לפנינו תוך ניסיון לשוב ולהוכיח את גרסתה העובדתית. 20. ברם, בית משפט זה כבית משפט לערעורים אינו האכסניה המשפטית המתאימה להוכחת עניינים שבעובדה וכעקרון, אין מקום לאפשר לבעלי הדין "מקצה שיפורים" במקרים כגון דא. תפקידה של ערכאת הערעור הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית. מדובר במערכת בקרה הבוחנת את ההחלטה שנתנה הערכאה הדיונית, בגדרה נבחנות שאלות כגון האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין [ראו למשל: פסק דינה של השופטת ע' ארבל בע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ (לא פורסם, 11.9.2006), סעיף 24; פסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר (לא פורסם, 14.8.2008), סעיף 8 והאסמכתאות הנזכרות שם]. סבורני כי לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותנו בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערת לא הוכיחה את גרסתה העובדתית. משכך, עומדות בעינן קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לפיהן לא הוכח כי הליכי הכינוס חלו על יתרת התמורה ולא הוכח כי המשיב הבטיח למערערת במסגרת המשא ומתן המקדים ו/או במסגרת ההסכם כי היא תקבל את יתרת התמורה. 21. עוד יוער, כפי שגם הצביע על כך בית המשפט המחוזי, כי במסגרת סעיף 35 להסכם שללו הצדדים את תוקפם של מצגים קודמים וחיצוניים להסכם אלא אם אלו מצאו ביטוי בהוראות ההסכם גופו. משכך, גם אם הבטיח המשיב למערערת את אשר היא טוענת כי הבטיח לה, הרי שלהבטחה זו אין כל משמעות שכן הצדדים לא עיגנו ולא תיעדו אותה במסגרת ההסכם, כפי שאף העיד פלצקי בבית המשפט המחוזי. המערערת אינה יכולה לצפות מבית משפט זה לחתור תחת אושיות ההסכם ולהתעלם מהוראתו המפורשת של סעיף 35 להסכם, לפיה "כל הסדרים, מצגים ו/או הבנות שהיו קודם לחתימת הסכם זה, ככל שלא קיבלו ביטוי מפורש בחוזה זה, יהיו חסרי תוקף". 22. עוד טוענת המערערת במישור היחסים החוזיים, כפי שטענה גם לפני בית המשפט המחוזי, כי היא זכאית ליתרת התמורה אף מכוח הוראות ההסכם. משכך, יש לבחון את הצהרות הצדדים, התניות והתנאים במסגרת ההסכם בכדי לבדוק האם יש ממש בטענתה של המערערת. 23. במסגרת המבוא להסכם (להלן: המבוא), בעמוד הראשון להסכם (ראו "והואיל" רביעי), הוגדרו החלקים בנכס אותם הסכימו הצדדים לרכוש מכונס הנכסים, כך שהחלקים שכבר נמכרו בעבר על ידי היימן או המשיב אינם נכללים במסגרת העסקה, וזו לשון ההסכם: "והואיל: ועל הנכס בנוי בנין בן 6 קומות, מעל קומת מרתף, וכמפורט בתשריט המצורף להסכם זה ומסומן ג', המכונה בית אתגרים" (להלן-"הבניין"), אשר חלקים הימנו נמכרו לאחרים והכל כמפורט בנספח ד' להסכם זה, ובאופן שחלקו של כהן בנכס כיום הינו כמסומן בתשריט וצבוע בצבע ורוד, וחלקו של היימן בנכס הינו כמסומן בתשריט וצבוע צהוב..." (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). נספח ד' להסכם מפרט את החלקים בנכס שמכרו המשיב והיימן בעבר ובהם גם החלק בנכס שמכר היימן למשיבה 2. קרי, נספח זה מבהיר מהם אותם חלקים בנכס שנמכרו לאחרים ובשל כך אינם נכללים בעסקה. מאחר ונקבע בנספח ד' במפורש כי היימן מכבר בעבר למשיבה 2 ב"קומה טיפוסית ב'" שטח של "110 מ"ר ברוטו + 2 חניות מסק 30, 31", הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי שטח זה לא נכלל במסגרת העסקה וכי המערערת לא רכשה בו זכויות כלשהן. זאת ועוד, אם הצדדים להסכם התכוונו לרכוש מכונס הנכסים את מלוא הזכויות בנכס, לרבות זכויות בחלקים שכבר נמכרו בעבר, מה טעם היה לעשות שימוש במונח "באופן שחלקו של ... כיום הינו..."? חידוד לשוני זה נועד להבהיר כי הצדדים לא התכוונו לרכוש את הנכס לפי מצב הזכויות בו עובר למכירת חלקים ממנו, אלא התכוונו לרכוש זכויות בנכס רק בחלקים שטרם נמכרו. יתר על כן, במסגרת המבוא, בעמוד השני להסכם (ראו "והואיל" 13) אף צויין מפורשות כי תפקידו של המשיב לרכוש עבור המערערת כנאמן את חלקו של היימן בנכס למעט החלקים שנמכרו בעבר: "והואיל: והחברה [המערערת – י.ד.] בדקה את הנכס ואת זכויות כהן [המשיב – י.ד.] והיימן בנכס, על פי הצהרות כהן, ובהתאם לכך, יש לחברה עניין כי כהן יממש את זכות הפדיון, שנמסרה לו כמפורט לעיל, ביחס לחלקו בנכס, תמורת סך של 6.8 מליון ש"ח וכן גם ירכוש עבורה בנאמנות, את חלקו של היימן בנכס, כמפורט בנספח ד' להסכם, תמורת סך של 6.8 מליון ש"ח בלוויית מע"מ, בתנאים הנקובים להלן בהסכם זה" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). זאת ועוד, במסגרת סעיף 9 להסכם נקבע כי כונס הנכסים מתחייב להעביר לצדדים את הנכס כשהוא נקי מכל חבות ו/או שעבוד למעט אותם חלקים בנכס שנמכרו בעבר: "עוד מוסכם כי כלל תשלומי הפדיון והרכישה יועברו לידי כונס הנכסים בתשלום אחד וזאת כנגד חתימת חוזה על פיו מתחייב הכונס להסיר את המשכנתא מחלקו של כהן ולמכור לכהן את חלקו של היימן כשכלל הנכס – למעט חלקיו שנמכרו וכמפורט בנספח ד' לעיל – נקי מכל חוב ו/או חבות ו/או שעבדו ו/או עיקול, כמכר על פי צו רשות" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). הטעם לכך פשוט הוא: ממילא הכונס לא יכול להסיר את המשכנתא מעל החלקים בנכס שהוחרגו מהמשכנתא ושעליהם לא חלים הליכי הכינוס, ובכך יש כדי לחזק את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי החלק בנכס שנמכר למשיבה 2 לא נכלל בהליכי הכינוס והמערערת לא ביקשה לרכוש בו זכויות כלשהן. יתר על כן, לצורך מימון העסקה הסכימו הצדדים ליטול הלוואה מבנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים) ולמשכן כבטוחה את הנכס, למעט החלקים ממנו שנמכרו בעבר, וכלשון הצדדים במסגרת המבוא, בעמוד השני להסכם (ראו "והואיל" 15): "והואיל: ... ולקבל לצורך כך [לצורך העסקה – י.ד.] מבנק הפועלים, הלוואה בסך של 10 מליון ₪, אשר תובטח בשעבוד מלוא הנכס, בניכוי השטחים שנמכרו כמפורט בנספח ד'" (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). החרגת אותם השטחים בנכס שנמכרו בעבר על ידי היימן מתוך הבטוחה שניתנה לבנק הפועלים, מלמדת כי המערערת לא התכוונה לרכוש כל זכויות שהן באותם חלקים בנכס שכבר נמכרו בעבר. אם השטחים הנ"ל היו כלולים בעסקה הרי שסביר להניח, בהתחשב בסכום הגבוה שהועמד על ידי בנק הפועלים לטובת מימון העסקה, כי ככל שיכול היה בנק הפועלים לדרוש שגם יתרת התמורה תיכלל בגדרי הבטוחה היה עושה כן. ואולם, ככל הנראה בנק הפועלים לא יכול היה לדרוש זאת היות שההלוואה שהעמיד לצורך יישום העסקה לא נועדה לממן רכישת זכויות ביתרת התמורה. מקריאת ההצהרות ותניות ההסכם עולה התמונה לפיה המערערת לא רכשה זכויות כלשהן בשטח שנמכר למשיבה 2. משכך, יש לקבוע כי המערערת לא רכשה את הזכויות האובליגטוריות שעמדו להיימן כלפי המשיבה 2 ולכן אין היא זכאית ליתרת התמורה. 24. סבור אני כי מקום בו לשון החוזה ברורה, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו [ראו למשל: גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)" ספר מישאל חשין 645, 665 (עורכים אהרון ברק, יצחק זמיר, יגאל מרזל, 2009)]. ברוח זו הדגישה השופטת מ' נאור בע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (לא פורסם, 10.9.2009) כי על אף שיש מקום לגמישות בתהליך פרשנותו של חוזה, הרי שהגמישות צריכה להימצא בגבולות החוזה ולא מחוצה להם. עוד הטעימה השופטת נאור כי גבולות החוזה מוכתבים על ידי הצדדים לחוזה בשלב עריכת החוזה ולא על ידי בית המשפט בשלב פרשנותו (שם, סעיף 42). בע"א 2568/98 פטר נ' חממי, פ"ד נז(4) 796, 800 (2003) הדגיש בית משפט זה כי "בבואנו לעמוד על פירושו הנכון של החוזה פונים אנו ללשון החוזה ולתכליתו, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית". כך, בע"א 8918/06 קמחי נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 14.1.2009) הטעים השופט א' רובינשטיין כי: "... לשון החוזה ברורה, ואין אפשרות להוסיף עליה, אף בגדרי פרשנות תכליתית... מכיוון שהפרשנות המוצעת על ידי המערערים נעדרת אחיזה בטקסט, ו"גבול הפרשנות במשפט הוא גבול הטקסט"..." (שם, סעיף יד). מעבר לכך, בע"א 3196/01 גלמן פינץ בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נח(2) 682, 689 (2004) קבעה השופטת חיות ש"הלכה פסוקה היא כי כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על כוונת הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה, שכן חזקה על הלשון הברורה והמפורשת שהיא משקפת את רצונם". זאת ועוד, בע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (לא פורסם, 21.12.2008) ציינה השופטת חיות כי "עלינו להישמר ככל הניתן מלקרוא לתוך החוזה תניות חדשות תוך כדי התהליך הפרשני שמא נימצא כותבים עבור הצדדים חוזה חדש שהם מעולם לא כרתו ושאליו מעולם לא התכוונו" (שם, סעיף 2). דבריה אלו של השופטת חיות נאמרו בהסתמך על דבריו של המשנה לנשיאה א' רבלין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל, (לא פורסם, 11.5.2006), לפיהם: "... על בתי המשפט להימנע מליצור "'תחושה' או 'אווירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות"... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי" (שם, סעיף 12). 25. סבור אני כי אל לו לבית המשפט להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה ואפילו משוכנע הוא שכך מחייב השכל הישר וההיגיון הצרוף [ראו למשל: פסק דינו של השופט מ' עציוני בע"א 224/76 חברת נופש ערד בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, פ"ד לא(1) 449, 454-453 (1976)]. ברוח זו נקבע כי "על בית המשפט להימנע מלהפוך מגורם שתפקידו להכריע בסכסוכים, לגורם המעורב בבניית העיסקאות" [ראו: פסק דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 3102/95 כהן נ' כהן, פ"ד מט(5) 739, 745 (1996)]. 26. מן הכלל אל הפרט. היות שאין הוראה מפורשת בהסכם שבנדון לפיה המערערת זכאית ליתרת התמורה והיות שלשון ההסכם מפורשת וברורה, הרי שסבור אני כי אין מקום לפנות לנסיבות חיצוניות על מנת ללמוד על כוונה לכאורית של הצדדים, ואף ביתר שאת נוכח העובדה שבנסיבות העניין הצדדים עצמם שללו מפורשות במסגרת סעיף 35 להסכם את האפשרות להיזקק למצגים חיצוניים שלא עוגנו בהסכם גופו. משום כך סבור אני כי בנסיבות העניין אין לייחס משקל ממשי למכתבה של עו"ד זפט, שכן מכתב זה הינו בגדר מצג חיצוני להסכם (אם בכלל ניתן לראות בו מצג, כיוון שהמכתב נשלח לבא כוח המשיבה 2 ולא לבא כוח המערערת). מעבר לכך, המכתב נשלח רק לאחר חתימת ההסכם ולכן כלל לא היה אמור לשמש כמצג בין הצדדים במסגרת המשא ומתן ביניהם. מטעמים אלו סבור אני כי המכתב אינו יכול להוות מקור פרשני לכוונת הצדדים בהסכם. 27. בשולי הדברים יוער כי גם אם נפנה לנסיבות החיצוניות להסכם, הרי שאלה רק מחזקות את עמדת המשיב. כך, במכתבו של עו"ד צחי אסרף מיום 1.8.2004, שפעל מטעם המערערת, (נספח ו' לכרך האסמכתאות מטעם המערערת), דיווח עו"ד אסרף למשרדי מיסוי מקרקעין על "רכישה בנאמנות". במסגרת המכתב הדגיש עו"ד אסרף כי חלקו של היימן שנרכש בהליכי הכינוס לא כלל את השטחים שמכר בעבר, וכלשונו: "חלקו של נתן היימן הינו מחצית הבניין, בהתאם להסכם שיתוף בינו ובין ירון כהן, ובהפחתת שטחים שהיימן מכר..." (ההדגשות אינן במקור – י.ד.) [שם, סעיף 2(א)]. בנוסף לכך, ביום 5.3.2004 פרסם כונס הנכסים בעיתונות היומית בעברית "הזמנה להציע הצעות" לרכישת הזכויות בנכס [נספח ב'-(ז') לתיק המוצגים של המשיב]. במסגרת פרסום זה תואר באופן מפורש היקף הזכויות הנמכרות בנכס במסגרת הליכי הכינוס באופן שלא יכול להותיר ספק כי רק חלק מהנכס הוצע למכירה: "הזכויות הנמכרות כוללות את זכויות הבעלות בקומת המרתף (בשלמות), בקומת הקרקע המסחרית (בשלמות), בקומה א' (חלק) בקומה ב' (חלק) ובקומות ג'-ה' (בשלמות) ובגג (בשלמות)..." (ההדגשות אינן במקור – י.ד.). יצויין כי קיימת התאמה בין אותם שטחים בנכס שלגביהם הודגש במסגרת הפרסום מטעם כונס הנכסים כי רק חלק מהם עומד למכירה בהליכי הכינוס, לבין רשימת החלקים בנכס שכבר נמכרו בעבר לפי נספח ד' להסכם. משהצדדים התקשרו בהסכם על מנת לרכוש את הנכס במסגרת הליכי הכינוס, הרי שיש בתיאור הזכויות על ידי כונס הנכסים עצמו כדי ללמד על כוונת הצדדים. מלבד ראיות אלה קיימות נסיבות חיצוניות נוספות להסכם שאף הן תומכות בקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המערערת לא רכשה זכות לקבלת יתרת התמורה, אולם די באמור לעיל על מנת לקבוע כי הנסיבות החיצוניות להסכם רק מחזקות את עמדתו של המשיב ותומכות בממצאיו של בית המשפט המחוזי באשר להיקף הזכויות שהועמדו למכירה על ידי כונס הנכסים ובאשר לכוונת הצדדים. למערערת לא עומדת עילת תביעה מכוח דיני הנאמנות 28. טענה נוספת שהעלתה המערערת היא כי גם אם אין היא זכאית ליתרת התמורה מכוח היחסים החוזיים עם המשיב, הרי שהיא זכאית לה מכוח דיני הנאמנות. סבור אני כי טענה זו בטעות יסודה. סעיף 2 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: חוק הנאמנות) קובע כי "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש". במקרה דנן מדובר בנאמנות מכוח חוזה, הוא ההסכם שנכרת בין הצדדים. לכן, על מנת ללמוד אודות היקף הנאמנות במקרה דנן יש לפנות להסכם שנכרת בין הצדדים. מעבר לכך, סעיף 11 לחוק הנאמנות קובע כי "הוראות סעיפים 3(א) ו-(ג), 6, 7, 8, 9(א), 10(א), (ג) ו-(ד) ו-(13) יחולו בכפוף לתנאי הנאמנות", וגם בשל כך יש לפנות להסכם בין הצדדים ולבחון את הוראותיו שכן הן אלה שמכתיבות את תנאי הנאמנות. 29. מעיון במבוא, במסגרת העמוד השני להסכם (ראו "והואיל" 13), עולה התמונה הבאה: "והואיל: ... כהן יממש את זכות הפדיון, שנמסרה לו כמפורט לעיל, ביחס לחלקו בנכס, תמורת סך של 6.8 מליון ₪ וכן גם ירכוש עבורה בנאמנות, את חלקו של היימן בנכס כמפורט בנספח ד' להסכם..." (ההדגשות אינן במקור – י.ד.]. כלומר בין הצדדים הוסכם במפורש כי הנאמנות אינה חלה על כל הנכס אלא רק על חלקו של היימן בנכס. לכן, משנקבע כממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי כי "חלקו של היימן" בנכס על פי ההסכם אינו כולל את החלקים שנמכרו על ידו בעבר וכי הליכי הכינוס לא חלו על אותו חלק בנכס שנמכר למשיבה 2, לא ניתן עוד לומר כי חלק זה בנכס או הזכויות האובליגטוריות הנובעות ממנו היו מלכתחילה חלק מנכסי הנאמנות. זאת ועוד, במכתבו של עו"ד אסרף לרשויות מיסוי מקרקעין, הנזכר בסעיף 27 לעיל, הוצהר באופן רשמי כי הנאמנות אינה חלה על השטחים שהיימן מכר בעבר. הצהרה זו היא הצהרה של עו"ד שפעל מטעם המערערת ובשמה והיה בקיא בפרטי העסקה. לפיכך, יש לקבוע כי דיני הנאמנות כלל אינם חלים על יתרת התמורה ולמערערת אין כל עילה מכוח דיני הנאמנות לקבלת כספים אלו. 30. הסתמכותה של המערערת על פסק דינו של השופט א' לוי בעניין גורבן אינה מן העניין ופסק דין זה אינו יכול להועיל לה. בעניין גורבן הדגיש השופט לוי כי תוכן הנאמנות והיקפה כפופים בראש ובראשונה לתנאי הנאמנות, אותם יש ללמוד ככל שמדובר בנאמנות מכוח הסכם מהמערך החוזי שבין הצדדים, וכלשונו: "חרף האמור עד כה, ועל אף רצונו של המחוקק להעניק הגנה לנהנה, יש לחזור ולהזכיר כי נאמנות נוצרת גם על פי חוזה, ועל כן סבר המחוקק כי יש לאפשר במסגרתה מרחב ביטוי לעקרון חופש ההתקשרות של הצדדים. לפיכך, הוא קבע כי נהנה יהיה רשאי לפטור נאמן ממקצת מחובותיו, וכזה הוא סעיף 11 לחוק הנאמנות, המפרט רשימה של סעיפים, וביניהם סעיף 13(א) הנ"ל, אשר תחולתם תהיה בכפוף לתנאי הנאמנות...." (עניין גורבן, סעיף 9). יוצא איפוא כי לפי הלכת גורבן הרובד ההסכמי בין הצדדים הוא שמכתיב את היקף הנכסים עליהם חלה הנאמנות מלכתחילה. משהסכימו הצדדים, במפורש, במסגרת ההסכם ביניהם, שאותו חלק בנכס שנמכר למשיבה 2 אינו כלול ב"חלקו של היימן", לא ניתן להסתמך עוד על דיני הנאמנות ולטעון כי אלו מקנים למערערת את הזכות לקבלת יתרת התמורה. מכתבה של עו"ד זפט אינו מהווה הודאת בעל דין ואין להתערב במשקל שבית המשפט המחוזי ייחס לו 31. כידוע, יש להבחין בין "הודיה פורמאלית" לבין הודאת בעל דין שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט (להלן: הודאת חוץ). בעוד שהודיה פורמאלית אינה ראיה כלל אלא היא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת ופוטרת מן הצורך להוכיחה, הרי שהודאת חוץ הינה ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות (ראו למשל: ע"א 7003/99 מרינה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(1) 517, 525 (2001); ע"א 9605/03 ד"ר יגלום נ' שר הבריאות, פ"ד נט(5) 278, 284 (2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 182 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)]. כמו כן, לא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו בעניין השנוי במחלוקת במשפט היא בבחינת הודאה שבעל הדין נתפס עליה. המבחן הוא שרק הודאה "פורמאלית" הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך, מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מלהביא ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודיה (ראו: גורן, בעמוד 183). 32. אכן, הלכה היא כי הודאת חוץ של בעל דין שלא לטובתו קבילה כראיה במשפט, אולם בית המשפט רשאי שלא לייחס לה משקל אם סבר כי יש להעדיף ראיות מהימנות אחרות [ראו למשל: פסק דינו של כבוד השופט ב' הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' אברהם, פ"ד יח(1) 563, 573-572 (1964); פסק דינו של כבוד השופט א' מצא בע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, 164-163 (1993); פסק דינה של השופטת מ' נאור בע"א 8251/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' אייש (לא פורסם, 6.9.2006), סעיפים 20-16]. כך, נקבע כי בידי בעל דין להוכיח את גירסתו הנטענת גם באמצעות עדים וראיות שאינם עולים בקנה אחד עם ההודאה שמסר הוא עצמו וכן כי אם שוכנע בית המשפט באמיתותן של הראיות האחרות שהובאו במשפט, בידו להעדיפן על פני הודאתו של בעל הדין עצמו ולפסוק את הדין על פיהן [ראו: ע"א 627/88 ימיני נ' שאבי, פ"ד מז(4) 155, 160 (1993)]. 33. משכך, סבור אני כי מכתבה של עו"ד זפט אינו מהווה הודאה "פורמאלית" אלא לכל היותר הוא ראיה קבילה במשפט בהיותו "הודאה כנגד אינטרס" שאין המשיב כבול אליה ואף בית המשפט המחוזי רשאי היה שלא לייחס לה משקל ממשי אם השתכנע כי קיימות ראיות מהימנות אחרות שסותרות אותה. בהתאם לראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי, סבור אני כי לא נפלה שגגה תחת ידו משבחר שלא לייחס משקל ממשי למכתבה של עו"ד זפט. כאמור, מכתב זה מהווה ראיה חיצונית להסכם, ואם מקבלים ראיה זו הרי שאין מניעה לקבל כראיה גם את מכתבו של עו"ד אסרף מטעם המערערת (ראו סעיף 27 לעיל), שלפיו הצהיר לרשויות המס בשם המערערת כי במסגרת העסקה לא נרכשו זכויות בחלקים שנמכרו על ידי היימן בעבר. כמו כן, רשאי היה בית המשפט המחוזי להעדיף את עדותו של עו"ד שורר מטעם המשיבה 2, במסגרתה העיד כי הליכי הכינוס לא כללו את החלק בנכס שנמכר למשיבה 2 שכן חלק זה בנכס הוחרג מהמשכנתא לטובת הבנק. כלומר, אל מול מכתבה של עו"ד זפט היו די והותר ראיות מהימנות אשר איפשרו לבית המשפט המחוזי להגיע למסקנה שאליה הגיע, ולכן אין כל עילה להתערב בקביעתו זו של בית המשפט המחוזי. 34. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. בנסיבות העניין תשא המערערת בהוצאותיו של המשיב בסך של 20,000 ₪. 35. לאחר שקראתי את הערות חבריי מצאתי לנכון להוסיף על חוות דעתי כדלקמן: 35.1. למקרא חוות הדעת של חבריי נדמה כי אין מחלוקת בין חברי המותב באשר לתוצאה הראויה בנסיבות המקרה. דווקא משום כך ספק בעיני אם הייתה הצדקה לקיים דיון עקרוני בסוגיית פרשנות החוזה, הנמצאת בשולי הדברים בנסיבות העניין, זאת גם אם חבריי חולקים על גישתי. יחד עם זאת, נוכח הערות חבריי מצאתי לנכון להוסיף לחוות דעתי דברים אלו. 35.2. גישתי בנושא פרשנות החוזה כפי שהובאה לעיל וכפי שפורטה במסגרת פסקי דין אחרים ברורה ובהירה ואיני מוצא מקום להרחיב אודותיה או לסטות ממנה, גם לא לאחר שעיינתי בחוות הדעת החולקות של חבריי. אכן, גישתי בסוגיית פרשנות החוזה שונה מגישת חבריי. בתמצית יאמר כי לגישתי מאחר ובית המשפט אינו מכונן חוזים אלא מפרש את האמור בהם, כל עוד לשון החוזה בהירה וברורה הרי שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו. אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו אינה ברורה ואינה חד משמעית. מוכן אני להניח כי במקרים אלו עשוי לעלות צורך בפרשנות לשון החוזה לרבות באמצעות פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה, ברם רק לאחר שמוצו יתר כללי הפרשנות החוזיים שהותוו בדין, ובראש ובראשונה הפניה ללשון החוזה כפי שזו מוצאת את ביטוייה בחוזה אותו ניסחו הצדדים. 35.3. חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין, דן בין היתר באפשרות כי דבריי בעניין פרשנות חוזה קשורים ל"מיתולוגיה של אפרופים". המשנה לנשיאה מוסיף ומדגיש כי ממילא אותה "מיתולוגיה" של הלכת אפרופים אינה רלבנטית נוכח סיוגה בפסיקתו של בית משפט זה באמצעות "תמרורי אזהרה" שהוצבו בעניין מגדלי ירקות, בו כתב המשנה לנשיאה את דעת הרוב. 35.4. אין בידי להסכים לעמדתו של חברי, המשנה לנשיאה, לפיה עסקינן אך ורק ב"מיתולוגיה" או ב"רוח של אפרופים". פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו אף שאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתן של הערכאות דלמטה והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו מפרשים בתי המשפט חוזים. הפניה לנסיבות חיצוניות לחוזה בהסתמך על הלכות אפרופים ומגדלי ירקות, כדבר שבשגרה ואף כשאין בכך כל צורך, יוצרת לטעמי מציאות שעלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים: אוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים, עקרון חופש החוזים ועקרון היציבות והוודאות המשפטית. 35.5. אכן, בעניין מגדלי ירקות הוצבו "תמרורי אזהרה" שנועדו לסייג את ה"מיתולוגיה של אפרופים". כך למשל ציין השופט א' גרוניס בעניין מגדלי ירקות: "מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים צופנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית. כפי שמציין המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין, הבעיה איננה בהלכת אפרופים עצמה, אלא באווירה שיצרה. האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שִכְתוּב החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקרית שמונה ועד זה שבאילת" (וראו גם את דבריה של השופטת מ' נאור, בסעיף 1 לפסק דינה, שצוטטו על ידי חברי, המשנה לנשיאה). ואולם, עיון בפסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה לאחר שניתן פסק הדין בעניין מגדלי ירקות מגלים כי, כפי הנראה, לא היה די באותם "תמרורי אזהרה" שהוצבו בעניין מגדלי ירקות, ודי להפנות לחלק מפסקי הדין הנזכרים בפסקה 24 לחוות דעתי כדי ללמוד על היזקקותו של בית משפט זה לשוב ולהציב "תמרורי אזהרה" באשר לאופן פרשנות חוזה ולנסיבות בהן יש לפנות לנסיבות חיצוניות ולבחינה אובייקטיבית של כוונתם המשותפת של הצדדים. לא למותר להוסיף, כי מדי יום ביומו ניתן לפגוש בעורכי הדין הבאים בין כותלי בתי המשפט, נאחזים בהלכות שנקבעו בעניין אפרופים ובעניין מגדלי ירקות ומבקשים באמצעותן, לפרש את החוזה פרשנות תכליתית לאור נסיבות חיצוניות לחוזה וזאת גם במקרים בהם לשון החוזה ברורה לחלוטין ואומד דעת הצדדים, פשוטו כמשמעו, עולה מקריאת החוזה. 35.6. נדמה, כי הצורך בהצבת "תמרורי אזהרה" בכדי לשמור על אותם עקרונות יסוד של דיני החוזים שהזכרתי לעיל, אינו מתעורר רק במסגרת דיונים בפני בית משפט זה. הקושי שמעוררת גישת הפרשנות התכליתית לחוזה וחוסר הודאות שהביאה עמה פסיקתו של בית משפט זה בעניין אפרופים, שלא מצאה לטעמי את פתרונה באותם "תמרורי אזהרה" שהוצבו בעניין מגדלי ירקות, התעורר אף בפסיקת הערכאות דלמטה [ראו, לשם הדוגמא: פסק דינו של כבוד השופט א' דרורי (מחוזי י-ם) בע"א 2001/08 דהן נ' כתר הוצאה לאור בע"מ (לא פורסם, 1.9.2008), בסעיפים 85-83; פסק דינה של כבוד השופטת א' דודקביץ בת.א (מחוזי מרכז) 5625-08-07 אביעד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.1.2009), בסעיף 4(ג)]. 35.7. הקושי בגישת הפרשנות התכליתית לחוזה, כפי שזו באה לידי ביטוי בעניין אפרופים, לא קיבל לטעמי מענה ראוי בעניין מגדלי ירקות. אדרבא, העיקרון הבסיסי שנקבע בעניין אפרופים בסוגיית פרשנות החוזה לאור נסיבות החיצוניות לו, על אף אותם "תמרורי האזהרה", קיבל משנה תוקף בעניין מגדלי ירקות. כפי שהדגיש חברי, המשנה לנשיאה בחוות דעתו, לשון החוזה רק תוחמת את מגוון האפשרויות הפרשניות האפשריות של החוזה לאור הנסיבות החיצוניות לו, וזו לטעמי עמדה שאינה נקייה מקשיים שכן אין היא נותנת את המשקל הראוי ללשון שבאמצעותה בחרו הצדדים לעגן את ההסכמות ביניהם בצורה ברורה ומפורשת, והיא עלולה לסכן את עקרונות חופש החוזים ואוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים, שהם מאושיות היסוד של דיני החוזים. 35.8. בהקשר זה יפים דבריה של המלומדת גבריאלה שלו במאמרה "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)" הנזכר לעיל בפסקה 24 לחוות דעתי, במסגרתו הציגה את עמדתו של כבוד המשנה לנשיא מ' חשין בסוגיית פרשנות החוזה: "בדבריו היפים והחשובים מבקש השופט חשין להחזיר את בית המשפט אל תפקידו המסורתי כפרשן החוזה, ולהרחיקו מתפקיד שנטל על עצמו כתוצאה מהלכת אפרופים, הוא התפקיד של 'צד לחוזה ממש'. הוא מתקומם נגד האווירה שיצרה הלכת אפרופים, האווירה של 'כוח ויכולת הניתנים לבית המשפט להרוס אל ביתם הפרטי של בעלי חוזה'. הוא מבקש 'לשוב ולרומם את מעמדה של הלשון לעת פירושם של חוזים, להשיב לה את בכירותה על פני ראיות אחרות'. בדרך זו, הוא מאמין, 'יוכל בית המשפט להגיע לפתרון צודק תוך שהוא שומר על הביטחון והודאות. כך גם תישמר יעילות ההליך המשפטי'" (שם, בעמוד 658). במקום אחר הבהיר כבוד המשנה לנשיא מ' חשין את עמדתו באשר לפסק הדין בעניין מגדלי ירקות כדלקמן: "לא הסכמתי ואיני מסכים לפסק הרוב בפרשת ארגון מגדלי הירקות. גם פה עולה העניין, שעליו דיברתי קודם לכן, באשר למי שיאמר את המילה האחרונה. בהקשר החוזי איני מסכים שבית המשפט ייצור מחדש חוזה שונה ממה שהצדדים לו הסכימו ביניהם. חוזה מדבר בעד עצמו, ואין בית המשפט צריך להיות צד לו. לחוזה יש צדדים, והם אחראים לתוכנו ולאופן ניסוחו. אותי מעניין העיקרון, ולכן אני מזהה בהלכת אפרופים רוח לא טובה אשר לאט לאט הורסת עקרונות יסוד בסיסיים. הדבר אינו נכון, ולא זאת בלבד אלא שהוא יוצר בלבול בבתי המשפט ובקרב עורכי הדין. הבכייה של עורכי הדין יותר גדולה מהמעשה, והטענה כי הדבר פוגע בערך הוודאות היא נכונה אך בה בעת מוגזמת. הבעיה האמיתית שאני מזהה, כאמור, היא שאלת מעמדו של בית המשפט ומציאת הגבולות המתאימים למידת התערבותו" [ט' כהנא וא' פרנקל "ריאיון עם המשנה לנשיא" דין ודברים ג 221 (2007)]. אני מוצא טעם רב בגישתו של כבוד המשנה לנשיא מ' חשין שאינה עולה בקנה אחד עם דעת הרוב בעניין מגדלי ירקות. 35.9. לבסוף, אבקש לייחד מספר מילים להערתו של חברי, המשנה לנשיאה, לפיה "גם סטייה שאין בה הכרח מהלכה מושרשת עשויה לפגוע בוודאות וביציבות המשפטית". איני מקל ראש בחשיבותה של יציבות ההלכה. אכן, עלינו להיזהר ממצב בו "יהפוך מוסד שיפוטי זה מ'בית-משפט' ל'בית שופטים', אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו" [ראו: דברי כבוד השופט מ' זילברג בד"נ 23/60 בלן נ' המוציאים- לפועל של צוואת ר. ליטוינסקי, פ"ד טו 71, 76 (1961)]. ואולם, כפי שמציין פרופ' א' ברק: "אין להבטיח יציבות, ודאות, עקביות והמשכיות, בלא להבטיח שינוי. עמידה על הקיים אינה מבטיחה יציבות" [ראו: אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי 403 (1987)]. 35.10. סבור אני כי הדברים שהובאו בפסקאות 25-24 לפסק דיני ואשר עליהם ביקשו חבריי להעיר, כל אחד בדרכו, נועדו דווקא לעודד ולקדם את היציבות החיונית כל כך בתחום דיני החוזים, יציבות שלדעתי אין די באותם "תמרורי אזהרה" שהוצבו בעניין מגדלי ירקות, כדי להבטיחה. ואולם, כאמור, אין במחלוקת העקרונית שנפלה ביני לבין חבריי בשאלת דרך פרשנות החוזה כדי לשנות מתוצאתו של פסק הדין במקרה דנן, לה הסכימו חבריי. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: מסכים אני עם דעתו של חברי השופט י' דנציגר, לפיה דין הערעור להידחות. עם זאת, איני רואה מקום לשוב ולהידרש בענייננו לשאלה העקרונית בדבר דרך פרשנותו הראויה של חוזה. כפי שציינתי בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.2006): "ברי, אפוא, כי השיקול העיקרי שצריך לעמוד ביסוד פעולתם של דיני החוזים הוא קידום האוטונומיה של הצדדים המתקשרים בחוזה. כדי להתחקות אחר כוונתם ולקדם את תועלתם, על בית המשפט להתחשב בכל מקור רלוואנטי, לא רק בלשון שנקטו הצדדים, אלא גם באילו נסיבות נערך החוזה. [...] יחד אם זאת, כפי שציינו חבריי, ראוי בעיני להדגיש, כי מאחר ובידי הפרשן, הם בתי המשפט, כלי פרשני ניכר, שבאמצעותו עליו להגיע להבנת אומד דעת הצדדים לחוזה, יש לנהוג בחיפוש אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בזהירות מרבית ומתוך ניסיון לרדת לסוף דעתם. לשם כך, על הפרשן לבדוק בציציות את לשון החוזה ונסיבותיו החיצוניות באופן רציף ולנהוג במקצועיות ובזהירות בהתבסס על מכלול הממצאים". בענייננו, תמים דעים אני עם חברי השופט דנציגר, כי לשון החוזה היא המלמדת על אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, וכי אף אם נפנה למקורות החיצוניים לחוזה הרי שאלו יובילונו, באם נבחנם בזהירות הראויה, למסקנה לפיה הצדדים לא התכוונו לכך שיועברו למערערת הזכויות החוזיות שעמדו להיימן כלפי המשיבה 2, ככל שאלו חורגות מזכויותיו אשר הועמדו למכירה במסגרת כינוס הנכסים. בדומה אף לא מצאתי ממש בטעמי המערערת האחרים לפיהם על יתרת התמורה להתקבל לידיה. אשר על כן, אף דעתי הינה כי דין הערעור להידחות, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב. בשולי הדברים אוסיף כי עיינתי בדברים אותם הוסיפו חבריי בסוגיית פרשנותו של חוזה, ובשאלה המקדמית האם יש מקום כלל לשאלה זו בפסק דיננו. כפי שציינתי לעיל, איני רואה צורך בענייננו לשוב ולדון בשאלה הדוקטרינרית אודות אופן פרשנותו של חוזה. אמנם עניין לנו בסוגיה משפטית מן המעלה הראשונה, אולם אין להתעלם מכך שסוגיה חשובה זו נדונה לאורכה, לרוחבה ולעומקה בפני הרכבים נרחבים של בית משפט זה, לא פעם אלא פעמיים, וניתנה בה תשובה חד משמעית. אמנם, לא פעם ימצא עצמו השופט כלוא במתח שבין "אמת" ובין "יציב", דהיינו בין ראייתו את הדין ובין ההלכה הנוהגת בקרב חבריו לכס המשפט. עמד על כן השופט (כתוארו אז) מ' חשין, בעניין אחר אמנם, במילותיו הציוריות: "שופט, כל שופט לעצמו, הוא פרש בודד בערבות החוק והמשפט. אכן, לעולם יהא לבו של שופט פתוח לשמוע את דעת הזולת, להאזין לקולות מקרוב ומרחוק, ואולם העובדה שזולתו סובר כך ולא אחרת, באשר היא, אסור לה שתשפיע על שיקול-דעתו, ויהא אותו זולת מורם ונישא ככל שיהיה (הכול, בכפוף להוראות דין מפורשות כהוראת התקדים המחייב)..." (בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, פ"ד מט(1) 573, 593 (1995) [ההדגשה הינה שלי, ס' ג'']; וראו ע"פ 6251/94 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 108 (1995)) בשיטתנו המשפטית, אל מול עצמאותו של השופט הבודד, שנאמר "בעניני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין" (סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה), עומדת דרישת התייחסותו להלכה הנוהגת, אף אם אין היא מחייבת או מנחה אותו מפורשות (ראו סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה), למען ידבר הדין מפיו של בית המשפט בקול אחיד, והדברים ידועים. נדמה על כן, שלכל הפחות, ובהשאלה מתורת "שני השלבים" אותה החליפה "הלכת אפרופים", בטרם תתבקש פתיחתה המחודשת של סוגיה אשר הוכרעה ונקבעה בה הלכה, ובפרט שעה שמדובר בסוגיה אשר הוכרעה בדרך בה הוכרעה הסוגיה שבפנינו, תישאל השאלה האמנם נסיבות המקרה מחייבות דיון מחודש בסוגיה זו, או שמא ממילא בסופו של יום יובילו כל הדרכים לאותה התוצאה. בענייננו שלנו, הן הלכת אפרופים והן גישתו של חברי השופט דנציגר מובילות למסקנה אחת ויחידה אודות אומד דעתם של הצדדים. לפיכך, לדידי, דרך המלך בה נכון היה לילך הינה הותרתה של ההלכה הפסוקה יציבה על כנה, ללא "טלטולה" שלא לצורך, תוך הותרת העיון המחודש בה למועד בו יידרש הלכה למעשה. עניין לנו בהכרעת הדין ולא בדיון האקדמי בסוגיות משפטיות, ומסיבה זו אף איני רואה מקום להאריך בדברים. סוף דבר, מצטרף אני כאמור לדעת חבריי לפיה דין הערעור להידחות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. דין הערעור להידחות. כפי שציין חברי השופט י' דנציגר, אין זה המקרה שבו תתערב ערכאת הערעור בעניינים שבעובדה, לאמור: בכל הנוגע לתחולת הליכי הכינוס על יתרת התמורה, וכן בכל הנוגע להוראות ההסכם שבין הצדדים. בכך חשבתי לסיים – אלא שחברי השופט דנציגר שב ופורס בפסק-דינו את עמדתו באשר לפרשנותם של חוזים, וחברי השופט ס' ג'ובראן, בזהירות הראויה, שב ומפנה להלכה שנתקבלה, בהרכב של תשעה שופטים, בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.5.2006). יצוין כי חברי השופט דנציגר הביע את עמדתו בסוגיה זו גם בפסקי-דין קודמים, ובתגובה ציינו כבר מספר שופטים כי אין שינוי בהלכה וכי הם אוחזים בעמדות שביטאו בעבר (ראו הערת השופטת מ' נאור והערתי-שלי בע"א 10849/07 פוארסה נ' פוארסה (טרם פורסם, 12.22.2009); הערת הנשיאה ד' ביניש והערת השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.10.2009)). הערה ברוח זו כלל כאמור גם חברי השופט ג'ובראן בתיק זה שלפנינו, למקרא פסק-דינו של חברי השופט דנציגר. כיוון שכך אני רואה לנכון לשוב ולהאיר מושכלות שכבר נשתרשו. 2. ככל שחברי השופט דנציגר סבור כי גבולות הלשון תוחמים את גבולות הפרשנות של החוזה, וכי אין לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו, הרי שהדברים נכתבו כבר והודגשו בעניין מגדלי הירקות, ועוד קודם לכן בעניין אפרופים (עניין מגדלי הירקות, פס' 6, 10 לפסק-דיני; עניין אפרופים, בעמ' 300-299, 318); ככל שחברי סבור כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, הרי שגם עניין זה כבר צוין והובהר בעניין מגדלי הירקות ובעניין אפרופים שקדם לו (עניין מגדלי הירקות, פס' 11-10 לפסק-דיני; עניין אפרופים, בעמ' 314-313); ככל שחברי סבור כי אין להוסיף "תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה" – הרי שגם בכך אין חידוש והדברים הוטעמו והוטמעו, בין היתר, בעניין מגדלי הירקות (עניין מגדלי הירקות, פס' 12 לפסק-דיני). לאור זאת, אפשר שחברי השופט דנציגר אינו מבקש אלא להצטרף לעמדה העקרונית שבוטאה בעניין מגדלי הירקות, תוך הדגשת מרכזיותה של הלשון בתהליך הפרשנות – בכך אין חידוש. אפשרות אחרת – שאינה עולה ברורות מן הלשון שבה הוא נוקט – היא שחברי סבור כי החזקה שצוינה לעיל אינה ניתנת לסתירה; כי גם אם יתברר מן ההקשר ומן הנסיבות האופפות את ההתקשרות שתחושת הבהירות הראשונית הייתה מטעה, ולמעשה הצדדים לא התכוונו דווקא לפרשנות שנדמתה תחילה אלא לפרשנות אחרת המתיישבת אף היא עם הלשון – עדיין תגבר הפרשנות האינטואיטיבית; כי בית המשפט הוא בלשן ותוּ לא. אם לכך מתכוון חברי הרי שאיני שותף לדעה זו, וברור שגם השופטים האחרים שמדבריהם הוא מביא אינם סבורים כך (ראו למשל דברי השופטת נאור בעניין מגדלי הירקות). כפי שציינתי בעניין מגדלי הירקות: הנה כי כן, לשונו של החוזה הינה כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, ומשכך, היא מהווה ראייה – לעיתים הראייה המרכזית – בדבר כוונתם המשותפת. כאמור לעיל, לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים. עוצמתה של החזקה עשויה להשתנות, כאמור, בין קטגוריות שונות של חוזים שונים ולפי נסיבות העניין (שם, פס' 11 לפסק-דיני). עוד הודגש בפסק-הדין בעניין מגדלי הירקות כי מטרת-העל של ההליך הפרשני היא התחקות אחר אומד דעת הצדדים, וכי רק במקרים יוצאי-דופן – כאשר לא ניתן בשום אופן לברר את התכלית הסובייקטיבית – נאלץ בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה. 3. ככל שחברי אינו מבקש להחזירנו אל הגישה הרואה בלשון "הברורה והפשוטה" חזות הכול – "חזקה חלוטה" שאין סוטים ממנה ימין או שמאל גם אם מכלול הנתונים הקשורים בעסקה טופחים על פניה בעוצמה – הרי שהידרשותו החוזרת ונשנית לעניין זה קשורה ככל הנראה ל"מיתולוגיה של אפרופים". לאותה "רוח" שנשבה מן הרטוריקה של הלכת אפרופים – כפי שתיאר אותה השופט מ' חשין בעניין מגדלי הירקות – וְאשר הובילה לדעת חלק מהעוסקים בתחום להרחבת-יתר של גדרי שיקול הדעת השיפוטי בתחום פרשנות החוזה. ואולם, בל נשכח כי דרכי יישומה של הלכת אפרופים עוצבו בעניין מגדלי ירקות. תמרורי האזהרה הוצבו במקומם, ובלשון ברורה ומפורשת. בכך – סברנו – יש כדי להפיג את ה"מיתולוגיה" שאפפה את הלכת אפרופים. השופטת נאור אף הציעה הצעה מועילה: אנו ערים לטענות הנטענות לפיהן הלכה זו [אפרופים] יצרה אי וודאות. טענות אלו מועלות לעיתים גם באולמות המשפטים. הייתי מציעה למבקרים לחזור ולקרוא, לראות מה נאמר ומה לא נאמר. זו הצעתי גם למבקשים לעשות שימוש בהלכה, לעתים תוך הפלגה למרחקים (עניין מגדלי הירקות, פס' 1 לפסק-דינה). 4. הנה כי כן, אם הייתה "מיתולוגיה של אפרופים", ואם הרוח שנשבה ממנה – הפכה לרוח פרצים עד כדי חשש מפני פגיעה בוודאות המשפטית ומפני הפיכת בית המשפט ל"צד" לחוזה, הרי שפסק-הדין של בית משפט זה, בהרכב מורחב, בעניין מגדלי הירקות, העמיד הלכה על מכונה וביאר את הטעון ביאור. אכן, מפגיעה בוודאות וביציבות המשפטית יש להיזהר בתחום פרשנות החוזה, ולא פחות מכך – בתחום פרשנות החקיקה. גם סטייה שאין בה הכרח מהלכה מושרשת עשויה לפגוע בוודאות וביציבות המשפטית. 5. חברי השופט דנציגר מביע ספק אם היה מקום, נוכח ההסכמה באשר לתוצאה במקרה שלפנינו, שחברי השופט ג'ובראן ואנוכי נבהיר את עמדותינו בסוגיית פרשנות החוזה (ודוק: מדובר בהבהרה ותו לא – שהרי אין כאן דיון עקרוני חדש). אולם הבהרה קצרה ותמציתית זו נתחייבה בעקבות דברים שהשמיע חברי במקרה שלפנינו ועוד קודם לכן, וזאת כדי להסיר ספק; הסתבר בדיעבד כי דברים שכתב חברי בסוגיה זו במספר פסקי דין נתפרשו ככרסום בהלכות מושרשות. הסתבר כי חברי התכוון לילך מעבר ללשון שבה נקט, ובדיעבד קם הצורך ללמוד גם מהנסיבות החיצוניות של פסק-הדין על משנתו של חברי, ובעקבות זאת הצורך להביע את עמדתנו במפורש. לגוף הדברים, וכפי שכבר הבהרתי לעיל, ההגיון, השכל הישר ועקרונות דיני החוזים מחייבים: חזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו – ככל שיש מובן כזה – אולם במקום שבו אין ולא יכול להיות כל ספק כי בביטוי "סוס", שהשתמשו בו הצדדים, דרך משל, במסגרת עסקה לממכר משאית המורכבת מ"סוס" ו"עגלה", התכוונו הם לרכב מורכב, אין בשום פנים לאלצם למכור סוס מרובע רגליים כאשר בפועל ביקשו למכור משאית רבת גלגלים. כאמור, מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעו חברַי. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט' באדר תש"ע (23.2.2010). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07088360_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il