עידו טייר נ. הוברט חדד

6 1 בבית המשפט העליון רע"א 8835/21 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקשים: 1. עידו טייר 2. SODIM LTD נ ג ד המשיבים: 1. הוברט חדד 2. אברהם זולטי 3. מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ה' סילש) בת"א 22424-05-20 מיום 24.10.2021 בשם המבקשים: עו"ד רועי סלוקי; עו"ד רועי אברהם בשם המשיב 1: עו"ד יורי נחושתן; עו"ד דניאל סימון בשם המשיבה 3: עו"ד מלי אומיד-ברגר פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ה' סילש) מיום 24.10.2021 בת"א 22424-05-20, שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למחוק את התביעה שהוגשה נגדם על הסף, מחמת אי-תשלום אגרה. רקע המשיב 1 (להלן: המשיב) הגיש נגד המבקשים תביעה בבית-המשפט המחוזי, בה טען שהמבקשים הפרו הסכמים שכרתו עמו בנוגע לקידום פרויקט שעניינו זיקוק, כרייה ואיתור של זהב בחוף השנהב (להלן: הפרויקט). הסעדים שבית המשפט המחוזי התבקש לתת עומדים בלב המחלוקת בבקשה דנן, וכך הם נוסחו בכתב התביעה: "28. להורות בצו לנתבעים, ביחד ולחוד, להקצות לתובע או להעביר לידיו 13 אחוזים מזכויות סודים בפרוייקט כהגדרתו לעיל. 29. להורות לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך 1,300,000 דולר המהווים 13 אחוזים מן הסכום שקיבלה סודים מטרנגה. התובע שומר על זכותו לתקן את סכום התביעה בהקשר זה לאחר שיקבל חשבונות מלאים במסגרת גילוי המסמכים בתביעה. 30. ליתן פסק-דין המצהיר כי התובע זכאי ל-13 אחוזים מכל סכום כסף, שווה כסף או טובת הנאה שקיבלו או עתידים לקבל הנתבעים, או מי מהם, במישרין או בעקיפין, בקשר עם הפרוייקט כהגדרתו לעיל". בגין הסעד המפורט בסעיף 29 לכתב התביעה שולמה אגרה בהתאם לתקנה 6 ולפרט 8 בתוספת הראשונה לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות), כתביעה לסכום כסף קצוב (להלן: סעד כספי), ובגין הסעדים המפורטים בסעיפים 28 ו-30 שולמה אגרה בהתאם לתקנה 3 ולפרט 10 בתוספת הראשונה לתקנות, כתביעה לסעדים שרואים את שוויים כבלתי ניתנים לביטוי בכסף (להלן: סעד שאינו כספי). המבקשים הגישו בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת אי-תשלום אגרה, ולחלופין, לחיוב המשיב בתשלום אגרה נוספת. בבקשה נטען כי גם הסעדים שהמשיב הגדיר כסעדים שאינם כספיים, הם למעשה סעדים כספיים (יצוין כי לבקשה צורפה חוות-דעת שאמדה את שווי הסעדים). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי יש להבחין בין כספים וזכויות שהתקבלו בעבר – לגביהם נקבע כי מדובר בסעדים כספיים; לבין כספים וזכויות שיש אפשרות שיתקבלו בעתיד – לגביהם נקבע כי מדובר בסעדים שאינם כספיים, אף אם יש להם משמעות כספית. כך, ביחס לסעד המבוקש בסעיף 28 לכתב התביעה, נקבע כי כעולה מהמסמכים שצירף המשיב לתביעתו, עניינן של הזכויות הנתבעות הוא הקניית זכויות בתאגיד; וכי על אף שזכויות בתאגיד ניתנות להערכה כספית, הסעד שעניינו הכרה בזכויות אלו – הוא סעד הצהרתי מובהק. עוד נקבע, כי תפיסה שלפיה יש לכמת כל סעד הצהרתי באופן כספי – תרוקן מתוכן את ההבחנה בין סעד הצהרתי לבין סעד כספי. ביחס לסעד שהתבקש בסעיף 30 לכתב התביעה, בית המשפט המחוזי הורה למשיב להבהיר מהן הזכויות ותשלומי העבר שכבר התקבלו; והבהיר כי ביחס לרכיב זה – תשולם אגרה כסעד כספי. אשר לתשלומי עתיד – נקבע כי הסעדים בעניינם אינם כספיים. טענות הצדדים המבקשים טוענים כי הנתון הרלוונטי לעניין סיווג הסעד אינו מועד מימוש הזכות אלא מועד התגבשותה; וכי סעד שמתייחס לזכות שכבר התגבשה – הוא סעד כספי. בהתאם לכך, המבקשים סבורים כי דרישת המשיב שיועברו לידיו 13% מזכויותיה של חברת סודים (להלן: החברה) בפרויקט ומכספים וטובות הנאה שהמבקשים קיבלו ועתידים לקבל בקשר עם הפרויקט, היא למעשה דרישה למתן צו שהתוצאה הישירה שלו היא העברת זכויות שיש להן שווי כספי. המשיב סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתו, הסעד המבוקש בסעיף 28 לכתב התביעה הוא סעד למתן צו עשה, שמקנה לו נכס, ולא כספים. לצורך ביסוס טענה זו הפנה המשיב להחלטתו של בית משפט זה (השופט גרוסקופף) ברע"א 6397/18 סוגו סרוויסס בע"מ נ' רייכברג (28.10.2018). בנוגע לסעד המבוקש בסעיף 30 לכתב התביעה, נטען שהוא סעד הצהרתי, שנוגע לרווחים עתידיים של החברה. בהקשר זה נטען כי טרם הוברר אם בכלל הפרויקט ישיא רווחים, וכי גם אם יהיו רווחים, לא ברור מה יהיה שיעורם, ולכן לא ניתן לסווג את הסעד בגינם כסעד כספי. מכאן, שהפרויקט טרם יצא אל הפועל, ובהתאם להחלטת בית משפט זה (השופט גרוסקופף) ברע"א 7200/20 אלזו השקעות בע"מ נ' אאורה ישראל יזמות והשקעות בע"מ (6.4.2021), בנסיבות אלו יש לסווג את הסעד כסעד שאינו כספי. המשיב מוסיף וטוען, כי אף לשיטת המבקשים, שלפיה המועד הרלוונטי לסיווג סעד ככספי הוא מועד התגבשות הזכות, הרי שבמקרה דנן טרם התגבשה הזכות לתשלום, שכן מדובר בתשלומים עתידיים שעוד לא ידוע אם יתקבלו ומה יהיה שיעורם. המדינה, אשר אינה צד להליך, התבקשה להגיש את עמדתה. לגישתה, המבחן העיקרי לסיווג סעד כהצהרתי, הוא מבחן האינטרס הלגיטימי בכך שההכרעה בתביעה תתקבל בדרך של מתן סעד כזה. בתוך כך, נטען כי תובע שמבקש סעד הצהרתי, צריך להוכיח כי תביעה לסעד מהותי-קונקרטי אינה אפשרית או אינה יעילה בנסיבות העניין; וכי מתן סעד הצהרתי לא יביא לכפל תביעות. עוד טוענת המדינה, כי גם בגין סעד הנוגע לתקבול עתידי יש לשלם אגרה כסעד כספי – אם מדובר בתקבולים מפרויקט אשר יצא כבר אל הפועל וקיימים נתונים מספיקים לצורך הערכת שווים. ביחס למקרה דנן, נטען כי המשיב ניסח את הסעדים באופן עמום, ולכן לא ברור אם יש לו אינטרס לגיטימי לקבל סעד הצהרתי. כמו כן, נטען כי במסגרת סיווג הסעדים לצורך קביעת האגרה, יש לתת את הדעת גם לסיפא של תקנה 3(1) לתקנות, ולבחון אם הסעד המבוקש הוא סעד כספי כתוצאה מהצווים המבוקשים. לפיכך, המדינה סבורה כי המשיב צריך להבהיר מהן בדיוק ה"זכויות" אשר מגיעות לו לטענתו מהפרויקט; ובהמשך לכך – לכמת את שווי הסעדים, גם אם מדובר בדרישה לאחוזים משווה כסף או מטובות הנאה. אשר לסעדים הקשורים לפרויקטים שעוד לא יצאו אל הפועל, עמדת המדינה היא כי יש לסווגם כסעדים הצהרתיים, ובהקשר זה הפנתה אף המדינה להחלטתו של בית משפט זה בעניין אלזו. אולם, בשל הניסוח העמום של כתב התביעה, לא ניתן לדעת אם ישנם סעדים שנוגעים לפרויקטים שטרם יצאו אל הפועל. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כפי שיבואר להלן, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. המסגרת הנורמטיבית בהתאם לתקנה 2(ג) לתקנות, פתיחה בהליך משפטי מחייבת תשלום אגרה על-ידי מגיש ההליך, אלא אם ניתן לו פטור. סכום האגרה שיש לשלם משתנה, בין השאר, לפי הסעד המבוקש בכתב התביעה. כך, נקבע בתקנות כי על תובענה המוגשת לבית המשפט המחוזי לסכום כסף קצוב שאינו עולה על 24,718,450 ש"ח, תשולם אגרה בסך של 2.5% מן הסכום הנתבע (פרט 8 לתוספת לתקנות). לעומת זאת, על תובענה המוגשת לבית המשפט המחוזי, ובגדרה מבוקש "צו הצהרתי, צו לא תעשה, צו עשה או צו אכיפה, למעט תובענה לסעד כספי כתוצאה מצו כאמור" – תשולם אגרה קבועה בסך 1,179 ש"ח (תקנה 3(1) ופרט 10 לתוספת לתקנות). בהינתן ההבדל המשמעותי שעשוי להיות בין גובה האגרה שתשולם בגין סעד כספי לבין סעד שאינו כספי, קיים חשש שתובע ינסח סעד כספי באצטלה של סעד שאינו כספי, רק כדי להתחמק מתשלום האגרה הגבוהה. בפסיקה התפתח מבחן שלפיו סעד יסווג כהצהרתי רק כאשר תובע מראה שיש לו אינטרס לגיטימי בבירור תביעתו כתביעה לצו הצהרתי דווקא (ראו: ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, לב(1) 85, 90 (1977); רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פס' 7 (22.6.2004)). יודגש, כי רצונו של התובע לחסוך בהוצאות תשלום האגרה איננו אינטרס לגיטימי לעניין זה (ראו: ע"א 417/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' ליבוביץ, פ"ד מו(3) 414 (1992)). בהמשך לכך נקבע, שאם עומדת לתובע אפשרות לקבל סעד מהותי-קונקרטי שאיננו הצהרה גרידא, בית המשפט ייטה לסווג את הסעד ככספי, אלא אם התובע יציג הסברים משכנעים לבחירתו בסעד הצהרתי, שהוא מטבעו "ערטילאי" יותר (ראו: ע"א 9580/05 גליקלנד נ' סמיונוביץ צ'ורני (צ'רנוי) (10.9.2007); ע"א 279/82 פרידברג נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד לט(2), 502 (1985); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 563 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). בהמשך לכך, התוו בפסיקה מבחני עזר לצורך בחינה אם קיים לתובע אינטרס לגיטימי לתבוע סעד הצהרתי. כך, נקבע כי אם התובע יכול להשיג את מבוקשו בדרך אחרת; וכי אם בעקבות הסעד ההצהרתי יהיה צורך בהליך משפטי נוסף – הנטייה תהיה לא לאפשר תביעה בדרך של סעד הצהרתי (ראו: עניין אלזו, פס' 30). בהקשר זה נקבע, כי "מבחנים אלה עשויים לסייע לנו גם בבואנו לסווג את הסעד האמיתי שאליו חותר התובע במקרה נתון, לצורך הכרעה בסוגיית האגרה", כבענייננו (רע"א 8188/14 יורוטקס טקסטיל בע"מ נ' מדינת ישראל (אגף המכס והמע"מ), פס' 6 (31.3.2015)). עוד נקבע כי הנטל להוכיח קיומו של אינטרס לגיטימי לתביעת סעד הצהרתי – מוטל על התובע (ראו: רע"א 3889/09 יתרן תקשורת בע"מ נ' רפאלי (5.10.2009)). ממילא, אם תובע בוחר להתנסח באופן עמום, ובכך הוא מקשה על בירור טיב הסעד שהוא מבקש, אין להניח לטובתו שאכן מתקיים אינטרס לגיטימי לתבוע סעד הצהרתי – שהוא החריג לכלל (עניין אלזו, פס' 30). מן הכלל אל הפרט יישום הלכות אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לקבל, כאמור, את הערעור באופן חלקי כפי שיפורט להלן. כפי שצוין לעיל, לצורך הכרעה בשאלת גובה האגרה שעל המשיב לשלם, ערך בית המשפט המחוזי הבחנה בין הסעד המתייחס לטובין שהתקבלו בעבר – שאז נקבע כי מדובר בסעד כספי – לבין טובין שיתכן שיתקבלו בעתיד – שאז, כך נקבע, מדובר בתביעה לסעד הצהרתי. אולם, כאמור, הבחנה זו אינה רלוונטית לצורך בחינת השאלה אם מדובר בסעד כספי אם לאו. כפי שפורט לעיל, השאלה אותה יש לבחון היא האם התובע הראה אינטרס לגיטימי בבירור התביעה כתביעה לסעד הצהרתי דווקא. ודוק: אין קשר הכרחי בין המועד שבו התקבלו או יתקבלו הטובין, לבין קיומו של אינטרס לגיטימי לבירור התביעה כתביעה לצו הצהרתי דווקא. אכן, סעדים בנוגע לאירועים עתידיים מחייבים התבססות על הערכות, אולם, אין די בכך כדי להצדיק סיווג של הסעד כסעד שאינו כספי (ראו: רע"א 6713/15 מפעלי תחנות בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 16 (23.12.2015)). ונשוב לענייננו; האם עלה בידי המשיב להראות אינטרס לגיטימי בבירור התביעה כתביעה לצו הצהרתי? עיון בכתב התביעה מעלה כי, כפי שטענה המדינה, הסעדים נוסחו בעמימות רבה באופן המקשה לקבוע האם מדובר בסעדים שאינם כספיים. כך, ביחס לסעד המבוקש בסעיף 28 לכתב התביעה, לא ברור מהן ה"זכויות" שהמשיב תובע "להקצות" או "להעביר לידיו". אם כוונת המשיב היא לקבל צו לרישום 13% מהמניות של החברה על שמו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי – אכן מדובר בסעד שאינו כספי. לעומת זאת, אין לשלול כי הכוונה היא לקבלת זכויות בפירות מרישיון הכרייה ורישיון האיתור של הזהב, או לזכויות אחרות שקשורות לרישיונות עצמם (הניסוח שבו בחר התובע, דרישת זכויות של החברה "בפרויקט" ולא דרישת זכויות בחברה, עשוי לתמוך בפרשנות האמורה). כמו כן, הסעד המבוקש בסעיף 30 לכתב התביעה הכולל, ככל שניתן להבין, גם דרישה לקבלת תשלומים שהמבקשים כבר קיבלו; וברי כי דרישה זו היא דרישה כספית, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי. אשר לדרישת המשיב לקבלת 13% מ"שווה כסף או טובת הנאה שקיבלו או עתידים לקבל הנתבעים", הרי שגם דרישה זו מנוסחת באופן עמום ביותר המקשה להבין את מהות הסעד המבוקש. הנה כי כן, בהינתן חוסר הבהירות של הסעדים המפורטים בסעיפים 28 ו-30 לתביעה, לא ניתן לקבוע כי המשיב הרים את הנטל המוטל עליו לשכנע כי קיים אינטרס לגיטימי לבירור התביעה כתביעה לסעדים שאינם כספיים. ממילא אין להניח לטובתו כי מתקיים אינטרס כזה. במצב דברים זה, אין מנוס מהקביעה שמדובר בסעדים כספיים שיש להעריכם ולשלם בגינם אגרה מתאימה. [במאמר מוסגר אציין כי לא נעלמה מעיני הסתמכות המשיב על ההחלטה בעניין אלזו, שם הבחין בית משפט זה (השופט גרוסקופף) בין סעדים לקבלת תמורה מפרויקט שיצא אל הפועל – שיסווגו כסעדים כספיים, לבין סעדים לקבלת תמורה מפרויקט שלא יצא אל הפועל – שיסווגו כסעדים הצהרתיים. ואולם, עיון בכתב התביעה מעלה שהסעדים שנתבעו, לפחות בחלקם, נוגעים לפרויקטים שיצאו כבר אל הפועל. כך, מצוין בסעיף 8 לכתב התביעה כי המבקשים הקימו מזקקה לזהב שפעלה בחוף השנהב. כך אף בנוגע לרישיונות הכרייה לפרוייקט אשר ניתנו זה מכבר (כפי שנטען בכתב התביעה עצמו). לפיכך, הסתמכות המשיב על עניין אלזו אינה יכולה להועיל לו, ההיפך הוא הנכון]. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שנקבע שהסעדים המתוארים בסעיפים 28 ו-30 לכתב התביעה הם סעדים כספיים. הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך הערכת שוויים של הסעדים הכספיים – לרבות אלה שמתייחסים לתקבולים עתידיים. לצד זאת, ונוכח העמימות בכתב התביעה שהובילה לתוצאה האמורה, עומדת למשיב הזכות להגיש בקשה מתאימה לתיקון כתב התביעה תוך הבהרת הסעדים המבוקשים והצבעה על קיומו של אינטרס לגיטימי לתבוע סעד הצהרתי בהתאם למפורט לעיל. ככל שתוגש בקשה כזו, בית המשפט המחוזי יחליט בה כחוכמתו. בתוך כך, ובמידת הצורך, ייתן בית המשפט המחוזי את דעתו גם לטענת המדינה ביחס לתחולת הסיפא לתקנה 3(1) לתקנות. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בסכום של 3,000 ש"ח. ניתן היום, ‏א' באייר התשפ"ב (‏2.5.2022). ש ו פ ט ת _________________________ 21088350_R02.docx לא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1