גאזי כנען נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8833/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8833/11 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' סולברג המערער: גאזי כנען נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.10.2011 ב-תפ"ח 2985-05-10 שניתן על ידי השופטים צ' סגל, מ' דרורי ו-מ' י' הכהן תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"ג (17.06.13) בשם המערער: עו"ד לאה צמל בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול פסק-דין 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים צ' סגל, מ' דרורי ו-מ' הכהן) ב-ת"פ 2985-05-10 מיום 4.7.2011. המערער הורשע בעבירה של ניסיון לרצח וכן בעבירות רכישה, החזקה, ונשיאת נשק. בית המשפט גזר על המערער 13 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, ופיצוי לשוטר אייל סמרל בסך 7,500 ₪. מלכתחילה נסב הערעור גם על ההרשעה אך לאחר הדיון בפנינו צמצמה באת כוח המערער את טענותיה לענין העונש. כתב האישום 2. בכתב האישום נטען כי המערער רכש אקדח מחברו איהאב עאשור (להלן: איהאב) בתמורה ל-14,000 ₪, אקדח אשר בו החזיק שלא כדין. כשנה לאחר מכן, ביום 16.3.2010, נשא עמו המערער את האקדח בהיותו בשכונת ראס אל עמוד, בה שהו אותה עת כוחות משטרה. המערער פגש באיהאב ובאדם נוסף המוכר לו, וחשף בפניהם את התכנית לירות במסתערבים באמצעות האקדח. כעבור זמן מה פגש באדם נוסף ששמו לוואי עומר מטר עבד אל רחמאן (להלן: לוואי) וביקש ממנו להתלוות אליו, מבלי ששיתף אותו בתכניותיו. המערער הסתתר מאחורי גדר אבן, וכעבור זמן קצר הבחין בשני שוטרים ניצבים בקרבת מקום. כשלוואי לידו, שלף המערער את האקדח וירה לעבר השוטרים 6 יריות מטווח קצר. לאחר מכן המערער ולוואי נמלטו מהמקום, והמערער פנה לביתו של איהאב הנמצא סמוך לאזור, וביקש ממנו להחביא אצלו את האקדח. לשוטר אייל סמרל, אשר נפגע מהירי, נגרם שבר בכף ידו והוא נזקק לטיפול רפואי. ההליכים בבית המשפט המחוזי 3. המערער הודה בחלק מעובדות כתב האישום, ובהן בכך שהחזיק את האקדח שהיה ברשותו שלא כדין וביצע באמצעותו ירי לכיוון שוטרים מעבר לחומה. עם זאת, המערער טען כי הרקע לאירועים הנו העובדה שהמערער עבד עבור מתיישבים בכפר סילוואן, ועקב כך הוא ומשפחתו היו מאוימים על ידי תושבי שכונת סילוואן וראס-אל-עמוד. המערער טען, כי האקדח שרכש נועד למטרת הגנה עצמית, וכי בירי שביצע לעבר השוטרים ביקש להיפטר מהאיומים כלפיו ולהפריך את השמועות בדבר היותו "משתף פעולה". לטענתו, דאג בכוונה לכך ששני מכריו ידעו שבבעלותו אקדח וכי בכוונתו לירות בו. המערער טען כי מעשיו עולים אך כדי חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. בעדותו הדגיש המערער כי לא היתה לו כוונה לפגוע בשוטרים, וכי לא ירה על השוטרים עצמם, אלא כיוון כלפי מעלה. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה דובר ב-4 יריות, ולא ב-6 כאמור בכתב האישום. הסוגיה שנותרה במחלוקת היתה, כאמור, השאלה האם הירי היווה ניסיון לרצח, כטענת המדינה, או חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, כטענת המערער. 4. בית המשפט דחה את גרסת המערער, לפיה ירה באוויר ולא לעבר השוטרים. נקבע כי טענה זו, אשר נטענה באופן ממשי לראשונה בבית המשפט, סותרת את השחזור שביצע המערער במקום האירוע. אמנם, פעם אחת במהלך השחזור טען המערער כי ירה באוויר, אולם הדבר אירע בעת שישב ברכב המשטרתי, ותנועות ידיו היו מוגבלות. לעומת זאת, במעמד ההובלה וההצבעה המתועד, שחזר המערער בגופו מספר פעמים את תנועת הירי ככזו שלא כוונה כלפי מעלה. כמו כן, בהודעותיו במשטרה (אשר הוגשו כראיות מוסכמות) המערער התייחס לפיגוע ירי שביצע לעבר השוטרים ולא לאוויר, כפי שניסה לטעון בבית המשפט. לבסוף, תיאורו של לוואי את אירוע הירי ואת המניע שלפי הבנתו היה לחברו המערער, עולה בקנה אחד עם הגרסה שהירי בוצע לעבר השוטרים ולא עם הגרסה הכבושה שהציג המערער. המסקנה כי הירי בוצע לעבר השוטרים מתחזקת גם לאור מוצגי התביעה שהראו כי פגיעות הקליע היו בסמוך למקום שבו עמדו השוטרים. באשר ליסוד הנפשי של המערער, קבע בית המשפט כי המערער צפה את התוצאה הקטלנית וחפץ בהתקיימותה, וכי הוכחה כוונתו הפלילית לגרום למוות, ולא לסתם חבלה או פציעה. קביעה זו מתחזקת לאור העובדה שהמערער ירה 4 כדורים לפחות, ושהפגיעה בכף ידו של השוטר להבדיל מאזור אחר בגופו היתה אך מקרית, באשר הירי כוון לפלג הגוף העליון של השוטרים. נוכח דברים אלו הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בנוסף, הורשע המערער בעבירות רכישת נשק, החזקה בו ונשיאתו שלא כדין, לפי סעיפים 144(א) ו-144(ב) לחוק, בהן כאמור הודה המערער. 5. בגזר דינו, עמד בית המשפט על החומרה הרבה של מעשי המערער ועל הסכנה הגלומה בהם, מרגע רכישת הנשק, עובר להחזקתו במשך תקופה ממושכת באזור מגורים, ועד לשימוש בו בניסיון לרצח שוטר. בית המשפט הדגיש את התכנון המוקדם של המעשים, ואת כוונתו של המערער להביא לתוצאה קטלנית, כוונה שהתבטאה בכך שירה שש פעמים מטווח קצר ולעבר שוטרים יהודיים. כמו כן, ציין בית המשפט כי לחובת המערער עומדות הרשעות קודמות במספר עבירות רכוש ועבירות על חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בית המשפט הדגיש שיקולי הגנה על שלום הציבור והרתעה, כמו גם את חשיבותם היתרה מקום שהנפגע נמנה על כוחות הביטחון. בית המשפט התייחס לטענות שהעלה המערער בדבר איומים שנשקפו לו מהאוכלוסיה הסובבת אותם אולם קבע כי אין בכל אלו כדי למזער את החומרה הגלומה בניסיון לרצוח אדם. מנגד, בית המשפט לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער ובהן גילו המתקדם, היותו אב לארבעה, והחרטה שהביע על מעשיו. כמו כן, הזכיר בית המשפט כי נשמעה בפניו עדות חסויה של אחיו של המערער. 6. בית המשפט גזר על המערער 13 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, שלא יבצע תוך 3 שנים עבירה מסוג פשע, ופיצוי בסך 7,500 ₪ לשוטר אייל סמרל. הערעור 7. כאמור המערער טען בערעורו מלכתחילה נגד הכרעת הדין וגזר הדין, אולם לאחר הדיון צומצם ערעורו לענין גזר הדין. בענין גזר הדין טען המערער כי יש להקל בעונשו בהתחשב במניע למעשיו, קרי האיומים שסבל מהם מתושבי שכונת סילוואן וראס-אל-עמוד, ובכך שלא היתה לו כוונה תחילה לבצע רצח. לטענת המערער, לא פעל מתוך מניע אידיאולוגי, לא ביטא נחישות בביצוע הירי, והשימוש בנשק החם היה מקרי מאחר והיה ממילא ברשות המערער. המערער ירה לטענתו לכיוון האוויר ולא לעבר השוטרים, והעובדה כי נותרו עוד שני כדורים במחסניתו היא ראיה שלא חפץ במותם של השוטרים. בכל אלו, לטענת המערער, יש כדי להוות שיקולים מקלים בקביעת עונשו. עוד טען המערער, כי בית המשפט קמא שגה כאשר ציין כי נורו שש יריות (ולא ארבע, כפי שהוסכם על ידי הצדדים); כאשר סיווג את הטווח ממנו נורו היריות כ"טווח קצר"; כאשר לא ציין כי השוטר שנפגע מהירי אינו אחד מהשוטרים אותם ראה המערער; כאשר סיווג את הפגיעה בידו של השוטר כ"ודאי קשה"; וכאשר התייחס למעשי המערער כתוצאת תכנון מקדים ומתוך מניע אידיאולוגי. עוד נטען, כי בית המשפט קמא לא נתן די משקל לתוכן עדותו החסויה של אחי המערער ולמכתב שנשלח על ידי עמותת אלעד, בה עבד המערער. במכתב זה, טוען המערער, יש כדי להעיד על אופיו הטוב של המערער, על כך שלא נשקפת ממנו מסוכנות, וכן לאשש את טענותיו בדבר המצוקה והאיומים שהניעו אותו לבצע את המעשה. לבסוף, נטען כי בקביעת העונש בית המשפט קמא לא נתן די משקל לכך שהמערער קיצר הליכים כמיטב יכולתו בכך שהודה בחלק מן האישומים נגדו, לכך שהביע חרטה על מעשיו, ולכך שמאסרו של המערער קטע את הליכי איחוד המשפחות של המערער עם אשתו הירדנית. המערער הפנה לפסיקה שעניינה בנסיבות עובדתיות שונות ומגוונות, לתמיכה בטענתו כי בית המשפט סטה לחומרה ממתחם העונש הראוי. נוכח כל האמור, המערער מבקש מבית משפט זה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 17.6.2013 הדגישה המדינה את העובדה שבית המשפט המחוזי קבע כי גרסתו המאוחרת של המערער בענין כיוון הירי כלפי מעלה ולא לעבר השוטרים היא גרסה כבושה ודחה אותה. כן הדגישה המדינה את חומרת מעשיו של המערער, בעיקר מקום שאלו כוונו נגד שוטרים שהיו בפעילות. לטענת המדינה, בגזירת העונש לקח בית המשפט המחוזי בחשבון את כלל השיקולים לקולא, ואין מקום להתערב בעונש שנקבע על-ידו. דיון והכרעה 7. שקלנו את טענות הצדדים. על דרך העקרון אכן ראוי היה, כפי שציינה באת כוח המאשימה בדיון בבית המשפט המחוזי, להטיל על המערער, כלשונה, "עונש דו ספרתי". בצדק ראה בית המשפט את האירוע כחמור. ועם כל זאת סברנו כי ראוי בנסיבות הענין להקל במידה מסוימת בעונשו של המערער. יש אחיזה בחומר שהיה מונח בפני בית המשפט המחוזי לטענה כי המערער היה במצוקה עקב חשדות של האוכלוסיה באזור מגוריו כי המערער הוא משתף פעולה. ענין זה אין בו כדי להצדיק, כמובן, את המעשה, אך יש בו, בנסיבות שעלו בפני בית המשפט המחוזי, כדי להביא לכך שיינתן משקל מוגבר לנסיבות האישיות. על כן אנו מחליטים להעמיד את עונש המאסר בפועל על 11 שנים. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, כ"ג תמוז, תשע"ג (1.7.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11088330_C05.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il