ישראל שטרייזנט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8827/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8827/01 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין המערער: ישראל שטרייזנט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.10.01 בת"פ 332/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ר' ג'רג'ורה. תאריך הישיבה: כ"ב באדר ב' תשס"ג (26.3.03) בשם המערער: עו"ד יהודה נביא בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן פסק-דין השופט מ' חשין: המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' ג'רג'ורה) בעבירת הריגה, עבירה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (חוק העונשין), ובעבירות נילוות נוספות לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (הפקודה) ותקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (תקנות התעבורה): נהיגה במהירות בלתי סבירה, אי האטה לפני מעבר חציה, אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חציה ועקיפה שלא כדין. משהרשיעו כך בדין, גזר בית המשפט המחוזי על המערער חמש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן הורה בית-המשפט על פסילתו של המערער מהחזיק ברישיון נהיגה למשך עשר שנים, מתוכן שש שנים בפועל והיתרה על-תנאי, והוסיף והטיל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו. הערעור שלפנינו מכוון עצמו הן להרשעה הן לחומרת העונש. עיקרי העובדות שלעניין 2. היה זה ביום 5.7.97, בשעה 17:25 לערך, שהמערער ושני חבריו נהגו על אופנועיהם בדרך ההגנה בחיפה (כביש היציאה מחיפה לתל-אביב), מכיוון צפון לדרום. בנסיעתו זו התקרב המערער למעבר חצייה שבו רצה אותה עת מטילדה אוסטרובסקי בת ה-79 (המנוחה). בהיות המנוחה במעבר החצייה פגע בה אופנועו של המערער, והמנוחה מצאה כך את מותה. נעמוד תחילה על נסיבות התאונה כפי שנקבעו בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. 3. דרך ההגנה הינה דרך עירונית בת שני מסלולים המחזיקים - כל אחד מהם - שני נתיבים. בין שני המסלולים מפריד מעקה הפרדה. מימין הכביש - בכיוון נסיעת המערער - ניצבת תחנת אוטובוס, ובסמוך לה מצוי מעבר חצייה החותך את שני המסלולים שבכביש ונחלק על-ידי שטח ההפרדה המפריד בין המסלולים. מעבר החצייה מסומן היטב הן בפסים רחבים הצבועים על-פני הכביש, הן בתמרורים מוגבהים הניצבים מעליו, והן בפנסים המהבהבים באור צהוב. בתמרורים המוגבהים ניתן להבחין אף ממרחק של 250 מטר. המהירות המירבית המותרת בדרך ההגנה היא 70 קמ"ש. 4. ביום התאונה שררו תנאי מזג אויר טובים, והכביש - מצופה אספלט - היה יבש ותקין. היה אור יום ושדה הראיה היה פתוח למרחק של כ-150 מטרים. התנועה בכביש הייתה "ערה" ו"כבדה" והכביש היה עמוס בכלי רכב. 5. המערער רכב על אופנועו - אופנוע מסוג סוזוקי R750 - וחבריו, איתי וערן, רכבו שניהם על אופנוע נוסף מאותו סוג. בצומת המכונה "צומת אגד" - כ-1,200 מטר לפני מעבר החצייה - עצרו האופנועים באור אדום שדלק ברמזור, ומשהתחלף האדום בירוק, זינק המערער תוך שהוא "פותח מהירות" ויוצר פער של כ-300 מטר מהאופנוע האחר שעליו רכבו חבריו. בנסיעתו חלף המערער על פניה של הגברת שרון שרביט אשר נסעה אף היא אותה שעה בנתיב הימני של אותו מסלול. הגברת שרביט העידה - ובית המשפט קיבל את עדותה כאמינה - כי נסעה במהירות של כ-60 קמ"ש וכי האופנוע "עבר במהירות כזו שלא ניתן היה לראות". מהודעתה של שרביט במשטרה אף עולה כי האופנוע "השתולל" בכביש, תוך שהוא - וכמותו האופנוע הנוסף - חותכים בין הנתיבים ובין המכוניות. 6. אותה עת, חצתה המנוחה את הכביש ממזרח למערב (משמאל לימין בכיוון נסיעתו של המערער), כשהיא רצה במעבר החצייה - ככל שאשה בת שבעים ותשע מסוגלת לרוץ (וכלשונו של ערן, חברו של המערער: המנוחה "הופיעה די מהר מצד שמאל בהליכה מהירה עד ריצה אבל ריצה של אשה מבוגרת") - תוך שהיא מנופפת במקל ההליכה שלה באוויר. המנוחה - אישה כיבדת גוף - חתכה את שני נתיבי הנסיעה במסלול שמדרום לצפון (המסלול הנגדי למסלול המערער), ומשהגיעה לאי-התנועה המפריד בין שני המסלולים, לא עצרה והמשיכה לחצות את המסלול שמצפון לדרום - מסלולו של המערער. 7. במסלול זה נסע גם עד התביעה אילן ברוצקי, אשר העיד כי נסע בנתיב השמאלי במהירות של 70 עד 80 קמ"ש. בהיותו במרחק של 100 מטרים ממעבר החצייה הבחין ברוצקי במנוחה החוצה את הכביש במסלול הנסיעה הנגדי, והחל מאט את מהירות נסיעתו. בהיותו במרחק של כ-60 מטרים ממעבר החצייה, ומשראה כי המנוחה אינה עוצרת באי התנועה, בלם ברוצקי בלימת חירום וכך נמנע מפגוע במנוחה. 8. משנחלצה כך מפגיעתו של ברוצקי, המשיכה המנוחה בדרכה ואף הספיקה לחצות את כל רוחבו של הנתיב השמאלי. ואולם, בהיותה בנתיב הימני - בתוך מעבר החצייה - נפגעה על ידי אופנועו של המערער אשר לא הבחין בה חוצה את הכביש. 9. מעוצמת הפגיעה הועפה המנוחה לאוויר, ואילו אופנועו של המערער המשיך להידרדר בכביש למרחק של לפחות 110 מטרים. כתוצאה מן הפגיעה נגרם מותה המיידי של המנוחה, ואף המערער נחבל חבלות של ממש. 10. הגירסה העובדתית שהציג המערער לא נתקבלה על דעתו של בית המשפט. גירסה זו נסמכה בעיקרה על עדויותיהם של ערן ואיתי, חבריו של המערער, הואיל והמערער עצמו טען כי אינו זוכר דבר מן התאונה אף לא את המהירות שנסע בה. אליבא דגירסת המערער, הוא כלל לא "פתח מהירות" אשר יצרה פער של כ-300 מטר מן האופנוע האחר שעליו רכבו חבריו, אלא נסע לאט - במהירות שלא עלתה על 60 קמ"ש - ובמרחק של 70-60 מטר בלבד מן האופנוע הנוסף. אף מהירותו זו, כך טען, הואטה לפני מעבר החצייה. המערער הוסיף וטען כי שבריר שניה לפני התאונה "פרץ" לנתיב שבו נסע רכב גדול אשר נסע לפניו, חסם בפניו את שדה הראיה, וכך מנע אותו מראות את המתרחש על מעבר החצייה. 11. בית המשפט המחוזי לא האמין למערער כי אינו זוכר דבר מן התאונה - לרבות המהירות שבה נסע - בקובעו כי הלה אינו דובר אמת וכי זכרונו "סלקטיבי". אשר לעדויותיהם של ערן ואיתי, גם אלו נמצאו בלתי מהימנות, וכהוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ראה בית-המשפט לנכון להסתמך על ההודעות שמסרו איתי וערן במשטרה. כן קבע בית המשפט כי הוא מעדיף את הודעתו של איתי במשטרה - ולפיה "פתח" המערער מהירות, ונסע 300 מטר לפניו - על פני עדותו בבית המשפט שבה אמר כי מרחק זה מוגזם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אין ממש בגירסה בדבר הרכב הגדול אשר עובר לתאונה "נכנס", כביכול, לפני המערער ומנע אותו מראות את מעבר החצייה. בית-המשפט קבע כי גירסה זו נולדה לראשונה - לצורך המשפט - בעדותו של ערן, חברו של המערער, אשר ניסה לעזור לחברו, וכי יש להעדיף על פניה את הודעתו של ערן במשטרה שלפיה היה המערער "ראשון בטור הימני אך לפניו בנתיב השמאלי היו שתיים שלוש מכוניות". 12. בית המשפט המחוזי נדרש לשאלת מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה, ובחן לעניין זה דו"ח שהכין בוחן התנועה המשטרתי לאחר התאונה. בדו"ח זה נקבע כי מהירותו של המערער עובר לתאונה היתה לפחות 129.3 קמ"ש, אלא שבעדותו בבית המשפט תיקן הבוחן קביעתו זו באומרו כי מהירותו של המערער עמדה על 119.2 קמ"ש. כן עמדה לפני בית המשפט עדותה האמורה של הגברת שרון שרביט, שממנה עלה כי עובר לתאונה נסעה בנתיב הימני במהירות של כ-60 קמ"ש וכי האופנוע חלף על פניה כהרף עין. כנגד אלו, ניצבה לפני בית המשפט המחוזי חוות דעתו של מומחה ההגנה אשר קבע כי מהירותו של המערער הייתה 60 קמ"ש לכל היותר. בשל המחלוקת שנתגלעה בין חוות הדעת השונות - זו של הבוחן המשטרתי וזו של מומחה ההגנה - באשר למהירות נסיעתו של המערער, קבע בית המשפט כי נותר בליבו ספק "אם ניתן לקבוע בצורה ברורה וחד משמעית את המהירות בה נסע [המערער] עובר לתאונה". מספק זה - כך קבע בית המשפט - יש להנות את המערער, ומשכך, זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מעבירת נהיגה במהירות מופרזת שיוחסה לו. עם זאת, סמך בית המשפט על עדותה של הגברת שרון שרביט ועל הודעתה במשטרה, וקבע כי "האופנועים 'השתוללו' בכביש ועברו מנתיב לנתיב עד שאחד מהם פגע במנוחה והעיפה באוויר". בית המשפט הוסיף וקבע - לאור עדותה של הגברת שרון שרביט - כי מהירותו של המערער לקראת מעבר החצייה עלתה על 60 קמ"ש, וכי הלה לא האט את מהירותו בהתקרבו למעבר החצייה. 13. בית המשפט המחוזי קבע כי בנוסעו במהירות האמורה - למיצער 60 קמ"ש - נהג המערער במהירות בלתי סבירה (בניגוד לתקנה 51 לתקנות התעבורה); כי הפר את החובה המוטלת עליו להאט את מהירותו בהתקרבו למעבר חצייה (בניגוד לתקנה 52 לתקנות התעבורה); וכי לא איפשר למנוחה לחצות בביטחה את מעבר החצייה (בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה). בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לפני מעבר החצייה ביצע המערער עקיפה אסורה (בניגוד לתקנה 47 לתקנות התעבורה). 14. עוד קבע בית-המשפט, כי אפשרות הפגיעה בהולכת הרגל בתוך מעבר החצייה לא הייתה התרחשות בלתי צפויה, וכי נקיטת אמצעי זהירות סבירים, קרא, האטה למהירות המבטיחה עצירה לפני מעבר החצייה, הייתה מונעת את הפגיעה הקטלנית. אשר-על-כן, כך הוסיף בית-המשפט וקבע, נתקיים קשר סיבתי - עובדתי ומשפטי - בין התנהגותו של המערער לבין מותה של המנוחה, ויש לדחות את טענת בא-כוח המערער כי בריצתה של המנוחה ו"התפרצותה" לכביש היה כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי. 15. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער כי לא יכול היה להבחין במנוחה. לו נתן המערער דעתו למתרחש בכביש בכלל, ובמעבר החצייה ובסמוך לו בפרט, יכול היה להבחין במנוחה, להאט את מהירותו וכך לאפשר לה לעבור את הכביש בביטחה. קביעתו זו סמך בית המשפט על שדה הראיה שהיה למערער, ועל עדויותיהם והודעותיהם של נהגים אחרים אשר נסעו במסלולו של המערער ואשר הבחינו במנוחה החוצה את הכביש. לעניין זה הסתמך בית המשפט המחוזי, בעיקר, על עדותו של ברוצקי, ועל הודעתו של ערן במשטרה, שממנה עלה כי אף הוא הבחין במנוחה החוצה את הכביש. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי אף המערער - כמוהו כאותם עדים - יכול היה להבחין במנוחה לו אך היה ער למתרחש בכביש. 16. בית המשפט המחוזי דחה את קביעתו של בוחן התנועה שלפיה מהירות של 35 קמ"ש הייתה מהירות סבירה במקום התאונה, וכי גם לו נהג המערער במהירות זו הייתה התאונה בלתי נמנעת. נקבע כי מהירות סבירה היא מהירות המבטיחה עצירה לפני מעבר החצייה, וכי לו נהג המערער במהירות שכזו הייתה התאונה נמנעת. 17. אשר ליסוד הנפשי הנדרש להרשעה בהריגה, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער ידע על קיומו של מעבר החצייה ולו משום שהמעבר היה מסומן בשני תמרורים צהובים מהבהבים. כן נקבע כי המערער היה מודע לכך שנסיעה במהירות לפני מעבר חצייה עלולה להרוג אנשים. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי נהיגתו של המערער עלתה כדי נהיגה בשוויון נפש ובקלות דעת לאפשרות גרימתה של פגיעה קטלנית. 18. בית המשפט דחה מכל-וכל את גירסת ההגנה, אך הוסיף וקבע כי גם אליבא דאותה גירסה - ולפיה לא יכול היה המערער לראות את המנוחה החוצה את הכביש מפאת הרכב שנסע לפניו ואשר הסתיר לו את מעבר החצייה - נתקיים היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעתו בהריגה. טעם הדבר הוא, שנהיגתו של המערער - ולו כטענתו - מוליכה אף היא למסקנה כי נהג בפזיזות. 19. על יסוד כל אלה, ועל יסוד מימצאי העובדה שסקרנו לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי נתקיימו היסודות העובדתיים והנפשיים להרשעתו של המערער בהריגה ובעבירות הנילוות הנוספות לפי פקודת התעבורה ותקנותיה. ומכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 20. סיכומי המערער מחזיקים עשרות רבות של עמודים (מניתי כ-80 עמודים צפופי-שורות), וכוללים הם עשרות רבות של טענות שבהמשך דבריי אזכיר את עיקריהן. בא-כוח המערער מבקש לזכות את המערער מכל וכל: הן מהרשעתו בהריגה, הן מהרשעה חלופית בגרימת מוות ברשלנות, והן מהרשעתו בשאר עבירות התנועה הנילוות. לחלופין, מבקש הוא כי נתערב בעונש שגזרה ערכאה קמא על מרשו. בא-כוח המערער תוקף את המימצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר להתנהגותו עובר לתאונה, וחוזר הוא על טענות שהעלה בבית המשפט המחוזי לעניין נסיבות התרחשות התאונה. בא-כוח המערער מוסיף וטוען, כי גם אם נהג המערער שלא-כדין, לא נתקיים קשר סיבתי-משפטי נדרש בין התנהגותו-שלו לבין התאונה. טענותיו המשפטיות העיקריות של המערער לעניין זה הן, כי התנהגותה הרשלנית של המנוחה ניתקה את הקשר הסיבתי-המשפטי שבין התנהגותו לבין התאונה הקטלנית, וכי התאונה הייתה בלתי נמנעת. כן טוען המערער כי בנסיבות העניין לא הוכחו יסודותיה של עבירת ההריגה, אף לא יסודותיה של עבירת גרם מוות ברשלנות. 21. לטענת המדינה, בהתחשב באמון שרחש בית המשפט המחוזי לבוחן המשטרתי - ובעיקר: למומחיותו - היה עליו לקבוע כי מהירותו של המערער עובר לתאונה לא פחתה מ-119.2 קמ"ש. עם זאת, אין המדינה מבקשת כי נתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי - בכלל אלו מהירות נסיעתו של המערער - הואיל וסבורה היא כי הרשעתו של המערער בהריגה ובעבירות התנועה האחרות בדין יסודהּ. כן סבורה המדינה כי אין הצדק להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער. עם זאת, תומכת המדינה בזיכויו של המערער מן העבירה של עקיפה אסורה. בתיתנו דעתנו לעמדת המדינה, אנו מזכים את המערער מן העבירה של עקיפה אסורה והדיון שלהלן יעסוק אך בהרשעתו בהריגה ובעבירות התנועה הנילוות. 22. נקדים ונאמר דברים אלה: דיוננו שלהלן ייוחד להרשעתו של המערער בהריגה, ובמסגרת דיון זה ייבלע אף הדיון בהרשעתו של המערער בעבירות התנועה האחרות. כך נעשה, משני טעמים עיקריים: אחד, הרשעתו של המערער בעבירות התנועה (אי האטה לפני מעבר חצייה, נסיעה במהירות בלתי סבירה ואי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה) מייסדת עצמה על אותה תשתית עובדתית אשר נקבעה על-ידי בית משפט קמא ואשר שימשה יסוד להרשעתו של המערער בהריגה; שניים, טענותיו העיקריות של המערער כנגד הרשעתו בעבירות אלו הן אותן הטענות המשמשות בידו כנגד הרשעתו בהריגה. מיסגרת הדיון 23. אין חולקים כי המערער גרם במישרין למותה של המנוחה. השאלות העיקריות המציבות עצמן לדיון לפנינו הן, אם נתקיים קשר סיבתי-משפטי בין התנהגותו של המערער לבין מותה של המנוחה, ואם נתקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו של המערער בעבירת הריגה. מיתווה הדיון יהיה כלהלן: נפתח ונבחן אם נתקיים קשר סיבתי-משפטי בין התנהגותו של המערער לבין התוצאה הקטלנית, או אם היה בהתנהגותה של המנוחה כדי לנתקו. במיסגרת זו - מיסגרת בדיקת קיומו של קשר סיבתי - נבחן את טענתו של המערער כי התאונה הקטלנית הייתה בלתי נמנעת, ומשכך - כי יש לזכותו. אחר כל אלה - אם אמנם תעלה בדיקתנו תוצאה חיובית באשר לקיומו של קשר סיבתי - נבחן אם נתקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו של המערער בהריגה. נחתום את דיוננו בהשגותיו של המערער על חומרת העונש. מימצאי העובדה של בית המשפט המחוזי 24. המערער משיג על קביעות העובדה של בית המשפט המחוזי, ולפיהן נהיגתו בכביש עובר לתאונה נשאה אופי של "השתוללות"; שבשל מהירותו כי-רבה "פתח פער" של 300 מטרים מהאופנוע שעליו רכבו חבריו; כי לקראת מעבר החצייה עלתה מהירות נסיעתו על 60 קמ"ש; וכי לא האט את מהירותו לקראת מעבר החצייה. כן חוזר המערער על גירסתו - גירסה שנדחתה בערכאה קמא - ולפיה עובר לתאונה "פרץ" למסלולו רכב אשר חסם לו את שדה הראיה ומנע אותו מראות את המתרחש על מעבר החצייה. דין השגות אלו להידחות. 25. קביעות העובדה של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בעדויות ובראיות שבאו לפניו. בית המשפט הסתמך על ממצאיו של בוחן התנועה שהגיע לזירת התאונה זמן קצר אחרי התרחשותה, ועל עדויותיהם והודעותיהם של נהגים אחרים שנסעו בכביש בשעת התאונה. בית המשפט התרשם ממהימנותם של העדים השונים, הסיק את שהסיק, ולא נמצא לי כי נתייצבה עילה להתערבותנו במימצאים שנקבעו והמבוססים כהלכה על חומר הראיות. במיוחד כך, בשים-לב לעובדה שעדויותיהם של ערן ואיתי, חבריו של המערער - שעליהן הייתה מבוססת בעיקרה גירסתו החלופית של המערער - נמצאו בלתי מהימנות. כך, למשל, באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר מהירות נסיעתו ואופן נסיעתו של המערער עובר לתאונה. קביעה זו מבוססת על דבריה של גב' שרון שרביט, ומתיישבת היא היטב עם עוצמת הפגיעה (שהתבטאה בכך שהמנוחה הועפה לגובה רב) ועם המרחק הרב שאליו נזרק אופנועו של המערער. למותר לומר כי קביעה זו נתמכת בחוות דעתו של בוחן התנועה המשטרתי, אשר בית המשפט קבע כי אין להטיל ספק באמינותו ובמומחיותו. חוות הדעת הנגדית שהוגשה מטעם מומחה ההגנה ולפיה הייתה מהירות נסיעתו של המערער 60 קמ"ש למירב - ניתנה כ-17 חודשים לאחר קרות התאונה, ואין היא מבוססת - שלא כקביעותיו של הבוחן המשטרתי - על בדיקתו הפיסית של האופנוע ועל הסימנים שהיו בכביש, אלא אך על הערכותיהם של מיקצת מן העדים לתאונה. נוסיף ונציין, כי בין העדויות שעליהן נסמכה חוות דעתו של המומחה לא נכללה עדותה האמורה של גב' שרון שרביט. כך גם באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין הוא מאמין לגירסת המערער על-אודות הרכב הגדול אשר "נכנס" למסלולו שבריר שניה לפני התאונה ואשר מנע אותו מראות את מעבר החצייה. קביעה זו נתמכת באימרתו האמורה של ערן, ולא ראינו לנכון להתערב בה. הקשר הסיבתי 26. משנידחו טענות העובדה של המערער ונקבע כי הלה נהג במהירות גבוהה - למיצער 60 קמ"ש - לפני מעבר החצייה, תוך שהוא חותך בין הנתיבים ובין המכוניות, נותרה הסוגיה המשפטית ובמרכזה השאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי-משפטי בין התנהגותו של המערער לבין מותה של המנוחה. אין חולקים כי מבחינה פיסית-עובדתית גרמה התאונה במישרין למותה של המנוחה. לשון אחר: נתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין מעשי המערער לבין מות המנוחה. ואולם, כך טוען בא-כוח המערער, בנסיבות העניין שלפנינו לא נתקיים קשר סיבתי-משפטי בין התנהגותו של המערער לבין התאונה הקטלנית. שתי טענות מרכזיות - טענות הניזונות זו-מזו - מעלה המערער כנגד קיומו של קשר סיבתי-משפטי: האחת, כי התנהגותה של המנוחה - קרא, "התפרצותה" לכביש וריצתה כ"מתאבדת" על מעבר החצייה - היא-היא שיצרה קשר סיבתי-משפטי בין התנהגות המנוחה לבין מותה ובה-בעת קטעה קשר סיבתי-משפטי בין התנהגות המערער לבין מות המנוחה. ושתיים, כי בנסיבות העניין הייתה התאונה בלתי נמנעת. הבה ניפנה אפוא לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי. התנהגותה של המנוחה והקשר הסיבתי המשפטי 27. כאמור, טוען בא-כוח המערער כי "התפרצותה" של המנוחה לכביש הייתה מעשה "התאבדות", ולמיצער - כי התנהגות המנוחה עלתה כדי רשלנות חמורה שניתקה את הקשר הסיבתי-המשפטי שבין התנהגותו של המערער לבין התאונה הקטלנית. נזכיר בראשית הלכה שמכבר, ונדע כי התנהגות הנפגע - לרבות התאבדות - וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, והוא - שעה שהפוגע כאדם מן היישוב יכול היה - נורמטיבית - לצפות מראש את שאירע בפועל. ראו, למשל: ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 574 ואילך; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1, 37; ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2) 533, 538; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801; ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 437; דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385 , 391 - 393. הנה-כי-כן, רשלנות חמורה מצידו של הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות - באשר הם - אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא - לעולם - שאלת הצפיות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה. 28. הסדר החברתי ושיטת המשפט מניחים כי השכל הישר ידריך נהגים בנהיגתם, לצפיה אימתי צפויה סכנה לעוברי דרך; וכך, משיעמדו על קיומה של סכנה ינקטו הנהגים אמצעי זהירות מוגברים במקום שתנאי הדרך מחייבים כי כך יעשו. עם זאת, לעיתים בוחר המחוקק שלא להותיר עניין זה לשיקול דעתו של הנהג, ורואה הוא לנכון להכתיב כללי התנהגות שהכל חייבים לציית להם. כללים מן הסוג הזה נקבעו גם ביחס להתנהגות הנדרשת מנהג רכב בהגיעו למעבר חצייה. וכך, למשל, קובעת תקנה 52 לתקנות התעבורה: האטה 52. בכפוף לאמור בתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה: .............................. (6) בהתקרבו למעבר חציה; .............................. מוסיפה ומורה אותנו תקנה 67(א) לאותן תקנות: הולכי רגל במעבר חציה 67. (א) נוהג רכב המתקרב למעבר חציה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החציה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך. (ב) ........................ מתקין התקנות צפה אפוא סכנה האורבת להולכי-רגל במעברי חצייה, ועל-כן מצא להטיל על נהג הרכב חובה להאט את מהירות נסיעתו, ועל-פי הנדרש אף לעצור את ריכבו, כדי לאפשר להולכי רגל להשלים בביטחה חצייתו של מעבר חצייה. אכן, הדעת נותנת כי על נוהגים ברכב המתקרבים למעבר חצייה שומה עליהם לצפות הימצאותם של הולכי רגל במעבר החצייה - או הולכי רגל העומדים לעלות על מעבר החצייה - ולנקוט אמצעי זהירות ראויים למנוע פגיעה בהם. על טיבה של חובת הצפיות המוטלת על נהג רכב המתקרב למעבר חצייה עמד השופט אור בפרשת מלניק (ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 8 לפסק-הדין): מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. הנה-כי-כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו ולצפות אף אפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. חובה זו קיימת לא אך במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל-עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו. על חובת הצפיות המוטלת על נהג במצב כגון דא, עמד המשנה לנשיא לוין ברע"פ 6918/02 אחיה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם): במצב שבו אין זה ברור אם הולך הרגל עומד לחצות את מעבר החצייה אם לאו, ואין אינדיקציה לכאן או לכאן, חייב נהג הרכב לצפות אפשרות כזו ובמקרה מתאים אפילו להאיט את רכבו עד כדי עצירה לפני מעבר החצייה. ראו עוד: המ' 475/69 רוכורגר נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(2) 248, 252. 29. חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג. או-אז, חובה היא המוטלת על נהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 6616/99 בר נוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם): ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חציה מוסתר מפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חציה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין ביטחון כי הולכי רגל "מוסתרים" לא ירדו לתוכו. חובה זו קיימת גם כאשר מיקצת ממעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג: בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל רכבים אחרים הנוסעים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה, ובין מכל טעם אחר. במקרים שכאלה, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות כי באותו "שטח מת" שנוצר במעבר החצייה עשוי להימצא הולך רגל - הולך רגל המניח כי נהגים המתקרבים למעבר החצייה יכלכלו את נסיעתם כך שלא יפגעו בו ויאפשרו לו להשלים בשלום את חציית המעבר. ראו והשוו: ע"א 84/77 הררי נ' רז ואח', פ"ד לב(3) 508, 512-511; רע"פ 925/92 גור נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 30. ניישם חובה זו על ענייננו-שלנו וידענו, כי בהתקרבו למעבר החצייה היה על המערער לצפות אפשרות כי יש מי החוצה או המתכוון לחצות את מעבר החצייה, וכמסקנה הנדרשת מכאן היה עליו להאט את מהירותו כדי שיוכל להגיב ביעילות ובמהירות על הסכנה הנשקפת להולכי רגל מנסיעתו. כפי שראינו, מעבר החצייה בענייננו סומן היטב על פני הכביש בפסים רחבים הצבועים לבן, ואף צוין בתמרורים מוגבהים ובפנסים המהבהבים בצהוב אשר האירו אל-למרחוק. בנסיבות העניין אף התעצמה חובת הצפיות הכללית - המוטלת על כל נהג המתקרב למעבר חצייה - בשים לב לעובדה שבסמוך למעבר החצייה הייתה מצויה תחנת אוטובוס. עובדה זו חייבת הייתה להעיר ולעורר את המערער, ולהסב את תשומת ליבו לאפשרות שיש מי העושה או המתכוון לעשות את דרכו על מעבר החצייה המוביל אל התחנה. יתר-על-כן: שלא כטענת בא-כוח המערער, בענייננו לא "התפרצה" כלל המנוחה אל הכביש שעה שנפגעה על-ידי אופנועו של המערער. שעה שהמערער פגע בה, הייתה המנוחה על מעבר החצייה בנתיב הימני של מסלול המערער, לאחר שסיימה לעבור את הנתיב השמאלי. לו אך היה המערער מסתכל כראוי אל-עבר מעבר החצייה, ניתן להניח כי יכול היה להבחין במנוחה - אישה בת 79 - אשר רצה בכבדות על מעבר החצייה תוך שהיא מנופפת במקל ההליכה שבידה. גם בהניחנו כי המנוחה חצתה את הכביש ללא תשומת לב לתנועה, ובכך התרשלה, אין ברשלנות זו כדי לנתק את הקשר הסיבתי-המשפטי בין התנהגותו של המערער לבין התאונה. כנדרש מדוקטרינת הקשר הסיבתי, היה על המערער לצפות כי הולך רגל שעל מעבר החצייה לא יהיה ער לריכבו המתקרב, ואולי אף ייטול על עצמו סיכון של חצייה על-אף התקרבות ריכבו בהניחו כי בעל הרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. ראו והשוו: רע"פ 7820/99 ג'אן נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 31. בא-כוח המערער מפנה להוראות תקנה 67(ב) לתקנות התעבורה לפיה "מעבר חצייה המחולק על ידי שטח הפרדה יראו כל חלק ממעבר החצייה כמעבר נפרד". טענתו היא, כי לאחר שסיימה את חציית המסלול האחר לא היה על המערער לצפות שהמנוחה תמשיך ותחצה את מעבר החצייה שבמסלולו-שלו. טענה זו אינה מקדמת את עניינו של המערער. השאלה שלעניין היא שאלת חובת הצפייה, והמערער חייב היה לצפות התנהגותה של המנוחה גם בלא כל קשר למעבר החצייה של המסלול הנגדי. להשלמה נוסיף, כי אף העובדה שברוצקי, אשר נסע בנתיב השמאלי לפני המערער, האט את מהירותו והוסיף ובלם בלימת חירום לפני מעבר החצייה, היה בה כדי להסב את תשומת ליבו של המערער - לו אך היה ער לנעשה בכביש - כי יש מי המתכוון לחצות את מעבר החצייה במסלולו שלו. צירופם של כל אלה מביא למסקנה כי היה על המערער לצפות את התנהגותה של המנוחה, ומכאן שנתקיים קשר סיבתי-משפטי - או אחרת: לא נותק הקשר הסיבתי-המשפטי - בין התנהגותו לבין הפגיעה במנוחה. תאונה בלתי נמנעת – האמנם? 32. בא-כוח המערער טוען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. לדבריו, מימצאי בוחן התנועה מלמדים כי אף במהירות של 35 קמ"ש - מהירות שלדעת בוחן התנועה הייתה מהירות סבירה במקום התאונה - היה פוגע המערער במנוחה מבלי שיספיק לבלום את אופנועו בלימה מלאה. כן מפנה המערער לחוות דעתו של מומחה ההגנה אשר טען כי אף במהירות נמוכה מזו לא הייתה נמנעת התאונה, שכן המנוחה הייתה גלויה לעין המערער רק 0.5 שניות, פרק זמן הקצר מזמן התגובה. חוות דעת אלו לא היו מקובלות על בית משפט קמא ואין הן מקובלות גם עלינו. אם סבור היה בוחן התנועה כי גם במהירות של 35 קמ"ש לא ניתן היה למנוע פגיעה בהולך רגל שהחל חוצה את מעבר החצייה, כיצד יכולה הייתה מהירות זו לעלות כדי היותה מהירות סבירה?! קביעה זו סותרת עצמה מיניה וביה ומופרכת היא על פניה. 33. החובה לנהוג במהירות סבירה חובה היא הנלמדת מעצמה. כך מלמדת אותנו אף הוראת תקנה 51 לתקנות התעבורה: מהירות סבירה 51. לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב. מהירות הנסיעה בכלי רכב חייבת להיות סבירה: לתאום את הנסיבות, את תנאי הדרך ואת התנועה בה. המהירות הסבירה אינה ניתנת לכימות מראש (להבדיל מן המהירות המירבית המותרת) ונגזרת היא, בין השאר, מתנאי השטח, מתנאי הראות, ממזג האוויר וכו'. אין דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר; אין דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך ישרה; ואין דומה המהירות הסבירה בדרך שאין בה מעבר חצייה למהירות הסבירה בדרך שעליה מעבר חצייה לשימושם של הולכי רגל. ראו: רע"פ 6338/99 בוחניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 34. סבירותה של המהירות בנסיבותיו של כל מקרה תיקבע, בין השאר, בשים לב לחובה המוטלת על נהג להאט את מהירותו, ועל-פי הנדרש אף לעצור את ריכבו בכל מקרה שבו צפויה סכנה להולכי רגל. כך הוא, במיוחד, שעה שנוהג ברכב מתקרב אל מעבר חצייה. על-פי נורמות אלו - הקבועות גם בתקנות 52 ו-67(א) לתקנות התעבורה - תיקבע גם המהירות הסבירה שיש לנהוג בה ברכב לפני מעבר חצייה. 35. עיון בעובדות המקרה שלפנינו יגלה כי המערער הפר את חובת ההאטה המוטלת עליו - האטה שהיה בה כדי למנוע את התאונה - גם כהוראת תקנות 52 ו-67(א) לתקנות התעבורה. שומה היה על המערער להאט את מהירות נסיעתו עד כדי עצירת אופנועו קודם הגיעו למעבר החצייה, אלא אם היה מתברר לו שאין אדם החוצה או המתכוון לחצות את הכביש. בנסיבות המקרה, כשניתן היה לצפות כי יש מי החוצה את הכביש במעבר החצייה, אסור היה למערער להמשיך לנהוג באופנועו, לא במהירות של 60 קמ"ש ולא במהירות של 35 קמ"ש, אלא במהירות אשר תבטיח עצירה בביטחון קודם הגיעו אל מעבר החצייה. בדין אפוא קבע בית המשפט המחוזי כי מהירותו של המערער עובר לתאונה עלתה כדי מהירות בלתי סבירה וכי המערער הפר את החובות שהיו מוטלות עליו. ראו והשוו: פרשת מלניק, לעיל, בפיסקה 9 לפסק דינו של השופט אור. הנה-כי-כן, יש יסוד סביר להניח כי לו נהג המערער במהירות סבירה - קרא: במהירות שהייתה מבטיחה עצירה בביטחון קודם הגיעו למעבר החצייה - הייתה התאונה נמנעת, ולמיצער, היה נוצר סיכוי ממשי למניעתה של התוצאה הקטלנית. היסוד הנפשי 36. המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הריגה כוללת - כלשון הוראת סעיף 20(א) לחוק העונשין - מודעות לאפשרות גרימה לתוצאות המעשה - דהיינו: מודעות לאפשרות אירועה של התוצאה הקטלנית - ועליה אדישות או קלות דעת לאפשרות התקיימותה של תוצאה זו. ראו, למשל: ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145, 150; ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632, 640; ע"פ 4351/00, 4463 מדינת ישראל נ' אבו אלהווא, פ"ד נה(3) 327. עם זאת, אין הכרח כי העושה יהא מודע לדרך המדוייקת של השתלשלות האירועים אשר הביאו בסופם למותו של אדם ודי בסיכון שבנסיבות המקרה. ראו עוד: ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 93; ע"פ 6131/01, 6916 מדינת ישראל נ' פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24, 35. 37. הוכחת היסוד הנפשי נעשית, ככלל, בדרך הסתמכות על חזקות-שבעובדה (praesumptiones facti) הנדרשות, למעשה, כראיות נסיבתיות. כך נוצרה "חזקת המודעות" הכללית, ולפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה": ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד), 542. חזקה זו משקפת הנחה, המבוססת על ניסיון החיים, שלפיה מודעים בני אדם לרכיבים העובדתיים של מעשיהם. הנחה זו נסמכת על כך "שכל אדם בר-דעת רוכש נסיון מינימאלי בחיי יום-יום, המלמד אותו להיות ער לפרטי התנהגותו מבחינת טיבה, נסיבותיה ותוצאותיה". פלר, שם, 543; ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747, 767. וכך, מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית. ראו והשוו: פרשת פלוני, 640; פרשת אבו אלהווא, 331, 334. 38. חזקה עובדתית נוספת - חזקה הנוגעת לסוגיה של גרימת מוות מתוך פזיזות (פזיזות כהגדרתה בהוראת סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין) - קושרת את קיומה של המחשבה הפלילית לעוצמת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם. על-פי חזקה זו, התרשלות רבתי מהווה אמת מידה ראייתית-נסיבתית להוכחתה של פזיזות, ולו מן הסוג הקל יחסית של קלות דעת. 39. באירוע של תאונת דרכים קטלנית, היווצרותן של החזקות הינה נגזרת של עוצמת הרשלנות בנהיגתו של הנאשם. כך, למשל, שעה שמוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מנהיגה שיש בה סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, יכולה שתקום חזקה ולפיה התקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש, דהיינו: מודעות לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית, ועימה קלות דעת לאפשרות אירועה של התוצאה הקטלנית. עמד על כך השופט גולדברג בע"פ 2013/93 קלפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם): לא יכול להיות ספק כי, עוצמת הסטיה מנורמת הזהירות הסבירה של מי שנוהג במצב דוגמת המצב בו נהג המערער מגיעה כדי התרשלנות רבתי וסטייה גסה מנהיגה סבירה. בכך התקיים היסוד האוביקטיבי שבעבירה. אשר ליסוד הנפשי של פזיזות הרי שבהיעדר ראיה ישירה ליסוד זה, חזקה על המערער כי היה מודע לסיכון שבנהיגתו, ולפחות נהג מתוך תקווה כי הסיכון לא יתממש והוא יצא בשלום מנהיגה כזאת. משלא הוכח היפוכו של דבר הרי שעומדת החזקה האמורה בעינה, ומכאן ששני יסודות העבירה הוכחו ושבדין הורשע המערער. וכך השמיענו השופט גולדברג בע"פ 3204/97, 3558 אדן נ' מדינת ישראל (לא פורסם): סבורנו, כי בנסיבותיו של המקרה שבפנינו מתחייבת המסקנה כי התקיים במשיב היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה. אין מקום להניח כי מי שנוהג במהירות גבוהה תוך מעבר מהיר בלתי מוצדק בין הנתיבים ותוך עקיפה של מכוניות מימין ומשמאל, איננו ער למסוכנות הטבועה בנהיגה כזאת לרבות האפשרות של איבוד השליטה על ההגה והתרחשותה של תאונה, ובכלל זה תאונה קטלנית. סכנה כזאת ברורה לכל מי שאוחז בהגה ואין להניח כי היא נעלמה מהמשיב. על אף זאת בחר המשיב בחירה מודעת לנהוג בצורה מסוכנת ופראית, תוך תקווה בלתי מבוססת כי "לי זה לא יקרה". נסיבות המקרה מלמדות לפחות על התקיימותו של יסוד נפשי של קלות דעת, ומכאן מתחייבת הרשעתו בעבירת ההריגה. ראו עוד: ע"פ 6236/97 חג'אזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5910/94 ברקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 353, 359-357; ע"פ 5290/94 סעיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפיסקה 7 לפסק הדין; ע"פ 4639/95 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 661, 669 - 670. 40. נדגיש וידענו: אין ענייננו בחזקה משפטית המעידה על קיומה של מחשבה פלילית. הוכחתה של רשלנות רבתי אינה מעבירה אל הנאשם נטל להוכיח כי לא פעל מתוך מודעות לסכנה או בקלות דעת. ענייננו הוא בחזקה עובדתית גרידא, חזקה המבוססת על נסיון החיים והמוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון לפני בית המשפט. יצירתה של החזקה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, והפרכתה של החזקה יכולה שתבוא כמסקנה נדרשת ממיכלול הראיות שהובאו לפני בית המשפט, גם אם אין בית המשפט מקבל את גירסת הנאשם על דרך התרחשות התאונה הקטלנית. ראו: ע"פ 3841/94 מדינת ישראל נ' צלנקו (לא פורסם); פרשת מגידיש, 93; פרשת פרבשטיין, 31 - 32. מן הכלל אל הפרט 41. השאלה ששומה עלינו להשיב עליה היא, אם מיכלול הראיות שנפרשו לפני בית המשפט המחוזי מצביע כי נתקיימו במערער הן מודעות לאפשרות כי התנהגותו תגרום תוצאה קטלנית והן קלות דעת ביחס לתוצאה זו. בהשיבנו על שאלה זו ניעזר, כמובן, בחזקות-שבעובדה העולות מתוך חומר הראיות. אין ספק, כי התנהגותו של המערער עובר לתאונה אינה התרשלות "רגילה" אלא התרשלות "רבתי". אופי "רבתי" זה נובע מכך שהמערער "השתולל" עם אופנועו על הכביש, חתך נתיבים ועקף מכוניות, והכל - בנוסעו במהירות בלתי סבירה בנסיבות ומבלי שהאט את מהירותו כנדרש בהתקרבו למעבר החצייה. המנוחה נפגעה במעבר החצייה לאחר שחצתה את הנתיב השמאלי במסלול נסיעתו של המערער, ואף הספיקה לעבור חלק מן הנתיב הימני, נתיב הנסיעה של המערער עצמו. המנוחה נפגעה מבלי שהמערער היה ער לנעשה סביבו, ובלא שהבחין בה כלל חרף הראות הטובה שאיפשרה לו - לו פעל בסבירות - לראותהּ בזמן, לבלום ולמנוע את התוצאה הקטלנית. ראו והשוו: דנ"פ 3285/98 חג'אזי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); פרשת ברקוביץ, 357; רע"פ 7184/93 שילוח נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 42. נסיבות המקרה שלפנינו דומות לנסיבות שנדונו בפרשת מגידיש. וכה היו דבריו של השופט אנגלרד באותה פרשה (שם, 95): השאלה העומדת לפנינו היא אפוא האם ניתן היה להסיק מתוך פרטי המודעות, שקבע בית-המשפט כי היו מצויים אצל המערער, על קיומה של מודעות לגבי האפשרות כי התנהגותו תגרום תוצאה קטלנית. לטעמי, בית-המשפט המחוזי צדק בהסיקו מפרטי המודעות על קיומה של פזיזות. שני פרטים נראים בעיני מרכזיים להסקת מסקנה זו, והם: מודעותו של המערער למהירות המופרזת בנהיגתו באיזור עירוני, מהירות שהיא כפולה מן המותר, ומודעותו לקיומו של מעבר חציה באזור הנהיגה, אשר בקרבתו מצוי בית-ספר. בצדק מציין בית המשפט את העובדה הנוספת, כי המערער, בנוסף למהירותו המופרזת, גם לא נתן את דעתו על אפשרות ירידתו של הולך רגל לתוך מעבר חציה. הצירוף של פרטים קונקרטיים אלה יוצר חזקה עובדתית, דהיינו מסקנה העולה מניסיון החיים הכללי, כי המערער נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, מתוך תקווה להצליח למונעה. ומהתם להכא. בנסיבות דומות אחרות, אמר השופט לוי דברים אלה (ע"פ 7251/01 אקנין נ' מדינת ישראל, טרם פורסם): ... המערער ידע כי התנועה בזירת התאונה היא סואנת (ובלשונו "תנועה לא מסודרת", ראו עמ' 20 לפרוטוקול הדיון). הוא גם ידע על קיומו של מעבר החצייה, ולטענתו אף הבחין בו עובר לתאונה. ואם בכל אלה לא די, מתברר כי למערער היתה ידועה עובדת-חיים פשוטה נוספת שהיא בבחינת נחלתם של הכלל, לאמור, אי-מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה, עלול לגרום לתאונה קטלנית (ראו תשובת המערער בחקירתו הנגדית, בעמ' 22). חרף כל אלה המשיך המערער לקראת מעבר החצייה בנסיעה שוטפת, ובנסיבות אלו נראה לנו כי לא היה מנוס מן המסקנה כי בדרך נהיגתו הוא נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית, גם אם קיווה להצליח למונעה. בכך היה די לבסס את הרשעתו, ועל כן לא ראינו מקום להתערב בהכרעת-הדין. 43. בענייננו-שלנו נסע המערער בעבר על הכביש עשרות פעמים, וממילא היה מודע לקיומו של מעבר החצייה אשר בקירבתו מצויה תחנת אוטובוס. המערער אף ידע כי נסיעה במהירות לפני מעבר חצייה עלולה להרוג אנשים הנמצאים על מעבר החצייה. חרף כל זאת, ועל אף הראות הטובה שאיפשרה לו להבחין במנוחה החוצה את הכביש, לבלום ולמנוע את התוצאה הקטלנית; ולמרות הפנסים המהבהבים אשר הודיעו למשתמשים בכביש על קיומו של מעבר חצייה; לא נתן המערער דעתו למתרחש בכביש שלפניו; לא נתן דעתו לאפשרות הימצאותו של הולך רגל על מעבר החצייה; והמשיך לנהוג באופנועו תוך שהוא מודע למהירותו הבלתי סבירה ומבלי להאט מהירותו זו בהתקרבו למעבר החצייה. 44. צירופם של נתונים אלה יוצר חזקה-שבעובדה כי נתקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש, קרא, מודעות בפועל לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה לקטילתו של אדם, וקלות דעת לעניין התוצאה הקטלנית: קלות דעת שהתבטאה בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה גם אם מתוך תקווה להצליח למנעה. גם בבחינה של מיכלול הראיות, לא נתערערה החזקה העובדתית העולה מנסיבות המקרה. הרשעתו של המערער בהריגה - בדין יסודהּ. הערעור על חומרת העונש 45. בא-כוח המערער טוען כי העונש שהושת על מרשו עונש חמור הוא יתר-על-המידה וכי בנסיבות העניין יש להקל בו. לטענתו, רשלנותה של המנוחה, פציעתו הקשה של המערער בתאונה, הזמן הרב שחלף מאז התאונה, והעובדה שהמערער אינו זוכר את פרטי התאונה, מצדיקים הקלה בעונשו. בא-כוח המערער אף מוסיף וטוען כי עונש המאסר שנגזר על מרשו חורג מרמת הענישה הנוהגת במקרים מעין המקרה שלפנינו. כן טוען הוא כי עונש הפסילה על תנאי שהושת על המערער - לתקופה של ארבע שנים - אינו צריך להתייחס לעבירות התנועה הנילוות שבהן הורשע אלא לעבירת ההריגה בלבד. 46. אכן, העונש שהושת על המערער אינו קל, ואף על פי שהמערער נפצע אף הוא בתאונה, היגענו לכלל מסקנה כי אין בו בעונש חריגה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. המדובר בעבריין תעבורה שעל אף גילו הצעיר צבר לחובתו - מאז קיבל את רישיון הנהיגה - אחת-עשרה עבירות תעבורה, חמש מהן לאחר קרות התאונה נושא הערעור. בא-כוח המערער הירבה לטעון בפנינו על שיקומו של המערער, אלא שבנסיבות העניין, ונוכח התוצאה הקטלנית, אין מקום כי נתערב בעונש שנגזר על המערער. אכן, העובדה שחלף פרק זמן ניכר מיום ביצוע העבירה ראויה היא כי תובא במניין כשיקול לקולה, אלא שגם כך העונש שהוטל על המערער אינו חמור במידה המצדיקה את התערבותנו. 47. סוף דבר: בכפיפות לאמור לעיל לעניין זיכויו של המערער מן העבירה של עקיפה אסורה, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חשין. ניתן היום, י"ג בתמוז תשס"ג (13.7.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01088270_G07.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il