יהודה גבאי נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8822/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8822/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: יהודה גבאי נ ג ד המשיב: בנק המזרחי המאוחד בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"א 1541/01 שניתן ביום 25.7.04 על-ידי כבוד השופט נ' ישעיה בשם המערער: עו"ד שמואל לנקרי; עו"ד דוד סבג; עו"ד עמנואל בשארי בשם המשיב: עו"ד אבי אברמוביץ פסק-דין השופט א' רובינשטיין: פתח דבר א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ישעיה) מיום 25.7.04. בפסק דין זה נדחו טענות הגנה של המערער כנגד תביעת הבנק המשיב נגדו בסדר דין מקוצר, שעליהן קיבל רשות להתגונן. המערער חויב במלוא סכום התביעה, שעניינה ערבות לחברת ר.ע.מ. כלי עבודה בע"מ (להלן: החברה) עד סך 1,000,000 ₪. פסק הדין קמא ב. (1) בפסק דינו של בית המשפט קמא נדונו שתי טענות ההגנה שבהן הורשה המערער להתגונן, ועניינן, ראשית, הטענה כי המשיב לא גילה למערער כי הוא חותם על ערבות לחוב קיים (להבדיל מחוב עתידי); ושנית, הטענה כי המשיב לא הודיע למערער בעוד מועד כדין כי אין החברה הנערבת מקיימת את חיוביה. (2) בית המשפט קבע כי המערער ידע על חובות החברה ואישר בחתימתו את יתרת החובה בסך מעל 3 מליון ₪. לכן, לשיטת בית המשפט, קיים הבנק את הדרישה שבסעיף 22 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 בדבר הודעה לערב כי הערבות מתייחסת גם לחובות קודמים או להלוואה המחליפה חוב קודם. בית המשפט קבע, כי פירוט החובות שבמסמך עליו חתם המערער ("הודעה לערב") מאיין את אי הבהירות באשר לשאלה האם מתייחסת החתימה לחובות קיימים או עתידיים. באשר להודעה בעוד מועד, כדרישת סעיף 26 לחוק הערבות, אמנם נשלחה הודעה בדואר רשום לכתובתו הישנה של המערער; אולם לשיטת בית המשפט, משרכש המערער את החברה בראשית 2001, באמצעות חברה חדשה שהקים, ובהסכם הרכישה הוצהר כי החברה נקלעה לקשיים ואין בידה לתפקד כעסק חי, ברור כי ידע על מצבה הקשה גם בלא שקיבל את הודעת המשיב מיום 22.1.01. לפיכך, לא המחדל במשלוח ההודעה גרם לו את הנזק הנתבע. על כן חויב המערער במלוא סכום התביעה. הערעור ג. (1) הנקודה העיקרית שאליה נדרש המערער היא פרשנות המסמך "הודעה לערב או לממשכן" מיום 21.6.99. מסמך זה הוא טופס מודפס המצריך, במקומות מסוימים, מילוי משבצות ריקות. בין היתר מצויות במסמך משבצות אלה: "(6) ערבותך היא גם לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים של הלקוח לבנק – כן/לא", והמלה "לא" סומנה בכתב יד בעיגול. מכאן – ומכך שבסעיף הבא –(7) – נאמר "הלקוח עומד בפרעון החיוב הקיים (אם קיים) - כן/לא" וסומנה בכתב יד המלה "כן" בעיגול, מבקש המערער ללמוד כי המערער ערב רק לחוב עתידי; את המלה "לא" מבקש הוא לפרש כך, שהערבות אינה חלה על חיוב קיים או המחליף חיוב קיים, מה גם שהלקוח – כנטען – עומד בפרעון החיוב הקיים. לכן טוען המערער, כי לכך התחייב וזה אשר הוצג לו, ולא יותר מזה. לשיטת המערער, ערבותו ניתנה איפוא לאשראי חדש בלבד, וכזה (על כך אין חולק) לא ניתן, ולכן אין מקום לחייבו בערבות. לערבות לחוב קיים, לא הסכים. נטען בגדר הערעור, כי ידיעת הערב באשר לחוב כשלעצמה – שהוכח בענייננו כי היתה - אינה מעלה ואינה מורידה, שכן זו נדרשת גם לערבות לחוב עתידי, על מנת לדעת מהיכן מתחילה הערבות. נטען באשר לראיות, כי אי העדתם של פקידי בנק (מעבר למנהל הסניף) שהיו מעורבים בפרשה, צריך שתפעל לטובת המערער, בעוד שבית המשפט קמא הפך את הנטלים והטיל על המערער את חובת ההוכחה. כדי להתמודד עם קשיים שמעוררות כלפיו הוראות אחרות במסמכי הבנק, מעבר למשבצת שתוארה לעיל, טוען המערער כי ל"הודעה לערב" "מעמד על" על פי חוק הערבות, וכי היא המסמך שעל הבנק למלאו פרטנית יחד עם הערב, "ולכן ברור כי הוראותיו – ובייחוד ההוראות שבכתב יד (הדגשה במקור – א"ר) – עדיפות על כל מסמך מודפס סטנדרטי ובעל נוסח אחיד, הכולל שלל הוראות שנועדו "לבצר" את מעמדו של הבנק". לא סביר גם, לטענת המערער, כי הוא יערוב לחוב קיים בלא אשראי חדש שיוזרם לעסק. ולבסוף, נטען כי אי משלוח ההודעה על-ידי הבנק לכתובת הנכונה הוא שגרם לכך שהמערער הזרים לחברה סכום של 750,000 ₪, על-ידי חתימתו ב- 14.1.01 על הסכם הרכישה של החברה על-ידי חברה שהקים הוא לשם כך, וכסף זה ירד לטמיון. כללם של דברים, המערער טוען כי המדובר במקרה מיוחד, שבו האשראי ניתן בטרם הערבות, בעוד שלתביעה בסדר דין מקוצר צורף על-ידי המשיב רק כתב הערבות ולא מסמך ההודעה לערב, שלשיטת המערער עניינו אך ורק אשראי חדש; ובכל מקרה, כלילת ערבות לחוב קיים ולאשראי חדש יחדיו צריכה כנטען לפעול לחובת המנסח, ובענייננו – המשיב. (2) לשיטת המשיב, חלו לאורך ההליכים שינויים בגירסת המערער, המטילים צל על מהימנותו: בעוד שבחקירתו במסגרת הרשות להתגונן הודה שידע על גירעון בחשבון, הצהיר בתיק העיקרי דנא כי לא ידע על מצב חשבונו של בנו וטען כי סבבוהו בכחש; דבר זה לשיטת המשיב – עמד ביסוד דחייתה של גירסת המערער על-ידי בית המשפט קמא. ובאשר לטענה העיקרית של המערער, קרי, סימון התשובה "לא" לשאלה "האם ערבותך היא גם לחוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים", טוען המשיב כי יתכן שיש בסעיף אי בהירות, אך הכוונה ב"לא" היתה לחוב המחליף חוב קיים. טענה זו נשללת קטגורית על-ידי המערער בתשובתו. דיון ד. (1) סעיף 22 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, שכותרתו "חובת גילוי" כולל בנסיבות של "ערב יחיד" (קרי, שאינו תאגיד) כבענייננו, בין השאר את החובה לגלות (לפי ס"ק ב(3)) את "היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חוב קיים". הטעם לכך ברור: מטרת סעיף 22, שהוסף בתיקון מס' 2 מתשנ"ח-1997 לחוק הערבות, היתה לאפשר לערב להיות מודע להיקף ההתחייבויות שהוא נוטל על עצמו (ראו ההסבר בהצעת חוק הערבות (תיקון מס' 2) (ערבויות מוגנות) התשנ"ו-1995, 212, 213). (2) הערבות דנא מיום 21.6.99 מורכבת משני מסמכים: האחד, הקרוי "המסמך העיקרי", שכותרתו "ערבות מתמדת מוגבלת בסכום", הוא "הערבות הקלאסית", קרי, מסמך ההתחייבות, שכולו מודפס סטנדרטית למעט הפרטים הפורמליים שנוספו בכתב יד. במסמך זה נאמר בסעיף 2 כי "אנו ערבים בזה כלפי הבנק וחליפיו בערבות מוחלטת, בלתי מסויגת ובלתי מותנית בכל סייג ותנאי, לפירעון המלא והמדויק של כל הסכומים המגיעים ו/או שיגיעו לבנק מהלקוח ... בין שהלקוח כבר התחייב בהם או יתחייב בם לעתיד לבוא ... בין שמגיעים עכשיו או שיגיעו בעתיד ..."; המשיב מכסה עצמו איפוא בכל נוסח אפשרי. נקבע סכום ההתחייבות (מליון ₪ - תוספת בכתב יד), וכן המדד. המסמך חתום על-ידי המערער. למסמך צמודות תוספת מאותו יום, החלה כשהמדובר ב"ערב יחיד" בקשר לריבית פיגורים ועוד. המסמך המהותי השני, ואולי במובן ענייני חשוב יותר מן הראשון, הוא "ההודעה לערב או לממשכן" הנזכרת לעיל, אף היא מיום 21.6.99, שעל פי דרישת חוק הערבות באה להביא פרטים רלבנטיים לידיעת הערב, ומסמך זה לוקה באי בהירות המצריכה פרשנות; זו ניתנה על-ידי הצדדים בעדויותיהם, איש לפי חלקו. (3) חלק מפרטי מסמך "ההודעה לערב" נסקרו לעיל. בעמודו הראשון נאמר בסעיף (2) המודפס, כי "המסמך העיקרי" (המתואר מעלה – א"ר) מיועד להבטחת אשראים מכל סוג שהוא, שניתנו או שיינתנו בעתיד (הדגשה הוספה – א"ר) ללקוח על-ידי הבנק". להלן בא הסעיף נשוא המחלוקת – סעיף (6) – וכן כאמור מצוי סעיף (7) בדבר עמידתו של הלקוח בפרעון החוב, ונאמר גם (סעיף 8) כי הלקוח אינו לקוח "מוגבל" בבנק המשיב (על פי סימון "לא" בכתב-יד; וכך גם כי הערבות אינה באה להחליף ערבותם של בעלי מניות בתאגיד או בת זוג שלהם). בסעיף 10 פורט האשראי שניתן לנערב, בטבלה הכתובה בכתב יד. אין מחלוקת בין הצדדים כי לכתב יד, על פי פסיקה (ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח(4) 498, 514-513, הנשיא שמגר) יש לייחס חשיבות יתרה. הדבר מעוגן בהיגיון ובמציאות האנושית. כן נאמר בסעיף (14) כי "סך כל חיוביו של הלקוח לבנק, הידועים ליום 21.6.99 (התאריך בכתב יד – א"ר) הנם בסך 3,039,157 ₪ (הסכום בכתב יד – א"ר). ההודעה חתומה על-ידי המשיב והמערער חתם עליה, מתחת לאישור מודפס בו נאמר, בין השאר, "שהפרטים דלעיל הובאו לידיעתי לפני חתימתי על המסמך העיקרי, כי הבנתי את תוכנם ומשמעותם וכי אני מסכים להם ...". (4) אין לכחד כי יש אי בהירות במסמך, במיוחד בהקשר לסעיף (6) – האם הוסבר למערער כי הוא חותם על ערבות לחוב קיים, בהתחשב בסעיף (7) שבו נאמר כי הלקוח (הנערב) עומד בפירעון החוב הקיים. עמד על כך בית המשפט קמא, וגם המשיב אינו כופר בכך. את אי הבהירות היה צורך להבהיר; והדברים יכלו להיעשות במקרה דנא על-ידי בדיקת כלל הנסיבות העולות מן הראיות, כפי שעשה בית המשפט קמא. כללי הפרשנות הרגילים חלים אף על חוזה ערבות (ראו ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 641, 650 (הנשיא שמגר) וכן ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החוזה, 46-45 הע' 29). אטעים: אילולא כלל הראיות במקרה דנן, לא הייתי מהסס לומר כי הטופס כנתינתו לא מילא כראוי את תפקידו כ"הודעה לערב"; אלא שדבר זה אינו יכול לעמוד למערער בנסיבות. (5) בתצהיר מיום 14.5.01 שצורף לבקשת הרשות להתגונן אותה הגיש המערער בתגובה לתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המשיב, נטען כי בידיעה שבנו עושה חיל בעסקיו בחברה, הסכים המערער לערוב להלוואה שתינתן לו, וכן לשעבד מגרש. לימים הועמדו לחברה באוגוסט 1999, כך טען, שלוש הלוואות בסך 1,000,000 ₪ שנפרעו כסדרן, ואם בכלל, חייב הוא אך את יתרותיה שלא סולקו. עוד נטען בתצהיר, כי עובדת חובותיה של החברה למשיב בסך מעל 1,000,000 ₪ בשעה שהועמדו ההלוואות לחברה לא נודעה לו אלא בסמוך להגשת התביעה בסדר דין מקוצר (בשנת 2001 – א"ר) ; ואילו ידע על החוב לא היה ערב לחברה. לא גולו לו איפוא הפרטים המהותיים הרלבנטיים כנדרש בחוק. רשמת בית המשפט המחוזי – כתארה אז – השופטת שיצר, בהחלטה מיום 28.2.02, לא קיבלה את הטענה שהערבות ניתנה אך לאותן הלוואות הנזכרות לעיל, אך נתנה רשות להתגונן בקשר לחובת הגילוי (סעיף 22(ב) לחוק הערבות), וכן בשאלה אם ניתנה למערער הודעה בעוד מועד באשר לאי קיומם של חיובי החברה (סעיף 26 לחוק זה). (6) העד מטעם המשיב, מנהל הסניף הרלבנטי דאז, מר פריד, העיד בבית המשפט קמא (פרוטוקול מיום 2.3.04) כי בהיקלע החברה לקשיים ומשנוצר חוב גבוה, נתבקשה על-ידי בנו של המערער מן המשיב מסגרת חח"ד גדולה יותר ("חוב גרוע שנהפוך את זה להלוואה עם פריסה לתשלומים" (עמ' 17)), ולכך הוצעו בטחונות, לרבות של האב (המערער). לשיטת העד פריד, אמר המערער "שבשביל הבן שלו הוא יעשה הכל. זה היה בהתייחסו לערבות" (עמ' 18). העד כפר בכך שהערבות ניתנה אך לאשראי חדש: "שלילי. היה ברור לנתבע שהעסק נמצא בקשיים והוא נפל עם שיקולים לא טובים ושהוא צריך לעזור כדי להציל את העסק" (שם). כן טען העד, כי סימון "לא" בשאלה (6) התייחס לחיוב מחליף. בית המשפט שאל (עמ' 19) "אמרת שכל הבטחונות שהוצעו זה היה על רקע בקשת הבן לפרוס ולהפוך להלוואה וכו'. אם לא היה מבקש כלום ולא פונה אליך להפוך להלוואה, מה היה קורה?" ועל כך השיב העד "היה מוגבל והשיקים של החברה היו מוחזרים" (עמ' 20-19). המצב ביוני 1999 – מועד הערבות – הוגדר כ"בּרוֹך" על-ידי העד, והוא טען כי ערבות המערער היתה לכלל החובות (עמ' 20). לשיטתו, המטרה בהעמדת הערבות ובטחונות אחרים היתה רצון להמשיך את העסק כעסק חי (עמ' 21), והיה לכך סיכוי בשל גודל מחזורה של החברה ותמיכת המשפחה (שם). (7) (א) המערער עצמו העיד (עמ' 23), כי ראה את הערבות כמכוונת להלוואה לפיתוח עסקי החברה (שם). לשיטתו, לא הוזהר על-ידי מנהל הסניף, ואדרבה, נאמר לו בביקוריו בסניף כי המדובר בחברה נהדרת (עמ'25-24), וגם מבניו לא שמע את האמת באשר לחברה (שם), ורק כעבור שנה ומשהו הבין את מצב החברה (שם). לא נאמר לו לגירסתו דבר באשר לשוק האפור, החזרת שיקים ואפשרות להגבלה (עמ' 26), ואילו ידע על כך לא היה קונה את החברה בינואר 2001 (שם), אלא מזרים את הכסף לערבות מ- 1999. לדבריו, בינואר 2001 נודע לו מבנו על קושי במימון, תוך שנמסר לו כי חובות צד ג' מכוסים, אך עם זאת אמר: "בינואר 2001 באתי וזה היה עסק נהדר. כאשר משה אמר שיש קשיים אמרתי, אתה יודע, אני אקח את העסק הזה. קניתי אך ורק את העסק הזה בינואר 2001". כאן יצוין במאמר מוסגר, כי בהסכם מ-14.1.01 בין החברה לבין י.ג. כלים ציוד ובניה בע"מ שיסד המערער לשם התקשרות זו, נאמר "הואיל והעסק נקלע לקשיים ואינו מסוגל לתפקד כעסק חי", לכן תירכש החברה על-ידי י.ג. כלים וציוד לבניה - בערבות המערער. (ב) בחקירתו הנגדית (עמ' 28) עומת המערער עם אמירתו בהליך הרשות להתגונן שלפיה ידע שיש לחברה חוב של 3 מליון ש"ח, ותשובתו היתה "אם אמרתי אז זה קדוש, פשוט לא זכור לי,... יכול להיות שבאתי לסניף... (לבית המשפט:) אני לתומי, תחתום פה ושם, לא ידעתי כהוא זה באיזה מצב החברה, העלימו את זה ממני... ידעתי שיש חוב, אבל ידעתי שהחברה מתפקדת. הזכרון שלי אולי לא טוב, אבל מבחינה זו אני זוכר טוב שיכול להיות שהגעתי לבנק, החתימו אותי ואני יודע שהחברה מתפקדת מצוין, לא עלה על דעתי שיש חוב של 3 מליון ש"ח". בהקשר זה נפגמה מהימנותו של המערער, שכן אף אם עברו שנים אחדות מאז הליך הרשות להתגונן, חזקה עליו שהתכונן לעדותו בתיק הנוכחי. (ג) בנו של המערער משה גילת אמר בעדותו ש"עבדתי על אבא שלי, אם הייתי מספר שהחברה מסובכת בשוק האפור הוא היה מעיף אותי ולא עושה שום צעד..." ולהלן (לבית המשפט, בתשובה לשאלה באשר לסתירה בין דברי האב (המערער) באשר לידיעתו בחקירה בעניין הרשות להתגונן לבין הגירסה במשפט): "בעקבות החתימה על ההודעות שחתם בדבר ה-3 מליון. הוא היה מודע שהחברה בחוב כזה או באובליגו כזה. זה היה המהלך התקין של החברה. החברה בעקבות הרכישה של שני העסקים (ב-1999-1998 - א"ר) הכפילה את המחזורים שלה. גדל חוג הלקוחות..." (עמ' 31); ובהמשך (עמ' 32) "אמנם הביאו לידיעתו של אבי שקיים אובליגו של מינוס שלושה מליון ש"ח אבל הוא ידע שהכל מגובה ויש שיקים והחברה פעילה והכל בסדר". (8) (א) במאזן, למקרא הראיות, דומה כי אף שטופס ה"הודעה לערב" לא היה מנוסח כדבעי, המערער ידע על החוב הגדול של החברה, ואף על פי כן הסכים לערוב, שכן קיוה מן הסתם כי בהיות החברה באותה עת – 1999 – חברה פעילה, תצליח לעמוד בהתחייבויותיה. אי אפשר להלום כי לא ידע דבר על החוב וכולם – המשיב ובניו – רימוהו, ואין איפוא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא. אין לקבל את טענת המערער כי בית המשפט הפך את נטלי הראיה. המשיב בחר להעיד לשם הוכחת תביעתו את מנהל הסניף, כאמור, וכן הסתייע בראיות שהוגשו במסגרת הבקשה לרשות להתגונן (החלטת בית המשפט קמא מיום 2.3.04), והמערער לא השיג על כך. אחרי כן, בגדרי ההגנה, העידו המערער ובנו. אמירת בית המשפט קמא כי לאור ההוכחות "יש לבחון אם עלה בידי הנתבע להוכיח את טענות ההגנה שהעלה ואשר לגביהן קיבל רשות להתגונן" שעליה משיג המערער, באה לדעתי למקד את הדיון בנושאים שבהם ניתנה הרשות להתגונן; אך סדר הראיות במשפט היה כנדרש, קרי, דיון "רגיל" (ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד ס' 151א' בעמ' 145-144). אכן בית המשפט קמא אולי יכול היה לנסח את הכרעתו על-ידי התיחסות תחילה לראיות התביעה, אך למקרא פסק הדין אין ספק כי בחן כדבעי – בכל הכבוד – את ראיות המשיב, וציין מפורשות כי "המסמכים שהוצגו על-ידי הבנק במסגרת הדיון בבקשה לרשות להגן... מפריכים טענות אלה של הנתבע". (ב) לא אוכל לקבל את טענתו החריפה של בא כוח המערער, כי סעיף 10 בטופס ה"הודעה לערב" אין פירושו פירוט חובות עבר לשם מתן ערבות להם אלא קביעת גבול תחילי לערבות לעתיד, וזאת נוכח הראיות בדבר מטרת הערבות וערעור מהימנותו של המערער. (ג) אכן, טענת המשיב, כי הכוונה בסעיף (6) בהוספת "לא" היתה למלים "חוב המחליף חוב קיים" אינה עניין מובן מאליו, ולשם אישושה היה מקום להעיד את מי שהחתים בפועל את המערער, דבר שלא נעשה. אך עיון בחקירת העד מטעם המשיב (עמ' 18) מראה כי לא נחקר נגדית בנושא זה. (9) חיזוק לאמור בדבר ידיעתו של המערער יימצא בכך, שמן הראיות עולה הרושם הברור, כי אין המדובר באדם – המערער – שהוא נטול ידע בתחום הבנקאות והמסחר, אלא באיש מיומן. המערער היה מבקר תדיר בבנק והכיר את הנעשה בעולם הבנקאי; נעשה ניסיון להציגו כאדם בא בימים שאינו מבין בטיב מסחר, ולא היא. ראיה לדבר, שבשעה שהיו עסקי החברה בשפל המדרגה הקים חברה חדשה משלו, כאמור, כדי לרכוש אותה ולסייע לבניו. קשה גם לקבל כי בניו רימוהו, כנטען. מעדותו עולה ככלל בקיאות בהויות העולם הרלבנטי - הבנקאות, המסחר והמשפט. אכן, כל ערב זכאי להגנת חוק הערבות, אך משהוכח כי בניגוד לטענתו של המערער, ידע על החוב כהוייתו – אף אם קיוה כי החברה תיחלץ הימנו - נפגעה אמינותו גם באשר לטענה בדבר אי הבנתו של טופס ההודעה לערב. (10) באשר לטענה כי הודעת הבנק בדבר אי פרעון החובות על-ידי החברה לא נשלחה למערער, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי הגם שההודעה נשלחה לכתובת הלא נכונה, קרי, לא הגיעה אל המערער, אין בכך כדי להעלות או להוריד במהות; זאת - שכן ההודעה נשלחה ב-22.1.01, והסכם הרכישה של החברה על-ידי חברת י.ג. כלים נחתם ב-14.1.01, שמונה ימים לפני כן, ובו דובר על קשיי החברה שאינה מסוגלת לתפקד כעסק חי, קרי, המערער ידע על החובות כהוייתם הקשה במועד זה, ועל כן נחלץ לעזרת החברה. לפיכך אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, כי לא נגרם נזק של ממש למערער בשל אי קבלת ההודעה. (11) אכן, המחוקק ביקש ליתן הגנה לערבים, בפרט ליחידים - מפני אפשרות ניצול של תמימותם ורצונם הטוב על-ידי נושה, במיוחד כמו בנק המחתים אותם על שפע אותיות קטנות, וזאת על-ידי כך שיימסר להם מידע ראוי על החוב לו הם ערבים; ראו גם סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981; כן ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי, פ"ד נח(2) 145, 150 (השופטת חיות) והאסמכתאות הנזכרות שם. חובתם של בתי המשפט היא לעמוד לימינם של ערבים תמימים, כדי שלא יעמדו בפני שוקת שבורה ביום שבו לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו. במציאות שבה חתימה על טפסים של ערבות על אותיותיהם הקטנות היא עניין שבכל יום, נתן המחוקק דעתו לכך בתיקון מתשנ"ח בחוק הערבות, כשם שחוקק שנים לפני כן את חוק החוזים האחידים תשמ"ג-1982. ועם זאת, על כל מקרה להיבחן לגופו ולעובדותיו. במקרה דנן, מכלול הנסיבות והראיות שתוארו לעיל מכריע את הכף לכיוון אחריותו וידיעתו של המערער, שלא נראה כי רומה מכל עבר כפי שהציג בעדותו, והסתירה כנזכר בין עדותו במשפט הנוכחי ובין דבריו בעת בקשת הרשות להתגונן תוכיח. (12) מעבר לצורך אזכיר, כי זה לא כבר ניתן פסק הדין בע"א 4080/04 גילת נ' בנק המזרחי המאוחד (טרם פורסם, הנשיא ברק), שבו נדונה סיטואציה הנוגעת למישכון דירתם של בנו של המערער דנא – הבן אשר העיד במשפט כאמור - ורעייתו, ונדחה ערעור הרעיה באשר למימוש משכנתא על-ידי הבנק על הדירה. ההודעה לערב שם (והערבה היא אשת בנו של המערער דנא) נכתבה ביום 28.6.99, שבוע בדיוק לאחר חתימת המסמכים נשוא תיק זה על-ידי המערער. בית המשפט קבע שם, בניגוד לגירסת כלתו של המערער, כי מצבם המהותי של החובות היה ידוע לה. (13) המערער ביקש להסתייע בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 898/03 בנק לאומי נ' חזן (טרם פורסם), בו נדונה פרשנותו של מסמך הקשור לערבות, ובין היתר נשנתה ההלכה הנודעת כי חוזה הניתן לפירושים שונים יתפרש לרעת המנסח (ראו ברק, פרשנות במשפט, פרשנות החוזה, 634). דברים אלה יפה כוחם, ואולם, כלל הנסיבות מצביע לכיוון שאליו הילך בית המשפט המחוזי, קרי, גם אם ניסוח הסעיף הרלבנטי היה עמום, דבר זה לא שינה במהות. (14) בחתימת הדברים אציין, כי מה שגרם להתלבטות ולעיון חוזר ונשנה היה במיוחד הסעיף (6) בטופס ההודעה לערב, אם גם לא רק הוא. אכן, הטופס מנוסח באופן הרחוק מבהירות, ואי אפשר להבין מתוכו את משמעות השאלה והתשובה בעניין מהות הערבות, מה שאילץ ללמוד זאת מנסיבות חיצוניות. טענת הבנק כי הדברים משקפים את סעיף 22 לחוק הערבות אינה מדויקת; על טופס הבא להגן על ערב להיות מנוסח בלשון בני-אדם, וגם אם קבענו כי במקרה דנן ידע המערער על מה הוא חותם, ועל כן איננו נעתרים לערעור זה. אין זה פוטר את הבנק מתיקונו ומעריכתו מחדש של הטופס, אם טרם נעשה הדבר. פסק דין זה יובא בהקשר זה גם לידיעת המפקח על הבנקים, לתועלת הרבים, ככל שהמדובר בטפסים דומים המשמשים את הבנקים. (15) אין בידינו איפוא להיעתר לערעור. בנסיבות, נוכח אי בהירותו של הטופס ונוכח האמור לגבי משלוח ההודעה, איננו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ז' בחשון תשס"ו (9.11.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04088220_T05.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il