חזן נ' שר הפנים ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8821/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותר: יובל חזן נ ג ד המשיבים: 1. שרת הפנים 2. ראש עיריית שדרות, אלון דוידי 3. נורית דוידי 4. נשי אמי"ת רשת מוסדות חינוך בישראל 5. עיריית שדרות עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד ליאור איזנפלד בשם המשיבה 1: עו"ד רנאד עיד בשם המשיבים 2 ו-5: עו"ד דן שווץ; עו"ד יודן קוריצקי בשם המשיבות 4-3: עו"ד בעז פייל; עו"ד ענר חפץ; עו"ד מוריה פריד פסק-דין השופט ג' קרא: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבה 1, שרת הפנים (להלן: המשיבה) לבדוק מצב של ניגוד עניינים בו מצוי המשיב 2, ראש עיריית שדרות (להלן: המשיב) בשל העסקת המשיבה 3, רעייתו של המשיב, אצל המשיבה 4 (להלן: רשת אמית); לבדוק את תקינות הליכי ההתקשרות להפעלת מערכת החינוך בין רשת אמית למשיבה 5, עיריית שדרות (להלן: הרשות המקומית); וכן לנקוט צעדים נגד המשיב בהתאם לממצאי הבדיקה, לרבות חיוב המשיב באופן אישי. בעתירה נטען כי ביום 23.12.2020, העותר פנה ליועץ המשפטי למשרד הפנים ושטח את טענותיו בדבר ניגוד העניינים (להלן: הפנייה הראשונה). בחלוף שנה, ולאחר שפנייתו הראשונה לא נענתה, פנה העותר בשנית למשיבה, ביום 6.12.2021 (להלן: הפנייה השנייה) וצירף טיוטה של עתירה. העותר הוסיף כי "ימתין עד לסוף שבוע זה טרם ייפנה לבית המשפט". העותר קיבל בו ביום אישור על כך שפנייתו התקבלה וכי הפנייה תועבר לטיפול הגורמים המקצועיים. ביום 23.12.2021, הוגשה העתירה. תמצית טענות הצדדים לטענת העותר, המשיב מצוי במצב של ניגוד עניינים אשר מפר את האיסור על העסקת קרובי משפחה בעירייה ואת האיסור על המשיב לקחת חלק בעניינים הנוגעים להתקשרות בין רשת אמית לרשות המקומית נוכח תפקידה של רעייתו בהנהלת רשת אמית. לשיטת העותר, התנהלות המשיב אף עולה כדי ביצוע עבירות פליליות. בתגובה המקדמית ביקשה המשיבה לדחות את העתירה על הסף בשל קיומן של מספר עילות סף: קיומו של סעד חלופי שכן העתירה תוקפת החלטות של הרשות המקומית ושל העומד בראשה בדבר התקשרות עם רשת אמית, בעוד יש לבחון החלטות אלו בבית המשפט לעניינים מינהליים. לעמדת המשיבה, היא אינה צד בהשתלשלות העניינים המתוארת בעתירה, וככל שיש לעותר טענות ביחס להתנהלות הרשות המקומית, יריבותו היא מול הרשות המקומית. באשר לטענות העותר בדבר ביצוע עבירות פליליות, מבהירה המשיבה כי היא אינה גוף חוקר. כמו כן, המשיבה טוענת כי העותר לא מיצה הליכים מולה כנדרש; כי לא עלה בידיה לאתר את הפנייה הראשונה הנטענת וכי העותר לא צירף אישור מהמשיבה על כך שהפנייה הראשונה התקבלה. עוד מדגישה המשיבה כי העותר כלל לא ביקש במסגרת הפנייה הראשונה את הסעד שעניינו פתיחה בהליך חיוב אישי וכי רק בפנייתו השנייה העלה העותר לראשונה את הבקשה לסעד זה בפני המשיבה. בנוסף, המשיבה טוענת כי העתירה הוגשה בשיהוי רב מאחר שהשירותים שמספקת רשת אמית לרשות המקומית ניתנו במשך שנים. עוד טוענת המשיבה כי העתירה היא תיאורטית, משהתשתית העובדתית עליה היא מתבססת השתנתה: רשת אמית פועלת כיום מכוח מכרז כדין, בעוד העותר ביסס את טענותיו בדבר ניגוד העניינים על העדר קיומו של מכרז. המשיב והרשות המקומית טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי ובשל היותה של העתירה כוללנית ותיאורטית. כמו כן, לטענתם יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיים מצד העותר, אשר לא גילה עובדות רלוונטיות לעתירה – העותר עבד בעבר בעיריית שדרות ואף הגיש עתירה לבית משפט זה, שבמסגרתה טען כי יש לפתוח בחקירה פלילית נגד המשיב (בג"ץ 7035/21 חזן נ' משטרת ישראל (10.1.2022), העתירה נמחקה). המשיב והרשות המקומית סבורים כי יש לדחות את העתירה גם לגופו של עניין. המשיבות 3 ו-4 מעלות טענות סף דומות לטענות שהעלו יתר המשיבים, לרבות טענות בדבר קיומו של סעד חלופי, חוסר ניקיון כפיים מצד העותר והיות העתירה תיאורטית. לעמדת המשיבות 4-3, הסעדים המבוקשים כוללניים ואינם תוקפים החלטה מינהלית. גם לשיטתן אין ממש בעתירה לגופו של עניין. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים. פניות העותר עובר להגשת העתירה – אינן עולות כדי מיצוי הליכים כנדרש. פנייה לרשות מינהלית צריך שתיעשה תוך מיצוי סביר של דרכי הפעולה ובמישרין מול הרשות תחילה (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני כרך ד 347-346 (2017) (להלן: ברק-ארז); בג"ץ 503/21 לבוביץ נ' הכנסת (22.4.2021); בג"ץ 112/12 אדם טבע ודין נ' ממשלת ישראל (24.5.2012); בג"ץ 6159/18 אבירם נ' שר התחבורה (‏26.8.2018) ("לפני שאצים-רצים בבהילות אל בית המשפט בבחינת המוצא הראשון, הידברות ישירה עם הרשות המוסמכת עשויה לייתר את ההתדיינות בין כתלי בית המשפט")). העותר לא צירף אישור מהמשיבה על כך שהפנייה הראשונה מטעמו התקבלה אצל המשיבה ולא הציג בפנינו כי ניסה להתחקות אחר גורלה של הפנייה ולוודא כי אכן התקבלה (ראו, למשל: בג"ץ 91/18 פלוני נ' משרד הביטחון (17.9.2018); בג"ץ 5953/20 גואד נ' מפקד האיזור יו"ש (3.11.2020)). העותר פנה למשיבה בפנייה השנייה בחלוף שנה מהפנייה הראשונה וזמן קצר בלבד לפני שהגיש את העתירה, תוך שהוא "קוצב" למשיבה ימים ספורים להשיב על פנייתו בטרם יגיש את העתירה שצירף לפנייה. זאת, אף מבלי להכריע בשאלה האם העותר פעל מול הגורמים המתאימים, כמפורט בתגובתה המקדמית של המשיבה. יתר על כן, הסעד שעניינו פתיחה בהליך חיוב אישי לא נתבקש על ידי העותר בפנייה הראשונה, אלא נתבקש בפנייה השנייה בלבד, זמן קצר טרם הגשת העתירה. בנסיבות אלה, למשיבה לא ניתנה שהות סבירה לבחינת הטענות ולמתן מענה ראוי, כך שהדרישה למיצוי הליכים לא התקיימה (ברק-ארז, בעמ' 349-348 ("...הפנייה אינה צריכה להיעשות כדי 'לצאת ידי חובה', ולכן יש להמתין זמן סביר, ובכפוף לשיקולים של דחיפות, לתשובת הרשות")). אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 2,000 ש"ח ובהוצאות המשיבים 2 ו-5 והמשיבות 4-3 בסך 2,000 ש"ח לכל אחת מקבוצות משיבים אלה. ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשפ"ב (‏16.5.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21088210_Q05.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il