רם אדרת מגורים בע"מ נ. פרוספריטי נ.ש. בע"מ

10 1 בבית המשפט העליון רע"א 882/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשים: 1. רם אדרת מגורים בע"מ 2. רמי בסירטמן 3. דורון ממרוד 4. איה בזנר גביש נ ג ד המשיבה: פרוספריטי נ.ש. בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 11155-08-23 מיום 19.10.2023 שניתנה על ידי כב' השופטת ה' סילש בשם המבקשים: עו"ד עופר צור; עו"ד שגית אוחנה-ליבנה; עו"ד שיראל אהרוני בשם המשיבה: עו"ד חיים סודקביץ פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ה' סילש) בת"א 11155-08-23 מיום 19.10.2023, בה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. הרקע לבקשה 1. המבקשת 1 – חברת רם אדרת מגורים בע"מ (להלן: המבקשת), היא חברה קבלנית בתחום הנדל"ן. המבקשים 4-2 הם נושאי משרה במבקשת. המשיבה – חברת פרוספריטי נ.ש. בע"מ, היא חברה יזמית בתחום הנדל"ן. המבקשת והמשיבה התקשרו בהסכם מכוחו מכרה המבקשת למשיבה 52 דירות בפרויקט ברמלה (להלן: הפרויקט). לטענת המשיבה, הסכם מכר הזכויות בפרויקט הוא עסקה פטורה ממע"מ, אך המבקשת מסרבת לבצע את הפעולות החשבונאיות הנדרשות לשם קבלת החזרי המע"מ מרשויות המס. ביום 6.8.2023 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשים בסכום של 30 מיליון ש"ח (להלן: התביעה). בתביעה טענה המשיבה בין היתר כי אם נושא החזרי המע"מ לא יוסדר בתקופה הקרובה, "לא מן הנמנע כי [היא] תיאלץ למכור חלק מן הדירות בפרויקט על מנת לכסות את 'הבור' התזרימי שנוצר [לה] כתוצאה מאי השבת המע"מ, וזאת כדי להימנע ממימוש השעבוד על הפרויקט הקיים לטובת בנק מזרחי שמימן את העיסקה" (סעיף 62 לכתב התביעה). כן צוין כי פעולה זו תגרור נזק ישיר ומידי של אבדן הטבות המס בפרויקט, הנאמדות בעשרות מיליוני ש"ח. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישה המשיבה גם בקשה לסעדים זמניים – בגדרה התבקש בית המשפט להורות למבקשת להנפיק תעודות זיכוי בגין חשבוניות מס שונות; להסמיך את המשיבה לבצע פעולות בשם המבקשת לצורך השבת סכומי המע"מ; ולאסור על המבקשת לקבל לידיה את כספי החזרי המע"מ – כל זאת, עד להכרעה בתביעה העיקרית (להלן: הבקשה לסעד זמני). בהתייחסה לשיקולי מאזן הנוחות, חזרה המשיבה על החשש שמא תיאלץ למכור דירות בפרויקט כדי לכסות את "הבור התזרימי" שנוצר לה כתוצאה מאי-השבת המע"מ ולהימנע ממימוש השעבוד על הפרויקט. יוער כי ביום 21.9.2023 נמחקה הבקשה לסעד זמני בהסכמת הצדדים. 2. ביני לביני, ביום 29.8.2023 הגישו המבקשים בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בסכום שלא יפחת מ-500,000 ש"ח ולעכב את המשך ההליכים עד להפקדת ערובה שכזו. זאת בהסתמך על תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: התקנות); וכן על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999. המבקשים טענו בבקשתם כי המחוקק קבע חזקה לפיה על תובעת שהיא חברה בע"מ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע; וזאת אלא-אם-כן הוכיחה החברה כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע או שמתקיימות נסיבות שבגינן אין זה מוצדק לחייבה בהפקדת ערובה. לטענת המבקשים, בענייננו הוכח כי קיים סיכוי ממשי כי המשיבה לא תוכל לעמוד בתשלום הוצאות המבקשים ככל שתידחה התביעה. כך ניתן ללמוד מהודאתה המפורשת של המבקשת בכתב התביעה ובבקשה לסעד זמני בדבר קיומם של קשיים תזרימיים. כן נטען כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה שכן סיכויי התביעה נמוכים ביותר, והיקף ההתדיינות ומורכבות ההליך יחייבו את המבקשים להשקיע משאבים רבים. בתשובתה מיום 19.10.2023 התנגדה המשיבה לבקשה להפקדת ערובה. לטענתה, לא יהיה לה כל קושי לשאת בהוצאות המבקשים ככל שתידחה תביעתה. זאת, בין היתר בשים לב לכך שבבעלותה 52 דירות בפרויקט ששווי רכישתן עמד על כ-110 מיליון ש"ח; לכך שסכום ההכנסות החודשיות של המשיבה מהשכרת הדירות בפרויקט עומד על כ-200,000 ש"ח, בעוד שאין לה הוצאות תפעוליות מהותיות; ולכך שאין לה כל התחייבויות כספיות מהותיות לצדדים שלישיים למעט ההלוואה שנטלה לצורך מימון רכישת הדירות בפרויקט. כן טענה המשיבה כי סכום ההוצאות המקסימלי המוערך הוא בגובה 200,000 ש"ח – סכום המהווה את הכנסות המשיבה מדמי שכירות של חודש אחד. מעבר לכך, התייחסה המשיבה לטענות המבקשים ביחס להצהרתה בדבר "הבור התזרימי" ונזקי מכירת הדירות. לטענתה, אומנם בהיעדר החזרי מע"מ היא תיאלץ למכור חלק קטן מהדירות שרכשה, ואולם גם במצב כזה יישארו ברשותה דירות נוספות ואין כל חשש שתגיע למצב של חדלות פירעון. לבסוף, טענה המשיבה כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים למדי. לתמיכה בטענותיה צירפה המשיבה תצהיר שניתן על ידי המנכ"ל שלה, בו הוא חזר על הטענות שהועלו בתשובה. בנוסף, צירפה המשיבה אישור מרואה החשבון שלה לפיו נכון לחודשים אוגוסט וספטמבר 2023, הכנסות החברה משכר דירה עומדות על כ-200,000 ש"ח לחודש. החלטת בית משפט קמא 3. בהחלטת בית משפט קמא מיום 19.10.2023 נקבע כי דין הבקשה להפקדת ערובה להידחות. בפתח הכרעתו, ציין בית המשפט כי כאשר מדובר בתובע שהוא תאגיד – נקודת המוצא היא כי קיימת הצדקה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות, אלא אם כן הוא מוכיח כי יש לו מסוגלות כלכלית לשלם את הוצאות הנתבע. כן צוין כי בהתאם לפסיקה, על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו על בסיס עובדותיו הפרטניות, תוך מתן הדעת למגוון שיקולים כגון סיכויי התביעה, זהות בעלי הדין, מהותה של התביעה והיקפה. בהמשך, קבע בית המשפט כי המשיבה הרימה את הנטל הבסיסי המוטל עליה להוכיח כי יהיה בידיה לשאת בהוצאות ההליך ככל שתביעתה תידחה. זאת לאור "הנתונים הפיננסיים, לרבות אישורו של רואה החשבון ולו לעניין ההכנסות החודשיות של המשיבה, כמו גם ההצהרה בדבר העדרן של הוצאות תפעוליות משמעותיות, [ה]מלמדים על קיומו של תזרים מזומנים שלא ניתן להתעלם ממנו לצורך בחינת ההצדקה בהפקדת הערובה" (פסקה 8 להחלטה). בית המשפט הוסיף כי לכך מצטרפת משמעות הזכויות שיש לכאורה למשיבה בנכסי מקרקעין שונים, אשר אף שאינם נזילים – הם משליכים בוודאי על איתנותה הכלכלית. באשר לטענות המבקשים לעניין הצהרות המשיבה בכתב התביעה ובבקשה לסעד זמני – קבע בית המשפט כי לא ניתן להסיק מהן בהכרח כי אם לא ייפסקו לזכותה הסכומים נושא התביעה היא תגיע למצב של חדלות פירעון, אלא רק כי ייגרם לה נזק משמעותי כתוצאה מכך. בית המשפט מצא כי "בכך בלבד, אין כדי להצדיק את חיובה של המשיבה בהפקדת ערובה" (פסקה 9 להחלטה). לבסוף, ציין בית המשפט כי נכון לעת הזו סיכויי ההליך נחזים להיות מאוזנים. בהינתן כל זאת, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים להפקדת ערובה, והשית עליהם הוצאות בסך של 10,000 ש"ח. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים 4. לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא בהחלטתו שלא לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה. המבקשים מדגישים כי בהתאם להוראת סעיף 353א לחוק החברות – ישנה חזקה לפיה כאשר התובעת היא חברה בע"מ יש לחייבה בהפקדת ערובה, אלא אם כן תוכיח כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין או כי קיימות נסיבות שבגינן לא יהיה מוצדק לחייבה בהפקדת ערובה. קרי, הנטל לסתור את החזקה רובץ על כתפי על החברה. בהמשך לכך, טוענים המבקשים כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע שהמשיבה הרימה את הנטל להוכיח את איתנותה הפיננסית ואת יכולתה לעמוד בהוצאות הנתבעים במקרה שתביעתה תידחה. זאת שכן לצורך כך היה על המשיבה לפרוס בפני בית משפט קמא תמונה עובדתית מלאה המצביעה על חוסנה הכלכלי, המגובה בראיות ביחס לנכסיה, זכויותיה, חובותיה והתחייבויותיה – ובכלל זאת דפי חשבון, מסגרות אשראי, מאזנים, חוות דעת של רואה חשבון וכיו"ב. חרף זאת, הראיות היחידות שהציגה המשיבה לתמיכה בטענתה הם אישור לאקוני של רואה החשבון של החברה (בשונה מתצהיר) ביחס לחודשים אוגוסט וספטמבר 2023 בלבד, המבוסס על נתוני הנהלת חשבונות בלתי מבוקרים; וכן תצהיר של מנהל החברה לפיו המשיבה תוכל לעמוד בתשלום הוצאות משפט במקרה בו התביעה תידחה. לגישת המבקשים, אין מדובר בראיות שדי בהן להוכחת איתנותה הכלכלית של המשיבה. בין היתר, נטען כי בניגוד לקביעת בית המשפט, אישור רואה החשבון לא התייחס ל"הכנסות החודשיות של המשיבה" אלא רק לקבלת דמי שכירות של חודשיים ספציפיים. כן נטען בהקשר זה כי הצהרתו של מנכ"ל המשיבה לפיה יש לה הכנסה קבועה ובטוחה של 200,000 ש"ח בחודש מדמי שכירות אינה יכולה לעמוד, לנוכח הימנעותו של רואה החשבון מלכלול נתון עובדתי זה במכתבו ובהיעדר כל תימוכין עובדתיים אחרים לנתון זה. עוד מדגישים המבקשים כי אישור רואה החשבון אינו כולל כל התייחסות להוצאות המשיבה, ובפרט להוצאות המימון והריבית על ההלוואה שנטלה לצורך רכישת הדירות בפרויקט. לעניין זה, טוענים המבקשים כי לא ניתן לייחס כל משקל להצהרת המנכ"ל בדבר היעדרן של הוצאות תפעוליות משמעותיות, הן מאחר שהיא לא גובתה בכל אסמכתא, והן מאחר שהיא מתעלמת מהוצאות המימון בהן נושאת המשיבה (העולות משמעותית על הוצאות תפעוליות). המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא נסמך על הזכויות הלכאוריות שיש למשיבה בנכסי מקרקעין, אך זאת מבלי לתת את הדעת לכך שהזכויות כולן משועבדות לבנק. משכך נטען כי אין בראיות שהציגה המשיבה כדי להרים את הנטל המוטל עליה לשכנע כי יהיה ביכולתה לשלם את הוצאותיהם ככל שתביעתה תידחה. זאת ועוד, לעמדת המבקשים שגה בית משפט קמא כשלא ייחס די משקל להצהרות מנכ"ל המשיבה בדבר ה"בור התזרימי" אליו נקלעה המשיבה והנזק המידי בגובה עשרות מיליוני שקלים שלטענתה עלול להיגרם לה ככל שלא תתקבל תביעתה. לגישתם, בית משפט קמא העניק להצהרות אלה פרשנות מצמצמת, בעוד שייחס משקל נכבד להצהרות מאוחרות וסותרות של מנכ"ל המשיבה ביחס לאיתנותה הכלכלית. בנוסף, נטען כי אף אם כפי שקבע בית המשפט הנזק המתואר בדברי המנכ"ל מלמד רק על טענה להיווצרות נזק משמעותי – היה על בית המשפט לדון בהשלכות של נזק זה על המסוגלות הכלכלית של המשיבה. בשולי הדברים, טוענים המבקשים כי שגה בית משפט קמא כאשר העריך את סיכויי התביעה כמאוזנים; בכך שהתעלם משאלת היקף ההתדיינות ומורכבות ההליך; ובכך שפסק לחובת המבקשים הוצאות בסכום משמעותי. 5. מנגד, טוענת המשיבה כי אין להתערב בהחלטת בית משפט קמא. ראשית, נטען כי ענייננו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטה דיונית מובהקת המצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הוכח במידה מספקת כי היא תוכל לשלם את הוצאת המשפט אם תידחה תביעתה. לגישתה, בית המשפט אינו אמור לבצע ניתוח פיננסי מורכב של מצבה הכלכלי, אלא די בכך שישתכנע כי היא תוכל לעמוד בתשלום ההוצאות. בענייננו, הציגה המשיבה תצהיר של המנכ"ל שלה הכולל את כל הנתונים העובדתיים הדרושים להוכחת יכולתה לשלם את ההוצאות. כפי שעולה מהתצהיר, בבעלות המשיבה דירות בשווי של כ-100 מיליון ש"ח; יש לה הכנסות מהשכרת הדירות בסך של כ-200,000 ש"ח בחודש; ואין לה עלויות תפעוליות מהותיות. כמו כן אין לה חובות, תביעות או תיקים פתוחים כלשהם, למעט ההלוואה שניטלה מבנק המזרחי לטובת מימון רכישת הדירות בפרויקט. בהקשר אחרון זה, מציינת המשיבה כי המימון שנטלה מהבנק עמד על 70% בלבד, כך שגם בהפחתת מימון זה עומד שווי נכסיה על כ-30 מיליון ש"ח. עוד מציינת המשיבה כי סכום המחצית הראשונה של האגרה, שעמד כ-350,000 ש"ח, שולם על ידיה עם הגשת התביעה ללא כל בעיה, באופן המעיד אף הוא על איתנותה הכלכלית. בנסיבות אלה, נטען כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי היא עמדה בנטל להוכיח שגם אם התביעה תידחה – לא יהיה לה כל קושי לשלם את הוצאות המבקשים. לעומת זאת, כך נטען, המבקשים מצדם לא הציגו כל תשתית עובדתית ואף לא צירפו תצהיר בתמיכה לטענותיהם. באשר לטענות המבקשים ביחס להצהרות המנכ"ל, נטען כי אין בהן ולו רמז לכך שהמשיבה עשויה להיקלע למצב של חדלות פירעון, אלא רק שעשוי להיגרם לה נזק כלכלי עצום בהיעדר החזרי המע"מ בשל אובדן הטבות המס על הפרויקט. לבסוף, נטען כי יש לדחות את טענות המבקשים בכל הנוגע לסיכויי התביעה ולהוצאות שנפסקו לחובתם. כן נטען כי המבקשים הסתירו מבית המשפט את העובדה שהם הגישו נגד המשיבה תביעה שכנגד (בה הם עתרו לביטול הסכם מכר הזכויות בפרויקט), וכי גם מטעם זה ראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה על נספחיהן, הגעתי למסקנה כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כפי שיפורט להלן, דין הערעור להתקבל. כידוע, ככלל אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות בעלות אופי דיוני ובכלל זה בהחלטות על הפקדת ערובה, אלא במקרים חריגים בהם החיוב עשוי לפגוע באופן בלתי מידתי בזכות הגישה לערכאות של התובע או בזכות הקניין של הנתבע (ראו: רע"א 3255/18 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, פסקה 9 (10.7.2019); רע"א 6315/18 ג'י אם בניה בע"מ נ' מנהל מע"מ לוד, פסקה 7 (7.10.2018); רע"א 7327/19 מייזליס נ' סמט, פסקה 3 (5.11.2019); רע"א 7217/20 רמות טבעון – נוף צפת בע"מ נ' הנאמנות לתכנון ופיתוח שירותים למען הזקן בגליל העליון, פסקה 10 (22.11.2020)). כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי בענייננו אכן קמה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור, וכן כי ישנה הצדקה להידרש לעניין זה כבר עתה, הואיל ואין כל תועלת לדון בשאלת הערובה להוצאות לאחר תום ההליך (ראו: רע"א 1711/19 סמולניק נ' זלדינג, פסקה 4 (7.3.2019)). 7. סעיף 353א לחוק החברות קובע כי: הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. בהתאם לסעיף, ברירת המחדל במקרה של תובעת שהיא חברה בעירבון מוגבל, היא שמוטלת עליה החובה להפקיד ערובה כנגד הוצאות משפט; ואילו מתן פטור מערובה הוא בגדר החריג. בבסיסה של ברירת מחדל זו עומד החשש שנתבע שזכה בדין לא יוכל להיפרע בגין הוצאותיו מאת תובעת המסתתרת מאחורי אישיות משפטית נפרדת של חברה בערבון מוגבל (ראו: רע"א 537/19 ניסקו חשמל ואלקטרוניקה בע"מ נ' אלקטרולייט שיווק (1994) בע"מ, פסקה 9 (‏14.2.2019); רע"א 4128/17 LAUDERBAIE YACHTS LTD נ' טאוב, פסקה 14 (29.6.2017) (להלן: עניין טאוב); רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פסקה 6 (13.7.2008) (להלן: עניין נאות אואזיס)). בהתאם נקבע שיש לבחון את שאלת הפטור של חברות מערובה במבחן תלת שלבי, כאשר הנטל מוטל על כתפי החברה להראות מדוע אין מקום להטיל עליה ערובה. בשלב הראשון תיבדק מסוגלותה הכלכלית של החברה, ובתוך כך "בית המשפט יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי, לרבות מורכבותו, הצורך במומחים או גילויים חריגים, שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה" על מנת לאמוד את יכולת החברה לעמוד בהוצאות ככל שייפסקו (עניין טאוב, בפסקה 14). בשלב השני, ואם לא הוכח שהחברה תוכל לשלם את הערובה אם תפסיד בדין – תיבחן השאלה אם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה. בשלב זה ייבחנו הזכויות החוקתיות של הצדדים (זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין), תום ליבם של הצדדים, ולעתים גם סיכויי ההליך (במקרים בהם סיכויי ההליך גבוהים ביותר או קלושים ביותר). בשלב השלישי ייבחן גובה הערובה (ראו: רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקאות 13-12 (11.2.2009); עניין נאות אואזיס בפסקה 6; רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ, פסקה 4 (14.2.2016)). 8. ראשית יצוין, בהתייחס לשלב הראשון – בית המשפט קבע כי הנטל המוטל על המשיבה הוא "נטל בסיסי" להוכיח את יכולתה הכלכלית לעמוד בתשלומי הוצאות (ראו פסקה 8 להחלטה). זאת בניגוד לפסיקה שעל פיה הנטל המוטל על החברה התובעת להוכיח כי היא בעלת מסוגלות כלכלית כנדרש – הוא נטל גבוה (רע"א 237/19 כוכב היובל בע"מ נ' אל-הר הנדסה ובנין בע"מ, פסקה 5 (16.1.2019)). 9. אני סבורה – בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, כי המשיבה לא עמדה כלל בנטל הגבוה הזה, וכי לכן היה על בית המשפט לקבל את הבקשה לערובה להוצאות. לשם הוכחת איתנותה הכלכלית הציגה המשיבה שתי אסמכתאות: האחת – תצהיר של המנכ"ל שלה המתייחס למצבה הכלכלי ובו נטען כי לא תהיה למשיבה כל בעיה לשאת בתשלום הוצאות משפט ככל שייפסקו; והשנייה – אישור מרואה החשבון של המשיבה לפיו הכנסותיה מדמי שכירות נכון לחודשים אוגוסט וספטמבר 2023 עומדות על סך של כ-200,000 ש"ח לחודש. מעבר לאסמכתאות אלה, לא הציגה המשיבה כל מסמך המאשש את איתנותה הפיננסית, ובכלל זה דו"חות כספיים המפרטים את הכנסותיה והוצאותיה; אישור המתייחס למצב ההון העצמי שלה ולמצבת נכסיה; פירוט ביחס להלוואה שנטלה, שיעורי הריבית שהיא נדרשת לשלם ומצב השעבודים על נכסיה; חוות דעת מרואה חשבון המפרטת את תזרים המזומנים של החברה; וכיו"ב. ודוקו – אין באמור לעיל כדי לקבוע כי בכל מקרה צריכה חברה להציג את כל המסמכים הללו. כל מקרה ייבחן לגופו, ויתכן שניתן יהיה להסתפק בחלק מהמסמכים הללו בלבד או אף בפחות מכך. 10. אולם במקרה דנן, לא היה די במסמכים שהוצגו – תצהירו של מנכ"ל המשיבה, אשר לא נתמך בכל אסמכתא חיצונית; ואישור לאקוני למדי של רואה החשבון שלה, שהתייחס אך ורק להכנסות המשיבה מדמי שכירות במשך חודשיים ספציפיים. עוד יוער כי המשיבה טענה שבבעלותה דירות בשווי כ-100 מיליון ש"ח. המשיבה לא הציגה חוות דעת מומחה או הערכת שמאי שתבסס את הנתון הזה. היא אף הודתה כי הדירות ממשוכנות להבטחת חובה כלפי הבנק, בשיעור של כ-70 מיליון ש"ח. ואולם, כפי שהובהר, לא ברור האם שווין הנוכחי של הדירות הוא אכן כפי שציינה המשיבה. אם בפועל שוות הדירות פחות מכך, ואם המשיבה תיאלץ למכור אותן במכירה מהירה; או אם מחירי הדירות ירדו – עלולה המשיבה להיקלע למצוקה כלכלית. יובהר כי אין הכרח לקבוע כי אלה אכן יהיו פני הדברים, ודי בכך שאפשרות כזו קיימת, כדי לקבוע כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה, וכי לכן יש לפעול בהתאם לברירת המחדל הקבועה בחוק לפיה על המשיבה לערוב להוצאות המבקשים. כך גם בנוגע לדמי השכירות שהמשיבה טענה שהיא מקבלת. לא הובהר מדוע הוצג אישור של רואה החשבון רק ביחס לחודשיים ספציפיים, וכן לא הובהר האם נזקפים לחובת המשיבה תשלומי ריבית בגין ההלוואה שנטלה. גם בהקשר זה – די בכך שהדברים לא הובהרו עד תום וכי נותר חשש, כדי לחזור לבררת המחדל של הפקדת ערובה להוצאות. התמונה הפיננסית שנפרשה בפני בית המשפט קמא הייתה אפוא רחוקה ממספקת כדי להפיג את החשש המובנה מפני אי-עמידה של המשיבה בתשלומי ההוצאות. זאת כאשר ההלכה הפסוקה קבעה כי על מנת להרים את הנטל המוטל על חברה בעירבון מוגבל להצדיק חריגה מן הכלל המורה על הפקדת ערובה, עליה להציג נתונים מבוססים ביחס ליכולתה הכלכלית לעמוד בתשלומי ההוצאות. נקבע כי "אין באישור רואה החשבון הלאקוני... ואף לא בטענותיה הכלליות על עמידה בתשלום חובותיה, כדי להוות הוכחה מניחה את הדעת בדבר איתנותה הכלכלית" (רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ, פסקה 6 (29.12.2011). ראו גם: ‏רע"א 87/18 אדרי נ' סאייג, פסקאות 4-3 (25.4.2018);‏ והשוו: ‏רע"א 9237/18 כרמל דיירקט בע"מ נ' R.H. PETERSON CO, פסקה 6 (‏12.2.2019)). 11. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם גם מהצהרות המשיבה עצמה בכתב התביעה ובבקשה לסעד זמני, לפיהן הפסד בתביעה ואי-מתן הסעדים הזמניים שהתבקשו, יובילו אותה למצב בו היא תיאלץ למכור חלק מהדירות בפרויקט "על מנת לכסות את 'הבור' התזרימי שנוצר" לה; ומטענתה לפיה הפסד בתביעה יגרום לה נזק נוסף המוערך על ידיה בעשרות מיליוני שקלים. אמנם, כפי שציין בית משפט קמא, אין בדברים אלה כשלעצמם כדי ללמד בהכרח על העדרה של מסוגלות כלכלית. ואולם, הם מהווים אינדיקציה ביחס לאיתנותה הכלכלית של המשיבה, ומעמיקים את החשש שמא לא תוכל לעמוד בתשלום הוצאות המבקשים ככל שתידחה תביעתה. במצב דברים זה, היה על המשיבה להציג נתונים מוצקים ומשכנעים אף יותר בדבר קיומה של יכולת כלכלית – אלא שזאת כאמור לא נעשה. 12. אשר על כן, דין הערעור להתקבל כך שהחלטת בית משפט קמא מיום 19.10.2023 מבוטלת. יחד עם זאת, אינני סבורה כי יש לקבל את בקשת המבקשים במלואה ביחס לסכום הערבות. משכך, אני קובעת כי המשיבה תפקיד תוך 30 יום מהיום סכום של 75,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודה כתנאי לכך שתביעתה תתברר. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בבקשה הנוכחית בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ג באדר ב התשפ"ד (‏2.4.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 24008820_P03.docx אפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1