פסק-דין בתיק עש"ם 882/03
בבית המשפט העליון בירושלים
עש"ם 882/03
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
המערער:
רפאל בן דוד
נ ג ד
המשיבה:
נציבות שירות המדינה
ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.12.02 בבד"מ 158/00 שניתנה על ידי כבוד
השופטים: עו"ד יוסף תלרז, עו"ד דפנה איתן ומר שמואל ויצנר
תאריך הישיבה:
י"ג באדר ב' התשס"ג (17.3.03)
בשם המערער:
עו"ד יונה סירוטה
בשם המשיבה:
עו"ד יאיר חמודות
פסק-דין
בפניי
ערעור על פסק דינו של בית-הדין למשמעת של עובדי שירות המדינה בחיפה, אשר הרשיע את
המערער בארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו נגדו בגין התנהגות שאינה הולמת עובד
מדינה, הטרדה מינית, התנכלות והפרת הוראות תקשי"ר. בעקבות הרשעתו, גזר עליו
בית-הדין את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הקפאת דרגה למשך שנתיים, והעברה
מתפקידו לתפקיד אחר במשרד האוצר. הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.
עיקרי העובדות
1. המערער, מפקח שומה בכיר באגף מיסוי
המקרקעין במשרד האוצר, העובד בשירות המדינה מאז שנת 1974, הועמד לדין בבית-הדין
למשמעת ויוחסו לו חמישה אישומים. בישיבה הראשונה שהתקיימה בפני בית-הדין, תוקן כתב-התובענה
ולהלן פירוט האישומים לאחר תיקונם:
באישום הראשון הואשם
המערער כי באפריל 1998 או בסמוך לכך, הציע להסיע את המתלוננת ז.י, עמיתה לעבודה,
בחזרה לביתה לאחר ארוע חברתי. על-פי האישום, במהלך הנסיעה סטה המערער מן הדרך ונסע
לחוף הים, על אף התנגדותה של המתלוננת. בחוף הים עצר את המכונית למספר דקות ולבסוף
הסיע את המתלוננת לביתה. על-פי כתב התובענה, בהתנהגותו האמורה הטריד המערער מינית
את המתלוננת.
על פי האישום השני, באפריל 2000 פנה המערער למתלוננת ס.פ בצעקות ואיומים,
ואמר לה "תזהרי ממני" ו"אל תתחילי אתי בכלל". כמו כן הואשם כי
באפריל-מאי 2000, לאחר שס.פ הגישה תלונה נגדו, הפיץ המערער בין העובדים שמועות
אודות ארוע אינטימי שהתרחש בין השניים בעבר, שהחל כתוצאה מכך שהמתלוננת ביקשה מן
המערער לעשות לה מסאג'. על-פי כתב-התובענה, במעשיו האמורים הטריד המערער מינית את
המתלוננת, התנכל לה והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.
על-פי האישום השלישי, בשנת 1999, פגע המערער במתלוננת א.א והשפיל אותה,
בכך שאמר לה בפני עובדים נוספים "אני אגיד לבעלך מאיפה הבאת את הבן
שלך". על-פי כתב-התובענה, המתלוננת א.א הצליחה להביא ילד לעולם רק לאחר 12
שנות נישואין, ועל רקע זה היה משפטו של המערער פוגע במיוחד, שכן היה בו כדי לרמוז
כי הילד של המתלוננת אינו מבעלה. כמו-כן הואשם המערער כי בפברואר 2000 או בסמוך
לכך, לאחר הגשת התלונה נגדו בגין התבטאות זו, איים המערער על א.א באמצעות חברתה
ס.ב עימה שוחח במעלית, שאם הוא ייפגע מן התלונה אשר הגישה, היא תתחרט על כך כל
חייה. על-פי כתב-התובענה, מעשיו האמורים של המערער היוו הטרדה מינית והתנכלות וכן
התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.
באישום הרביעי הואשם
המערער כי פגע במתלוננת ס.א המשמשת פקידה ביחידתו, על ידי הטחת ביטויים מעליבים
וקללות, וכי צעק עליה שתצא מיד ממשרדו, ולאחר מכן תפס אותה בכתפיה ודחף אותה
בחוזקה לכיוון הדלת. כמו-כן הואשם בכך שזרק לעברה "שדכן". המתלוננת אף
התלוננה נגד המערער במשטרה בגין התנהגות זו. על-פי כתב-התובענה, מעשיו אלה מהווים
התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה.
על-פי האישום החמישי, תלה המערער מכתב שמוען ליו"ר ועד העובדים,
אנדרה קליין, על לוח המודעות, והפיצו לכל העובדים. במכתב כתב המערער ליו"ר
הועד כי התנהגותו אינה הולמת נבחר ציבור, בין היתר, משום שהוא לא טיפל כראוי
בתלונות שהגיש כנגד שתיים מן המתלוננות; בהפצת מכתב זה, כך נטען בכתב-התובענה,
התנכל המערער לעד התביעה ולמתלוננות בשל התלונות שהגישו נגדו בגין הטרדה מינית,
והתנהג התנהגות שאינה הולמת עובד מדינה העלולה לפגוע בשמו הטוב של השירות
ובתדמיתו.
2. בבית-הדין הכחיש המערער את האישומים
המיוחסים לו. באשר לאישום הראשון טען המערער כי
המתלוננת ז.י לא התנגדה לנסיעה לחוף. אשר לאישום השני,
המערער הכחיש את המיוחס לו. לטענתו, המתלוננת ס.פ העבירה לו שיחות טלפון שלא היו
מיועדות לו, וצעקה עליו ופגעה בו בפני עובדים ובפני קהל. בשל התנהגות זו אף הגיש
המערער תלונה נגדה במאי 2000 (נ/4). כמו-כן הכחיש המערער כי הפיץ בקרב העובדים את
דבר הקשר האינטימי שהיה ביניהם. באשר לאישום השלישי, הודה
המערער בבית-הדין בכך שאמר למתלוננת א.א את הדברים האמורים אודות בנה. כן הודה
המערער כי הדברים נאמרו כאיום, אולם טען כי המתלוננת התנכלה לו וכי הוא אמר את
הדברים מתוך התגוננות, ורק לאחר ש"לא נותרה בידי ברירה" (עמ' 74
לפרוטוקול). המערער הכחיש מכל וכל כי פגש את ס.ב במעלית וכי איים באמצעותה על
המתלוננת א.א המערער הכחיש גם את המיוחס לו באישום הרביעי. המערער הודה שיתכן ואמר למתלוננת ס.א "מטומטמת",
ו"תעופי לי מהעיניים", אולם הכחיש כי דחפה, או זרק עליה חפץ. עוד טען
המערער כי ס.א לא ביצעה את תפקידה כראוי ולא העבירה אליו תיקים לטיפול. לטענתו
במהלך הריב שהתפתח בין השניים, דיברה אליו ס.א בחוצפה וניבלה את פיה (עמ' 76
לפרוטוקול). באשר לאישום החמישי, הודה המערער
כי הפיץ את המכתב שכתב ליו"ר הועד בקרב העובדים, וכן שתלה את המכתב על לוח
המודעות, אך הכחיש כי כוונתו היתה להתנכל ליו"ר ועד העובדים או למי
מהמתלוננות. לטענתו, כתיבת המכתב היא מעשה לגיטימי שכן יו"ר ועד העובדים
מחוייב כלפי העובדים לטפל בתלונותיהם. כמו כן טען המערער כי המכתב פורסם רק לאחר
שכתב למר קליין שתי תזכורות בעניינו, והלה התעלם מפניותיו.
פסק דינו של בית-הדין
3. כאמור, בית-הדין הרשיע את המערער בארבעה
מתוך חמשת האישומים שבכתב-התובענה. בית-הדין הקדים וקבע באופן כללי כי בין המערער
למתלוננות לא התקיימו יחסי מרות, אלא הן היו בגדר עמיתות של המערער במקום העבודה.
כמו-כן התייחס בית-הדין לטענות המערער בדבר חלקן של המתלוננות בארועים, ולטענה כי
"קונטר" על-ידן. בית-הדין דחה טענות אלה, וקבע כי עליו להעריך רק את
התנהגותו של המערער ולא את התנהגות המתלוננות, שכן הן אינן עומדות לדין. כמו-כן
קבע בית-הדין כי המערער אינו יכול להיבנות מטענת הקינטור בעבירות המשמעת שבביצוען
הואשם. עוד קבע בית-הדין כי אמרותיו של המערער בחקירה בנציבות שירות המדינה (להלן:
נש"ם), נגבו מתוך רצון טוב וחופשי, לאחר
שהמערער הוזהר, וזאת למרות העובדה שהאזהרה נרשמה רק בסופה של החקירה. את זאת למד
בית-הדין מעדותה של חוקרת הנש"ם, גב' צביה עמדי, וכן מן המזכר שכתבה גב' עמדי
ביום החקירה (ת/3). בנוסף לקביעות אלה, פירט בית-הדין את קביעותיו ונימוקיו
בהתייחס לכל אישום בנפרד:
אשר לאישום הראשון, קבע בית-הדין כי הארוע נשוא האישום התרחש מחוץ לשעות
העבודה, בעת שהמערער והמתלוננת חזרו מארוע חברתי משותף. בית-הדין קבע כי לארוע לא
היתה משמעות מינית, ולכן גם אם התנהגות המערער ראויה לגינוי במישור הבין-אישי, הרי
שהיא אינה מגעת כדי עבירת משמעת. לפיכך, זוכה המערער מהאישום הראשון.
אשר לאישום השני, בית-הדין התרשם כי בין המערער והמתלוננת ס.פ שררו יחסים
עכורים, ונתן אמון בגרסת המתלוננת לפיה המערער הטיח בה ביטויים פוגעניים ודברי
איומים. מנגד, לא נתן בית-הדין אמון בדברי המערער לפיהם טון דיבורו כלפי המתלוננת
היה שקט. בית-הדין הוסיף וקבע, על יסוד עדותה של ס.פ, כי המערער הפיץ בין העובדים
את הסיפור אודות הארוע האינטימי שהיה בינו ובין המתלוננת. חיזוק למסקנתו זו מצא
בית-הדין בסתירה שבין עדותו של המערער בחקירה הראשית בבית-הדין, לפיה לא סיפר על
הארוע האינטימי לאיש בעבודה (עמ' 71 לפרוטוקול), ובין דבריו בחקירה בנש"ם
(ת/2(ב)), שם הודה כי סיפר על כך למספר עובדים. בית-הדין קבע כי הארוע האינטימי
בין השניים התרחש בהסכמת המתלוננת, ומשלא מתקיימים בינה ובין המערער יחסי מרות,
אין הארוע מהווה הטרדה מינית. לשיטת בית-הדין, בהיעדר הטרדה מינית, נשמט העוגן
המשפטי להרשעת המערער בעבירת ההתנכלות. עם זאת, נוכח דברי העלבון והאיומים שהשמיע
המערער כלפי ס.פ ובגין הפצת השמועה אודות קיום קשר אינטימי עימה, קבע בית-הדין כי
המערער פגע במשמעת שירות המדינה, התנהג התנהגות שאינה הולמת ואף הפר את חובת
הנימוס בין עובדי המדינה, בניגוד לסעיף 42.224 לתקשי"ר. בהתאם לכך, הרשיעו
בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת),
תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת).
בית-הדין הרשיע את המערער גם באישום השלישי לכתב-התובענה. בפרשה זו, נתן אמון בדברי המתלוננת
א.א, וקבע כי ההתבטאויות של המערער כלפיה היו בעלות אופי מיני בהתייחסן להתנהגותה
המינית של המתלוננת, וכי היה בהן כדי לפגוע בכבודה. בית-הדין דחה את גרסת המערער
לפיה המתלוננת היא שהטרידה אותו. עוד קבע בית-הדין כי הוא נותן אמון בעדותה של
ס.ב, חברתה של המתלוננת א.א, לפיה המערער איים באמצעותה על המתלוננת א.א, שאם הוא
יינזק כתוצאה מתלונתה, היא תתחרט על כך כל ימיה. לפיכך, קבע בית-הדין כי המערער
הטריד מינית את א.א בניגוד לסעיף 43.422 לתקשי"ר, על-פי נוסחו הקודם, שעל פי
הקביעה היה בתוקף בעת ביצוע המעשים. בנוסף, נקבע כי המערער התנכל למתלוננת במובן
האמור בסעיפים 3(ב) ו-4 לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998. ההתנכלות באה על
רקע אותה הטרדה מינית שארעה בטרם נכנס החוק הנ"ל לתוקף, כשמעשה ההתנכלות עצמו
והאיום ששיגר אליה, התרחש לאחר כניסת החוק לתוקפו. בגין המעשים האמורים, הורשע
המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק המשמעת.
בית-הדין הרשיע את המערער גם באישום הרביעי, ככל שזה עוסק בהעלבת המתלוננת ס.א ובדחיפתה אל
מחוץ לחדרו, כיוון שנתן אמון מלא בעדות המתלוננת בענינים אלה. יחד עם זאת, קבע
בית-הדין כי התעורר ספק האם המערער איים על המתלוננת באמצעות "שדכן", או
זרק את "השדכן" לעברה. זאת בשל ההבדלים בין תלונתה במשטרה ובפני הממונה
על מעמד האשה (סומנו נ/1, ונ/2), ובין העדות אשר מסרה בבית-הדין (עמ' 16-15
לפרוטוקול). בגין המעשים האמורים, הורשע המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2)
ו-17(3) לחוק המשמעת.
בית-הדין הוסיף והרשיע את המערער באישום החמישי לכתב-התובענה. כאמור, לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי
המערער תלה את המכתב שמוען ליו"ר ועד העובדים על לוח המודעות והפיצו בין
עובדי המשרד. כמו כן לא היתה מחלוקת לגבי תוכנו של המכתב (שהוגש כראיה לבית-הדין
מטעם התביעה וסומן ת/1), המאשים את יו"ר הועד בהתנהגות שאינה הולמת, משום
שאינו מטפל כראוי בתלונותיו של המערער כנגד א.א (המתלוננת באישום השלישי) וכנגד
עובדת נוספת, שאת שמה לא ציין. עוד נאמר במכתב כי מר קליין אינו ממלא תפקידו כראוי
שכן לא טיפל בעניינה של העובדת ס.א (המתלוננת באישום הרביעי), על אף שהסכים עם
המערער כי היא אינה עובדת יעילה, וכן בשל התנהגויות נוספות, שאינן נוגעות להליך
זה. בית-הדין קבע כי עצם שליחת המכתב ליו"ר ועד העובדים אין בה כדי להוות
עבירת משמעת, שכן מדובר בביטוי לגיטימי של טרוניית עובד על מי שנבחר לייצגו. עם
זאת, בית-הדין סבר כי הפצת המכתב בקרב העובדים ותלייתו על לוח המודעות במקום
העבודה כהתרסה נגד יו"ר הועד, פוגעת במשמעת של שירות המדינה. בית-הדין הוסיף
וקבע כי מעשיו האמורים של המערער אינם עולים כדי התנכלות שמקורה בהטרדה מינית.
לפיכך הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 17(1) לחוק המשמעת.
בגין המעשים בהם הורשע, השית בית-הדין על
המערער את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, הקפאת דרגה למשך שנתיים והעברה
מתפקידו במס שבח מקרקעין לתפקיד אחר במשרד האוצר, בהתאם לכישוריו המקצועיים.
בגזר הדין פירט בית-הדין את שיקוליו
בהטלת אמצעי המשמעת האמורים על המערער: בית-הדין ציין כי המערער הורשע רק באישום
אחד שעניינו הטרדה מינית (האישום השלישי), שנסב בעיקרו על אמירה בוטה, פוגעת
ומשפילה כלפי עובדת במשרד, שרמזה על דרכיה המיניות. לגישת בית-הדין, ההטרדה המינית
בה הורשע המערער "אינה מצויה ברף העליון של ההתנהגות הפסולה, אולם גם לא ברף
התחתון באשר לאותם מעשים שבהם הורשע באישום זה היה מטען מיני מובהק, וגם משפיל
שהופנה כלפי עובדת ממשרדו" (עמ' 9 לגזר הדין). בית-הדין הוסיף וציין כי שלושת
האישומים האחרים בהם הורשע המערער נוגעים להתנהגות בוטה וחסרת מעצורים – במלל ובמעשה
- כלפי עובדות המשרד, שפגעה במשמעת שירות המדינה באופן ממשי. בנוסף, ציין בית-הדין
את מעמדו של המערער כמפקח מס בכיר וותיק, באופן המהווה שיקול מחמיר לעניין העונש.
בית-הדין הוסיף ופירט בגזר הדין את נסיבותיו האישיות של המערער ותרומתו המקצועית
לשירות המדינה. בהתחשב במכלול השיקולים הללו קבע בית-הדין כי ניתן להגשים את
תכליות הדין המשמעתי גם ללא פיטוריו של המערער, והחליט להשית עליו אמצעי משמעת
חלופיים, כמפורט לעיל.
4. בערעור שבפניי תוקף המערער הן את הכרעת
הדין של בית-הדין, בו הורשע בארבעה מתוך חמשת האישומים בהם הואשם, והן את גזר
הדין.
ערעור כנגד הכרעת הדין
5. באת-כוח המערער טענה בפניי כנגד הרשעתו של
מרשה בשל האישומים שפורטו לעיל. אשר לאישום השני, טענה
באת-כוח המערער כי שגה בית-הדין כאשר הרשיע את המערער באישום זה, וזאת לנוכח
העובדה שהמתלוננת ס.פ הטרידה את המערער בכך שהפנתה אליו שיחות טלפון שלא היו
מיועדות אליו ואף קיללה אותו. על רקע התנהגות זו התפרץ עליה המערער משלא יכול היה
לסבול את הטרדותיה. לביסוס טענתה זו, הפנתה הסנגורית לתלונה שהגיש המערער כנגד ס.פ
במאי 2000 (נ/4).
אין בידי לקבל את טענתה של באת-כוח
המערער לענין זה. כאמור, המערער הגיש תלונה כנגד המתלוננת ס.פ בגין התנהגותה
כלפיו, ודין תלונה זו להתברר בדרכים המקובלות. בין כך ובין אחרת, אין בטענת המערער
בדבר התנהגותה של המתלוננת כדי לפטור אותו מאחריות משמעתית בגין התנהגותו כלפיה.
לא ראיתי להתערב גם בקביעת בית-הדין באשר
לשמועות אותן הפיץ המערער אודות הקשר האינטימי בינו ובין ס.פ בית-הדין נתן אמון
בעדותה של המתלוננת בעניין הפצת השמועה (עמ' 39 להכרעת הדין), וחיזוק לגרסתה מצא
בסתירה שבין עדות המערער בבית-הדין (עמ' 71 לפרוטוקול), בה אמר כי לא סיפר על הארוע
האינטימי לאיש מהעובדים, ובין דבריו בחקירה בנש"ם (ת/2(ב)), וכן בחקירה
הנגדית בבית-הדין (עמ' 81 לפרוטוקול), בהם הודה המערער כי סיפר למספר עובדים על הארוע.
אשר על כן, בדין הורשע המערער בפרשה זו בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3)
לחוק המשמעת.
6. באשר להרשעתו באישום השלישי, טענה באת-כוח המערער כי שגה בית-הדין כאשר קבע כי
אמירתו של המערער נשאה אופי מיני, וכי היה בהם כי לפגוע בכבודה של המתלוננת א.א גם
באשר לאישום זה טענה באת-כוח המערער כי האחרון "קונטר" על-ידי המתלוננת,
שהעליבה אותו והשפילה אותו בנוכחות עובדים וקהל, עד שלבסוף התפרץ עליה. עוד טענה
באת-כוח המערער כי שגה בית-הדין שהרשיעו בהתנכלות לפי החוק למניעת הטרדה מינית,
שכן החוק טרם נכנס לתוקף בעת שהמערער התבטא כלפי המתלוננת כמפורט באישום.
גם ביחס לאישום זה אין בידי לקבל את
טענות באת-כוח המערער. ראשית, יש ממש בטענת בא-כוח המדינה כי על פי הראיות ארעה ההתבטאות
של המערער כלפי המתלוננת בתחילת 1999, שאז החוק למניעת הטרדה מינית היה בתוקף, כך
עולה הן מעדות המתלוננת שבית-הדין מצא אותה אמינה (עמ' 6-4 לפרוטוקול), והן מעדות
המערער (עמ' 72 לפרוטוקול). בעדותה אמרה המתלוננת כי "בארועי שנת 1999 התחלתי
את התלונה שלי". וכך העיד גם המערער עצמו שדיבר על "החודשים הראשונים של
שנת 1999, יתכן פברואר, יתכן מרץ" (בעמ' 72 לפרוטוקול).
שנית, וזה העיקר, גם אילו היה ממש בטענה
כי דבריו של המערער למתלוננת נאמרו בטרם כניסת החוק למניעת הטרדה מינית לתוקף, הרי
שנפסק לא אחת, כי מעשה בעל אופי מיני פוגעני - ובכלל זה הטרדה מינית מילולית -
מהווה עבירת משמעת בשירות המדינה על-פי סעיפים 17(1), (2), ו-(3) לחוק המשמעת,
בהיותה פוגעת במשמעת, מהווה התנהגות לא הולמת ומפרה את הוראת סעיף 43.422 לתקשי"ר
כנוסחה בטרם חקיקת החוק (ראו למשל עש"ם 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1), 650, 675; עש"ם
7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי (לא
פורסם), בפיסקה 11 לפסק הדין). כאמור, המערער הודה בעדותו בבית-הדין כי אמר
למתלוננת א.א את הדברים המיוחסים לו באישום, אלא שטען כי עשה כן לאחר
ש"קונטר" על ידי המתלוננת. וכך העיד המערער בפני בית-הדין:
"הייתי מושפל באותם רגעים,
מותקף. היא עשתה לי פרובוקציה וקינטור לאוזני כל העובדים שנכחו בארוע הזה. הייתי
במצב איום ונורא, סבלתי נורא. אז פניתי אליה ואמרתי לה רק את ואני ידענו על הדרך
שלך איך להביא ילד לעולם וגב' א' השתתקה והסתלקה... הכוונה שלי היתה פשוטה בהחלט,
רציתי שהיא תסתלק, שתניח לי, שתרפה ממני. עובדה זה עזר, בו במקום השתתקה והלכה...
כן, הדברים שאמרתי היה למעשה איום. פשוט לא נותרה בידי ברירה. היא פשוט השפילה
אותי עד עפר, לא הותירה בידי שום ברירה וכשאמרתי לה את הדבר הזה, זה כנראה הדליק
לה נורא אדומה" (עמ' 74 לפרוטוקול).
בגין התנהגות זו, הורשע המערער בעבירת
משמעת המבוססת על הפרת הוראת סעיף 43.422 לתקשי"ר בנוסחו טרם חקיקת החוק
למניעת הטרדה מינית, וזו לשון הסעיף:
"43.422
(א) לא יעשה עובד מעשה
בעל אופי מיני כלפי עובד אחר, אם יש במעשה כדי לפגוע באותו עובד או בכבודו או
כדי להטרידו, או אם המעשה נעשה שלא בהסכמתו, במפורש או מכללא;
(ב) ...".
סעיף 43.421 לתקשי"ר בנוסחו טרם
חקיקת החוק הגדיר "מעשה בעל אופי מיני – לרבות דיבור או רמיזה". בנוגע
לסעיף זה, ציינה פרופ' רות בן-ישראל כי: "מעשה בעל אופי מיני הוגדר הגדרה
רחבה, הכוללת דיבור, רמיזה או יצירת אווירה עוינת…" (ר' בן-ישראל שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה (תשנ"ח, כרך ג) 914; וראו
גם עש"ם 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר,
פ"ד נב(1) 650, 682; עש"ם 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז(2) 312, 322).
נראה אפוא, כי התבטאותו של המערער כלפי
א.א עלתה כדי הטרדה מינית מילולית, כמשמעותה בהוראת התקשי"ר דאז. הדברים אשר
אמר המערער למתלוננת ביזו והשפילו אותה ברבים, בייחסם לה ניהול קשר רומנטי מחוץ
לקשר הנישואין על-מנת להביא ילד לעולם. אין כל ספק שההתבטאות נשאה אופי מיני
ונועדה לפגוע במתלוננת ולהשפילה (השוו: הגדרת הטרדה מינית בסעיף 3(א)(5) לחוק
למניעת הטרדה מינית).
אשר לטענה אותה מעלה המערער, לפיה
"קונטר" על-ידי המתלוננת, אין בטענה זו כדי לפטור את המערער מאחריות
משמעתית בגין התבטאותו הפוגענית והמשפילה כלפיה. כפי שציינתי גם באשר לאישום השני,
תלונת המערער כנגד א.א תתברר בדרכים המקובלות, והיא אינה מעלה או מורידה לעניין
הרשעתו באישום זה.
כאמור, במסגרת האישום השלישי, הורשע
המערער גם בשל כך שהתנכל למתלוננת א.א שכן בפברואר 2000 פנה לחברתה, ס.ב, ואיים
שאם ייפגע עקב התלונה, א.א תצטער על כך כל חייה. בית-הדין נתן אמון מלא בעדותה של
ס.ב אודות האיומים שהשמיע באוזניה המערער (עמ' 40 להכרעת הדין), ובכך איני רואה
להתערב. על-פי קביעת בית-הדין המערער השמיע את איומיו נוכח הגשת התלונה על ידי א.א
בפברואר 2000 – לאחר כניסת החוק לתוקפו. השמעת האיומים מהווה התנכלות על-פי סעיף
3(ב) לחוק שכן מדובר בפגיעה שמקורה בהטרדה מינית או בתלונה שהוגשה עקב הטרדה
מינית. כאמור, קיימת תשתית ראייתית לכך שגם ההטרדה המינית בוצעה בתחילת 1999.
אולם, גם אם בוצעה קודם לכן, מסכימה אני עם גישת בית-הדין לפיה ניתן להרשיע בעבירת
משמעת גם בגין התנכלות שארעה לאחר כניסת החוק לתוקף ומהווה עבירת משמעת לעצמה. בהתחשב
בכל אלה, אין להתערב בהרשעתו של המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3).
7. איני רואה להתערב אף בהרשעת המערער באישום הרביעי, אשר למעשה אף לא הועלתה כל טענה נגדה בערעור. בית-הדין
נתן אמון מלא בדברי המתלוננת ס.א באשר למילות הגנאי ולגידופין שספגה מן המערער,
ודחה את גרסת המערער לפיה דיבר באופן שקט ורגוע אל המתלוננת. המערער עצמו העיד
שיתכן מאד שאמר למתלוננת "מטומטמת" ו"תעופי לי מהעיניים" (עמ'
76 לפרוטוקול), דברים אשר טבעם שאינם נאמרים בצורה מנומסת ושקטה. בהתחשב בכך, בדין
הורשע המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק המשמעת.
8. באשר לאישום החמישי, טענה באת-כוח המערער כי אין בהפצת המכתב שהופנה
ליו"ר ועד העובדים – מר קליין, ובתלייתו על לוח המודעות עבירת משמעת כלל
וכלל, שכן יו"ר ועד העובדים התעלם מפניותיו הקודמות בנושא, ואף לא ייחס
חשיבות למכתב, וקרע אותו. באת-כוח המערער הוסיפה וטענה כי המכתב שכתב המערער למר
קליין אינו מכתב פרטי על-פי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, וחוק איסור לשון
הרע, תשכ"ה-1965, וזאת בשל תפקידו של מר קליין כנבחר ציבור.
מכתבו של המערער, אשר בגינו הואשם באישום
החמישי הינו אכן מכתב בוטה וחריף. המכתב מעלה טענות של המערער נגד תפקודו של
יו"ר הועד - העד קליין. אין מדובר במכתב פרטי אלא בשורה של עניינים אשר
המערער העלה כנגד תפקודו של מר קליין. בין היתר, הוזכרו במכתב שתי תלונות שהגיש
המערער נגד שתיים מהמתלוננות בתיק המשמש נושא לערעור זה, ובגין אזכורן של תלונות
אלה והפצת המכתב ברבים, ראה בית הדין למשמעת להרשיעו. בית הדין היה בדעה שהמכתב
עצמו שנשלח על ידי עובד למי שנבחר לייצג אותו, אין בו פסול אילו נשלח לנמען. את
הפסול והפרת המשמעת ראה בכך שהמכתב נתלה על גבי לוח המודעות והופץ לעובדים, ואמנם
מסקנתו זו מוצדקת. לכאורה אין לראות הפרת משמעת בפרסום מכתב ביקורת נגד תפקודו של
יו"ר הועד בין כותלי המשרד, גם אם ניתן לחלוק על הטענות לגופן וגם אם אינן
נכונות. עם זאת, יש בסגנונו הבוטה של המכתב פגיעה, הן בנמען והן בעובדות שהמערער
התלונן נגדן, והפצתו ברבים משרה בקרב העובדים אוירה וסגנון בלתי ראויים למשרד
ממשלתי. לפיכך, לא ראיתי להתערב גם בהרשעה באישום זה.
אשר על כן, ונוכח הטעמים האמורים, אינני
רואה להתערב בהרשעת המערער בעבירות לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק המשמעת
בכל האישומים שיוחסו לו, ודין הערעור על ההרשעה להידחות.
הערעור כנגד גזר הדין
9. באת-כוח המערער טענה כי היה על בית-הדין להטיל
על המערער עונש של נזיפה בלבד. זאת לנוכח העובדה שכבר הושעה מתפקידו לתקופה ארוכה,
וההשעיה פגעה בו מאד. בנוסף, טענה באת-כוח המערער כי שגה בית-הדין כאשר הורה על
העברת המערער מתפקידו לתפקיד אחר, שכן הוא עובד באותו מקום כבר למעלה מ-25 שנה,
ומיסוי מקרקעין הוא תחום העיסוק בו הוא בקיא. כן ביקשה באת-כוח המערער כי נתחשב
בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המערער, ונקל בעונשו. מנגד, סמך בא-כוח
המשיבה ידיו על גזר-דינו של בית-הדין וטען כי בנסיבות העניין, אמצעי המשמעת שהושתו
על המערער אינם חמורים יתר על המידה.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי
בכלל החומר, השתכנעתי כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית-הדין למשמעת וכי דין
הערעור להידחות, גם באשר לאמצעי המשמעת.
ככלל, אין בית משפט זה נוהג להתערב באמצעי
המשמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת אם לא נפל בהם פגם משפטי וכאשר אמצעי המשמעת
הם מידתיים ועומדים ביחס הולם להרשעה. בנסיבות העניין, אין הצדקה להתערב באמצעי
המשמעת שהוטלו על המערער, שכן בית הדין הביא בחשבון את מכלול הנסיבות האישיות של
המערער מחד-גיסא, ואת הצורך להרתיע עובדים אחרים מאידך גיסא. מן המסכת העובדתית שנפרשה
בתיק זה עולה כי המערער נתון להתקפי רוגז במקום העבודה, וכי אינו שולט ברוחו בשעת
כעס. כן נראה כי היחסים של המערער עם עובדים במקום עבודתו רעועים, והוא איש ריב
ומדון. לנוכח האוירה השלילית אשר נוצרה בין המערער לבין העובדים, ובשל הפגיעה
שאוירה זו יצרה במקום עבודתו, צדק בית-הדין כאשר קבע כי המערער אינו יכול להמשיך
לעבוד במקום העבודה הנוכחי, וכי יש להעבירו למקום עבודה אחר בשירות המדינה. לנוכח
מכלול השיקולים, אין העונש שהושת על המערער מצדיק התערבותו של בית משפט זה.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתן
היום, ח' בתמוז התשס"ג (8.7.2003).
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03008820_N02.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il