פסק-דין בתיק רע"א 8818/03
בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א
8818/03
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקשת:
שיכון ובינוי מימון בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. בנק לאומי
לישראל בע"מ
2. רמות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
3. המנהלה להסדרים במגזר החקלאי המשפחתי בע"מ
4. המשקם - עו"ד יעקב יולוס
5. רמות קיט ושות' 1981 שותפות רשומה מוגבלת
6. מדינת ישראל - באמצעות חברת ענבל
7. מינהל מקרקעי ישראל - מחוז הצפון
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בנצרת מיום 16.6.2003 בבש"א 786/03 בתיק הפ' 101/03 שניתנה על ידי
כבוד השופט א' אברהם
בשם המבקשת: עו"ד עופר
צור
בשם המשיב 1: עו"ד ח'
מורגנשטיין
פסק-דין
1. זוהי
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם),
במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק תביעת המשיב 1 על הסף.
המשיב 2, רמות מושב עובדים להתיישבות
חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: המושב),
והמשיבה 5, רמות קיט ושות' 1981 (להלן: השותפות)
מהווים שניהם "גורם חקלאי" כמשמעותו בחוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי,
התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים או החוק). בין המושב לשותפות ואף, ואולי בעיקר, בין נושיהם קיימת
מחלוקת בשאלה לטובת מי יש לזקוף את רווחיו של כפר הנופש שמחזיקה ומפעילה השותפות.
בשנת 1989, הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) תביעה לסילוק יד ממקרקעי כפר הנופש, כנגד המושב
והשותפות, בבית משפט השלום בקצרין (להלן: ההליך בקצרין).
לאחר שנחקק חוק ההסדרים, התנהל הליך זה במקביל לבירור חובותיהם של המושב ושל
השותפות בפני המשקם שמונה להם לפי הוראות החוק. בפסק משקם, שניתן ביום 6.11.2000
נקבע, בין היתר, כושר ההחזר של השותפות, מתוך הנחה כי השותפות זכאית להכנסותיו של
כפר הנופש. פסק משקם זה התבסס על הסכמת כל הצדדים להצעת הסדר חובות, על הסכמת
המינהל לרשום את זכות החכירה במקרקעי כפר הנופש על שם השותפות, ועל הסכמת המושב
למחוק את התביעה שכנגד, שהגיש בבית המשפט בקצרין. דא עקא, שההליך בקצרין הסתיים
בפשרה, שניתן לה תוקף של פסק דין ביום 25.11.2001, במסגרתה הסכימו הצדדים כי זכות
החכירה במקרקעי כפר הנופש תרשם על שם המושב ולא על שם השותפות (להלן: הסכם הפשרה). בחודש יוני 2002 פנה כונס הנכסים של המושב למשקם בבקשה
כי יביא בחשבון כושר ההחזר של המושב את ההכנסות מכפר הנופש, זאת, לאור הסכם הפשרה.
ביום 4.9.2002 דחה המשקם בקשה זו, וביום 19.11.2002 קבע המשקם את כושר ההחזר של
המושב, מבלי להביא בחשבון את ההכנסות מכפר הנופש.
2. ביום 2.1.2003, הגיש המשיב 1 תובענה בדרך
של המרצת פתיחה וביקש לבטל את החלטותיו של המשקם מיום 6.11.2000, מיום 4.9.2002
ומיום 19.11.2002. המבקשת, אחת מנושי השותפות, ביקשה כי תסולק המרצת הפתיחה על
הסף, הואיל והוגשה לאחר שחלף המועד להגשתה. המבקשת טענה כי היה על הבנק להגיש את
תובענתו תוך 45 ימים ממתן ההחלטה בעניין כושר ההחזר של השותפות, ולכל הפחות תוך 45
יום מהמועד שנדחתה בקשת כונס הנכסים של המושב (יום 4.9.2002). בית המשפט קמא קבע
כי ההחלטה בעניין כושר ההחזר של השותפות לא הייתה סופית הואיל והותנתה בסיומו של
ההליך בקצרין. ההחלטה מיום 4.9.2002, כך קבע בית המשפט, הינה החלטת ביניים בתיק
המושב, ולפיכך, יש למנות את המועד להגשת התובענה ממתן פסק המשקם הסופי בעניין כושר
ההחזר של המושב – קרי מיום 19.11.2002. משכך, קבע בית המשפט, לא איחר הבנק את
המועד להגשת התובענה. כנגד החלטה זו באה בקשת רשות הערעור שבפני.
3. המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי
משלא דחה את בקשת המשיב 1 על הסף. היא סבורה כי סוגיית ייחוס הכנסות כפר הנופש
נדונה והוכרעה באופן סופי בהחלטת המשקם מיום 6.11.2000. המבקשת מציינת כי כל
הצדדים להחלטת הבורר מיום 6.11.2000 פועלים לפיה מאז שניתנה והמשמעות של דיון נוסף
בשאלה האמורה הינה בירור מחודש של המחלוקת בעניין כושר ההחזר של השותפות. היא
מוסיפה כי החלטת המשקם מיום 4.9.2002 ניתנה במסגרת תיק השותפות ולכן אינה יכולה
להוות החלטת ביניים בתיק המושב. לחלופין, גם אם ייקבע כי, כפי שסבר בית המשפט
המחוזי, ההחלטה מיום 4.9.2002 ניתנה במסגרת תיק המושב, המבקשת סבורה כי אין לראות
בה החלטת ביניים אלא "פסק ביניים" המכריע באופן סופי במחלוקת מוגדרת בין
הצדדים ועל כן, היא טוענת, לא ניתן להלין על החלטה זו לאחר שחלפו למעלה מ- 45 ימים
מהיום שניתנה.
המשיב 1, מצידו, סומך יתדותיו בהחלטתו של
בית המשפט המחוזי. לטענתו, ההחלטה שניתנה ביום 6.11.2000 בתיק השותפות נשענה על
תוצאת ההליך בקצרין. הואיל והתוצאה בפועל לא עלתה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים עליה
נסמכה, כאמור, ההחלטה מיום 6.11.2000, הרי שהמדובר בשינוי נסיבות שלאורו לא ניתן
לראות בהחלטה זו פסק משקם סופי. הוא סבור גם כי ההחלטה מיום 4.9.2002 אינה אלא
החלטת ביניים, שכן פסק משקם חלקי, לדעתו, הינו פסק המסיים את הדיון באחד הנושאים
המנויים בסעיף 11 לחוק ההסדרים, בלבד. המשיב 1 סבור גם כי אין לצפות מנושי גורמים
חקלאיים לפנות לבית המשפט בכל פעם שניתנת החלטה ביחס לאחד ממרכיבי כושר ההחזר.
לטענתו, על הנושה לפנות לבית המשפט במועד הקבוע בחוק רק לאחר שנקבע כושר ההחזר
הסופי. המשיב 1 טוען כי למבקשת לא ייגרם כל עיוות דין מבירור תביעתו, ולעומת זאת
אי בירור התביעה יגרום לו עצמו עיוות דין שכן לא יוכל ליהנות מרווחיו של נכס,
שלטענתו, התברר שהוא שייך למושב. שינוי מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כך אליבא
דמשיב 1, יוביל להעדפת נושה רגיל של השותפות על פני נושה מובטח של המושב. יתר
המשיבים לא הגישו תשובתם לבקשת רשות הערעור.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובה
לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
4. דין הערעור להתקבל. בית המשפט המחוזי סבר
כי החלטתו של המשקם מיום 4.9.2002 הינה החלטת ביניים בלבד בעניינו של המושב ועל כן
סבר כי המושב יכול להלין עליה במסגרת בקשה לביטול פסק המשקם שניתן ביום
19.11.2002. בעניין זה, אין דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי.
סעיפים 27 ו- 28 לחוק ההסדרים, מאפשרים להגיש
בקשה לביטול פסק משקם. סעיף 28(ב) קובע כי המועדים להגשת בקשה לביטול פסק משקם
יהיו כמועדים שנקבעו בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). סעיף 27 לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט לא ידון בבקשה
לביטול פסק בורר, ובענייננו פסק משקם, שהוגשה כעבור 45 ימים מיום מתן הפסק. הזכות
להגיש בקשה לביטול פסק משקם לא הוגבלה לביטולו של פסק משקם סופי והפסיקה הכירה גם
בבקשות לביטולו של פסק חלקי. השאלה המתעוררת בענייננו הינה האם יש לראות בהחלטתו
של המשקם מיום 4.9.2002 פסק משקם חלקי או שמא זוהי החלטת ביניים בלבד.
בעניין זה, נפסק כי החלטה שנטען לגביה כי
היא מהווה פסק חלקי תחשב לכזו רק מקום בו נדונה והוכרעה בה מחלוקת מסוימת – כך
שההחלטה המצויה בידי הצדדים הינה החלטה שלמה ועצמאית המסיימת באופן ברור את הדיון
באותה מחלוקת (ראו לעניין תחולת ההלכה על החלטות משקם: רע"א 546/03 הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' שדה תרומות – מושב עובדים של הפועל המזרחי
להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד נז(6) 673, 676; ראו גם
לעניין פסקי בורר: רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין
ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד
מה(4) 497, 510; רע"א 1753/98 BIP CHEMICALS LTD נ' ג"ד כימיקלים בע"מ, פ"ד
נב(3) 334, 336; רע"א 2848/99 כרובי נ' בנייני מ.י.
גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ, דינים עליון נז 659). עיון בהחלטת
המשקם מיום 4.9.2002 מלמד כי המשקם ראה בהחלטתו בעניין כושר ההחזר של השותפות
(ההחלטה מיום 6.11.2000) פסק סופי בעניין ייחוס רווחיו של כפר הנופש. המשקם אף
מציין כי הצדדים לאותו עניין פעלו בהתאם להחלטה זו החל מהיום שבו ניתנה ושב ומדגיש
כי אין מקום לשנות ממנה. בכך הסתיים הדיון בשאלת ייחוס ההכנסות מכפר הנופש, ובפסק
המשקם שניתן ביום 19.11.2002 לא נדונה כלל שאלה זו. מכאן עולה כי שאלת ייחוס
הכנסות כפר הנופש נדונה והוכרעה באופן סופי בהחלטת המשקם מיום 4.9.2004. המדובר
בסוגיה עצמאית ומוגדרת שנגעה לשני תיקים שנדונו בפני המשקם, הכרעה שלא הותנתה
בתנאי כלשהו ואף הובהר בה חזור והבהר כי אין ולא יהיה מקום לדיון מחודש בסוגיה שנדונה
בה. משכך, יש לראותה כפסק ביניים שעל המשיב 1 היה להלין עליו תוך המועד שנקבע לכך
בדין. הואיל ולא עשה כן, ואף לא הגיש בקשה להארכת מועד, איחר המשיב 1 את המועד,
והוא אינו יכול לעורר מחלוקת זו מחדש במסגרת בקשה לביטול פסק המשקם מיום
19.11.2002.
הערעור מתקבל, איפוא. הדיון יוחזר לבית
המשפט המחוזי על מנת שיברר האם קיימת עילה לביטול פסק הבורר מיום 19.11.2002 שאינה
נוגעת לשאלת ייחוס הכנסותיו של כפר הנופש.
המשיב 1 ישא בהוצאות המבקשת וכן בשכר
טרחת עורך דינה בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"ג באלול תשס"ד
(30.8.2004).
ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03088180_P04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il