עזבון המנוח בשטקר נפתלי ז"ל נ. בית החולים סורוקה באר שבע ואח

פסק-דין בתיק ע"א 8817/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8817/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: עזבון המנוח בשטקר נפתלי ז"ל נ ג ד המשיב: בית החולים סורוקה באר שבע ואחרים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"א 1088/01 שניתן ביום 03.09.2006 על ידי כבוד השופטת ר' ברקאי תאריך הישיבה: ט"ז באדר התשס"ט (12.3.09) בשם המערער: עו"ד אליאב סורני בשם המשיב: עו"ד מירב גיניאו פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. נפתלי בשטקר, יליד שנת 1937, נפטר ביום 26.11.2003, בבית חולים סיעודי בבאר שבע, שם שהה במשך קרוב לחמש שנים. ההליך שלפנינו עוסק בטיפול שניתן למנוח בבית החולים סורוקה, המשיב 1 (להלן: בית החולים), שבסופו נותר המנוח כשהוא שרוי בחוסר הכרה עמוק, במצב וגטטיבי, עקב דימום תוך-גולגלתי. לטענת המערער, עזבונו של המנוח, הטיפול שניתן למנוח על-ידי המשיבים היה רשלני. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) דחה את התביעה ועל כך הערעור שלפנינו. 2. להלן העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. המנוח אושפז בבית החולים ביום 26.12.1998 והתלונן על כאב ראש עז. נצפתה עלייה פתאומית בלחץ הדם והמנוח הוא שוחרר לביתו עם המלצה לטיפול תרופתי נגד לחץ דם גבוה. שלושה ימים לאחר מכן, ביום 29.12.1998, אושפז המערער פעם נוספת כשהוא סובל לא רק מכאבי ראש חריפים אלא גם משיתוק בחלק השמאלי של הפנים וירידה בשמיעה באוזן השמאלית. במהלך אשפוזו – במחלקת אף-אוזן-גרון (משום מה) – התגלו במנוח סימנים קליניים נוירולוגיים: בלבול, הפרעות קשות בהתמצאות, נמנום וישנוניות, שיתוק חלקי וחולשה בפלג הגוף הימני. ביום 31.12.1998 הוזמן ייעוץ נוירולוגי ונוירוכירורגי והמנוח הועבר ממחלקת אף-אוזן-גרון למחלקה הנוירוכירורגית. בדיקת CT שבוצעה באותו יום הדגימה דימום תת-עכבישי מפושט. אמנם, בדיקת CTA שבוצעה לצורך איתור מקור הדימום לא הדגימה מפרצת עורקית או מום וסקולרי, אלא שבדיקה זו – הנעשית באמצעות הזרקת חומר ניגוד לווריד המתפשט בגוף באופן מדולל – בוצעה במקרה זה בתנאים לא אופטימאליים, שגרעו מן הבדיקה, שכן המנוח היה שרוי באי-שקט. הומלץ לפיכך, כך ניתן להבין מהחומר שבתיק, על בדיקה חוזרת אך זו לא בוצעה. הצוות הרפואי, כך מתברר, לא הסתפק בבדיקת ה- CTA וביקש לברר את מקור הדימום באמצעות בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית. בדיקה זו, המתבצעת על-ידי הזרקת חומר ניגוד למערכת כלי הדם העורקיים של המוח, היא כדברי המומחה מטעם בית המשפט: "הבדיקה האמינה והרגישה ביותר באבחון אנויריזמות מוחיות, ובמיוחד אנויריזמות קטנות והנה הכרחית אם אומנם בכוונת הרופא המטפל לאבחן את מקור הדימום ולטפל בו באופן כירורגי" [יצוין כי אנויריזמה היא מפרצת]. 3. דא עקא, שהבדיקה לא בוצעה. ביום 4.1.1999 קבע פסיכיאטר שהמנוח אינו מתמצא בזמן ובמקום ואין ביכולתו ליתן הסכמה לבדיקה. לכן הוצע למנות למנוח אפוטרופוס לגוף. בית המשפט אכן מינה אפוטרופוס אולם זאת רק בחלוף שבוע ימים, ביום 11.1.1999. מסתבר שאז היה זה מאוחר מדי שכן ארבעה ימים קודם לכן, ביום 7.1.1999, סבל המנוח מהתקף אפילפטי ושקע בקומה. בדיקת CT גילתה המטומה תוך מוחית גדולה. ההמטומה נוקזה באופן חלקי בניתוח אך המנוח נותר מחוסר הכרה ובהמשך סבל מדימומים מוחיים נוספים. המנוח נותח שוב אך משקיעתו לא חזר וכאמור, הוא הועבר לבית חולים סיעודי שם שהה עד יום מותו. 4. ייאמר מיד כי המומחה שמונה מטעם בית המשפט, פרופ' שליט, הניח חוות-דעת שממנה עולה, באופן חד-משמעי, כי המשיבים התרשלו בטיפול במנוח. התרשלותם מתבטאת בכך שהם לא ביצעו באופן מיידי בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית, והשתהו ללא הצדקה עד שביום 7.1.1999 – עשרה ימים לאחר אשפוזו של המנוח ושבוע לאחר העברתו למחלקה הנוירוכירורגית – חלה הידרדרות שממנה לא שב. חרף קביעות אלה של המומחה מטעם בית המשפט דחה כאמור בית המשפט המחוזי את התביעה וזאת בהתבסס על חוות-הדעת הנוספות שבאו לפניו ומסקנתו כי הדרך שבחרו בה המשיבים שיקפה "בחירה בין אסכולות רפואיות מוכרות". בית המשפט מצא כי במנוח בוצעו בדיקות "מיידיות" לאיתור הדמם המוחי וכי לנוכח הממצאים הנוירולוגיים שהצביעו על סבירות גבוהה לקיומו של VASO SPASM (כיווץ כלי הדם כמנגנון הגנה לאחר דימום), היה זה בגדר שיקול דעת סביר להחליט שלא לבצע מהלך פולשני דחוף, שיש בו סיכון, עד לחלוף תקופת ה- VASO SPASM (ביום 4.1.1999). כאמור, גם ביום 4.1.1999 לא בוצעה הבדיקה לנוכח חוסר הכשירות של המנוח ליתן הסכמתו לכך, אולם בית המשפט מצא כי לא מדובר היה בעניין דחוף ועל כן סביר היה, מבחינת המשיבים, להמתין למינויו של אפוטרופוס לצורך מתן הסכמה. 5. עמדתנו שונה מעמדתו של בית המשפט המחוזי. לאחר ששמענו את טענותיו הבהירות של בא-כוח המערער ואת תגובת המשיבים, ובחנו את החומר שלפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. עמדתנו היא כי זהו אחד המקרים הברורים שבהם הוכח כי המשיבים התרשלו בטיפול במנוח וכי יש להטיל עליהם אחריות לנזקיו. סיפור הידרדרותו הרפואית של המנוח החל ביום 26.12.1998, אז כאמור הגיע לבית החולים כשהוא סובל מכאבי ראש עזים ומעלייה פתאומית בלחץ הדם. מאותו מועד פיתח בהדרגה סימנים נוירולוגיים נוספים שהצביעו באופן ברור על החמרה ניכרת במצבו. ביום 31.12.1998 נצפה בבדיקת ה- CT דימום תת-עכבישי אך מקור הדימום לא אובחן – גם לא בבדיקת CTA שבוצעה באותו יום. בדיקה זו, כך מסתבר, יעילה פחות בזיהוי מפרצת מוחית, והגבלה זו הועצמה עקב חוסר השקט של המנוח במהלך הבדיקה. אין כל ספק שבנסיבות שנוצרו, לאחר שנצפה דימום תת-עכבישי, התעורר חשד בדבר קיומה של מפרצת מוחית. ניתן לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי זו לא הייתה האפשרות היחידה לגבי מקור הדימום, אולם לא ניתן לחלוק – והמשיבים אינם חולקים על כך – שהייתה הסתברות ברורה לקיומה של מפרצת מוחית. משמעות הדבר היא שהיה חשש כי במוחו של המנוח טמונה "פצצת זמן", לאמור: סכנה ממשית לדימום חוזר שתוצאותיו האפשריות הרות-אסון. פתיל ההשהיה של "פצצת הזמן" ידוע גם הוא ועל כך עמד בחוות-דעתו המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שליט: הסיבה לדחיפות בביצוע האנגיוגרפיה התוך עורקית והטיפול הכירורגי במקרים של דמום תת עכבישי ממקור אנויריזמלי ידועה זה שנים רבות ברפואה העולמית ומקובלת ברוב המח' הנוירוכירורגיות והנוירולוגיות. הסיבה לגישה אקטיבית זו היא הניסיון הקליני שהצטבר [ב]משך השנים שהראה בצורה הברורה ביותר שהסכנה העיקרית האורבת לחולה הסובל מדמום תת עכבישי ספונטני כתוצאה מאנויריזמה מוחית הוא הדמום החוזר אשר בדרך כלל מופיע במשך השבוע הראשון לאחר הדימום הראשוני (כפי שאמנם קרה במקרה הנוכחי). דימום שני זה, הנו בדרך כלל מסיבי ומלווה בשיעורי תחלואה ותמותה גבוהים. לכן, כדי למנוע ולהקדים את הדימום החוזר, הגישה המקובלת היא לאבחן ולנתח בדחיפות את החולה, במידה ומצבו מאפשר זאת, כדי לאתר את מקור הדימום ולסגור את המפרצת. במקרה הנוכחי אכן מצבו הקליני של התובע בהחלט אפשר את ביצוע הפעולות החיוניות האלה מבעוד זמן..." אכן, הממצאים שנתגלו עובר להידרדרות ולאחריה לא גיבשו מסקנה וודאית כי מקור הדימום היה מפרצת מוחית. למעשה, הסיבה לדימומים התוך-מוחיים של המנוח לא התבררה (ראו סיבות אפשריות בחוות-הדעת של המומחה מטעם המשיבים פרופ' מלמד). המשיבים עמדו על כך שבדיקת ה- CTA שבוצעה במנוח – ושלא הצביעה על קיומה של מפרצת – היא בדיקה יעילה וכי לאורה הם רשאים היו להניח כי אין צורך דחוף בביצוע מהלך פולשני שסיכוניו בצדו. אולם כאמור, אין כל ספק שהחשד כי מדובר במפרצת מוחית נותר בעינו – חשד שהתממשותו כרוכה בסיכון קריטי – והמשיבים עצמם מאשרים כי הם טיפלו במנוח על-פי ההנחה שהוא סובל ממפרצת מוחית. המשמעות הברורה היא כי המשיבים חייבים היו להניח, ואכן הניחו גם לדבריהם, כי קיימת אפשרות שהמנוח יסבול, בתוך פרק זמן מוגדר, מדימום נוסף וחמור. מן החומר שלפני קשה לקבל את קביעתו של בית המשפט כי המשיבים רשאים היו להניח שמדובר במפרצת בלתי-מסוכנת. לעניין זה יודגש כי המנוח היה לאחר דימום תת עכבישי וכי המשיבים כאמור היו מודעים היטב לאפשרות של דימום חוזר ונטלו, לדבריהם, "סיכון מחושב" בעניין זה. המשיבים אחזו בבדיקת ה- CTA אך זו, כמוסבר, בוצעה בתנאים לא אופטימאליים, וגם המשיבים לא ראו לסמוך על בדיקה זו בכל הנוגע לקיומו של VASO SPASM. קשה אפוא לראות כיצד יכולים היו לסמוך על בדיקה זו – שנכשלה בפועל – כדי להניח כי עומד לרשותם זמן רב וכי אם מדובר במפרצת – הרי שאין זו מפרצת מסוכנת. קשה לא פחות להבין מדוע לא בוצעה בדיקת CTA נוספת על-מנת שניתן יהיה לקבל תמונה ברורה יותר (ומטושטשת פחות, תרתי משמע) בעניינו של המנוח, ולקבל בהתאם החלטות מושכלות. 6. בכל מקרה, ידוע שהמשיבים עצמם לא הסתפקו בבדיקות שבוצעו וראו צורך לבצע בדיקת אנגיוגרפיה קונבנציונאלית. הם בחרו שלא לבצע את הבדיקה בסמוך לאחר הדימום הראשוני בשל חשד לקיומו של VASO SPASM. אף אם מאמצים את קביעתו של בית המשפט המחוזי, בהתבסס על העדויות והמחקרים שבו לפניו, כי בחירה זו הייתה סבירה לאור הסיכון הכרוך בביצוע בדיקת האנגיוגרפיה הקונבנציונאלית בשלב ה- VASO SPASM, קשה הרבה יותר לקבל את הקביעה כי היה מוצדק להוסיף ולחכות גם אחרי יום ה- 4.1.1999 – היום שבו המשיבים עצמם סברו כי בשלה העת מבחינה רפואית לבצע את הבדיקה (ראו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המשיבים "... דחו את הבדיקה הפולשנית, על כל הסכנות שבה, עד לחלוף תקופת ה- VASO SPASM, אשר נמנתה מיום 26.12.98 ונקבעה בהתאם ליום 4.1.99, דהיינו, ביצוע בדיקה בחלוף 10 ימים מתחילת תקופת ה- VASO SPASM). שהרי, מצד אחד, ברי כי כל המתנה נוספת עיכבה את אבחון מצבו הרגיש והמסוכן של המנוח, ומצד שני, באותו מועד המשיבים עצמם כבר לא ראו לנגד עיניהם את אותו הסיכון שהיה כרוך בביצוע הבדיקה בתקופה הסמוכה לאחר הדימום הראשוני. למעשה, כפי שהסביר ד"ר מלמד שהעיד מטעם המשיבים, הוחלט בעניינו של המנוח "לקחת סיכון" – כלשונו – שהמפרצת תדמם פעם נוספת, וזאת "על חשבון זה שאנחנו יודעים שניתוח בתקופה של וזו ספזם יכול בעצמו לגרום למותו של החולה והחמרה של המצב שלו, החמרה ומותו". אולם מדברים אלה ממש, כמו מיתר העדויות, עולה השאלה מדוע גם לאחר שמאזן הסיכונים השתנה, למצער ביום 4.1.1999, לא נעשו צעדים אקטיביים כדי לקדם את פני הסיכון של דימום חוזר. שאלה זו נותרה ללא מענה מספק, ובפועל ללא מענה כלל, ולכן, לפחות לגבי השלב שתחילתו ביום 4.1.1999, יש לקבל את קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט כי אם בשל מצבו הנוירולוגי החמור היה המנוח מנוע מליתן הסכמה לבדיקת האבחון הדחופה, היה מקום לבצע את הבדיקה ללא הסכמה על-פי האמור בסעיף 15 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. הבחירה להעביר את האחריות לאפוטרופוס שימונה לאחר תהליך פרוצדוראלי שאורך זמן, כאשר בבית החולים שוכב מזה עשרה ימים אדם הסובל מסימנים נוירולוגיים הולכים ומחמירים, שהטיפול השמרני אינו מיטיב את מצבו ושמקור הדימום במוחו לא אובחן, הייתה בחירה בלתי-סבירה בהינתן החשד שלאורו פעלו גם המשיבים, כי מדובר במפרצת. 7. סיכומו של דבר, המשיבים לא ביצעו את בדיקת האבחון הדרושה גם לשיטתם, וזאת אף בהגיע המועד הראוי לכך לפי עמדתם; כל זאת כאשר גם הבדיקה שבוצעה הייתה לקויה. די באלה כדי לקבוע כי התרשלו אף מבלי לקבל את השקפתו של המומחה מטעם בית המשפט במלואה (יצוין בהקשר זה כי בחירתו של בית המשפט "לסטות" מעדותו של המומחה שהוא מינה אינה מובנת מאליה). כיוון שכך אין צורך להוסיף ולהידרש לבחירה התמוהה להעביר את החולה הסובל מכאבי ראש חריפים, משיתוק חלקי של הפנים ומירידה בשמיעה למחלקת אף-אוזן-גרון, ולא למחלקה הנוירוכירורגית או למחלקת טיפול נמרץ. כאמור, גם משהועבר המנוח למחלקה הנוירוכירורגית, הטיפול שניתן לו לא היה ראוי או אף סביר. בנסיבות העניין, ולפי הכללים המקובלים, יש לקבוע כי ההתרשלות שנתגלתה בטיפול במנוח קשורה בזיקה סיבתית לנזק שהוסב לו. שלא כחברי השופט א' רובינשטיין, סבור אני כי לפנינו מקרה מובהק של רשלנות מצטברת. מסקנה זו עולה, לדעתי, בצורה חד-משמעית גם מפסק-דינו של חברי, ולו אך לאור הדברים הנכוחים המפורשים בפסקה ה' לפסק-דינו. התוצאה היא שיש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך דיון בשאלת גובה הפיצויים המגיעים לעזבון המנוח שמת לאחר שנים של אבדן טעם החיים. המשיבים יישאו בהוצאות הערעור וכן בשכר טרחת עורך הדין של המערער בסכום של 25,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. לא בקלות מצטרף אני לחוות דעתו של חברי המשנה לנשיאה. מדע הרפואה אינו כמדעי המחשב (וגם מחשב נתקף מדי פעם בוירוס או "חורק" סתם כך), ועל כן טעונה התערבות ערעורית זהירות ואחריות רבות. שאלתי עצמי שוב ושוב במקרה דנא, האם הוכחה רשלנות של המרכז הרפואי "סורוקה", ואיני מתעלם מאמרותיהם של עדי המשיבים, שטענו כנגד מומחה בית המשפט כי דבריו באים בחכמה שלאחר מעשה. בית המשפט קמא השתכנע בנידון דידן מעדויותיהם של עדים אלה. אך כל מלאכת השפיטה היא עצמה חכמה שלאחר מעשה, שהרי באים אנו לבחון את מעשי הזולת לאחר שאירעו. אמנם מומחה בית המשפט הוא זרוע עזר חשובה מאוד (ראו לאחרונה ע"א 4330/07 מוזס נ' משרד הבריאות (לא פורסם)), אך שקלתי שמא אכן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, היתה כאן בחירה בין שיטות רפואיות ולא התרשלות. הפכתי בדעתי, ושבתי ועיינתי שוב ושוב בתיק על מסמכיו, אך טעמים אחדים הזוקקים זה לזה, עמדו בסופו של דבר ביסוד הכרעתי והיטו את הכף. ב. ראשית, כי דומה שמתחילה "הוחמץ" מצבו של המנוח בתחום כאבי הראש והימשכם (ועסקינן במי שלא סבל לפני כן מכאבי ראש). תחילה הגיע המנוח למרכז הרפואי ב-26.12.98, בתלונה על כאבי ראש והפרעות בשמיעה, ושוחרר. ב-29.12.98 הגיע שוב, בהפניה בדבר כאבי ראש (שעה 17:25). נתבקש ייעוץ נוירולוגי וניתן בשעה 20:20; כאבי הראש מוזכרים בו כחלק מתלונות המנוח, אך נאמר "אין עדות למחלה נוירולוגית חריפה". גם בטופס הקבלה למחלקת אף אוזן וגרון באותו יום נזכרים כאבי ראש כתלונה עיקרית. דומה שכאבי הראש, שכך הוצגו, הצדיקו בדיקות נרחבות יותר מתחילה. שאלה היא איפוא, כפי שציין חברי, אם מתחילה היה מקום המנוח במחלקת אף אוזן וגרון. ג. והנה חלפו יומיים. ב-31.12.98 הועבר המנוח למחלקה הנוירוכירורגית, בגליון המחלה תרשומת של רופאה נוירולוגית המציינת אשפוז עקב ירידה בשמיעה ו"הנ"ל מתלונן גם על כאב ראש", והמבקשת עריכת CT. ד"ר בניפלא ציין בגיליון באותו יום (31.12.08) "סיפור של כאב ראש פתאומי מלווה בירידה בשמיעה". יושם אל לב השינוי בסדר התלונות בין שתי התרשומות, בין הירידה בשמיעה לכאב הראש, אף אם אין לייחס לכך חשיבות מוגזמת. בטופס ההעברה עצמו אין נזכר כאב הראש במסגרת "אמדן מערכתי"; אך בטופס "איסוף נתונים בסיסיים" נזכרים כאבי הראש. במסמך ללא תאריך בחתימת ד"ר בניפלא, כנראה ממועד סמוך, נאמר כי עם העברת המנוח למחלקה זו נעשה CT מוח שהדגים דמם מפושט ו- CTA שלא הדגים, בין השאר, מפרצת עורקים. ואולם, בדיקה זו - על כך אין מחלוקת - בוצעה בתנאים לא אופטימליים בהיות המערער נתון באי שקט כפי שציין גם מומחה הנתבעים פרופ' אלדד מלמד. והנה לא נעשתה בדיקה חוזרת; ואם בדיקת CTA היתה נדבך חשוב בהחלטה אם לבצע בדיקת אנגיוגרפיה, מדוע לא נערכה בדיקה חוזרת כזאת? ד. גם לא מצאתי, בהקשר זה, במסמכים בני הזמן התיחסות לנושא מרכזי שעליו העידו רופאי בית החולים בעדויותיהם לאחר מכן, קרי תקופת vaso-spasm שיש להמתין בשלה. המסמך הרלבנטי הבא הוא המלצת הפסיכיאטר למינוי אפוטרופוס מיום 4.1.99, ותרשומת מאותו יום לעניין זה; ב-7.1.99 נאמר, בין היתר "ממתין לאנגיו + ניתוח", ובאותו ערב ישנה תרשומת הרופא בדבר החמרת המצב וכניסת המנוח לקומה (תרדמת) נוכח מפרצת. על כן נותרנו בספק, מכל מקום ראייתי, באשר להמתנה - הנראית כיתרה - לביצוע האנגיוגרפיה. אם סברו הרופאים שיש מקום להמתין באנגיוגרפיה בשל ה- vaso-spasm, היה מקום לתעד זאת. אך אף אם נקבל את גישת המשיבים כי אכן היה מקום להמתנה כזאת, הנה כפי שציינו בית המשפט קמא וחברי, ניתן היה לכאורה לבצע את הבדיקה מיום 4.1.99, כחלוף 10 ימים מראשית תקופת ה- vaso-spasm. אכן, השופטת קמא נדרשה לתרשומת מנהל המחלקה הנוירוכירורגית מ-28.1.99 לפיה "לאור העובדה שהדימום... ולאור העובדה שמצבו הכללי והנוירולוגי ירודים, אנגיו ו/או קרניוטומיה יביאו קרוב לודאי להחמרה קשה במצבו. על כן מומלץ על תקופת השתקמות חרף העובדה שיכול לדמם." השופטת ראתה בכך אות לגישת המרכז הרפואי באשר ל- vaso-spasm. יתכן; אך התרשומת מועדה שלושה שבועות לאחר הניתוח שנערך למנוח ב-7.1.99. מניח אני כי מנהל המחלקה נתן ביטוי לגישתו המקצועית (הוא גם אמר באחד המקומות כי vaso-spasm יכול לארוך גם שבועיים שלושה). ואולם, עדיין נותרנו בסימן שאלה. ה. נושא הכרוך לבלי הפרד בנושא האנגיוגרפיה הוא ההשתהות במינוי האפוטרופוס או לאי ביצוע בדיקת האנגיוגרפיה בלעדיו. נראה כי ההחלטה על המינוי, ככל שהדבר היה נחוץ, היתה מאוחרת יתר על המידה. אם אנגיוגרפיה מצריכה הסכמה בשל פולשנותה (ראו עדות פרופ' אלדד מלמד מ-30.6.05), היה מקום לקבלת ההסכמה, באמצעות מינוי בהול של אפוטרופוס, בדחיפות יתרה מיד לאחר הקליטה במחלקה הנוירוכירורגית. ומכל מקום, כפי שציין חברי, בנסיבות של 4.1.99 כבר היה מקום לבדיקה ללא הסכמה לפי סעיף 15 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. ו. אטעים: היד אינה יכולה להיות קלה על הדק הרשלנות, ועלינו לצאת מהנחת היסוד של טיפול רפואי מקצועי ומסור. ואולם, מקום שיש בו בני אנוש יש בו מקרים שבהם אין עומדים בחובת הזהירות. במקרה דנא הצטברות מספר גורמים, כאמור, מטה את הכף. ז. על כן, במכלול, מצטרף אני לחברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ד באייר התשס"ט (18.5.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06088170_P06.docמא מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il