פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 8813/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8813/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל העותרים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי ירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ה בכסלו התשע"א (2.12.10) בשם העותרים: עו"ד גילה נפתלי, עו"ד שטרן ג'רמי בשם המשיבה 3: עו"ד דבורה אטיה; עו"ד תהילה גימפל פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בפני עתירה שעניינה ביטול עיכוב יציאתו של העותר 1 (להלן: הקטין) מן הארץ, על מנת לאפשר לו לבקר יחד עם אביו, את סביו בארצות הברית במהלך חופשת החנוכה. 2. העותר 1 (להלן: האב) הוא אבי הקטין, המשמש כמשמורן הזמני שלו. להורי הקטין, שהינם גרושים, 6 ילדים – הקטין ו-5 אחיותיו שמצויות במשמורתה הזמנית של האם. כפי שעולה מן העתירה, נגד ששת הילדים הוצאו צוי עיכוב יציאה מן הארץ. 3. ביום 18.11.10 הגיש האב בקשה לבית הדין הרבני האזורי (להלן: בית הדין האזורי) לבטל את צו עיכוב יציאתו של הקטין מן הארץ, על מנת לאפשר לו לבקר יחד עמו את סביו בארצות הברית במהלך חופשת החנוכה. לצורך כך, ציין כי יגיש ערבות ככל שיידרש לכך, לשם הבטחת שובו של הקטין ארצה. עוד באותו יום קבע בית הדין האזורי כי על ב"כ האב לתאם את תנאי היציאה עם ב"כ האם. האב הגיש בקשה למתן החלטה, בה צוין כי ב"כ המשיבה מתנגדת ליציאת הקטין מהארץ. בבקשה זו הציע האב ערובה ספציפית של יפויי כוח בלתי חוזר על הדירה. כן צוין בבקשה במפורש כי הסעד המבוקש הוא ביטול זמני של צו עיכוב היציאה. 4. בהתאם להחלטת בית הדין האזורי, הגישה האם את תגובתה לבקשה, בה הביעה את התנגדותה ליציאת הקטין מן הארץ. ראשית, נטען כי עיכוב היציאה מתחייב מן האמור בדבר התנהגותו ההורית של האב, הן בחוות-דעת גב' גרשנזון, פסיכולוגית קלינית המלווה את התיק (להלן: גב' גרשנזון) והן בחוות-דעתו הפסיכולוגית של ד"ר גוטליב, שניתנה לבקשת בית-המשפט לענייני משפחה (בטרם הועברה סוגיית המשמורת לבית הדין האזורי) ובהמשך, לבקשת בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, טענה האם, יציאת הקטין מהארץ "תשדרג את ניתוקו מאמו ואחיותיו". כן צוין בתגובה כי לאור עושרם של האב ומשפחתו, "גם ערבות של מיליונים לא תרתיע אותם". טעם נוסף להתנגדות העולה מן התגובה הוא כי היות שהמשפחה לא נהגה לנסוע לחו"ל, אין בעיכוב יציאת הקטין מן הארץ משום פגיעה בשגרת חייו. לבסוף, ביקשה האם כי אם בית הדין ידחה את התנגדותה, לא יורה על התרת יציאת הקטין מן הארץ בטרם יפנה לקבלת חוות-דעתה של גב' גרשנזון. 5. לאחר קבלת תגובת האם, החליט בית הדין האזורי כי לאור המתח והעוינות בין הצדדים, אין לאפשר בשלב זה את יציאת הבן לחו"ל שלא בהסכמת האם או בהמלצת גב' גרשנזון. על החלטה זו הגיש האב בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול, בה טען כי בית הדין האזורי כבר הסכים באופן עקרוני, בהחלטתו מיום 18.11.10, ליציאת הקטין מן הארץ לתקופת החג, אלא שהתנה זאת במתן ערבויות מתאימות, ומכאן שהחלטתו מיום 28.11.10 עומדת בסתירה להחלטתו זו. כן נטען כי לא ניתן לעכב יציאה מן הארץ מהטעמים שפירט בית הדין האזורי. יצוין כי במסגרת בקשת הערעור, פירט האב ערבויות נוספות שהוא נכון לתת וציין כי רצונו לראות את שאר ילדיו ומחויבותו להחזרת הקטין לארץ – מהווים תמריץ חיובי להחזרת הקטין, אף ללא מתן ערבויות. בית הדין הגדול דחה את הבקשה, בציינו כי היא הוגשה יומיים לפני הפגרה של בית הדין ולא ניתן לקיים דיון בבקשה עד המועד שבו ביקש האב שהקטין ייצא לחו"ל. מכאן העתירה. 6. בדיון שנערך לפנינו שבה ב"כ האב על הטענות שהעלתה בפני בית הדין הגדול כנגד החלטת בית הדין האזורי וטעמיו לדחיית בקשת אישור יציאת הקטין מהארץ, וכן טענה כנגד דחיית בקשת רשות הערעור על-ידי בית-הדין הגדול. במסגרת טיעוניה ציינה ב"כ האב, כי הטעם לנסיעה אינו רק חופשת החנוכה המאפשרת את הנסיעה מבלי שהקטין יאלץ להעדר מלימודיו בתלמוד התורה, אלא גם מחלתה של סבתו. ב"כ המשיבה 3 הפנתה לחוות-הדעת המקצועיות עליהן נסמכה ההתנגדות שהגישה לבית הדין האזורי, לתצהיר פקידת הסעד שטיפלה בעניינם, ולעדכונים מטעם גב' גרשנזון מחודשים יולי-אוגוסט 2010 המתייחסים כולם להתנהגותו ההורית של האב. בהסתמך על חוות-דעת אלה, נטען כי אישור יציאתו של הקטין מן הארץ, בליווי האב, עלול לגרום נזק לקטין ואף להוביל לסיכול פסק-הדין, שכן לא ניתן לתת אמון כי האב אכן יחזיר את בנו ארצה. כן ציינה ב"כ המשיבה 3 כי האב לא ציית להחלטת בית הדין הרבני בדבר הפקדת הדרכונים והגם שהפקיד את הדרכונים האמריקאיים של ילדיו, לא הפקיד את דרכוניהם השוויצרים. בכך, יש כדי ללמד הן על חוסר נקיון כפיו של העותר והן על הסכנה כי לא יקיים אף את התחייבותו הנוכחית – להחזיר את הקטין ארצה לאחר חופשת החנוכה. ב"כ האב השיבה לטענות האם בדבר מסוגלותו ההורית וטענה כי בעצם החלטת בית-הדין כי האב יהיה המשמורן הזמני של הקטין, למעשה דחה את חוות-דעתו של ד"ר גוטליב. 7. דין העתירה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי-דין היוצאים תחת ידם של בתי הדין הרבניים וכי התערבותו מוגבלת למקרים נדירים, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (בג"ץ 4784/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזור חיפה (לא פורסם, 11.6.08); בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב -יפו, פ"ד מח (2) 491 (1994); בג"צ 4260/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, ניתן ביום 14.6.05); בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האזורי רחובות, פ"ד מח(3) 1 (1994). המקרה שלפנינו אינו עולה בגדרי מקרים שכאלה. יתרה מכך, בעניינו נוגעת העתירה להחלטה שעניינה סעד ביניים, ואף בכך יש כדי להוות טעם שלא להתערב בהחלטת בית הדין (ראו והשוו: בג"ץ 10359/09 ‏אביגל נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, ניתן ביום 7.1.10). דחיית בקשת רשות הערעור שהגיש האב לבית הדין הגדול נומקה בעיתוי הגשתה – יומיים בלבד לפני פגרת בית הדין לרגל חופשת החנוכה, שלא איפשר לקיים דיון בה, בטרם יחלוף מועד היציאה המבוקש. הצדדים לא ציינו בפנינו את מועד ההחלטה על עיכוב היציאה מן הארץ, אולם מהחלטת בית הדין האזורי מיום 20.1.10, שהגישה לידינו ב"כ המשיבה 3, עולה כי כבר במועד זה צווה האב להפקיד את דרכונם של הילדים. מכל מקום, בדיון שנערך לפנינו לא סיפקה ב"כ האב הסבר לכך שבקשת אישור היציאה מן הארץ במהלך חופשת החנוכה, הוגשה אך ביום 18.11.10. אילולא היה ממתין האב ומגיש את בקשתו רק במועד זה, היה מאפשר די זמן לבית הדין הגדול לדון בבקשת רשות הערעור שהגיש. יתרה מכך, בהחלטת בית הדין האזורי נכתב כי "אין לאפשר בשלב זה את יציאת הבן לחו"ל, שלא בהסכמת האם או חוות-דעת של גב' גרשנזון שתמליץ על הדבר" (ההדגשות הוספו- ע.א). מכאן שיתכן שלו היה מגיש האב את בקשתו מבעוד מועד, היה סיפק בידו למצות הליכים ולבקש את חוות-דעתה של גב' גרשנזון, ואם אכן כטענתו, אין טעם מקצועי לסירוב בקשתו להוצאת בנו מהארץ לחופשת החנוכה, הרי שיכול היה לתמוך את בקשתו בחוות-דעתה ואז לא היה נזקק כלל לפנות לערכאת ערעור. מן האמור עולה כי לעותר אין להלין אלא על עצמו. בית הדין האזורי החליט בבקשה לאחר שקיבל את עמדות הצדדים ואף הותיר בידי האב אפשרות לפנות לקבלת המלצת גב' גרשנזון. החלטה זו ודאי שאינה עולה כדי חריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. כך גם החלטת בית הדין הגדול, שניצב בפני סד הזמנים שנוצר לאור התנהלותו של העותר. משכך, דין העתירה להידחות על הסף הן מהטעמים הנעוצים בהתנהגות העותר והן בהעדר עילה להתערבות בהחלטת בית הדין הרבני. העתירה איפוא נדחית על הסף. העותר ישלם למשיבה 3 שכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪. ניתן ביום, כ"ה בכסלו תשע"א (2.12.10). תוקן היום, כ"ח בכסלו תשע"א (5.12.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10088130_Z05.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il