שכטמן ושות' חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ. מועצה מקומית שלומי

החלטה בתיק ע"א 8809/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8809/12 ע"א 8886/12 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערערות בע"א 8809/12 והמשיבות בע"א 8886/12: 1. שכטמן ושות' חברה לבניין ופיתוח בע"מ 2. מרומי שכונת דניה בע"מ 3. עאטף מוסא ושות' 4. ב. פייביש בניין ופיתוח (1990) בע"מ 5. מור (יואב) הנדסת בניין בע"מ 6. א.ש רהט הנדסה בע"מ 7. סכס פהד חברה בע"מ 8. בונה הצפון חברה לבניין בע"מ נ ג ד המשיבה בע"א 8809/12 והמערערת בע"א 8886/12: מועצה מקומית שלומי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט – כתארו אז – י' כהן) בת"א 227/05 מיום 21.10.12 תאריך הישיבה: י"ג בשבט התשע"א (2.2.15) בשם המערערים בע"א 8809/12 והמשיבים בע"א 8886/12: עו"ד א' בן בש"ט; עו"ד אילן רובינשטיין בשם המשיבים בע"א 8809/12 והמערערים בע"א 8886/12: עו"ד א' הומינר; עו"ד ע' שפיר פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט – כתארו אז – י' כהן) בת"א 227/05 מיום 21.10.12. המערערות בע"א 8809/12 והמשיבות בע"א 8886/12 הן חברות בניה (להלן החברות), אשר לקחו חלק בפרויקט בניה בתחומה המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי, היא המשיבה בע"א 8809/12 והמערערת בע"א 8886/12 (להלן שלומי). בית המשפט המחוזי קיבל, באופן חלקי, את תביעת החברות לגביה שלא כדין של היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות על-ידי שלומי במסגרת פרויקט הבניה, ומכאן הערעורים. רקע ב. החברות הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבה, בה טענו כי במסגרת פרויקט בניה, גבתה מהן שלומי שלא כדין היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות. לפי הנטען, שילמו החברות למשרד הבינוי (ובשמו דאז – משרד הבינוי והשיכון) בעבור עבודות הפיתוח הנדרשות לשם פרויקט הבניה, ובכלל זה גם בעבור התקנת הביוב והנחת הצינורות. ואולם, שלומי גבתה גם היא מן החברות היטלי ביוב ואגרת הנחת צינורות, בעבור עבודה שלפי הנטען כלל לא התבצעה על-ידיה אלא אך על-ידי משרד הבינוי. שלומי טענה מנגד, כי מתחילה גבתה מהחברות תשלום מופחת בגין עבודות הביוב והנחת הצינורות, ותשלום זה משקף את חלקה היחסי של שלומי עצמה בביצוע העבודות, בנוסף לחלק אותו ביצע משרד הבינוי, ולכן הסכומים נגבו כדין. ג. בתום דיוני ההוכחות קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה בכל האמור להיטלי הביוב, ודחה אותה בנוגע לאגרת הנחת הצינורות. בית המשפט סקר את עדויות העדים מטעם שלומי – מר חסון, כלכלן שנשכר לשם עריכת תחשיב הנוגע לסבירות התשלומים אותם דרשה; מר רוזנגרטן, גזבר המועצה; ומר לוזינסקי, מהנדס הנתבעת בתקופה הרלבנטית. בהמשך לכך נקבע, כי לא עלה בידי שלומי להבהיר מה היה חלקה, אם בכלל, בביצוע העבודות, ומכאן כי החיובים שהטילה על החברות היו אכן שרירותיים, כנטען. אשר להיטלי הביוב נקבע, כי משרד הבינוי התקין את הביוב הציבורי, והחברות שילמו לה בעבורו; ואילו מדרישות התשלום ששלחה שלומי לחברות עולה, כי התשלום אותו גבתה נגבה גם הוא בעבור היטל ביוב ציבורי. מכאן, נקבע כי מדובר בכפל תשלום אשר לא היה מקום לדרוש אותו, ולכן הורה בית המשפט לשלומי להשיב סכום זה לחברות. אשר לאגרת הנחת הצינורות נקבע, כי משרד הבינוי התקין את הצנרת אך בתחומי תכנית הבניה, ומכאן שהאגרה אותה גבתה שלומי היתה צריכה להשתלם בעבור הצנרת על-פי חוק העזר לשלומי (אספקת מים), התשנ"ז-1996, בניכוי תשלום הצנרת בתחומי התכנית. אלא שבית המשפט קבע, כי החברות שילמו סכומים שונים למשרד הבינוי בעבור הפיתוח, וישנו קושי לבודד את רכיב התקנתה של צנרת המים. מכאן, כיון שעלה מעדותו של גזבר המועצה מר רוזנגרטן, כי שלומי הביאה בחשבון, באופן כלשהו, את העובדה שהצנרת בתחומי התכנית הונחה על-ידי משרד הבינוי, ולכן לא חייבה את החברות באופן מלא בגין הנחת הצינורות, נקבע "ולא בלי היסוסים" (פסקה 23 לפסק הדין), לדחות את תביעת החברות בנושא זה. לפנינו שני ערעורים, מזה ומזה. ערעור החברות – ע"א 8809/12 ד. החברות מערערות על דחיית תביעתן בכל הנוגע לאגרת הנחת הצינורות. נטען, כי משרד הבינוי הוא שביצע את פיתוח התשתיות בתחומי הפרויקט, והדברים עולים בקנה אחד עם תעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם המשרד. עוד נטען, כי בפני החברות הוצג מצג לפיו משרד הבינוי אחראי על פיתוח שלומי, ומכאן הסתמכו על כך שתשלומי הפיתוח שהעבירו למשרד הבינוי כוללים גם את אגרת הנחת הצינורות; בפועל, כך נטען, חייבה שלומי כל אחת מן החברות בתשלום שרירותי של אגרת הנחת הצינורות, וניתן לראות כי אף התחשיבים שנעשו על-ידי שלומי כדי להראות את חלקה הלכאורי בפיתוח התשתיות האמורות, בגינו חייבה את החברות, נעשו בדיעבד ולצרכי המשפט בלבד. לכן, משלא הוכיחה שלומי כי האגרה הוטלה כדין – ולפי הנטען, עליה הנטל לעשות כן –יש לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי לעניין זה, ולפסוק כי על שלומי להשיב לחברות את מלוא הסכום ששילמו בעבור אגרת הנחת הצינורות, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט לעניין היטלי הביוב. ה. שלומי סבורה כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לעניין זה, שכן לא הועלתה עילה להתערבות ערעורית בהם. לגופם של דברים נטען, כי שלומי לקחה חלק בביצוע העבודות בגינן הוטלה האגרה, אשר לא היו חלק מן ההסדר של החברות עם משרד הבינוי, ולכן לא היה פגם בהטלת החיובים. עוד נטען, כי הנטל להראות כי נפל פגם בהטלת האגרה היה על החברות, ושעה שלא הרימוהו, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את תביעתן לעניין זה. ערעורה של שלומי – ע"א 8886/12 ו. שלומי משיגה על קביעת בית המשפט לפיה לא היה מקום לחייב את החברות בתשלום היטלי הביוב, ועל כן עליה להשיב את הסכומים ששולמו לה בעבור כך. לטענתה, מעיקרא משקף היטל הביוב את חלקו של בעל הנכס במימון כלל עלותה של מערכת הביוב בשלומי, ולא רק של חיבור הביוב לנכס שבבעלותו; ובענייננו, משרד הבינוי ביצע את עבודות הביוב במתחם הפרויקט אולם לא לקח חלק בביצועם או מימונם של יתרת שלביה של מערכת הביוב הציבורית, אשר התבצעו על-ידי שלומי. כך למשל, הצהיר גזבר שלומי בתצהיר שהוגש לבית המשפט המחוזי כי שלומי שילמה למעלה מ-15 מיליון ₪ לשם התקנת קוי ביוב, שדרוג תחנת שאיבה ובניית מכון לטיהור שפכים. מכאן, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה שלומי חייבה את החברות בתשלום היטל בגין עבודות שלא נעשו על-ידה – שגויה, כנטען, ולכן מתבקש בית משפט זה לקבוע כי ההיטלים הושתו כדין. ז. החברות סומכות ידיהן על קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין זה. לגופם של דברים נטען, כי שלומי מנסה למעשה לעשות שימוש בהיטלי הביוב לשם תשלום מס מוניציפלי נוסף, וזאת בניגוד לחוק ולהלכה הפסוקה. עוד נטען, כי בניגוד לנטען על-ידי שלומי, היא לא לקחה חלק בהקמת מערך הביוב, אלא משרד הבינוי בלבד, וכי טענת שלומי בעניין זה אינה נתמכת בחומר הראיות. הדיון ח. בדיון חזרו הצדדים על עיקרי ערעוריהם ותגובותיהם. בא כוח החברות טען, כי החברות שילמו למשרד הבינוי בגין עבודות הפיתוח במתחם, לרבות התקנת הביוב והנחת הצינורות, ולכן הסכומים שגבתה שלומי בגין אלה מהחברות נגבו שלא כדין, ועליה להחזירם. בא כוח שלומי טען, כי אין מדובר בחיוב ביתר, שכן הן לגבי התקנת הביוב והן לגבי הנחת הצינורות, מדובר בעבודות שנעשו גם על-ידי שלומי, בנוסף למשרד הבינוי, ומכאן נגבה תשלום בהתאם. נטען, למשל, בהטעמה, כי מכון הטיהור מומן על-ידי שלומי, בהיקף של 16-15 אחוזים מסך העלות. בתגובה לכך טען בא כוח החברות, כי אין לנתונים אלה תימוכין בחומר הראיות. לשאלת ההרכב בנושא, השיב בא כוח החברות כי תשלום היתר שנגבה, לטענת החברות, על-ידי שלומי, לא גולגל אל המשתכנים על-ידי החברות, וכי המחיר שנגבה מהמשתכנים בעבור הנכסים מייצג את מחיר השוק בלבד. ט. בהחלטה מיום הדיון (2.2.15) הוצעה על-ידינו פשרה וזו לשונה: "הוצע לאחר שמיעת טיעונים מבלי לטעת מסמרות לעת הזאת, כי המערערים בע"א 8809/12 (החברות הקבלניות) ישיבו למשיבה באותו ערעור והמערערת בע"א 8886/12 (המועצה המקומית שלומי) סך שייקבע על ידינו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, בין 25 ל-50 אחוז מן הסכום ששולם בעקבות פסק הדין, בתוספת הצמדה (ללא ריבית). המועצה המקומית הסכימה. החברות יתנו תשובתן תוך שבוע. אנו ממליצים על קבלת ההצעה. ככל שלא תתקבל יינתן פסק הדין לפי החומר שבתיק." הצעה זו לא נתקבלה על דעת החברות, ועל כן ניתנת הכרעתנו; הואיל ומצאנו להחזיר את הדיון נטעים, כי אין בהצעה כדי לכבול את ידי בית המשפט המחוזי. הכרעה י. ענייננו בערעורים על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. ככלל, כידוע, אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב במקרים כגון דא (ע"א 739/13 בן-ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה, פסקה ט' (6.10.14); ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 470 (מהדורה שלישית, 2012)). ואולם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה מספר תהיות, עליהן הצביעו הצדדים: מחד גיסא, משנקבע על-ידי בית המשפט כי התחשיב שהוצג על-ידי שלומי בפני בית המשפט והעדים השונים שהעידו מטעם שלומי, מצביעים על כך שהחיובים שהוטלו על החברות היו שרירותיים (פסקה 11 לפסק הדין), נדמה, על פני הדברים, כי הקביעה לפיה יש לדחות את תביעתן של החברות לחלוטין בכל הנוגע לתשלום אגרת הנחת הצינורות, עלולה להיות מוקשית. מאידך גיסא, נדמה כי טענתה של שלומי, לפיה לקחה חלק בהתקנת מערכת הביוב הציבורית ומכאן זכאית היא לתשלומים בהתאם, אינה משוללת יסוד. לכן נראה כי פסיקת בית המשפט המחוזי לפיה יש לקבל את עמדת החברות במלואה לעניין זה, גם בה יש, על פני הדברים, מן הבעייתיות, והכל בלא שניטע מסמרות. יא. בסופו של יום סבורנו, כי התמונה העובדתית העומדת בפני בית משפט זה כדי להכריע בערעור, כמו גם זו שעמדה בפני בית המשפט המחוזי, אינה מלאה, ולכן איננו סבורים כי יש באפשרותנו, כבית משפט של ערעור, להכריע בסוגיות שבמחלוקת. אין בחומר הראיות שבתיק כדי להבהיר את החסרים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואת הסכומים המדויקים שהיה על שלומי לגבות, אם בכלל, בגין העבודות נשוא הערעורים. דעת לנבון נקל, כי המשותף לערעור החברות ולערעורה של שלומי גם יחד הוא ששניהם נסבים על חלקו של משרד הבינוי בביצוע העבודות. אין חולק כי עבודת פיתוח שהתבצעה על-ידי משרד הבינוי, ובגינה שולם לה על-ידי החברות, אין מקום לגבות בעבורה תשלום נוסף גם על-ידי שלומי. לשם בירור חלקו של משרד הבינוי בביצוע העבודות, הוגשה לבית המשפט המחוזי (ראו פסקה 4 לפסק הדין) תעודת עובד ציבור שנערכה על-ידי מר לייב קיבליצקי, סגן מנהל החטיבה הטכנית במשרד הבינוי - מחוז חיפה מיום 1.4.09 (מוצג 3 להליך שבפנינו), אולם חוששני כי בכך לא היה די "בשר" כדי לברר את המחלוקת העובדתית האמורה, ושאלנו עצמנו אם אין מקום לבירור משלים של הנושא בבית המשפט המחוזי. בעל התעודה לא הופיע לישיבת 27.4.2010 והחברות ויתרו על עדותו, והוסכם כי התעודה תוגש כראיה מטעמן במחיקה מסוימת. המשפט הרלבנטי בתעודה, לאחר האמירה שעבודות משרד הבינוי בוצעו "בין המתחמים אך לא בתוך המתחמים עצמם" הוא, כי "המשרד ביצע את עבודות הפיתוח הכללי בהתאם ליעודי הקרקע בתב"ע, ובהם כבישים כולל מדרכות ותאורה, קוי מים וביוב, ניקוז שטחים ציבוריים פתוחים ושבילים ציבוריים". אין משפט זה מבורר דיו. יב. בהמשך לכך, סבורים אנו כי בענייננו יהא בעמדתו של משרד הבינוי, מהטעמים האמורים מעלה, כדי לשפוך אור על הסוגיות שבמחלוקת ולסייע לבית המשפט להגיע להכרעה מלאה, ומכאן שיש מקום להעיד את בעל התעודה או נציג אחר של משרד הבינוי באשר לחלק המדויק של משרד הבינוי בעבודות לעומת זה של שלומי. הערעורים מתקבלים איפוא במובן זה, שאנו מחזירים לבית המשפט המחוזי את הדיון כדי להידרש לתביעת החברות לאחר העדת נציג משרד הבינוי כאמור (ראו למשל רע"א 5963/11 בן שמן מושב עובדים נ' טביריו, פסקה 34 (2012); ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 89 (מהדורה שלישית, 2012)). זאת, מבלי להביע עמדה בשאלת נטל הראיה העולה בשני הערעורים, אשר בהליך זה, שהוא מעין "הליך כלאיים" אזרחי-מנהלי, היא מורכבת מטבעה. בנסיבות, אין צו להוצאות. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏ט"ו באייר התשע"ה (‏4.5.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12088090_T13.doc אג