ליאור אורגד נ. היועמ"ש

פסק-דין בתיק ע"פ 8801/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8801/09 ע"פ 8893/09 - ה' ע"פ 9324/09 - ד' ע"פ 9346/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערערים בע"פ 8801/09: 1. גיא מאיו 2. אלעד מיו 3. אסי אלמקאייס 4. ליאור אורגד 5. יניב קלברס 6. דוד ימין 7. מור גלנטי המערערים בע"פ 8893/09: 1. גיא מאיו 2. אלעד מאיו המערער בע"פ 9324/09: מור גלנטי המערער בע"פ 9346/09: דוד ימין נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.10.09 בב"ש 5486/08 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן-אור תאריך הישיבה: י"ז באב התש"ע (28.7.2010) בשם המערערים 1-3 בע"פ 8801/09: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד שרון נהרי בשם המערערים 4-5 בע"פ 8801/09: עו"ד ירון גיגי בשם המערער בע"פ 9324/09: עו"ד גד זילברשלג בשם המערער בע"פ 9346/09: עו"ד יהל בן-עובד בשם המשיב: עו"ד טל ורנר-קלינג; עו"ד איילת לוי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: רקע עובדתי 1. ביום 23.11.2008 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרתה ביקש להכריז על המערערים כברי הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העתירה הוגשה בעקבות בקשה שהגישה ארצות-הברית למדינת ישראל להסגיר לידיה את המערערים בגין עבירות פליליות בהן הם מואשמים בארצות-הברית וזאת בהתאם לאמנת ההסגרה ההדדית בין ארצות-הברית לבין ישראל משנת 1962 (כתבי אמנה 505, כרך 13, 795; להלן: האמנה). 2. בעתירה נטען כי המערערים מבוקשים בארצות-הברית בגין קשירת קשר לביצוע הונאה באמצעות הדואר ובאמצעים אלקטרוניים באמצעות טלמרקטינג (Conspiracy to Commit Mail Fraud and Wire Fraud through Telemarketing), עבירה לפי 18 U.S.C §§1349, 2326(2); וביצוע הונאה באמצעים אלקטרוניים באמצעות טלמרקטינג (Wire Fraud through Telemarketing), עבירה לפי 18 U.S.C §§ 1343, 2326(2), 2. העונש המרבי הצפוי למערערים בגין כל אחת מהעבירות עומד על 20 שנות מאסר. עבירות אלה הן עבירות הסגרה הן לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה והן לפי סעיף 2(1) לפרוטוקול מיום 10.1.2007 אשר תיקן את האמנה (להלן: הפרוטוקול). 3. כפי שעולה מהעתירה, המערערים, כל אחד לפי חלקו, הקימו והפעילו רשת עבריינית אשר פעלה מרמת גן במטרה להונות קשישים תושבי ארצות-הברית. שיטת הפעולה של המערערים היתה להתקשר אל הקשישים ולהציג בפניהם מצג שווא לפיו הם זכו בסכום כסף נכבד בהגרלת הלוטו האמריקאית. לאחר שהקשישים שוכנעו כי זכו בכסף נאמר להם כי על מנת לקבל את סכום הזכייה עליהם להעביר סכום כסף התחלתי לכתובת שיספקו להם. רבים מהקשישים התפתו לשלוח את הכספים, אשר למעשה הועברו לידי המערערים בארץ. כתוצאה מפעולות המרמה קיבלו המערערים לידיהם סכומים המגיעים עד לכדי כשני מליון דולר. העתירה חילקה את המערערים לשתי קבוצות עיקריות – קבוצת המנהלים וקבוצת אנשי המכירות. תפקידם של אנשי המכירות היה להתקשר לקורבנות הקשישים בארצות-הברית ולדקלם טקסט שהוכן מראש אשר כלל שאלות לגבי גילם ומצבם הכלכלי. לאחר שאותר קורבן בעל אמצעים ונטול הגנה כלכלית העביר איש המכירות את השיחה לאחד מהמנהלים שהוצג לקשיש כשותף במשרד עורכי דין במדינת ניו יורק. תפקיד המנהל היה להסביר לקשיש כי על מנת לקבל את כספי הזכייה עליו להעביר תחילה אלפי דולרים לכתובת שניתנה לו בישראל. 4. עוד יצוין כי חקירת הפרשה החלה בחודש מאי 2008 בארצות-הברית כאשר ה-FBI קיבל מידע על פעולות המרמה. המידע הועבר למשטרת ישראל אשר פתחה בחקירה בישראל, עצרה את המערערים ואספה חומר ראיות רב שהועבר לידי ארצות-הברית. לאחר שהוגשה בקשת ההסגרה נעצרו המערערים בשנית לפי סעיף 7 לחוק ההסגרה. בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' בן-אור) קיבל את עתירת המשיב והכריז על המערערים כבני הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה. בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה אין חולק על כך שמתקיימים התנאים המקדמיים לבקשת ההסגרה. העבירות המיוחסות למערערים בארצות-הברית הן עבירות הסגרה, הוצגו ראיות מספיקות ומתקיימת דרישת הפליליות הכפולה. עוד ציין בית המשפט כי ממשלת ארצות-הברית נתנה את הסכמתה לכך שהמערערים יוחזרו לישראל לשם ריצוי עונשם במידה ויורשעו. בית המשפט המחוזי בחן את טענותיהם של המערערים ביחס לחריגים המתקיימים בעניינם ואשר מצדיקים את ההימנעות מהסגרתם ודחה אותן אחת לאחת, כפי שיפורט להלן. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים לפיה מרכז הכובד של העבירות המיוחסות להם הוא בישראל והדגיש את חשיבותו ומעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי ואת זכותם של הקורבנות להיות חלק אינטגראלי מהליך העמדתם של המערערים לדין. בנוסף, בית המשפט קבע כי העבירות המיוחסות למערערים הן עבירות בעלות מאפיין בינלאומי ייחודי וכי מאפיין זה מצדיק את העדפת האינטרס של המדינה אשר גבולותיה נפרצו באמצעות רשתות התקשורת, כפי שהמשפט הישראלי אף הוא רואה כעבירת פנים עבירה אשר התוצאה שלה היתה אמורה להתרחש בארץ. לבסוף, קבע בית המשפט כי טענת המערערים לפיה חוק ההסגרה לא יחול כאשר ניתן להעמיד את הנאשמים לדין בארץ מנוגדת לאמנה, לחוק ולפסיקה ואין לקבלה. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערים לפיה יש להרחיב את הסייג של סיכון כפול המופיע בחוק גם למקרים בהם התנהלה חקירה בארץ במטרה להעמיד לדין אך לבסוף הוחלט על הסגרה. בית המשפט קבע כי עניינם של המערערים אינו עולה עד כדי סיכון כפול גם לפי הגישה המרחיבה שכן כלל לא הוגש נגדם כתב אישום. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי טענות נוספות שהעלו המערערים בנוגע להסגרתם וכן טענות הנוגעות לנסיבותיהם האישיות. כך, בין היתר, בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתם של המערערים 7-5 לפיה אין מקום להורות על הסגרתם לאור התפקיד הזוטר שמילאו בארגון העברייני וכן לא קיבל את טענתו של המערער 7 לפיה אין להסגירו בשל מצבו הנפשי הקשה. טענות הצדדים טענות המערערים 6. מרביתן של טענות המערערים דומות ולכן אדון, במרכזיות שביניהן, במאוחד. ככל שיש טענות הנוגעות לחלק מהמערערים הן יוצגו בנפרד. 7. המערערים טוענים כי הזכות שלא להיות מוסגר היא זכות חוקתית בישראל המעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, ההחלטה להכריזם כברי הסגרה אינה מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד ולכן אינה חוקתית. כך, בין היתר, טוענים המערערים כי האינטרסים העומדים בבסיס מוסד ההסגרה אינם מתקיימים במקרה זה ולכן לא מתקיימת דרישת התכלית הראויה. לטענתם לא מדובר בפשיעה בינלאומית, כדוגמת עבירות סמים, אשר מצריכה סיוע בינלאומי; וכן הם אינם חברים בממסד פשיעה מאורגן אשר לו שלוחות ברחבי העולם. גם האינטרס של הימלטות מהדין אינו מתקיים לטענתם כיוון שהם לא נמלטו, אדרבא, הם מוכנים ואף מבקשים לעמוד לדין בארץ. לבסוף, עקרון ההדדיות יישמר גם אם המערערים יועמדו לדין בארץ ולכן אף הוא אינו מחייב את הסגרתם. בנוסף, המערערים טוענים כי הדין הפלילי הישראלי מאפשר את העמדתם לדין בארץ, הליך שאף יהיה יעיל יותר מבחינה דיונית מהליך בארצות-הברית, ואף מטעם זה הסגרתם אינה חוקתית. המערערים טוענים כי מתקיים בעניינם התנאי הקבוע בסעיף 2(ב)(א)(8) לחוק ההסגרה אשר עניינו תקנת הציבור. לטענתם המונח תקנת הציבור כולל גם את הזכות למשפט הוגן וזכותם זו תיפגע באם יחויבו לנהל הליך משפטי בארצות הברית כיוון שסדרי הדין ומדיניות הענישה שם שונים. עוד בהקשר זה טוענים המערערים כי כאשר לשתי מדינות יש זיקה למעשה עבירה יש לבחון למי מהמדינות זיקה חזקה יותר - היכן נמצא "מרכז הכובד" של העבירה. לטענתם, במקרה זה מרכז הכובד נמצא בישראל כיוון שמרבית הראיות נאספו בישראל, כל המערערים הם אזרחי מדינת ישראל וכל חקירות המערערים התקיימו בישראל. על סמך נתונים אלה טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי מרכז הכובד של העבירה הוא דווקא בארצות-הברית. המערערים מדגישים כי נפגעי העבירה יוכלו להעיד באמצעות תצהירים או "וידאו-קונפרנס" בארץ, תהליך שיתבצע בלאו הכי גם בהליך שיתקיים במדינת ניו יורק היות והקורבנות פזורים ברחבי ארצות הברית ולא בהכרח יגיעו למשפט על מנת לתת עדות. עוד טוענים המערערים כי הם אזרחי המדינה ולכן על המדינה לדאוג להם ולהגן עליהם גם כאשר הם ביצעו עבירות פליליות. כיוון שהמערערים ביצעו את העבירות מתוך שטחה של המדינה ראוי כי ישראל היא שתעמיד אותם לדין. למעשה, טוענים המערערים כי בהסגרתם מוותרת מדינת ישראל על ריבונותה ועל זכותה להחיל את הדין הפלילי שלה על עבירות המתבצעות בשטחה. המערערים טוענים כי מתקיים בעניינם חריג נוסף הקבוע בחוק ההסגרה והוא עקרון ה"סיכון הכפול". לטענתם יש להרחיב את החריג של "סיכון כפול" ולהחיל אותו גם על עניינם כיוון שהם נחקרו ונעצרו בישראל ולכן למעשה כבר היו נתונים בפני סכנה לעמוד לדין בישראל. המערערים מעלים גם טענות אשר עניינן הגנה מן הצדק. לטענתם יש לבטל את הליך ההסגרה מן הטעם של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר חלה גם בהליכי הסגרה, וזאת, בין היתר, בשל האפליה בינם לבין הגב' הילה חייט אשר נעצרה ביחד עמם ולא נתבקשה הסגרתה. לטענתם אכיפה בררנית שיסודה בשיקולים לא ענייניים, ובמקרה זה מספר הימים המועט שעבדה הגב' חייט בארגון, פוגעת בתקנת הציבור ובערכי המדינה ואין לאפשרה. לבסוף, טוענים המערערים כי לשר המשפטים יש שיקול דעת בהחלטה האם להגיש עתירה לבית המשפט לשם הכרזה על אדם כבר הסגרה. מדובר בהחלטה מנהלית לכל דבר ולכן עליה להיות סבירה ולהתקבל בתום לב ותוך התחשבות בכל השיקולים הרלבנטיים. לטענת המערערים נקבע בפסיקה כי לבית המשפט יש תפקיד עצמאי בהליך ההסגרה ולכן יש לו מתחם רחב של התערבות בהחלטת הרשות המבצעת בעניין זה. לטענתם על בית המשפט להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ובנסיבותיהם האישיות ולקבוע כי החלטתו של שר המשפטים להיענות לבקשת ההסגרה של ארצות-הברית במקרה זה היתה החלטה בלתי סבירה. 8. המערערים בע"פ 8801/09, המערער בע"פ 9346/09 והמערער בע"פ 9324/09 (להלן: מערערים 4 ו-5, מערער 6 ומערער 7 בהתאמה) טוענים כי מעמדם בארגון העברייני היה נמוך ביחס למערערים האחרים וכי הם לא היו מיוזמי פעולות המרמה או ממוביליה ולכן אין להסגירם. לטענתם יש להבחין בינם, אנשי המכירות אשר עבדו במשרד לתקופות קצרות תמורת שכר קבוע בעבודה טכנית, לבין המנהלים אשר יזמו, ניהלו את הפרויקט וגרפו לכיסם את הרווחים מהמעילה. המערער 4 טוען כי אמנם הוא נמנה עם קבוצת המנהלים אך בפועל שימש בתפקיד זה תקופה קצרה ולפני זה עבד כאיש מכירות. המערער 7 מוסיף וטוען כי עד לאמצע שנת 2008 שהה בחו"ל ולכן כלל לא נכח במשרד במשך רוב התקופה המתוארת בבקשת ההסגרה וכי אין כל ראיות אשר מצביעות על מעורבותו במעשי ההונאה. מערער 6 טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כממצא עובדתי כי חקירת הפרשה בישראל התנהלה במקביל לחקירה בארצות-הברית. לטענתו בקשה לעזרה משפטית הועברה מארצות-הברית לישראל רק ביום 17.9.2008 ואין כל ראיות המצביעות על כך שחקירת הפרשה החלה בארצות-הברית כבר בחודש מאי 2008. מערער 7 טוען כי אין להסגירו לארצות-הברית לאור נסיבותיו הבריאותיות הקשות ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות כיוון שבנסיבות אלה ההסגרה תהיה לא חוקתית. לטענתו, במידה ויוסגר ישנה סכנה ממשית לחייו כפי שאף נכתב בחוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר ברודסקי ובית המשפט המחוזי שגה כאשר לא ייחס חשיבות מספקת לסכנה זו. טענות המשיב 9. המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו וטוען כי יש להשאיר על כנה את ההחלטה להכריז על המערערים כברי הסגרה. לטענת המשיב קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מרכז הכובד של העבירות הוא בארצות-הברית היא נכונה ומבוססת וזאת, בין היתר, גם לאור החשיבות בהרחבת התחולה הטריטוריאלית כחלק מהמאבק בפשיעה הבינלאומית. עוד טוען המשיב בהקשר זה כי צדק בית המשפט המחוזי ביחסו חשיבות רבה לכך שקורבנות העבירות המיוחסות למערערים נמצאים בארצות-הברית וכי המערערים הם אלו שבחרו להונות אזרחים אמריקאים דווקא ובכך למעשה החילו על עצמם את הדין האמריקאי. עוד טוען המשיב כי אין לקבל את טענת המערערים בנוגע לחריג הקבוע בחוק ההסגרה ועניינו בתקנת הציבור. לטענתו, הפסיקה פירשה חריג זה פירוש מצמצם ביותר והמערערים לא הצביעו על טעם ממשי אשר מצדיק הימנעות מהסגרה בהתאם לחריג זה. בנוגע לטענת המערערים לפיה בהסגרתם מתפרקת המדינה מריבונותה טוען המשיב כי ההיפך הוא הנכון – החלטת המדינה להסגיר משמעה הפעלת ריבונותה ולא ויתור עליה. לעניין הטענות הנוגעות להגנה מן הצדק טוען המשיב כי אין לקבלן היות ובהליך הסגרתם של המערערים לא נפלו פגמים משמעותיים המצדיקים שימוש בדוקטרינה זו. לעניין טענות המערערים הנוגעות לחוקתיותה של ההסגרה טוען המשיב כי הסגרתם של המערערים היא למטרה ראויה ומידתית. לעניין הטענה שהעלו המערערים לפיה במקרים בהם ניתן להעמיד לדין בארץ מתקיימת דרישת ההדדיות טוען המשיב כי הדין הוא כי ככל שדיניה של המדינה המתבקשת מאפשרים להסגיר קיימת חובה להיענות לבקשות הסגרה. לעניין טענת המערערים לפיה מתקיים בעניינם עקרון ה"סיכון הכפול" ולכן אין להסגירם טוען המשיב כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי טיעון זה וכי טענת המערערים לא עולה בקנה אחד עם חוק ההסגרה. לעניין טענת המערערים לפיה הם הופלו לרעה לעומת גב' הילה חייט אשר ארצות-הברית לא ביקשה את הסגרתה טוען המשיב כי זו החלטה של הרשויות בארצות הברית והן הכתובת לטענה זו. המשיב דוחה גם את טענת המערערים 7-4 לפיה יש להבחין בינם לבין מנהלי ויוזמי הקשר העברייני. המשיב טוען בעניין זה כי כל אחד מהמערערים היה מעורב במעשים הפליליים המיוחסים להם וכי ההבחנה ביניהם תבוא לידי ביטוי בעונש שייגזר עליהם במידה ויורשעו. לבסוף, טוען המשיב כי אין לקבל את טענתו של המערער 7 לפיה אין להסגירו בגלל מצבו הרפואי. המשיב טוען כי מצבו של המערער 7 השתפר באופן ניכר בעקבות טיפול תרופתי שקיבל וכי רשויות האכיפה בארצות הברית ערוכות להתמודד עם צרכיו הרפואיים. דיון 10. השאלה הדרושה הכרעה במקרה שלפנינו היא האם על מדינת ישראל (המדינה המתבקשת) להיענות לבקשת הסגרה של ארצות-הברית (המדינה המבקשת), עמה היא חתמה על הסכם הסגרה, להסגיר לידיה אזרחים ישראלים אשר פעלו מתוך מדינת ישראל במטרה לרמות ולהונות קשישים אזרחי ארצות-הברית. בדומה לשאלה אשר עמדה בפני בית משפט זה בע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353 (להלן: פרשת רוזנשטיין), אף במקרה זה דיני העונשין של מדינת ישראל מאפשרים להעמיד לדין את המערערים בישראל. המסגרת הנורמטיבית אשר בגדרה יתקיים הדיון בשאלה זו כוללת בראש ובראשונה את חוק ההסגרה, אשר מסדיר את התנאים בהם ניתן להסגיר אזרחים ישראלים למדינה המבקשת ואת הסייגים להסגרה, את אמנת ההסגרה שבין ישראל לבין ארצות-הברית וכן נורמות ועקרונות יסוד מהתחום הפלילי ומהתחום החוקתי. 11. חוק ההסגרה מורה כי " לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה" (סעיף 1 לחוק). לכן השלב הראשון בבחינת בקשת הסגרתם של המערערים לארצות-הברית הוא לבדוק האם מתקיימים התנאים להסגרה המנויים בחוק. נראה כי בענייננו אין חולק כי התנאים מתקיימים. כך, בין ישראל לבין ארצות-הברית קיים הסכם הסגרה; המערערים נאשמים בארצות-הברית בעבירה שהיא עבירת הסגרה (עבירה שאילו נעברה בישראל דינה לפחות שנת מאסר), העבירות טרם התיישנו ומתקיימת דרישת "הפליליות הכפולה"; ככלל, קיימות ראיות מספיקות לצורך ההסגרה (טענתם של חלק מהמערערים בנוגע למעורבותם השולית בפרשה תידון בהמשך); וממשלת ארצות-הברית התחייבה כי המערערים יוחזרו לרצות את עונשם בישראל במידה ויורשעו. עוד נציין כי גם התנאים הקבועים באמנה מתקיימים וכי העבירות בהן מואשמים המערערים הן עבירות הסגרה גם לפי סעיף 2 לפרוטוקול הקובע כי עבירה תהיה עבירת הסגרה אם דינה לפי חוקי שני הצדדים ענישה בשלילת חירות לתקופה של שנה אחת או יותר וכי עבירה תהיה עבירת הסגרה גם אם היא מהווה ניסיון או קשירת קשר לביצוע עבירה וסיוע לדבר עבירה. משהגענו לכלל מסקנה כי מתקיימים התנאים המוקדמים הנדרשים על מנת להסגיר את המערערים נותר לבחון האם מתקיים בענייננו אחד מהחריגים הקבועים בחוק ההסגרה או בדין הכללי. לשם נוחות הדיון טענותיהם העיקריות של המערערים קובצו לשלושה חריגים כלליים: תקנת הציבור, אשר בגדרה ייבחנו גם הטענות בדבר חוקתיות ההסגרה והפגיעה בזכות להליך הוגן; עקרון ה"סיכון הכפול"; ודוקטרינת הגנה מן הצדק. תקנת הציבור 12. המערערים טוענים כי חל בעניינם הסייג הקובע כי אין להיענות לבקשת הסגרה במקרים בהם ההסגרה פוגעת בתקנת הציבור. כמו כן טוענים הם כי הסגרתם אינה חוקתית כיוון שהיא פוגעת פגיעה לא מידתית בזכויות חוקתיות ובראשן הזכות שלא להיות מוסגר המעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נראה כי נכון לדון בטענות אלה במאוחד וזאת כיוון שהמושג "תקנת הציבור" כולל בתוכו גם את הפגיעה בזכויות אדם חוקתיות (ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' סער, פ"ד נד(3) 850, 860 (2000)). 13. הסייג של תקנת הציבור קבוע בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. תקנת הציבור אשר אליה מכוון החוק היא תקנת ציבור "חיצונית" (ע"פ 6914/04 זאב פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 59 (2005) (להלן: עניין פיינברג)). עניינה של תקנת הציבור החיצונית הוא "...בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה." (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003)). עוד נקבע כי לאור התכליות החשובות של מוסד ההסגרה יש להפעיל סייג זה במקרים קיצוניים בלבד: "נוכח האינטרסים המדינתיים והבין-מדינתיים החשובים המגולמים בדיני ההסגרה, נדרש כי הפעלת הסייג להסגרה, הנעוץ ב"תקנת הציבור", תיעשה בזהירות ובאורח מדוד, ותצטמצם למצבים קיצוניים בלבד, שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא בעלת עוצמה וכוח מיוחדים, שיש בהם אף כדי להכריע את האינטרס הציבורי החשוב הטמון במימוש ההסגרה" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2010, בפסקה 114) (להלן: עניין מונדרוביץ)). האם הסגרת המערערים לארצות-הברית תפגע בהם בעוצמה כה רבה עד כדי פגיעה בעקרונות היסוד של השיטה המשפטית בישראל? לבחינת שאלה זו אפנה עתה. הפורום הראוי 14. ברי כי למדינת ישראל יש סמכות בנוגע לעבירות שמיוחסות למערערים. סמכות זו נובעת הן מאזרחותם הישראלית של המערערים והן מכוח דוקטרינת הזיקה הטריטוריאלית הצרה הקובעת כי למדינה יש סמכות לשפוט אדם בגין עבירות שביצע בשטחה. סמכות זו מעוגנת בסעיף 7(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). 15. בנסיבות מקרה זה אין חולק על כך שגם לארצות-הברית יש סמכות שיפוט על העבירות המיוחסות למערערים, אף זאת מכוח הזיקה הטריטוריאלית – הזיקה הטריטוריאלית הרחבה. הגישה לפיה יש להרחיב את הזיקה הטריטוריאלית בעידן הגלובליזציה התקבלה בפסיקת בתי המשפט בארצות הברית אשר קבעו כי למדינה יש סמכות להעמיד לדין גם בגין עבירה שבוצעה מחוץ לגבולותיה במקרים בהם היא הושפעה מביצוע העבירה: “Where aliens have been involved, United States courts have expanded the traditional application of the territoriality theory, generally through the use of what may be referred to as the subjective-objective territorial theory... Under it, aliens acting outside territorial boundaries are considered as having committed crimes within the state if the offense has a certain impact within the territory of the state. When considering the application of the subjective-objective territorial theory, the important factor is that the effect of the crime occurred within the territory of the rule-enforcing state. The state where the consequences or impact of the crime occurred has objective territorial jurisdiction” [ההדגשות הוספו – ס.ג'.] (M. Cherif Bassiouni International Extradition (5th ed., (2007) 361). ראו גם פסקאות 25-24 בפרשת רוזנשטיין וההפניות המובאות בהן. הדין הישראלי מכיר אף הוא בזיקה הטריטוריאלית הרחבה (או האובייקטיבית) אשר לפיה יש למדינה סמכות שיפוט כאשר השפעתו של המעשה העברייני נועדה להתרחש בשטחה (פרשת רוזנשטיין, פסקה 23 וההפניות המובאות בה). סמכות זו מעוגנת בסעיף 7(א)(2) לחוק העונשין אשר קובע כי עבירת פנים היא גם "מעשה הכנה לעבור עבירה, נסיון, נסיון לשדל אחר, או קשירת קשר לעבור עבירה, שנעשו מחוץ לשטח ישראל, ובלבד שהעבירה, כולה או מקצתה, היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל". על כן, אם עובדות המקרה שלפנינו היו הפוכות, וצעירים אמריקאים הם אלו שהיו יושבים במשרד בניו יורק ומתקשרים לקשישים ישראלים על מנת להוציא מהם במרמה את שארית כספם, אזי למדינת ישראל היתה קמה האפשרות לבקש את הסגרתם במטרה להעמיד אותם לדין בישראל. נתון זה רלבנטי לענייננו בבחינת "נאה דורש – נאה מקיים". ההכרה בזיקה הטריטוריאלית הרחבה באה לידי ביטוי גם באמנת ההסגרה שבין ישראל לבין ארצות-הברית. בסעיף 3 לאמנה נכתב כי: "נעברה העבירה מחוץ לתחומי השיפוט הטריטוריאלי של הצד המבקש, אין חובת ההסגרה חלה אלא אם בדיני הצד המתבקש נקבע עונש על אותה עבירה כשנעברה בנסיבות דומות". כאמור, ישראל מחילה את דיני העונשין שלה גם על עבירות אשר לא בוצעו בשטח ישראל אך תוצאתם היתה מכוונת להיגרם בתוך שטחה. 16. הרחבת עקרון הטריטוריאליות, מביאה למקרים, כדוגמת המקרה שבפנינו, אשר בהם שתי מדינות טוענות לסמכות שיפוט בנוגע לאותן עבירות, שתיהן מכוח הזיקה הטריטוריאלית. במקרים כאלה עולה הצורך לבחור לאיזו מדינה עדיפות בהבאת העבריינים לדין. בפרשת רוזנשטיין, אשר בה התעוררה בעיה דומה, נפסק כי לאור התכליות העומדות בבסיס דיני ההסגרה בישראל, בבחירת הפורום "הטבעי" לשפיטתו של נאשם יש לבחון, בין היתר, מהי המדינה אשר לה זיקות מרובות יותר לעבירות, או במלים אחרות היכן נמצא "מרכז הכובד של העבירה" (שם, בפסקה 45). 17. המערערים טוענים כי פרשת רוזנשטיין שונה מהפרשה שלפנינו ולכן אין ללמוד ממנה וזאת, בין היתר, כיוון שבפרשת רוזנשטיין דובר על עבירות חמורות במיוחד של סחר בסמים שהן העבירות המרכזיות מבין העבירות חוצות הגבולות וכן על קשר פלילי חובק עולם במסגרת פשיעה מאורגנת. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, נכון הדבר הוא כי העבירות שעמדו בבסיס הדיון בפרשת רוזנשטיין שונות מהעבירות המיוחסות למערערים, אך הרציונלים שהנחו את בית המשפט לפסוק כפי שפסק מתקיימים גם בנוגע לעבירות אשר מיוחסות למערערים. ראשית, בית המשפט בפרשת רוזנשטיין הדגיש כי תכליתה של הרחבת הזיקה הטריטוריאלית גם למעשים שבוצעו בשטחה של מדינה אחרת הינה הצורך להתמודד עם התפתחותה של פשיעה חוצת גבולות: "כל שנאמר עד כה רלוונטי במיוחד לעבירות אשר מטיבן אינן מוגבלות לתחומיה של מדינה יחידה. כאלה הם, למשל, הטרור העולמי, עבירות של סחר בבני-אדם, הלבנת הון, סחר בסמים מסוכנים ועבירות מחשב ואינטרנט, בהם טבועים, לרוב, סממנים אקסטרה-טריטוריאליים מובהקים. ...יסודותיהם של מעשים אלה עשויים להתפרש על פני שטחן של מספר מדינות, וכך גם הפירות הצומחים מביצועם. במציאות של ימינו, קל לאדם לשבת, לצורך הדוגמה, במלון על שפת ימה של תל-אביב, ולתכנן משם מעשים שתוצאותיהם יתרחשו מרחק אלפי מילין ממקום מושבו" (שם, בפסקה 30). דברים אלה כמו נכתבו על המקרה שבפנינו. המערערים אמנם ישבו ברמת גן, ולא על שפת ימה של תל אביב, אך אין ספק כי העבירות שביצעו הן עבירות חוצות גבולות אשר יסודותיהן מתקיימים בשטחה של יותר ממדינה אחת. שנית, בדומה לפרשת רוזנשטיין, הקורבנות של העבירות המיוחסות למערערים נמצאים בארצות-הברית ושם גם הורגשה ההשפעה, הכלכלית והחברתית, של המעשים שביצעו. ממכתב שנשלח ממשרד המשפטים האמריקאי (צורף כנספח ה' לעיקרי הטיעון מטעם המשיב) עולה כי לקורבנות הפרשה, אשר כולם קשישים, נגרמו קשיים כלכליים חמורים בעקבות המעשים המיוחסים למערערים. כך, אחד מקורבנות הפרשה, בן 81, נאלץ להתפנות מבית האבות בו התגורר עם אשתו כיוון שלא יכול היה להמשיך לעמוד בתשלום החודשי לאחר שהעביר למערערים סכום של כ-126,000 דולרים. קורבן נוסף, אלמנה בת 79, שלחה למערערים את כל חסכונותיה (סך של כ-70,000 דולרים) ונאלצה לקחת משכנתא על ביתה, אשר בתשלומיה היא לא יכולה לעמוד. כעת היא לא יכולה לקבל טיפול רפואי אשר לו היא זקוקה כיוון שהביטוח אינו מכסה אותו והיא לא יכולה להרשות לעצמה לשלם בעבורו מכיסה. בנוסף, גם במקרה זה, בדומה לפרשת רוזנשטיין, למיקומם הגיאוגרפי של המערערים אין כלל חשיבות. הם יכלו להתקשר לקורבנותיהם הקשישים גם מארצות-הברית ולמעשה מכל מקום אחר בעולם (שם, בפסקה 61). 18. יישומו של מבחן "מרכז הכובד" על נסיבות המקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי ארצות-הברית היא המדינה אשר לה מירב הזיקות לעבירות המיוחסות למערערים ובה נמצא "מרכז הכובד" שלהן. מסקנה זו נסמכת בעיקר על כך שהמערערים בחרו להונות קשישים מארצות-הברית דווקא, ולא בחרו קורבנות ישראלים למעשיהם הפליליים. אולי סברו המערערים כי בכך שבחרו קורבנות שאינם מתגוררים בארץ יקטן הסיכוי לתפיסתם, אולי קיוו כי אף אם ייתפסו יהיה קשה לשפוט אותם בישראל או אולי היה להם קל יותר, מבחינה מוסרית, להונות קשישים אשר אינם אזרחים ישראלים. מכל מקום, ותהא הסיבה אשר תהא, העובדה כי הקורבנות הם אזרחים אמריקאיים היא זו שמצדיקה את חשיפתם לדין האמריקאי והסגרתם לארצות-הברית לצורך העמדתם לדין שם. ארצות-הברית היא המדינה אשר הסדר החברתי שלה נפגע כתוצאה ממעשיהם של המערערים והיא זו אשר ביוזמתה נפתחה חקירת הפרשה ולכן ראוי כי היא זו שתחיל על המערערים את הנורמות הפליליות שלה ותעמידם לדין. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' רובינשטיין בפרשת רוזנשטיין: "...בתושביה של ארצות-הברית ביקש המערער לפגוע; כנראה סבר כי בארץ האפשרויות הלא מוגבלות, גם אפשרויות הפשע אינן מוגבלות. בכך שישב בישראל לא נמחלה העובדה, שמצודתו נפרשה אל עבר ארצות הברית. הדין מאפשר לשפטו כאן, אך מאפשר גם לשפטו בארצות הברית, והשאלה היא ביסודה של שיקול דעת. דומה כי כל ההצדק הערכי-המוסרי מצביע לכיוון שפיטתו של המערער במקום שאליו כיוון את חיציו" (שם, בפסקה א' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; ראו גם את פסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין באותה פרשה). אמנם, בשונה מפרשת רוזנשטיין, בענייננו חלק ניכר מהראיות והעדויות נאספו ונגבו בישראל וניהול ההליך בארצות-הברית עשוי להציב קשיים בפן הראייתי, אך איני סבור כי לנתון זה יש השפעה מכרעת ובוודאי שלאור השיקולים שהוצגו לעיל אין בו בכדי לקבוע כי "מרכז הכובד" של העבירות נמצא בישראל. גם בפרשת רוזנשטיין לא היווה שיקול זה שיקול מכריע ונקבע כי "עיקר הוא, לטעמי, כי המקום בו נועד הקשר להתממש, ואף מומש בפועל, הוא ארצות-הברית" וכי "יש לייחס משקל מכריע לפגיעות שנפגעה [ארצות-הברית] מן הפעילות העברינית" (שם, בפסקה 61). 19. לכן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי ארצות-הברית היא הפורום המתאים והראוי לשפיטתם של המערערים. בנסיבות אלה, הסגרתם של המערערים לארצות-הברית, אשר בה נמצאים קורבנות מעשי המרמה המיוחסים להם, אינה מהווה פגיעה בתקנת הציבור. חוקתיות הפגיעה 20. הזכות שלא להיות מוסגר היא זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר קובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת" (ראו גם ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 658 (1999)). אך זכות זו, כמו הזכות לחרות וכמו כל זכות חוקתית אחרת אינה זכות מוחלטת וניתן להגבילה בחוק אשר נחקק לתכלית ראויה ואשר ההסדרים הקבועים בו פוגעים בזכות באופן מידתי. כפי שניתן להגביל את הזכות להיות חופשי ממאסר בהתאם לחוק הפלילי של מדינת ישראל, כך גם ניתן להסגיר אדם בהתאם לדיני ההסגרה ובתנאי שדינים אלה מקיימים את התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה שבחוק היסוד. המערערים טוענים כי בנסיבות מקרה זה הסגרתם לארצות-הברית אינה חוקתית, למרות שהתנאים הקבועים בחוק ההסגרה מתקיימים, וזאת, בין היתר, כיוון שהם אזרחים ישראלים אשר ניתן להעמיד אותם לדין בישראל. כאמור לעיל, מצאתי לנכון לדון בטענות אלה במסגרת הדיון בתקנת הציבור ומסקנתי היא, כפי שיפורט להלן, כי הפגיעה בזכותם של המערערים שלא להיות מוסגרים אינה מהווה פגיעה בתקנת הציבור. 21. חוק ההסגרה, במתכונתו הנוכחית המאפשרת, בכפוף לתנאים מסוימים, הסגרת אזרחים ישראלים, כבר צלח את מבחן החוקתיות ובית משפט זה קבע כי הוא עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה: "לאדם נתונה אפוא זכות יסוד חוקתית שלא להיות מוסגר, אך ככל זכויות היסוד האחרות אף זכות זו אינה מוחלטת והיא ניתנת להגבלה, ובלבד שהגבלתה עונה על הדרישות הקבועות בפיסקת ההגבלה... אין חולקין כי תיקון תשנ"ט אכן מגביל את זכות היסוד. משהוטלה ההגבלה בחוק – ולא נטען כי החוק איננו הולם את ערכיה של מדינת ישראל – עומדות לבירור שתי שאלות: כלום נועד החוק לתכלית ראויה, וכלום פגיעתו בזכות היסוד היא מידתית, ולשתי השאלות יש להשיב בחיוב" (ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 495 (2003) (להלן: עניין הקש); ראו גם עניין פיינברג, בעמוד 58). 22. קביעה זו היא קביעה מוצדקת וזאת לאור חשיבותו של מוסד ההסגרה והאינטרס של המדינה בשימורו. מוסד ההסגרה משרת תכליות חשובות וראויות, כאשר בראש ובראשונה נמצאת המטרה של שיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה והעמדתם של פושעים לדין. מדינת ישראל אינה רוצה להוות מקלט לעבריינים נמלטים ולכן הצטרפה, כנוהגן של מדינות דמוקרטיות אחרות, למאמץ הבינלאומי במלחמה בפשיעה שאחד מכליה המרכזיים הוא מוסד ההסגרה. חשיבותו של מוסד ההסגרה צמחה בשנים האחרונות עם התפתחות הטכנולוגיה והגלובליזציה וזאת לאור העובדה כי כיום ניתן, בקלות יחסית, לברוח למדינה המרוחקת ממקום ביצוע הפשע ובכך להתחמק מהדין וכי קל יותר, כמו במקרה שלפנינו, לבצע מלכתחילה מעשים עבריינים אשר תוצאתם תורגש הרחק ממקום ביצועם. בית משפט זה כבר עמד על החשיבות שבשיתוף פעולה בינלאומי במאבק בפשיעה בעידן המודרני: "...קיים עניין בולט בהושטת עזרה לשלטונות התביעה והמשפט של מדינות אחרות בהבאת חשודים בביצוע פשעים חמורים לדין. כאשר עולם הפשע נעשה מאורגן ומתוחכם יותר, וכאשר אמצעי התקשורת המודרניים הפכו מרחקים וגבולות כמעט לחסרי משמעות, הרי מתבקשת המסקנה, כי שיתוף פעולה בינלאומי של מוסדות המשפט במדינות השונות הוא חיוני, אם רוצים אנו להתמודד בהצלחה עם תופעות הפשע הרציניות. הסגרת עבריינים נמלטים היא אחד האמצעים, שבהם מתבטא שיתוף פעולה זה" (ע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, 285 (1985); ראו גם עניין הקש, 495-496; ע"פ 2765/05 מושאילוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 1.12.2005))". אינטרס נוסף המוגשם באמצעות הצטרפותה של ישראל לאמנות הסגרה, כדוגמת אמנת ההסגרה עם ארצות-הברית, הוא עקרון ההדדיות. כיוון שלמדינת ישראל יש אינטרס לשפוט עבריינים אשר ביצעו עבירות בשטחה ונמלטו למדינה אחרת, עליה לדאוג לכך שיהיו לה הסכמי הסגרה עם כמה שיותר מדינות. כמובן, שלצורך הגשמת אינטרס זה על המדינה לשלם מחיר. המחיר מתבטא בכך שגם ישראל תסכים להסגיר, בתנאים המקובלים עליה, אזרחים של מדינות אחרות הנמצאים בשטחה וכן אזרחים שלה שביצעו עבירות במדינות אחרות. עקרון ההדדיות הוא בעל משקל רב בדיני ההסגרה והוא זה שלמעשה מאפשר את קיומם, שכן אף מדינה לא היתה מסכימה להסגיר מבלי שתדע כי בבוא העת אף בקשתה שלה להסגרה תיענה בחיוב (ראו פרשת רוזנשטיין, בפסקה 50). עקרון ההדדיות הוא גם זה שבסופו של דבר הביא לתיקונו של חוק ההסגרה כך שיתאפשר להסגיר אזרחים ישראלים (פרשת רוזנשטיין, בפסקה ב' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). לסיכום, לחוק ההסגרה תכליות ראויות אשר נועדו למגר פשיעה ולקדם את השמירה על הסדר החברתי בישראל ומחוצה לה וכן את יחסיה של ישראל עם מדינות העולם. כאמור, נקבע גם כי ההסדר הקבוע בחוק ההסגרה הוא אמצעי מידתי להשגת תכליות אלה כיוון שהוא אמנם מאפשר את הסגרתם של אזרחים ישראלים למדינות אחרות, אשר הן הפורום המתאים והראוי לשפיטתם, אך קובע כי במידה ויורשעו הם יוחזרו לרצות את עונשם בארץ, בקרבת משפחתם וחבריהם. כיוון שלא ניתן להסגיר "חלקית" נראה כי מלבד האיזון שנקבע בחוק ההסגרה אין כל אמצעי אחר שיגשים את כל התכליות העומדות בבסיסו של מוסד ההסגרה ולכן אין עוד אמצעי היפותטי אשר ניתן לשקול במסגרת מבחן המשנה השני של דרישת המידתיות (אהרון ברק על המידתיות 399 (2010)). לכן, איזון זה בין זכויות הנאשמים לבין האינטרסים שנסקרו לעיל הוא איזון מידתי אשר מקיים את שלושת מבחניה של דרישת המידתיות (עניין הקש, בעמוד 499). 23. המערערים טוענים כי בנסיבות בהן ניתן לשפוט אזרח ישראלי בארץ, הסגרתו למדינה המבקשת תהיה בהכרח בלתי חוקתית. בטיעונם זה מסתמכים המערערים על העקרון של "שפיטה או הסגרה" (Aut Dedre Aut Judicare) המקובל בחלק מהמדינות ובחלק מהסכמי ההסגרה הדו-צדדים והרב-צדדים (M. Cherif Bassiouni & Edward M Wise Aut Dedre Aut Judicare 3-6 (1995)). לטענתם שפיטתם בארץ תגשים אף היא את מטרות דיני ההסגרה ובראשן את המטרה של לחימה בפשיעה ומניעת הימלטות מהדין ולכן היא שקולה להסגרה. אין בידי לקבל קביעה גורפת זו. אמנם, בעבר, בטרם תוקן חוק ההסגרה וישראל לא הסגירה את אזרחיה, ניתן היה לטעון כי במקרים בהם לא ניתן להסגיר אזרח ישראלי, אך ניתן להעמידו לדין בישראל, יש לעשות זאת על מנת שלא יימלט מהדין. יתרה מכך, אף נקבע כי ניתן להסגיר אזרחים ישראלים למדינות אשר לא מסגירות את אזרחיהן כיוון שהעיקרון של "או שפיטה או הסגרה" מקיים את דרישת ההדדיות (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 571-570 (2002)). אך זה לא המצב כיום. המערערים אינם יכולים להסתמך על העיקרון של "או שפיטה או הסגרה" במקרה בו אין כל מניעה להסגירם לארצות-הברית. קביעה גורפת לפיה לא ניתן להסגיר אזרחים ישראלים כאשר ניתן להעמידם לדין בישראל אינה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו של חוק ההסגרה וגם אינה משקפת את ההתחייבות של ישראל כלפי ארצות-הברית כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנת ההסגרה. כיום, לאחר שתוקן חוק ההסגרה ניתן להסגיר אזרחים ישראלים כאשר מתקיימים תנאי ההסגרה. חוק ההסגרה אינו כולל חריג לפיו לא ניתן להסגיר אזרחים ישראלים למדינה המבקשת כאשר אפשר להעמידם לדין בישראל. העובדה כי ניתן, במקרים מסוימים, להעמיד לדין אזרחים ישראלים בארץ במקום להסגירם אינה בהכרח מובילה למסקנה כי זו האופציה העדיפה, אלא כי זו האופציה שבה היו נוקטים במידה והם היו מבצעים את העבירות שיוחסו להם במדינה עמה אין לישראל אמנת הסגרה או במקרה בו הסגרתם לא היתה מתבקשת (השוו עניין הקש, בעמוד 502). אמנם, ייתכנו מקרים חריגים בהם ייקבע כי ראוי להעמיד לדין אזרחים ישראלים בארץ ולא להסגירם. למשל, כאשר ייקבע כי הפורום הראוי לשפיטתם הוא הפורום הישראלי, או כי הסגרתם תהיה מנוגדת לתקנת הציבור, או כי קיימת מניעה כלשהי להסגרתם (ראו עניין מונדורוביץ, בפסקה י"ד לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). אך לא ניתן לקבוע, כקביעה גורפת, כי הסגרת אזרחים ישראלים למדינה זרה, כאשר ניתן להעמיד אותם לדין בארץ, היא בהכרח אינה חוקתית. 24. המסקנה היא כי הסגרת המערערים לארצות-הברית היא לתכלית ראויה. היא מקדמת מטרות חשובות של שיתוף פעולה במיגור הפשיעה חוצת הגבולות ושל שמירת הדדיות יחסי ההסגרה של מדינת ישראל עם ארצות-הברית. הסגרתם עומדת גם בתנאי המידתיות. הסגרתם של המערערים לפורום הראוי והמתאים לשפיטתם תקיים את המטרות העומדות בבסיס דיני ההסגרה. לעומת זאת, שפיטתם בארץ לא תקיים את תכליות מוסד ההסגרה באופן אפקטיבי וכאמור לעיל, יש לראות בה כפעולה השמורה למקרים נדירים בלבד ולא כדרך המלך. לבסוף, לא שוכנעתי כי נסיבות מקרה זה ובכללן נסיבותיהם האישיות, הכלכליות והמשפחתיות של המערערים אשר פורטו בהרחבה בטענותיהם הן נסיבות יוצאות דופן בהן נוצרת פגיעה מהותית בזכויותיהם, פגיעה המצדיקה הימנעות מהסגרתם (ראו בג"צ 852/86 ח"כ אלוני ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 48 (1987) (להלן: עניין אלוני). לכן, הסגרתם של המערערים לארצות-הברית לא תפגע בזכותם החוקתית שלא להיות מוסגרים במידה העולה על הנדרש ואין בה משום פגיעה בתקנת הציבור. הזכות להליך הוגן 25. פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן כמוה כפגיעה בזכות החוקתית לכבוד האדם (ראו למשל ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, בפסקה 67 (טרם פורסם, 4.5.2006)), ואין חולק על כך שהזכות להליך פלילי הוגן חלה גם בהליכי הסגרה (עניין מונדרוביץ, בפסקה 112). אך בנסיבות מקרה זה הסגרת המערערים לא תפגע בזכותם להליך הוגן, ובוודאי שלא תפגע בה פגיעה מהותית אשר תגיע עד כדי פגיעה בתקנת הציבור. המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי יש חשש ממשי לכך שזכותם להליך הוגן תיפגע משפיטתם במערכת המשפט האמריקאית (ראו למשל עניין פיינברג, בעמודים 60-59). כל שהמערערים טוענים הוא כי הם יתקשו לקיים הליך הוגן במדינה זרה אשר הם לא מכירים את שיטת המשפט הנהוגה בה ולא דוברים את שפתה, כי יתקשו להעמיד מטעמם עדי הגנה הנמצאים בישראל, כי ניהול הליך משפטי במדינה זרה יהווה עבורם מעמסה כלכלית וכי שיטת הענישה הנהוגה בארצות-הברית שונה מהשיטה הנהוגה בישראל. אך, כידוע, השוני בין שיטות המשפט הישראלית והאמריקאית, כשלעצמו, אין בו בכדי להוות פגיעה בזכות להליך הוגן אלא הוא חלק בלתי נפרד מכל הליך הסגרה (ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.4.2010, בפסקה 8); פרשת רוזנשטיין, בפסקאות 56-55). ויתרה מכך, המערערים אינם מוסגרים למדינה אשר שיטת המשפט בה שונה שוני מהותי משיטת המשפט הישראלית או למדינה אשר ניתן לטעון כי היא מפרה באופן שיטתי את זכויות הנאשמים בה. הזכות להליך הוגן היא זכות חוקתית בארצות-הברית, זכות המעוגנת בחוקה האמריקאית, ואף אם ייתכנו שינויים מסוימים בהיקף הזכויות הניתנות לנאשם בהליך הפלילי, בסדרי הדין או במדיניות הענישה, אין בכך על מנת להוות שוני כה מהותי אשר ניתן לראות בו כפגיעה בזכויות המערערים. כמו כן, קשיי השפה וקשיים כלכליים הכרוכים בניהול הליך משפטי במדינה זרה הם קשיים הנלווים לכל הליך הסגרה ואין לראות בהם כפגיעה מהותית בעקרונות היסוד של מדינת ישראל (עניין מונדרוביץ, בפסקה 115) . הסגרה והתפרקות המדינה מריבונותה 26. המערערים טוענים כי בכך שהמדינה בחרה להסגירם במקום להעמידם לדין היא למעשה ויתרה על ריבונותה והפקירה את אזרחיה, אשר להם היא אמורה לדאוג גם כאשר הם בחרו לעבור על חוקיה. אין בידי לקבל טענה זו. המדינה היא שבחרה להתקשר באמנת הסגרה עם ארצות-הברית וזאת מתוך שיקולים מדיניים ואחרים. המדינה היא שבחרה להיענות לבקשת ארצות-הברית ולעתור לבית המשפט על מנת שיכריז על המערערים כבני הסגרה. הסגרתם של המערערים לארצות-הברית היא אקט ריבוני של מדינת ישראל, לא פחות מאשר ההחלטה על העמדתם לדין בישראל. לא ניתן לראות בהחלטה הקובעת כי ראוי שהמערערים יעמדו לדין בפורום הטבעי לשפיטתם, קרי בארצות-הברית, כהחלטה אשר בקבלתה מתנערת המדינה מריבונותה. יפים לעניין זה הדברים שכתב השופט א' א' לוי בפרשת רוזנשטיין: "ככל שיש בהחלטה על הסגרת אדם משום ביטוי לתכליות עליהן עמדנו עד כה, ההחלטה לא רק שעולה בקנה אחד עם יסודותיה של שיטת-המשפט, היא אף מקדמת אותם. עצם הוויתור על תחולת הדין בנסיבות מסוימות, מעניק משנה תוקף לעקרון ריבונות המדינה. הכוח להסיג את הדין מקום בו יש לכך הצדק, נובע ישירות מעקרון זה. הדבר נעשה הלא מרצון חופשי ובלא כפיה מן החוץ" (שם, בפסקה 57 וההפניות המובאות בה). תקנת הציבור – סיכום 27. כאמור, תקנת הציבור אשר מוזכרת בחוק ההסגרה עניינה בעקרונות יסוד של שיטת המשפט ובאינטרסים נעלים של החברה הישראלית. לא שוכנעתי כי יש בהסגרת המערערים לארצות-הברית על מנת לפגוע פגיעה קשה בעקרונות יסוד או באינטרסים מסוג זה או כי יש לראות בה בבחינת "מעשה בלתי צודק בעליל" (עניין אלוני, בעמוד 46). הפורום הראוי לשפיטתם של המערערים הוא ארצות-הברית. המערערים בחרו להונות קורבנות אמריקאים ואך מוצדק הוא כי הדין האמריקאי הוא שיחול עליהם. מסקנה זו לא משתנה רק מפאת העובדה כי המערערים הם אזרחים ישראליים אשר ניתן להעמידם לדין בישראל. הסגרתם של המערערים לארצות הברית היא אקט ריבוני של מדינת ישראל אשר נעשה בהתאם לתנאיו של חוק ההסגרה שחוקקה הכנסת ואשר בית משפט זה קבע כי הוא חוקתי. אין בנסיבות מקרה זה או בנסיבותיהם האישיות, הכלכליות או המשפחתיות של המערערים על מנת להפוך את הסגרתם לפגיעה בלתי חוקתית בזכותם לחירות. בנוסף, לא מתקיימת במקרה זה פגיעה חוקתית בזכותם של המערערים להליך הוגן. ברי כי הסגרתם של המערערים לארצות-הברית תציב בפניהם קשיים אשר אינם מנת חלקם של נאשמים העומדים לדין בישראל. אך כאמור, קשיי השפה, קשיים כלכליים וקשיים נוספים הנובעים מכך שהמערערים ייאלצו להתנתק מסביבתם המוכרת ולעמוד לדין במדינה זרה הם קשיים המלווים כל הליך הסגרה ואין לראות בהם כפגיעה בתקנת הציבור. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעניין אלוני: "אשר לתחום הפרסונאלי-הומאניטארי: אי-הסגרה על יסוד שיקול הדעת המסור לשר, שלא בקשר להתפתחויות מדיניות, תהיה מוצדקת רק בנסיבות שבהן יש נתונים בדוקים, יוצאי דופן וכבדי משקל, אשר לפיהם תהיה הסגרה, בנסיבות המקרה, בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה לכדי מעשה של התעמרות קשה במבוקש. מובן, שהכוונה איננה לכך שהמבוקש עלול להישפט ולהיאסר ולסבול עקב כך את סבלו של נאשם, עציר או אסיר, שהרי זו מטרתה הלגיטימית של ההסגרה ותוצאתה הטבעית. המדובר בהתפתחות שהיא מעל ומעבר לתוצאה המשפטית המתוארת, אשר הינה צפויה וטבעית. כאשר מתייחסים לתוצאה בלתי צודקת בעליל או להתעמרות קשה, הרי הכוונה לנסיבות שבהן אין המדובר עוד בתוצאות המקובלות של ההסגרה, אלא, למשל, במסירתו של המבוקש למרצחים, אשר בכלל אינם מתכוונים לקיים הליך משפטי כדין, או לידי מענים, המפעילים שיטות חיסול או עינוי שאינן נוהגות, כמובן, במדינות בנות תרבות... ...הכוונה אך ורק להיווצרותן של נסיבות יוצאות דופן, אשר בהן יהיה בביצוע ההסגרה משום פגיעה מהותית בעיקרון-יסוד אחר, שהוא, על-פי תפיסותינו, מבין הערכים הבסיסיים שלנו" (שם, בעמודים 47-46). נסיבות יוצאות דופן מסוג זה לא מתקיימות בענייננו, ולכן אין כל מניעה מטעמים של פגיעה בתקנת הציבור, להכריז על המערערים כברי הסגרה. "סיכון כפול" 28. המערערים טוענים כי עצם העובדה שנפתחה בעניינם חקירה משטרתית, אשר במסגרתה הם אף נעצרו, העמידה אותם בפני סיכון להעמדה לדין בישראל ולכן לא ניתן כעת להסגירם לארצות-הברית. טענה זו מנוגדת לחוק ההסגרה ולאמנה ואין לקבלה. עקרון ה"סיכון הכפול" אינו מוכר במשפט הבינלאומי כעקרון החל גם בדיני הסגרה (Anthony J. Colangelo “Double Jeopardy and Multiple Sovereigns: A Jurisdictional Theory” 86(4) Wash. U. Law Rev. 769, 812-813 (2009), available at http://ssrn.com/abstract=1121906). בארצות-הברית, למשל, גברה דוקטרינת "הריבונות הכפולה", לפיה מדינה רשאית להעמיד לדין אדם שעבר על חוקיה גם כאשר הוא נשפט כבר בגין מעשיו במדינה אחרת, על פני דוקטרינת ה"סיכון הכפול" (עירית קהאן "דיני הסגרה" משפט בינלאומי 313, 339 (רובי סיבל עורך, מהדורה שניה (2010)). יחד עם זאת, ישנן מדינות אשר בוחרות להכיר בעקרון ה"סיכון הכפול" גם בדיני ההסגרה ולעגן אותו בהסכמי ההסגרה שלהן עם מדינות אחרות. כך נהגה גם מדינת ישראל אשר בחרה להחיל את עקרון ה"סיכון הכפול", הקיים בדין הפלילי שלה, גם על דיני ההסגרה וראתה בו כאחד מהסייגים אשר בהתקיימם לא ניתן יהיה להיענות לבקשת הסגרה. בהתאם, קובע סעיף 2ב(א)(4) לחוק ההסגרה כי לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת כאשר המבוקש עמד לדין בישראל על מעשה העבירה שבגללו מבקשים את הסגרתו, ונמצא זכאי או חייב. עקרון ה"סיכון הכפול" בא לידי ביטוי גם באמנת ההסגרה עם ארצות-הברית. בסעיף 6 לפרוטוקול נקבע כי "לא תאושר הסגרה אם האדם שהסגרתו מבוקשת נשפט והורשע או זוכה במדינה המתבקשת על העבירה שעליה מתבקשת הסגרתו". הסעיף מוסיף וקובע כי "לא תישלל הסגרה ע"י העובדה שהרשויות המוסמכות של הצד המתבקש: (א) החליטו לא להעמיד לדין את האדם המבוקש על המעשים שעליהם מתבקשת ההסגרה; או (ב) החליטו להפסיק כל הליך פלילי אשר נפתח נגד האדם המבוקש על מעשים אלה." מלשונם הברורה של החוק ושל האמנה עולה כי ישראל אמנם בחרה להחיל את עקרון ה"סיכון הכפול" גם על דיני ההסגרה אך סייגה אותו למצבים בהם אדם נשפט כבר בארץ על המעשה בגינו מתבקשת הסגרתו והורשע או זוכה. ברור כי מקרה כמו המקרה שלפנינו, בו המערערים אמנם היו עצורים בישראל בחשד לעבירות בגינן מתבקשת הסגרתם אך טרם הוגש אפילו כתב אישום בעניינם, לא נכנס לגדר הסייג הקבוע בחוק ההסגרה ובאמנה. 29. המערערים, המודעים ללשונו של חוק ההסגרה, טוענים כי יש להרחיב את סייג ה"סיכון הכפול", אשר הורחב גם בהקשר של הדין הפלילי הישראלי, גם למקרים אשר לא נכנסים בגדר הסעיף בחוק ההסגרה וזאת בשם עקרון תקנת הציבור. בטיעונם זה סומכים המערערים את ידם על ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.2009) (להלן: פרשת חזיזה). בפרשת חזיזה, הושארה בצריך עיון השאלה האם במקרים קיצוניים ניתן למנוע הסגרה של מבוקש למדינה המבקשת בשל שפיטתו הקודמת במדינה שלישית למרות שלא מתקיימים התנאים המנויים בחוק ההסגרה, וזאת מטעמים הנוגעים לעקרון תקנת הציבור (שם, בפסקה 70). גם בעניינו נראה כי אין צורך לתת מענה לשאלה זו. ראשית, גם בהקשר של המשפט הפלילי הישראלי נקבע כי "טענת הסיכון הכפול תעמוד לנאשם מקום בו הועמד לדין בהליך הראשון על פי כתב אישום "כשר", ובפני בית משפט מוסמך, שכן רק אז היה נתון בסכנת הרשעה" [ההדגשה הוספה – ס.ג'.] (פרשת חזיזה, בפסקה 35). לכן גם אם עקרון ה"סיכון הכפול" הורחב בדין הישראלי כך שהוא חל גם במקרים בהם לא ניתן פסק דין סופי, עדיין הוא אינו חל על מקרים, כדוגמת המקרה שבפנינו, בהם טרם הוגש כתב אישום. שנית, גם אם ניתן היה להרחיב, במקרים חריגים, את עקרון ה"סיכון הכפול" אל מעבר ללשונו הברורה של הסעיף בחוק ההסגרה, וזאת מטעמים של תקנת הציבור, לא נראה כי המקרה שבפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים. כאמור לעיל, הסגרתם של המערערים לארצות-הברית אינה פוגעת בעקרונות יסוד של החברה הישראלית ואף אינה פוגעת בזכויותיהם החוקתיות במידה העולה על הנדרש. העובדה כי כנגד המערערים נפתחה חקירה משטרתית, במסגרתה הם אף נעצרו, וזאת בטרם הוגשה בקשת ההסגרה, אין בה בכדי לשנות מסקנה זו. "הגנה מן הצדק" 30. דוקטרינת "הגנה מן הצדק" הוכרה כטענה העומדת לנאשם בהליך פלילי והיא חלה גם בהליכי הסגרה, בין אם כטענה עצמאית הנובעת מהדין הפלילי הכללי ובין אם כחלק מהסייג הקבוע בחוק ההסגרה שעניינו בעקרון תקנת הציבור (עניין מונדרוביץ, בפסקה 117; פרשת רוזנשטיין, בפסקה 10). דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" חלה במקרים בהם התנהלות רשויות התביעה היא בניגוד גמור לתפיסות הצדק וההגינות. נפסק כי יש להידרש לדוקטרינה זו רק במקרים חריגים ביותר בהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996)). בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005), נקבע מבחן משולש אשר יש להחילו כאשר מועלית טענת הגנה מן הצדק. לפי מבחן זה יש לבחון בשלב הראשון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי שננקט כנגד הנאשם ומהי עוצמתם; בשלב השני יש לקבוע האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי, בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב זה על בית המשפט לאזן בין האינטרסים הרלבנטיים השונים תוך התחשבות בנסיבות כל מקרה ומקרה והתייחסות, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, למידת הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי ולמידת אשמתה של הרשות. בשלב השלישי על בית המשפט לבדוק, במידה והשתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן אשר נוגד את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב-האישום על-מנת לרפא את הפגמים. בענייננו, המערערים לא צלחו אף את השלב הראשון במבחן המשולש כיוון שלא נפל כל פגם מהותי בהליך הסגרתם אשר יש בו בכדי "לזעזע את תחושת הצדק האוניברסאלית". כאמור, טענת המערערים בהקשר זה היא כי מעורבת נוספת בפרשה – הגב' הילה חייט – לא נכללה בעתירה שהגיש המשיב לבית המשפט קמא ולכן החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניינם היא בגדר "אכיפה סלקטיבית". אמנם, "אכיפה סלקטיבית" או "אכיפה בררנית" הוכרה בפסיקה כהצדקה לביטול כתב אישום וזאת כאשר הרשות מפלה בין נאשמים על בסיס שיקולים זרים כגון דת, גזע או מין (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (טרם פורסם, 4.9.2007)). אך לא כל אכיפה חלקית היא בהכרח אכיפה פסולה, אלא אכיפה פסולה היא "אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999)). מקרה זה אינו מקרה של אכיפה פסולה. לא ניתן לטעון כי הגב' הילה חייט לא נכללה בבקשת ההסגרה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט קמא מטעמים הקשורים לדתה, גזעה, מינה או מתוך שרירות או שיקולים זרים כלשהם. אלא, הגברת הילה חייט לא נכללה בבקשת ההסגרה מהסיבה הפשוטה שממשלת ארצות-הברית לא ביקשה את הסגרתה. ברי כי אין זה מתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה להתערב בשיקוליה של רשות האכיפה האמריקאית ולדרוש ממנה מדוע בחרה שלא לבקש את הסגרתו של פלוני שהיה מעורב אף הוא במעשים שביצע אלמוני, שאת הסגרתו כן ביקשה. בנוסף, בית המשפט קמא קבע כי הנתונים מצביעים על כך שהגב' הילה חייט לקחה חלק במעשים המיוחסים למערערים במשך תקופת זמן קצרה מאד, בעוד ששאר המערערים כלל לא הציגו גרסה באשר לפרק הזמן בו היו מעורבים במעשי המרמה. נראה כי נתון זה הוא נתון רלבנטי אשר לא יכול ללמד על אפליה הנובעת משיקולים זרים. התערבות בשיקול הדעת של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה 31. סעיף 3 לחוק ההסגרה קובע כי בקשת הסגרה תוגש מטעם המדינה המבקשת לשר המשפטים וכי שר המשפטים הוא שיחליט האם להיענות לבקשה ולעתור לבית המשפט המחוזי, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה, על מנת שיכריז על המבוקש כבר הסגרה. המערערים טוענים כי לאור נסיבותיהם האישיות ונסיבות הפרשה על בית משפט זה להתערב בשיקול הדעת שהפעילו שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה כאשר החליטו לעתור לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריז עליהם כברי הסגרה. אין בידי לקבל טענה זו. צודקים המערערים בטענם כי ככל החלטה מנהלית, גם ההחלטה להגיש עתירה בהתאם לסעיף 3 לחוק ההסגרה היא החלטה אשר צריכה להיות סבירה ולקחת בחשבון את כל השיקולים הרלבנטיים. יתרה מכך, נקבע כי ההיבט המנהלי הוא חלק ממרכיביה של סוגיית ההסגרה וכי לאור תפקידה העצמאי של הרשות השופטת בהליך ההסגרה, על בית המשפט להעביר ביקורת מחמירה יותר מהנהוג ולבחון, בין היתר, את השיקולים הבאים במסגרת הביקורת על החלטת הרשות המבצעת: "...מהות המעשה בגינו מתבקשת ההסגרה, לרבות מדיניות האכיפה הראויה בהקשרו; מידת הזיקה בין המעשה לבין שיטות המשפט של המדינה המבקשת ושל המדינה המתבקשת; קיומן, במקרה המסוים, של הדרישות שבדיני ההסגרה, לרבות אלו שבמשפט ההסכמי; היכולת להבטיח, למי שהסגרתו מתבקשת, קיומו של הליך משפטי הוגן במדינה המבקשת; האינטרס הציבורי בשאלת ההסגרה ובאיזון הראוי בינו לבין הזכות החוקתית של אדם שלא להיות מוסגר;ושיקולים שעניינם מעמדה של ישראל, ריבונותה ויחסיה הבין לאומיים, לרבות שיקולי הדדיות" (פרשת רוזנשטיין, בפסקה 18). לאור כל האמור לעיל, ובכלל זה קיומן של הדרישות שבדיני ההסגרה, המסקנה כי "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות למערערים הוא בארצות-הברית וקיומו של איזון ראוי במקרה זה בין תכליותיו של מוסד ההסגרה לבין זכויותיהם החוקתיות של המערערים, נראה כי לא נפל פגם בשיקול דעתם של שר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה והחלטתם לעתור להכרזת המערערים כברי הסגרה היא החלטה סבירה אשר התקבלה לאור תכליותיו של חוק ההסגרה ואשר בקבלתה נלקחו בחשבון כל השיקולים הרלבנטיים ונערך ביניהם איזון ראוי. טענות נוספות 32. חלק מהמערערים העלו טענות נוספות על הטענות העיקריות שנידונו לעיל. אף טענות אלה דינן להדחות ואדון בחלקן בקצרה. 33. המערערים 7-4 טוענים כי אין להסגירם לנוכח התפקיד השולי שמילאו בקשר העברייני. לא ניתן לקבל טענה זו. אמנם, מערערים אלה מילאו, מלבד אחד, תפקיד של "אנשי מכירות" ולא היו מיוזמי המרמה וממנהיגיה אך אין בעובדה זו בכדי למנוע את הסגרתם. בית המשפט קמא קבע כי כל המערערים "היו חלק אינטגראלי מן המיזם העברייני, ושתפו פעולה כאיש אחד, לשם השגת תכליותיו. ... היה להם עניין ישיר בהצלחת ההונאה, שכן הם אמורים היו לזכות בבונוס על כל "הצלחה". ... ומבחינת היסוד העובדתי, מעשיהם משתייכים למעגל הפנימי של ביצוע העבירה" (פסקה 29 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). לאור קביעות עובדתיות אלה ברי כי הסגרתם של המערערים הנ"ל מקיימת את דרישותיו של חוק ההסגרה. העובדה כי לא היו מהיוזמים ומהמנהלים וכי הרוויחו פחות ממעשי המרמה תילקח בחשבון במסגרת גזר הדין, במידה ויורשעו. 34. מערער 6 מבקש שנתערב בקביעה העובדתית של בית משפט קמא לפיה חקירת הפרשה בארצות-הברית התקיימה במקביל לחקירה בישראל. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו וזאת כיוון שאין בה בכדי להשליך על תוצאתו של פסק דין זה. קביעתי לפיה "מרכז הכובד" של העבירה נמצא בארצות-הברית לא היתה משתנה אף אם רשויות האכיפה בארצות-הברית לא ניהלו חקירה באותו פרק זמן בו נוהלה החקירה בארץ. הנתון החשוב בהקשר זה הוא כי החקירה בישראל החלה בעקבות פנייה של ארצות-הברית, ועל נתון זה לא חולק המערער. העובדה כי הבקשה הרשמית לעזרה משפטית מטעם ארצות-הברית הועברה לישראל רק ביום 17.9.2008 אינה משנה את העובדה כי רשויות האכיפה בישראל ידעו כי מדובר בחקירה שנפתחה ביוזמה אמריקאית. אין לצפות ממשטרת ישראל שתשב בחיבוק ידיים עד שתגיע בקשת ההסגרה הרשמית ואין לראות בכך שהחלה לחקור את הפרשה ואף עצרה את המערערים כסיבה אשר תצדיק את מניעת הסגרתם. 35. אף טענותיו של המערער 7 בנוגע למצבו הרפואי דינן להדחות. לאחר עיון בחוות הדעת הרפואיות שהגיש המערער הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מניעה להסגרתו לארצות-הברית. הפסיכיאטר המחוזי קבע כי לא ניתן לקבוע בוודאות כי הסגרתו לארצות-הברית תוביל להתקף פסיכוטי נוסף וכי הוא מטופל כיום ונמצא תחת מעקב רפואי. בנוסף, רשויות האכיפה בארצות-הברית מודעות למצבו של המערער ויש ברשותן את האמצעים המתאימים להתמודדות עם מצבים מסוג זה (נספח ו' לעיקרי הטיעון מטעם המשיב). סוף דבר 36. לסיכום, מסקנתי היא כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להכריז על המערערים כברי הסגרה לארצות-הברית. הסגרת המערערים אינה עומדת במקרה זה בניגוד לעקרונות הצדק והמוסר הנהוגים במדינת ישראל והמערערים לא הצביעו על כל נימוק אשר יש בו בכדי להוות צידוק לסירוב לבקשת הסגרה אשר מקיימת את התנאים הקבועים בחוק ואת התכליות העומדות בבסיסו. ראוי כי המערערים ייתנו את הדין על המעשים החמורים המיוחסים להם בפורום הטבעי לכך. לכן, לו תשמע דעתי דינם של הערעורים להידחות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ניתן להבחין במספר סוגים של מקרים בהם חוק ההסגרה נכנס לפעולה. המקרים "הקלאסיים" הם אותם מקרים בהם ישראל משמשת עיר מקלט במובן הרגיל של המילה, של אזרח ישראלי הנמלט לישראל לאחר שביצע עבירה בחו"ל. המקרה שבפנינו שונה בכך שהמערערים ביצעו את העבירות מישראל ונשארו בישראל, אך כפי שציין חברי השופט ג'ובראן, הם נתפסים ברשתו של חוק ההסגרה. דומה כי המערערים, ולמיצער, המערערים 4-7 בע"פ 8801/09 ששימשו אנשי מכירות במסגרת התרמית, ניחמים על מעשיהם ומבינים רק כעת את גודל התסבוכת אליה נקלעו. הבדלים ברמת הענישה בין ישראל לארה"ב בעבירות כגון דא; גילם הצעיר של המערערים; היעדר עבר פלילי; חלקו של כל אחד בפרשה; מצב רפואי; קשיי השפה והקושי הכלכלי-התרבותי לנהל הליכים משפטיים בארץ זרה – חזקה על כל אלה שיעמדו בפני בית המשפט בארה"ב בבואו לגזור את דינם של המערערים, אך אין בכך כדי להושיעם מהליך ההסגרה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ג בתשרי התשע"א (21.9.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09088010_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il