פסק-דין בתיק ע"א 8800/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8800/01
רע"א 8802/01
רע"א 1945/02
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת מ' נאור
המערערים בע"א 8800/01
והמבקשים ברע"א 8802/01 וברע"א 1945/02:
1. ארווין כץ
2. נחשון דריימן
3. חיים פרלשטיין
4. גרשון בסמן
5. ג'רי פסטרנק
6. דניאל ומרג'י שבת
7. סם ליפשיץ
8. ברי רייא
9. ג'ודי רייכנבך
10. אברהם שטרן
נ ג ד
המשיבים בע"א 8800/01 והמשיבים ברע"א 8802/01 וברע"א
1945/02:
1. JERUSALEM ENTERPRISES INC
2. כונס הנכסים הרשמי
3. בנק דיסקונט לישראל בע"מ
ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.10.01
בבש"א 5852/01 ו-5837/01 בתיק פש"ר 119/99 וערעור על החלטתו מיום 18.2.02
בב"שא 254/02 שניתנו על-ידי כבוד הנשיא ו' זילר
תאריך הישיבה:
כ"ג באייר התשס"ב
(5.5.02)
י"ג בתמוז התשס"ב
(23.6.02)
בשם המערערים בע"א 8800/01 והמבקשים ברע"א 8802/01 וברע"א
1945/01:
עו"ד יואב נרי
בשם המשיבים בע"א 8800/01 ברע"א 8802/01 וברע"א 1945/02:
עו"ד גרין יאיר; עו"ד רון פיינשטיין; עו"ד ניצן שמואלי;
עו"ד אבי הררי
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. בפנינו שלושה תיקים, הנסבים על שתי החלטות
של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא ו' זיילר). הדיון בתיקים אוחד, ולפי
החלטת בית משפט זה, מיום 23.6.2002, הם "יידונו כולם יחד כערעורים ובמידה ויש
צורך ברשות תינתן הרשות והבקשות תידונה כערעור".
התארכות ההליכים וריבוי הטענות – שלא
לצורך, לאור מהות העניין – מחייבים פירוט של ההשתלשלות שהביאתנו עד הלום.
2. המשיבה 1 – Jerusalem
Enterprises Inc. (בפירוק) –
היא חברה המצויה בהליכי פירוק (להלן: החברה),
ושאחד מנכסיה הוא מלון "פנינת דן" (להלן: המלון). בשנת 2001 הגישו המערערים, לבית המשפט המחוזי, בקשה
למתן הוראות, בה נתבקש בית המשפט להורות למפרקי החברה לכבד הסכמי מכר שנכרתו בין
כל אחד מן המערערים לבין החברה (להלן: הסכמי המכר או ההסכמים). הסכמים אלה, עניינם מכירת יחידות-דיור (סוויטות) במלון
(להלן: יחידות-הדיור), למערערים.
המפרקים, מצדם, פנו גם הם לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, ובמסגרתה עתרו
למתן הצהרה, שעיקרה, כי למערערים אין זכויות באותן יחידות-דיור, וכי ככל שהיו להם
זכויות כאלה, הרי הן בטלות ומבוטלות. המפרקים ביקשו כי בית המשפט יאשר להם להציע
את המלון למכירה, כחטיבה אחת, במסגרת מכרז.
הדיון בשתי הבקשות אוחד, והצדדים הגיעו
לכלל הסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו:
"מבלי שתהיה בכך הודאה בעובדות על-ידי צד כלפי רעהו, ישמשו כל
העובדות הכלולות בנספחים לבקשת המפרקים, וכל העובדות הכלולות בתצהירים שהוגשו
על-ידי מרשי עו"ד נרי [המערערים], כעובדות שעל בסיסן יסכמו הצדדים טענותיהם.
בית המשפט יתן לאחר קבלת סיכומי הצדדים החלטה סופית בנושא הדירות מבלי שתובאנה
על-ידי צד כלשהו ראיות נוספות".
3. נסקור עתה, בתמצית, את טענות הצדדים בפני
בית המשפט המחוזי. לפי טענת המערערים, ההסכמים למכירת יחידות-הדיור נכרתו בין כל
אחד מהם לבין החברה, בין השנים 1995-1992, והם (המערערים) קיימו, מצדם, את כל
התחייבויותיהם לפי הסכמי המכר, לרבות תשלום התמורה במלואה. המחצית השנייה של
התמורה, כך הטעימו, שולמה "כהלוואה פרטית של בעלי המניות של החברה
למבקשים". המערערים סמכו את בקשתם, בין היתר, על הערות אזהרה שנרשמו לטובתם,
ועל "מכתבי החרגה" שהוציא לטובתם המשיב 3 (בנק דיסקונט לישראל
בע"מ), אשר הינו בעל משכנתא ראשונה על המקרקעין עליהם בנוי המלון. עוד טענו המערערים,
בבקשתם למתן הוראות, כי הם רכשו זכויות קניין שביושר ביחידות-הדיור (על-פי ההלכה
שנפסקה בע"א 189/95 בנק אוצר החייל
בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199), וכי קיימים בינם לבין החברה
יחסי נאמנות.
לעומתם, טענו המפרקים כי לא הוצגו ראיות
מספיקות להוכחת טענות המערערים בדבר זכויותיהם ביחידות-הדיור, ובפרט לגבי תשלום
מרבית התמורה. אליבא דהמפרקים, כלל לא נחתמו הסכמי מכר מחייבים בין החברה לבין
המערערים, ואף אם נחתמו הסכמים כאלה, אזי לדעת המפרקים הם הופרו על-ידי המערערים,
שבפועל, על-פי המסמכים והרישומים, שילמו רק סכום נמוך ביותר יחסית למחיר
יחידות-הדיור. המפרקים ציינו, בין השאר, כי לגבי מרבית המערערים לא נמצאו במסמכי
החברה הסכמים למכירת יחידות-הדיור, וכי לגבי מקצת מן המערערים נמצאו הסכמים, אך
אלה חסרים תניות מהותיות ופרטים יסודיים, ואין הם אלא חוזים למראית-עין. המפרקים
מפנים למכתב של מנהל החברה אשר "בזמן אמת" הבהיר כי לא נחתמו הסכמים
מחייבים עם רוכשי יחידות-הדיור. עוד מציינים המפרקים, כי לא דווח לרשויות המס על
ההסכמים וכי הערות האזהרה נרשמו זמן רב לאחר המועד הנטען של כריתת ההסכמים (לגבי
שבע מתוך עשר העסקאות הנטענות כלל לא נרשמו הערות אזהרה, אלא לאחר מתן צו הפירוק).
4. בית המשפט המחוזי סבר כי לא ניתן להיעתר
לאיזו מן הבקשות למתן הוראות. בית המשפט בחן את טענות הצדדים, והגיע לכלל מסקנה כי
קיימים בין הצדדים חילוקי דעות מהותיים, הנוגעים ללב הסוגיה, וכי גם ההסדר הדיוני
שנתגבש אין בו כדי להביא לכך "שבית המשפט שלפירוק יתן למפרק הוראות המבוססות
על בלימה". ההסדר הדיוני, כך הדגיש בית המשפט, מאשר כי חילוקי הדעות
העובדתיים נותרים בעינם, בעוד שבלא קביעת ממצאים בעניינים אלה – אין זה מן האפשר
להכריע ביחס לזכויות המערערים ביחידות-הדיור. בין הנושאים הטעונים הכרעה עובדתית
מנה בית המשפט המחוזי את השאלות הבאות:
"... האם מה שהוצג על-ידי [המערערים] הוא הסכם מכר, היכן הוא
הוחזק, למה לא דווח עליו, למה חסרים בו פרטים, מתי נחתם, למה אישרה החברה ורואה
החשבון שלה שסוויטות לא נמכרו, למה לא דווח על העסקאות (אם היו) למס שבח מקרקעין
חרף הוראת החוק, למה אין רישומים כספיים בחברה על זרימת כספים הנובעת מההסכמים,
האם נמסרה החזקה [למערערים], מתי, באיזה אופן, על-ידי מי, האם יש מסמך על כך, ולא
מניתי אלא אחת 'מאלף אלפי' קושיות ותמיהות והבהרות שאין להן מענה".
בהתחשב בכל אלה, ובכך שבתצהירים מטעם
המערערים "רב הנסתר על הגלוי" ואין בהם פירוט מספיק לגבי אופן תשלום
התמורה, סבר בית המשפט קמא כי הליך של מתן הוראות אינו הולם הכרעה בסוגיות
המתעוררות כאן. עם זאת, למעלה מן הצריך ובלא לקבוע מסמרות, ציין בית המשפט קמא כי
"'בהליך רגיל' של סכסוך בעלויות, קרוב לודאי שיד [המערערים] היתה על התחתונה
בשל אי הרמת עול ההוכחה המוטל עליהם". בהקשר זה ציין בית המשפט, בין היתר, כי
המערערים לא צירפו לתיק בית המשפט נוסח מלא של "טפסי הזמנה" (שהמערערים
רואים בהם משום זיכרון דברים); כי המסמכים שהמערערים מייחסים להם מעמד של הסכמי
מכר הם למעשה "הצעות בלתי חוזרות שתוקפן מוגבל", ואשר טעונות קיבול
על-ידי החברה; כי במסמכים אחרונים אלה חסרים פרטים מהותיים, ונספחיהם לא מולאו
כראוי; כי "לא ניתן הסבר לתמיהה הכיצד קבעו הצדדים מועדי תשלום אשר קדמו למועד
כריתתו של ההסכם"; ועוד.
5. בית המשפט לא ראה, אפוא, להיעתר לאיזו מן
הבקשות למתן הוראות, אולם יחד עם זאת, לא סגר את הדלת בפני קיום בירור הולם של
זכויות המערערים, וסיים את החלטתו בהתוויית הדרך שבה יימשך ההליך:
"הדרך הראויה, והיא גם שתמנע קיפוח ללא צורך של זכות שיש, אם יש,
למי [מהמערערים], היא [שהמערערים] יעבירו למפרקים תוך 60 יום את כל החומר הראייתי
שיש להם, כולל אסמכתאות, לכל ומלוא התשלומים ששולמו על חשבון התמורה, כמו גם כל
אסמכתא הסבר וחומר אחר שיתבקש על-ידי המפרקים, והכל כדי לנסות ולהראות למפרקים שהם
רכשו זכות כלשהי. טוב יעשו [המערערים] אם בעשותם כך יתנו דעתם גם לאמור בעמדת
המפרקים כפי שהיא נפרשת בהליך זה, וגם למה שנאמר בהחלטה זו. תוך 60 יום לאחר מכן
יבחנו המפרקים את כל העובדות והאסמכתאות, יתנו את המשקל הראוי לכל אלו, כמו גם
להעדר ראיות או אסמכתאות, ולאחר מכן יודיעו [למערערים] מה עמדתם. בין שאר שיקוליהם
יבחנו המפרקים אם, בהנחה שנכרתו הסכמים, הם הופרו, ואם כן מה הם הסעדים הנובעים
מכך. תשומת לבם מופנית לכך שרק חוזה למראית עין בטל מעיקרו. בכל מקרה אחר צריך
להיעשות במועד מתאים אקט של ביטול.
לאחר כל אלו יוכל כל צד, אם יהיה צורך בכך, לעתור לבית המשפט ככל
שיתחייב מהמהלכים העתידיים".
6. כנגד החלטה זו – שתיקרא להלן ההחלטה הראשונה – השיגו המערערים במסגרת ע"א 8800/01
ורע"א 8802/01. לשיטתם, לא רשאי היה בית המשפט קמא "שלא להחליט",
ואף לא היתה מניעה מלקבל "החלטה סופית" בנושא הדירות, כפי שהוסכם במסגרת
ההסדר הדיוני שקיבל תוקף של החלטה. המערערים מלינים גם על קביעותיו של בית המשפט
קמא שניתנו "למעלה מן הצריך", ועל הדרך שקבע בית המשפט המחוזי להמשך
בירור הסוגיה. דרך זו, כך הם סבורים, אך תרבה מחלוקות ותגרום לעיכובים. לטענת המערערים,
פעולות המפרקים מנוגדות לדין, וביסודן שיקולים זרים ורצון להיטיב עם המשיב 3.
ההליך של בקשה למתן הוראות מהווה, לדעת המערערים, דרך נוחה להכרעה במחלוקת שבין
הצדדים. כך במיוחד לנוכח ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ולאור כך שבפני בית
המשפט הוצגו די ראיות על-מנת שיוכל לפסוק לטובת המערערים. המערערים גורסים, כי
בינם לבין החברה נכרתו הסכמים בעלי-תוקף, כי הם שילמו את מלוא התמורה שנקבעה
בהסכמי-המכר, וכי יש ליתן משקל לעובדה שנרשמו הערות אזהרה לטובתם על יחידות-הדיור.
לשיטתם, קנויות להם זכויות מכוח הלכת אהרונוב ומכוח
דיני הנאמנות. המערערים סבורים, כי אין עומדת למפרקים האפשרות לבטל את הסכמי-המכר
שנכרתו בין החברה לבין המערערים. לדעתם, היה על בית המשפט המחוזי לדחות מכל וכל את
טענות המפרקים בדבר מרמה וזיוף על-ידי המערערים, וכן היה עליו להכריע בדבר מעמדו
של המשיב 3 בהליכי הפירוק. טענה נוספת של המערערים היא, כי קמה להם זכות עיכבון
ביחידות שרכשו.
7. השגותיהם של המערערים הובאו בראשונה בפני
השופטת ט' שטרסברג-כהן, אשר בהחלטה מיום 18.2.2003 קבעה כי "מאחר ובית משפט
קמא נתן בהחלטתו 60 יום לכל אחד מהצדדים לתת דעתם לעניינים שעלו מהחלטות בית
המשפט, כשתישמר בפני כל צד האפשרות לשוב ולפנות לבית משפט אם יהיה צורך בכך, נראה
כי הדיון בבקשה זו מוקדם ויש לחזור אליה, אם יהיה צורך בכך, לאחר התפתחות שתתרחש,
בתום תקופה זו". הצדדים נתבקשו, באותה החלטה, להודיע על מצב העניינים נכון
לאותו יום. ואכן, בהתאם להחלטה זו הוגשה הודעה מטעם המפרקים, לפיה המערערים הוזמנו
להעביר כל חומר ראייתי שבידם הנוגע לזכויותיהם ביחידות-הדיור, אולם הם לא עשו כן
במהלך התקופה שקצב בית המשפט המחוזי, ובחרו להסתפק בדרך של הגשת ערעור על החלטת
בית המשפט המחוזי. לפיכך – כך נאמר בהמשך ההודעה – פנו המפרקים לבית המשפט של
הפירוק בבקשה למתן הוראות, ובפרט – לאשר להם להציע את המלון למכירה, כחטיבה אחת,
במסגרת מכרז. בית המשפט המחוזי, לאחר שקיים דיון ושמע את טענות הצדדים, הורה ביום
18.2.2002 על פתיחה בהליכי מכרז למכירת המלון (להלן: ההחלטה השנייה).
המערערים שיגרו גם הם הודעה לבית משפט
זה, המתייחסת להחלטתה האמורה של השופטת שטרסברג-כהן. בהודעה זו חזרו המערערים
והבהירו, כי לא ראו כל טעם ללכת בדרך שסלל בית המשפט המחוזי בהחלטתו, וחלף זאת
בחרו להגיש את ערעורם על ההחלטה. המערערים ציינו כי בד-בבד עם הודעתם זו מגישים הם
בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי ובקשת רשות לערער עליה.
8. הנה אפוא, מצוי היום בפנינו, לצד הערעור
על החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, ערעור נוסף – על החלטתו השנייה (רע"א
1945/02). בהחלטה זו נכתב, כי:
"... אני מבקש לחזור ולציין שכל שנקבע בהחלטתי מיום 10.10.2001
הוא שיואילו מרשי עו"ד נרי [המערערים] לשטוח את טענותיהם באשר לזכויות שיש
להם בפני המפרקים כדי שטענותיהם תידונה. אני מבין שמרשי עו"ד נרי בחרו שלא
לנהוג כך מטעמים דיוניים שונים שהם פרטו בפני אותה שעה.
בכל הנסיבות הללו, ונוכח העובדה שמצד אחד כל השהייה יש בה כדי לגרום
הפסד נוסף לקופת הפירוק, ומצד שני לא ייגרם נזק אמיתי למרשי עו"ד נרי [המערערים]
מהוצאת מכרז וממכירת הנכס, זאת משום שהכספים המגיעים להם עקב זכויות קנייניות, אם
יש להם כאלו, ישוריינו לטובתם, אין סיבה להיעתר להיעתר לבקשה וליתן למרשי
עו"ד נרי ארכה נוספת להעלות את טענותיהם לגבי הזכויות. אני מורה לכן, בכפוף
לארכה של 15 יום שאני נותן לצורך הגשת ערעור לבית המשפט העליון, על הוצאת מכרז
ותחילת הליכי מכרז".
9. המערערים משיגים על החלטה זו, וטוענים, כי
לא די בשריון כספים על-מנת להגן על זכויותיהם הקנייניות בחלקים מסוימים במלון.
בשלב הנוכחי, שבו טרם הוכרעה המחלוקת בדבר זכויותיהם ביחידות-הדיור, החלטת בית
המשפט קמא לפתוח בהליכי מכרז משמעותה, לדידם, פגיעה בזכותם החוקתית לקניין. בית
המשפט של פירוק אינו רשאי, כך הם טוענים, להורות על מכירת נכסים שאינם נכללים במסת
הפירוק. לשיטתם, לא הובאה כל ראייה המצביעה על נזק שייגרם לקופת הפירוק אם יושהו
הליכי המכרז או אם לא יכללו את זכויות המערערים. עוד גורסים המערערים, כי נפגעה
זכות הטיעון שלהם וכי בית המשפט המחוזי צריך היה להימנע ממתן החלטה בבקשת המפרקים,
לאחר שבהחלטתו הראשונה קבע כי לא ניתן להכריע במחלוקת. המערערים הגישו גם בקשה
לעיכוב ביצוע החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי. תחילה עוכב הביצוע, ולאחר שהוגשו
תגובות המשיבים הועברו הערעורים כולם לדיון בפני הרכב.
10. ביום 23.6.2002 נידונו ע"א 8800/01,
רע"א 8802/01 ו- רע"א 1945/02 בפני הרכב. הוחלט, כי הערעורים יידונו
כולם יחד וכי במידה ויש צורך ברשות ערעור, הרי שזו תינתן והבקשות תידונה כערעור.
עוד הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי המחלוקת תופנה להליך של גישור. צו עיכוב הביצוע של
ההוראה למכור את המלון – בוטל, ונקבע כי "במידה והמלון יימכר, יופקד סכום של
6 וחצי מליון דולר מתוך הסכום שיתקבל מן המכירה, בידיהם הנאמנות של המפרקים להבטחת
זכויותיהם הכספיות של המערערים, במידה ויתברר כי יש בידיהם זכויות כאלה".
הליך הגישור לא צלח. לצדדים ניתנה אפשרות
להשלים את טיעוניהם – והם עשו כן. המערערים טוענים, בהשלמת הטיעון מטעמם, כי ככל
הידוע להם עד כה לא צלחו הניסיונות למכור את המלון, ולפיכך, עותרים הם לקבלת
הזכויות במקרקעין – בעין. כמו-כן, שבים המערערים וטוענים, כי רכשו את היחידות
על-פי הסכמים עם החברה, שילמו את מלוא התמורה, קיבלו את החזקה ונרשמו לטובתם הערות
אזהרה. בנסיבות אלה, ולאור דיני הזכויות שביושר והנאמנות הקונסטרוקטיבית, סבורים
המערערים כי היה על בית המשפט של פירוק, כערכאה מוסמכת ומתאימה, להכריע בסוגיית
זכויותיהם ביחידות-הדיור, ולהיעתר לבקשתם למתן הוראות.
המשיבים, מצדם, בכל תגובותיהם לערעורים,
ובהשלמות הטיעון, מדגישים את אופייה של החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, אשר
לא נקבעו בה מסמרות וכל כולה מתן "הזדמנות שנייה" למערערים להציג ראיות
בתמיכה לטענותיהם בדבר זכויותיהם ביחידות-הדיור. המשיבים תומכים במסקנתו של בית
המשפט המחוזי, לפיה המערערים לא הוכיחו את זכויותיהם ביחידות-הדיור, וחוזרים על
עמדתם לפיה ההסכמים הינם למראית-עין ומכל מקום הופרו על-ידי המערערים בהפרה יסודית
ובוטלו כדין. המפרקים גורסים גם כי מדובר "בקבוצת בעלי עניין, בעלי שליטה
ומקורבים, שפעלו יחדיו עם הנהלת החברה ובעלי מניותיה". כמו-כן מטעימים הם,
לעניין הטענה בדבר קיומו של "קניין שביושר" ו"נאמנות קונסטרוקטיבית",
כי המשכנתא לטובת המשיב 3 נרשמה עוד קודם למועד שבו, לטענת המערערים, נערכו
הסכמי-המכר. המשיב 3 מדגיש, כי בשעתו אמנם הנפיק "מכתבי כוונות", לפיהם
יהא נאות להחריג את יחידות-הדיור נשוא המחלוקת מתחולת השעבוד הרשום לטובתו, ובלבד
שיתמלאו תנאים אשר פורטו באותם מכתבים, ובכלל זה – הפקדת מלוא סכום התמורה עבור
יחידות-הדיור ב"חשבון ליווי" שבבנק; דא עקא, שתנאים אלה לא מולאו.
11. לאחר שעיינתי בחומר שהובא בפנינו, ובחנתי
את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. ביסוד מסקנה זו ניצבת
עמדתי, כי אין כל עילה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, שלא להכריע
במחלוקת הנטושה בין הצדדים, בהליך של מתן הוראות. משזו עמדתי בנוגע לסוגיה הדיונית
המתעוררת בענייננו – שהיא למעשה הסוגיה העיקרית – נשמטת הקרקע מתחת לטענות
המערערים כולן.
המערערים טוענים, כי בית משפט אינו רשאי
"להחליט שלא להחליט". בטענה זו אין ממש, בנסיבות המקרה הזה. בית משפט
בוודאי רשאי לדחות בקשות המובאות בפניו, מקום בו התשתית שביסודן אינה מספקת,
ובוודאי רשאי גם רשאי הוא, שלא להכריע בסוגיות מסוימות במסגרת הליך של מתן הוראות.
הפסיקה דנה לא פעם באשר לטיבו של הליך זה ובאשר לשאלות שראוי כי יתבררו במסגרתו.
הליך זה "נועד ביסודו לשמש מסגרת יעילה ומהירה אשר בתחומה פועל בית-המשפט
כמנחה וכמפקח על פעילותם של נושאי תפקידים שונים בתחומי המשפט" (רע"א
259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב,
פ"ד נח(3) 385, 393). ככזה, "אין הליך זה מיועד לפתרון מחלוקות מהותיות
בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים, ובוודאי כך כאשר הכרעה במחלוקת מחייבת דיון
מורכב הכורך הכרעה בעובדות" (שם, בעמ' 394).
לערכאה הדיונית נתון, בדרך-כלל, שיקול דעת רחב בבואה להחליט האם לברר את המחלוקת
בהליך של מתן הוראות, או שמא להפנותה לפסים של תובענה רגילה, ובית משפט של ערעור
לא ייטה להתערב בהחלטה בעניין זה אלא במקרים חריגים ויוצאי-דופן (ע"א 37/66 "גחלא" 1960 בע"מ נ' מתכות בע"מ (בפירוק),
פ"ד כ(3) 144, 149; פרשת סופיוב הנ"ל,
בעמ' 395). כך בכלל, ולענייננו: המדובר במחלוקת היורדת לשורשו של עניין והמצריכה,
לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי, הכרעה בשורה ארוכה של עובדות, שלא ניתן לפסוק
לגביהן בדרך פשוטה וקצרה. מקום בו, כבענייננו, ההכרעה כורכת עמה בירור של זכויות
קניין, מתעורר תכופות הצורך לקיים את הדיון במסגרת של תובענה רגילה תוך פריסת מלוא
הראיות (פרשת סופיוב הנ"ל,
בעמ' 397). לא מצאתי בנסיבות המקרה דנן כל מאפיין המצדיק נקיטה בדרך-קיצור, אדרבא,
בית המשפט פירט שאלות ותהיות רבות, שללא הכרעה לגביהן, מן הנמנע לקבוע ממצאים
מעוגנים ומבוססים בדבר זכויות הצדדים.
12. האם ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים, ואף
קיבל תוקף של החלטה, יש בו כדי לשנות מושכלות-יסוד אלה? התשובה לכך, בענייננו, היא
בשלילה. שיקול הדעת של בית המשפט המחוזי, בכגון דא, הוא כאמור רחב, ואף אם
מלכתחילה לא ראה לדחות את ההסדר הדיוני בין הצדדים, הרי אין מניעה כי בדיעבד, לאחר
שהציגו הצדדים את טענותיהם ופרשֹו את ראיותיהם, יתברר כי ההליך של מתן הוראות אינו
הולם את טיבה ואת גדריה של המחלוקת. כך במיוחד בענייננו, כאשר הצדדים הבהירו
במפורש שאין הסכמה בדבר העובדות, וכאשר עולה בבירור מהחלטת בית המשפט קמא ומטענות
הצדדים בפנינו, כי קיימות גרסאות קוטביות ממש בדבר תוקפם של ההסכמים ובדבר קיום
ההתחייבויות שנקבעו בהם. הסדר דיוני בין הצדדים, אפילו קיבל תוקף של החלטה, אין
בכוחו לכבול את בית המשפט ו"לחייבו" להכריע במחלוקת בהליך בלתי-מתאים.
על כל אלה נוסיף, כי בית המשפט המחוזי, אף כי נטה למסקנה שהמערערים כשלו בהוכחת זכויותיהם,
הותיר בידם אפשרות נוספת להוכיח את טענותיהם, ואִפשר פנייה נוספת לבית המשפט,
לאחר-מכן. הזדמנות זו לא נוצלה.
13. עולה מן המקובץ, כי אין כל עילה להתערב
בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להכריע במחלוקת בדבר זכויות המערערים ביחידות-הדיור,
בדרך של הליך מתן הוראות, ומכאן, שדין ע"א 8800/01 ורע"א 8802/01 –
להידחות. ראוי לשוב ולהדגיש, כי בהחלטה נשוא תיקים אלה לא קבע בית המשפט מסמרות,
ואך התווה לצדדים דרך דיונית ראויה ליישוב המחלוקות שביניהם, תוך שמירת האפשרות
לפנות שוב לבית המשפט בתום הבירור אצל המפרקים, הכל בתוך פרק זמן לא ארוך. למרבה
הצער, לא מיצו המערערים את הפתח שפתח להם בית המשפט המחוזי, התעלמו מהמתווה הדיוני
שסלל להם וביכרו להסתפק בפנייה לבית משפט זה בערעור. לא מצאנו בדבריהם כל נימוק
משכנע לכך. איננו מביעים כל דעה ביחס לשאלה האם עדיין עומדת למערערים דרך לבירור
זכויותיהם אם לאו, אולם ברי בעיננו כי אין כל עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא,
שלא להכריע במחלוקת במסגרת הליך של מתן הוראות. משזו התוצאה אליה הגענו, ומשעד כה
לא עשו המערערים את שנדרש מהם, מבחינה דיונית, על-מנת שתתבררנה זכויותיהם, ומשנקבע
בהחלטתנו הקודמת כי אין לעכב עוד את הליכי המכרז – אין לנו אלה לדחות גם את הערעור
בתיק רע"א 1945/02. ככל שעולה מן החומר שבפנינו, המלון טרם נמכר, כך שיש
להניח כי טרם יושמה הוראתנו בדבר הפקדת סכום של ששה וחצי מיליון דולר להבטחת
זכויות המערערים. כך או כך, הוראה אחרונה זו מתבטלת, לאור התוצאה אליה הגענו היום.
סוף דבר: הערעורים נדחים. המערערים ישאו
בהוצאות המשיבים 1 ו- 3 בסכום כולל של 50,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
כאשר מתעוררת שאלה, כמו במקרה דנא, באשר
להיקף המסה של הנכסים העומדים לחלוקה במסגרת פירוק (או פשיטת רגל), הרי הדרך
הדיונית הראויה הינה בקשה למתן הוראות, אשר תידון כמובן על ידי בית המשפט שעל
הפירוק (או פשיטת הרגל). העברת העניין להליך של תובענה רגילה עלולה לגרום לעיכוב
והשהייה באופן שייקשה לקדם את הליכי הפירוק ולסיימם. זאת ועוד, במקרים מסוימים ייתכן
שההפנייה להליך אזרחי רגיל תוביל את הצדדים לבית משפט השלום (ואולי אף לערכאה
אחרת, כמו למשל בית הדין לעבודה). על כן, ומן ההיבט העקרוני וממנו בלבד, נראה לי
שיש ממש בהשגה של המערערים לגבי סירובו של בית משפט קמא לדון בעניין על דרך בקשה
למתן הוראות. אוסיף, כי אין להתעלם מהסכמתם הדיונית של הצדדים באשר להתנהלות ההליך
ולמסגרת הדיונית. אף שאין בהסכמה כדי לחייב את בית המשפט, יש בנתון זה כדי לחזק את
המסקנה כי ראוי היה לדון במחלוקת בדרך הדיונית של בקשה למתן הוראות (ראו,
רע"א 92/89 טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ
נ' עיריית לוד, פ"ד מג(1) 643). ואולם, במקרה זה לא קיימו המערערים
את החלטתו של בית המשפט המחוזי בה הם נצטוו להעביר תוך 60 ימים למפרקים את
האסמכתאות לביסוס טענותיהם. משהמערערים לא פעלו על פי ההחלטה, אין להם להלין אלא
על עצמם על כך שההליך נתעכב. מטעם זה מסכים אני, כי דין כל השגותיהם של המערערים
להידחות, כמוצע על ידי חברי השופט א' ריבלין.
ש
ו פ ט
השופטת מ' נאור:
1. אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט
ריבלין.
2. מלכתחילה מוכן היה בית המשפט המחוזי לדון
בענין נשוא הערעור בדרך של בקשה למתן הוראות. ואולם, הצדדים בהסכמתם הדיונית
העמידו אותו במצב בלתי אפשרי, מצב בו העובדות אינן ברורות די הצורך, הכל כפי שפורט
בהחלטתו של הנשיא זילר. למעשה, אילו הלך בית המשפט בעקבות המסלול שהצדדים התוו לו
בהסכמתם, כך נראה מהחלטתו, הוא היה דוחה את
בקשת המבקשים בשל כך שלא עמדו בנטל המוטל עליהם.
כלשון הערכאה הראשונה:
"כפי שיתברר להלן אינני עומד להכריע בהליך זה של מתן הוראות
בשאלות שבמחלוקת, ואולם חרף זאת אומר בבחינת למעלה מהצריך ומבלי לחייב את עצמי,
ש'בהליך רגיל' של סכסוך בעלויות, קרוב לודאי שיד המשיבים [המבקשים שבפנינו –
מ.נ.]. היתה על התחתונה בשל אי הרמת עול ההוכחה המוטל עליהם."
3. המבקשים מלינים על החלטת הערכאה הראשונה
"שלא להחליט". הם טוענים כי שופט חייב להחליט. ואולם, בכך שבית המשפט "לא החליט" הוא
נתן למבקשים, למעשה, הזדמנות שניה להוכיח את טענותיהם. לדעתי חסד עשתה הערכאה
הראשונה עם המבקשים שלא דחתה את בקשתם כליל, נוכח העדר תשובות לשאלות שהוצגו
בהחלטה, ואין להם על מה להלין.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.
ניתן היום, ד' באב תשס"ד (22.7.04).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01088000_P10.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il