ויקטוריה מגריאן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8799/99 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט ע' ר' זועבי כבוד השופט א' ריבלין המערערת: ויקטוריה מגריאן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.11.99 בת"פ 214/99 שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' שרון תאריך הישיבה: י' בשבט תש"ס (17.1.2000) בשם המערערת: עו"ד גליה סלבצקי (סניגוריה ציבורית) בשם המשיבה: עו"ד תמר בורנשטיין בשם שירות-המבחן: גב' ויקי שרזמן פסק-דין השופטת ד' דורנר: בתקופה הרלוואנטית לכתב-האישום, היתה המערערת חברתו לחיים של אבי הקטינה, ילידת 23.4.94 (להלן: הילדה). האב והילדה עברו להתגורר בדירת המערערת חודשים ספורים לפני האירוע מושא כתב-האישום. הילדה הינה ילדה מוכה, אשר אביה התעלל בה דרך קבע. המערערת ראתה, ושתקה. בתאריך 23.5.99, בשעה 04:00 לפנות-בוקר, העירה הילדה את אביה ואת המערערת בבקשת עזרה, לאחר שהטילה את מימיה על בגדיה. בתגובה לכך, היכתה המערערת את הילדה מכות אכזריות, האב הצטרף אליה, והשניים היכו בה יחדיו בכל חלקי גופה, וגרמו לה לחבלות קשות. למחרת שלחה המערערת את הילדה לגן, בהסתירה את סימני החבלה בבגדים ארוכים שהלבישה אותה, ובכובע שחבשה לראשה. החבלות נתגלו לאחר שהילדה התלוננה כי ראשה כואב. היא נשלחה לבית-החולים, ואושפזה למשך יומיים. האב נעצר והתאבד בכלאו. המערערת הועמדה לדין בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירת התעללות בקטין. היא הורשעה על-יסוד הודאתה, ונגזרו עליה 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. וכך כתב בית-המשפט המחוזי (השופטת ניצה שרון) בגזר-הדין: הנאשמת לא רק שלא ביצעה את המעשה האנושי והמוסרי הפשוט המתבקש, ופעלה בדרך כלשהיא להצלת קטינה מהתופת בה היא חיה (ולו רק על ידי נסיון להשפיע על אביה, שהיה בן זוגה לחיים), אלא בלילה נורא אחד היכתה את הקטינה מיוזמתה, בכוח רב ובאכזריות שלא ניתן לתארה עד אשר גופה הצנום של הקטינה הפך כולו פצע וחבורה כולל ראשה. והתמונות הרי הן עדות אילמת לכך וכל תמונה זועקת יותר מאלף מילות זעקה. בערעורה על חומרת העונש טענה באת-כוחה של המערערת, כי בית-המשפט המחוזי שגה בהחמירו עם המערערת בשל המעשים של אבי הילדה, וכי על-כל-פנים, העונש שנגזר עליה חורג בחומרתו מן העונשים המוטלים בעבירות מן הסוג הנ"ל, שאף בוצעו בנסיבות חמורות כל-כך. טענות אלה יש לדחות. אכן, שתיקתה של המערערת, במקום שהחוק מחייב לדווח על התעללות בן-הזוג בילדה, היא נסיבה מחמירה. אך עיקר העונש הוטל עליה בשל מעשיה שלה, כפי שתוארו על-ידי בית-המשפט המחוזי. הסתכלנו אף אנו על תצלומי הילדה, ועל-פניהם נראה כי היא נחבלה חבלות קשות ביותר, ואך נס הוא שנדרשו רק ימי אשפוז ספורים בכדי לטפל בה. העונש המירבי הקבוע לצידה של עבירת התעללות בחסר-ישע, בה הודתה המערערת, הוא תשע שנות מאסר. בנסיבות אלה, גם אם מתחשבים בנסיבותיה האישיות והמשפחתיות של המערערת, שהיא אם לילד, עולה חדשה ומוגבלת באישיותה, הרי שלא ניתן לומר כי העונש הוא חמור מדיי. אכן, מבחינת המערערת ודאי לא קל הוא להיכלא למשך שנתיים. ואולם, עונש המאסר שנגזר עליה הוא עונש הולם לפשע שבוצע על-ידה, ואין מקום להתערבותנו. אוסיף, כי הפסיקה שהוגשה אינה משקפת רמת ענישה ראויה, וככל שפסיקה זו ניתנה על-ידי בית-המשפט העליון, הרי שערעור הנאשם אשר נדון בה נדחה. בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה של התעללות בלתי-מרוסנת בילדים. תופעה זו, למרבה הצער, הפכה למכת-מדינה, וראוי הוא לנקוט במדיניות ענישה מחמירה במקרים מעין זה שבא לפנינו היום. הערעור נדחה. ניתן היום, י' בשבט תש"ס (17.1.2000). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99087990.L04