מריו מאקס נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8796/96 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' אנגלרד המערער: מריו מאקס נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מיום 23.10.96 בתפ"ח 35/96 שניתן על-ידי כבוד השופטים: א' סטרשנוב, ס' רוטלוי, ש' טימן תאריך הישיבה: ט"ז בסיוון תשנ"ח (10.6.98) בשם המערער: עו"ד גרסיאלה מוסיו בשם המשיבה: עו"ד שרית טובבין פסק - דין השופט א' מצא: המערער (יליד 1973) והמתלוננת הם אזרחי ותושבי אקוואדור. המערער נשוי ואב לילדים, אך חי במחיצת המתלוננת, שאף ילדה לו בת. בראשית אפריל 1996 באו בני הזוג עם בתם המשותפת (כבת שנתיים) לישראל. הם קיבלו אשרות של תיירים, אך אין חולק כי מטרת בואם היתה לעבוד כאן. כשבועיים לאחר בואם לישראל התרחש האירוע שבעטיו הובא המערער לדין. ביום 15.4.96, לאחר ארוחת הערב, תקף המערער את המתלוננת, חבט בה באגרופו, בעט בה והטיח את ראשה ברצפה. חלק מהמעשים התרחשו לעיני אחיו ובן-דודו של המערער, שהיו בבית בני הזוג בערב המקרה, אך אלה לא התערבו. למחרת בבוקר שב המערער והיכה את המתלוננת, בחלקי גוף שונים, כשהפעם נעזר גם בחוט טלפון, שבקצהו גוף קשיח, ובחגורה. במהלך תקיפתה, שכתוצאה ממנה הוסבו למתלוננת חבלות ממשיות, הכריח המערער את המתלוננת לפשוט את מכנסיה ותחתוניה ולרדת על ארבע; ואז, בניגוד להסכמתה, החדיר את איבר-מינו לפי הטבעת שלה. שלושה ימים לאחר ביצוע המעשים פנתה המתלוננת למשטרה. מגירסתה עלה, כי גם בעבר הוכתה על-ידי המערער. הפעם התרחש הדבר, כמסתבר, על רקע חשדותיו שהיא אינה שומרת לו אמונים. בעקבות החקירה הובא המערער לדין והורשע, לאחר שמיעת ראיות, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש ובמעשה סדום. בית המשפט המחוזי גזר עליו עשר שנות מאסר לריצוי בפועל; והערעור שלפנינו מופנה נגד חומרת העונש. עיקר טענתה של הסניגורית, לפני בית המשפט קמא וכן לפנינו, היתה, כי בקביעת עונשו של המערער מוטל על בית המשפט להתחשב ברמת הענישה המקובלת למעשים כאלה בארץ מוצאם של בני הזוג. באקוואדור, טענה הסניגורית, אין מענישים גבר על תקיפה פיזית ומינית שביצע כלפי בת-זוגו בעונש יותר חמור מעבודת-שירות וקנס. הענשת המערער, בשל אותם מעשים, בעשר שנות מאסר בפועל, מניחה לגביו כי היה מצופה לנהוג במתלוננת על-פי הערכים המקובלים בחברה הישראלית. דא עקא שהמערער, אשר עד למעשה שהה בישראל רק כשבועיים, לא היה מודע כי על מעשים, שבאקוואדור אינם נתפסים כחמורים, מוטלים בישראל עונשי מאסר לתקופות ארוכות. בדחותו טענה זו קבע בית המשפט המחוזי, כי "דנים אנו את הנאשם במשפט פלילי על-פי דיני המקום ולא על-פי הדין 'האישי' שהביא עמו מארץ מולדתו, אם בכלל, שכן ספק רב בלבנו אם אכן הנאשם היה צפוי לעונש כה קל בגין מעשים כה חמורים גם בארץ מולדתו". גם בעיניי אין זה נראה מתקבל על הדעת, כי על תקיפה אכזרית של בת-זוגו וביצוע מעשה סדום בגופה, מוטלים בארצו של המערער עונשים כה קלים. גם טעמו העקרוני של בית המשפט המחוזי מקובל עליי. בקביעת מדיניות הענישה אין בית המשפט רשאי לייחס משקל לתפיסות ערכיות פגומות, שנאשם פלוני הביא עמו לישראל מארץ אחרת כלשהי; ומנקודת המבט הערכית, הדין שווה לכול - לאזרח, לתושב, לעובד הזר ולתייר. אך מכאן לא משתמע, כי ביישום מדיניות הענישה, אין בידי בית המשפט לייחס משקל מסוים, בין היתר, גם לשיקול שנשיאה במאסר ממושך בישראל לתייר או לעובד זר, שאין לו בישראל קרובים כלשהם, ושבתום מאסרו הריהו צפוי לגירוש מיידי מישראל, הינה יותר קשה מאשר למי שישראל הינה מקום מושבו הקבוע. אין צריך לומר, כי גם ההתחשבות בשיקול זה חייבת להימדד למול המשקל שיש לייחס, בנסיבותיו של המקרה הנתון, לכלל שיקולי הענישה האחרים, לרבות מהות האינטרס החברתי אשר נפגע ממעשהו של הנאשם וחומרת תוצאות הפגיעה. העונש שהושת על המערער שלפנינו, הגם שאינו קל, הולם היטב את מעשיו החמורים. עם זאת נראה לי, כי מתוך דבקות בהגשמת האינטרס הציבורי, להעניש בחומרה רבה את מבצעיהן של עבירות בזויות מן הסוג שביצע המערער במתלוננת, נמנע בית המשפט קמא מלייחס משקל ראוי גם להכבדה המיוחדת הכרוכה במאסרו הממושך של המערער בישראל. למערער, כזכור, אישה וילדים הגרים באקוואדור, שהיא מקום מושבו הקבוע. המתלוננת ובתה, כעולה מהודעתה המשלימה של באת-כוח המדינה, עזבו את ישראל (עוד לפני כשנתיים) ומן הסתם חזרו לאקוואדור. וגם המערער, בתום מאסרו, חזקה כי יגורש מישראל וישוב לארצו. נראה לי, כי בנסיבות אלו יש עמנו מקום להקל במידה מסוימת בעונשו של המערער, מבלי שיהיה בכך משום ויתור על ערכי היסוד של חברתנו ואף לא משום כירסום בנורמת הענישה המקובלת והראויה לעבירות מן הסוג אותו ביצע המערער. הייתי מקבל את הערעור ומעמיד את עונש המאסר שנגזר על המערער על שמונה שנים. ש ו פ ט השופט י' קדמי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא. ניתן היום, י"ד בתמוז תשנ"ח (8.7.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96087960.F01