חדד אברהם נ. משרד החינוך מדינת ישראל

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 8790/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: חדד אברהם נ ג ד המשיבים: 1. משרד החינוך מדינת ישראל 2. מנהלת האגף העל-יסודי דסי בארי 3. סמנכ"לית ומנהלת אגף בכיר בהוראה סוניה פרץ 4. מנהלת תחום בכיר ותיאום משכורות לעובדי הוראהתמר כהן 5. היועצת המשפטית עו"ד אילת מקלמן 6. חשב החינוך יניב זוהר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ב-עת"מ 48011-10-23 מיום 23.11.2023 שניתן על ידי כב' השופט ע' שחם בשם המערער: בעצמו פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מיום 23.11.2023, בעת"מ 48011-10-23 (השופט ע' שחם), שבו נדחתה עתירת המערער למתן צווי-עשה המורים למשרד החינוך לשנות את ההוראות הנוגעות להעברת תגמול למורים בבתי ספר מצטיינים, וכן מורים לגופים המשלמים משכורות למורים, לערוך חלוקה מחדש של כל התגמולים הכספיים שניתנו למורים בין השנים תשע"ג עד תשפ"ג. רקע עובדתי ועיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי זו אינה העתירה הראשונה שהגיש המערער בסוגיה. בעתירה קודמת (עת"מ 41022-07-22), נתבקשו על-ידי המערער סעדים דומים. העתירה נדחתה, תוך שהובהר כי הסעדים המבוקשים כלל אינם נתונים לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים. ערעור שהוגש לבית משפט זה (עע"מ 8988/22 חדד נ' משרד החינוך (18.9.2023)) – נדחה גם הוא, משלא נמצאה עילה להתערבות בפסק הדין מושא הערעור. אחר זאת, הגיש המערער את העתירה דנן, וכאמור, חרף מספר שינויים, בעתירה התבקשו סעדים דומים במהותם לעתירה הראשונה. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה על הסף, הן מן הטעם של מעשה בית דין, הן מחמת אי-צירוף משיבים לעתירה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערער עד כמה שניתן להבין מכתב הערעור, אשר נכתב על-ידי המערער עצמו ללא יִצוג, טרונייתו העיקרית היא כי לא מתקיים מעשה בית דין בעניינו, משום שעתירתו הקודמת נדחתה מבלי שניתנה הכרעה בסוגיה המשפטית העומדת בבסיסה. באשר לפגם שנפל באי-צירוף משיבים לעתירה, נטען כי "זכות המערער לא לצרף לעתירה את ארגון המורים ורשתות החינוך" משום שעל העברת התגמול למורים "חתומים עובדי מינהל במשרד החינוך, ומשום כך הם ורק הם חייבים לשאת באחריות" (ההדגשה במקור – נ' ס'). דיון והכרעה לאחר שעיינתי בערעור, על נספחיו, ושקלתי את נימוקיו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבים. זאת, בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 138(א)(1)), שחלה על ההליך שלפנינו מכוחה של תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). לערעור אין סיכוי להתקבל. בדין ובצדק דחה בית המשפט המחוזי את העתירה; הן מחמת מעשה בית דין, הן מחמת אי-צירוף משיבים. אתחיל מהסוף: בנסיבות העניין דנן, אי-צירוף משיבים שעלולים להיפגע מקבלת העתירה – מעורר קושי של ממש. בהתאם לתקנה 6(א) סיפא לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה יהיה משיב בה. אי-קיום חובה זו יכול להקים עילה לסילוק עתירה על הסף (ראו: עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (14.6.2010) והאסמכתאות שם). על אחת כמה וכמה, כשבניגוד לעתירה הנוכחית, בעתירה קודמת המערער צירף את המשיבים הרלוונטיים. משמע, המערער היה מודע לצורך לצרפם, ובחר שלא לעשות זאת. גם כעת, המערער מודה בפה מלא כי "אמנם יהיו מורים שקיבלו את התגמול [של משרד החינוך] ויושפעו מהעתירה". הנה כי כן, אי-צירוף משיבים, שהמערער ידע על קיומם, ועל האפשרות שיפגעו מקבלת עתירתו – מצדיקה את דחיית עתירתו על הסף. גם מעשה בית דין יש כאן. עיון בעתירה הקודמת ובעתירה הנוכחית מלמד כי זהו, הלכה למעשה, ניסיון לפרוץ דלת שכבר ננעלה בפני המערער. מבחינה מהותית זוהי 'אותה גברת בשינוי אדרת'; אותה עתירה בשינוי אווירה. משנקבע בבית המשפט לעניינים מנהליים, ואושר בערעור, כי הסעד המבוקש אינו מצוי בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים – נסתם הגולל על טענותיו של המערער. קיים מעשה בית דין, למצער בעניין הגורם שבידו הסמכות לדון בעתירה. ניסיונו לשמוע בשתיקת בית משפט זה, בערעור הקודם, הסכמה משתמעת לדבריו – משולל יסוד. צדק אפוא בית המשפט המחוזי, בקביעתו שלפיה טענות המערער "עומדות בסתירה חזיתית לפסק דינו של בית המשפט העליון". כפי שציינתי, בנסיבות העניין, ומשברי כי לערעור אין סיכוי להתקבל, ראוי ונכון לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות, מבלי לבקש את תשובת המשיבים לערעור. על מעלותיה של תקנה זו עמדתי אך לאחרונה (רע"א 2127/24 עיריית חברון נ' שר הביטחון (28.3.2024)), ומפאת חשיבותה, אשוב ואדבר בה נכבדות. מהטעמים שפירטתי לעיל, סבורני כי לערעור שלפנינו אין סיכוי להתקבל. משזוהי מסקנתי, הרי שבהפעלת תקנה 138(א)(1), יש כדי לחסוך זמן ומשאבים – לבית המשפט, אף למשיבים בערעור. אך חשוב לציין בשער בת רבים: המערער אף הוא הרוויח מהשימוש בתקנה 138(א)(1) לתקנות. בעתירה הקודמת ובערעור הקודם נפסקו לחובת המערער הוצאות כבדות, עליהן אף הלין בערעור שלפנינו. לוּ היינו מורים למשיבים להשיב, ורק אז היינו דוחים את הערעור, היה עלינו להשית על המערער הוצאות נוספות, אשר נחסכו מחמת השימוש בתקנה 138(א)(1) לתקנות. בנסיבות המתאימות, על בית המשפט לעשות שימוש בתקנה זו, לתועלת הצדדים כולם, ולטובת ציבור המתדיינים הרחב – כך נאה וכך יאה. אשר על כן, הערעור נדחה בזאת על הסף.              בהינתן המתכונת הדיונית שבה ניתן פסק דין זה, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏א' בניסן התשפ"ד (‏9.4.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23087900_O04.docx יס מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1