בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
8789/96
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערת: מריאנה פולק
נגד
המשיבה: סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק)
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
בתיק המ"פ 564/92 שניתן ביום
21.10.96
על ידי כבוד השופט ח' אריאל
בשם
המערערת: עו"ד ע' קפלן, עו"ד ל' הילל
בשם
המשיבה: עו"ד א' רוזנברג
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. המשיבה היא חברה ציבורית אשר גייסה בשנת 1983
הון מהציבור לצורך עריכת חיפושי נפט. ביום 10.4.86 ציוה בית המשפט המחוזי בתל אביב
- יפו (כבוד הנשיאה ח' אבנור) לפרק את המשיבה. מר אדם פולק (להלן - "מר
פולק") כיהן כיושב-ראש משותף של דירקטוריון המשיבה והיה בעל המניות העיקרי
בה. במסגרת הליכי הפירוק הגישה המשיבה תביעה נגד מר פולק בבית המשפט המחוזי בתל
אביב - יפו, בעילות שכללו, בין היתר, מרמה, הפרת חובת אמונים והפרת חובת זהירות של
נושא משרה בתאגיד. ביום 28.5.92 נתן בית המשפט (כבוד השופט מ' בן-יאיר) פסק דין,
בהיעדר הגנה, שחייב את מר פולק לשלם למשיבה סכום השווה ל8.45- מיליון דולר
ארה"ב.
המערערת - שהיא אשתו של מר פולק - רשומה
כבעלים של דירה בחיפה הידועה כחלקה 2/68 בגוש 11196 (להלן - "הדירה").
הדירה נרכשה על ידי המערערת ומר פולק יחד בשנת 1978 ונרשמה על שם שניהם. ביום
12.5.89 העביר מר פולק את מחצית הבעלות בדירה למערערת ללא תמורה וזו נרשמה על שמה.
ביום 22.6.92 הגישה המשיבה בבית המשפט המחוזי
בחיפה תובענה על דרך של המרצת פתיחה נגד המערערת ומר פולק שבה בקשה להצהיר כי
מחצית הבעלות בדירה היא של מר פולק. כן בקשה לצוות לעקל אותה מחצית של הדירה
לטובתה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח'
אריאל), בפסק דינו מיום 21.10.96, נעתר לתובענה והצהיר כי מר פולק הוא הבעלים של
מחצית הדירה. כפי שקבע, המערערת ומר פולק חיים יחדיו. בנסיבות אלה, כאשר לא היה
פירוד בין בני הזוג, מתחייבת "המסקנה כי עליהם להניח תשתית ראייתית מוצקה
בכדי לשכנע את בית המשפט בתום ליבם ובכשרות המניע" להעברת זכויותיו של מר
פולק בדירה למערערת. בית המשפט לא האמין לעדותה של המערערת, לפיה "העברת
הזכויות בדירה נעשתה בכדי 'לעגן ברשומות' את זכויותיה האמיתיות בדירה" וקבע
כי מועד ההעברה והיעדר התמורה מעידים על כך שההעברה "נועדה למנוע מנושיו של
[מר פולק] להפרע ממנו".
בית המשפט דחה את הבקשה לעקל את זכויותיו של
מר פולק בדירה לטובת המשיבה. כפי שקבע, "ענין ביצועו של פסק הדין [שניתן
לטובת המשיבה נגד מר פולק] אינו נתון לסמכות בית משפט זה, ולא מצאתי טעם להתערב
בו".
המערערת ערערה על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי. בהתאם להחלטתנו מיום 2.6.98 השלימו בעלי הדין את טיעוניהם בכתב לענין
השאלה "מה פעלו של הסכם להעברת נכס כדי להבריחו מנושי המעביר".
השגותיהן של בעלות הדין
3. המערערת טוענת כי היא ובעלה מר פולק ראו מאז
ומתמיד את הדירה כנכס שכולו בבעלותה ובכך תומכות הראיות שהובאו לפני בית המשפט.
העברת הזכויות במחצית הדירה למערערת לא באה אלא לתת "לגיטימציה רישומית
קנינית למצב הסכמי שהיה קיים בפועל". לפיכך היה על המשיבה להרים את הנטל שהיה
על שכמה להוכיח כי העברת הזכויות היתה בגדר הסכם למראית עין ובכך לא עמדה. עוד
טוענת המערערת שההעברה היתה כשלוש שנים לפני שניתן פסק הדין נגד מר פולק והדבר
מעיד על כך שלא היתה כאן כוונה להבריח נכסים. מכל מקום, "אין במערכת החקיקה
הישראלית הוראת דין כללית עצמאית המאפשרת לנושה, שלא במסגרת פשיטת רגל, לבטל הענקה
על ידי חייב בין אם היתה מלווה בתרמית (שאינו המקרה נשוא הערעור) ובין אם
לאו". המערערת מוסיפה וטוענת שחזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג אינה תומכת
במסקנה שמחצית הדירה שייכת למר פולק כפי שסבר בית המשפט.
המשיבה טוענת כי דחיית טענתה של המערערת, לפיה
העברת הזכויות בדירה נעשתה כדי "לעגן ברשומות" את זכויותיה האמיתיות
בדירה, היא בגדר ממצא שבעובדה שאין להתערב בו. לטענתה הועברו זכויותיו של מר פולק
שלא בתום לב, מתוך מטרה להבריח נכס מידי נושים, ויש לבטל את ההעברה מטעם זה. הואיל
ובית המשפט מצא שלא היה טעם אחר להעביר את הזכויות למערערת זולת הכוונה להבריח
נכס, יש לקבוע שההעברה בטלה גם מן הטעם שנעשתה על פי חוזה שנעשה למראית עין. על
הטענה שאין לבטל עיסקה אלא במסגרת הליכי פשיטת רגל משיבה היא, שעיסקה שנעשתה לצורך
הברחת נכסים היא עבירה פלילית, הבטלה בשל אי חוקיות זאת מכוחו של סעיף 30 לחוק החוזים
(חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן - "חוק החוזים"). עוד טוענת המשיבה
שאפילו אין הסדר בדין שמכוחו ניתן לבטל עיסקה כזאת יש לראות בכך חסר
("לקונה") שאותו ניתן להשלים על דרך של היקש או לפי עקרונות הצדק והיושר
של מורשת ישראל, שאינם יכולים לדור "בכפיפה אחת עם עקרון שחוטא ייצא
נשכר".
הדיון בהשגות
תוקף פעולת העברת מחצית הבעלות בדירה למערערת
4. בית המשפט המחוזי קבע כי "דין פעולות
ההעברה והרישום דנן הוא כדין חוזה אשר נכרת על מנת להגשים תכלית לא כשרה"
(ההדגשה שלי - י' ט'), ומטעם זה אין לו תוקף. הואיל ובית המשפט לא סמך את מסקנתו
על סעיף 30 לחוק החוזים ביארה המשיבה את דבריו באומרה כי עילת הבטלות מעוגנת
בהוראת סעיף זה שבו נאמר:
"30. חוזה
פסול
חוזה
שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור -
בטל."
המשיבה טוענת כי חוזה העברת הזכויות למערערת
הוא בלתי חוקי, משום שהעברת נכס על ידי חייב מתוך כוונה להונות נושה היא עבירה
פלילית, לפי סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - "חוק
העונשין"), שבו נאמר:
"439
הונאת נושים
(א) הנותן
במתנה או מוסר או מעביר או משעבד נכס מנכסיו או גורם לאחת מאלה, בכוונה להונות
נושה מנושיו, דינו - מאסר שלוש שנים.
---"
טענה זאת אין בידי לקבלה ומכמה וכמה טעמים:
האחד - שאין בפסק הדין אמירה מפורשת לפיה הוכחה אחת מעילות הבטלות שבסעיף 30 לחוק
החוזים; השני - שאפילו נראה את דבריו שהחוזה נכרת ל"תכלית לא כשרה"
כאילו כוונתם לומר "למטרה בלתי חוקית", כטענת המשיבה, הרי שעילה זאת לא
הוכחה. כבר נאמר כי על שכמו של בעל דין הבא לטעון טענת אי-חוקיות מוטל נטל מוגבר
של הוכחה:
"לצורך
הוכחת אי-החוקיות, אין לזנוח את אמות המידה המחמירות יותר, שנהגו בהן בתי המשפט עד
כה. ההחמרה באשר להוכחות הנדרשות נובעת מהכלל, שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת
מרמה, או טענה כיוצא בזו, עליו להביא הוכחות על גרסתו כאפשרות גבוהה (דברי כבוד
השופט (כתארו אז) י' כהן בע"א 359/79 אלחנני נגד רפאל, פ"ד לה(1)
701, 711; ראו גם ע"א 311/78 הווארד נגד מיארה, פ"ד לה(2) 505,
512. לדיון מפורט בענין מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי כאשר מיוחסת לנתבע עבירה
פלילית ראו ע"א 475/81 זיקרי נגד "כלל" חברה לביטוח בע"מ,
פ"ד מ(1) 589).
בעניננו, לא העלתה המשיבה את טענת אי החוקיות
בכתבי טענותיה או בסיכומיה לפני בית המשפט ודי בכך כדי לדחותה. אולם, גם מקביעותיו
של בית המשפט לא עולה כי עלה בידי המשיבה להוכיח - במידה המוגברת הנדרשת, או במידה
כלשהי - שהעברת הזכויות בדירה למערערת היתה בלתי חוקית מטעם כלשהו. יודגש לענין זה
שגם לא הובאה ראיה כלשהי כדי להוכיח שההעברה באה, כלשון סעיף 439 לחוק העונשין, "בכוונה
להונות נושה מנושיו" (ההדגשה שלי - י' ט').
אם נחקור היטב בפסק הדין נמצא כי ביסוד מסקנתו
של בית המשפט המחוזי עמדה ההנחה - או "מעין חזקה" - שהעברת בעלות בדירה
בין בני זוג נשואים, שלא נפרדו, היא "לתכלית לא כשרה", אלא אם כן
מוכיחים בני הזוג שנעשתה "בתום לב ושלא מתוך כוונה להבריח אותה מחצית דירה
מידי" הנושים. מכיון שהסבריה של המערערת לא היו נאמנים עליו - וכן בשל מועד
ההעברה והיעדר התמורה - קבע, כאמור, "כי דין פעולות ההעברה והרישום דנן הוא
כדין חוזה אשר נכרת על מנת להגשים תכלית לא כשרה, וכי אין כוחן יפה להשיג את המטרה
אשר לשמה בוצעו - הברחת נכס מידי נושיו של המשיב".
להנחה, או ל"מעין חזקה", שכזאת אין
יסוד בדין. נטל הראיה לא עבר משכמו של הטוען לבטלותו של חוזה ההעברה אל שכמו של
הטוען לכשרותו. מכאן שבהיעדר ראיות מספיקות מצד המשיבה לא היה די בכך שבית המשפט
לא נתן אמון בגירסת המערערת כדי לפסוק לחובתה.
5. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העברת הבעלות במחצית
הדירה למערערת היתה בניגוד לחובת תום הלב המוטלת, לדעתה, על חייב כלפי נושיו
ולפיכך יש לבטלה גם מטעם זה. זאת מבקשת המשיבה ללמוד מן ההלכה לפיה הסתלקות
מצוואה, שנעשתה על ידי חייב על מנת להבריח נכסים מנושיו, ניתנת לביטול משום שהיא
מנוגדת לחובת תום הלב והדרך המקובלת שבסעיף 39 לחוק החוזים; חובה החלה לא רק על
הצדדים הישירים לפעולה, אלא גם על צדדים שלישיים ואף מרוחקים - כגון נושים -
שתוצאותיה של הפעולה המשפטית עלולות להשפיע על זכויותיהם. (ע"א 4372/91 סיטין
נגד סיטין, פ"ד מט(2) 120).
גם טענה זאת אין בידי לקבל. במקרה שנדון
בע"א 4372/91 הנ"ל היה מדובר ביורש על פי דין שהסתלק מחלקו בעזבון אמו
על מנת לסכל את זכותם של אשתו ושל נושה נוסף לרדת לנכסי העזבון שאותם היה אמור
לקבל לפי צו הירושה שבאותו זמן טרם ניתן. אין הנדון דומה לראיה. כזכור, במקרה
שלפנינו העביר מר פולק את מחצית הבעלות בדירה למערערת כבר ב12.5.89- ואילו פסק
הדין נגדו, שבעקבותיו הגישה המשיבה את התובענה, ניתן כשלוש שנים לאחר מכן, ביום
28.5.92. להבדיל מאותו יורש שהסתלק מחלק בעזבון - שאותו עמד לקבל - אחרי
שנושיו קמו עליו, העביר מר פולק את מחצית הבעלות בדירה שהיתה בידיו לפני כן,
לפני שנושיו קמו עליו. די באבחנות אלה, מבלי לעמוד על אחרות, כדי שלא
להתלות באותה הלכה.
6. בשולי דיון זה אעיר כי בעיני שאלה גדולה היא
אם זכאי מי שלא היה צד לחוזה והחוזה גם לא נעשה לטובתו לטעון לבטלותו של החוזה או
לתבוע את ביטולו. וכך, אם זכאית המשיבה, שלא היתה צד להעברת מחצית הבעלות בדירה
ממר פולק למערערת, לטעון שהיא בטלה. לענין זה יודגש כי, כאמור לעיל, ניתן פסק הדין
שמכוחו באה לעולם זכות זאת של המשיבה - אם אכן באה לעולם - רק כשלוש שנים אחרי
ההעברה. לאור התוצאה שאליה הגעתי טוב לה להכרעה בשאלה שתמתין לבוא עיתה (השוו
לע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נגד רייך (טרם פורסם), פסקה 20
לפסק דיני שם; כן ראו ע"א 289/78 אשד נגד לובר, פ"ד לג(1) 13, 19
למעלה; נ' כהן התערבות ביחסים חוזיים (תשמ"ב), בעמ' 93-92).
7. הטעמים שנמנו לעיל כוחם יפה כדי לדחות גם את
טענתה של המשיבה כי החוזה בדבר העברת מחצית הבעלות בדירה למערערת היה חוזה למראית
עין ועל כך אין צורך להאריך (ראו ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ
נגד אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 44).
עילות אחרות לביטול ההעברה
ההסדר לפי פקודת פשיטת הרגל
8. כידוע, ניתן לבטל הענקת רכוש על ידי חייב
בהליכים לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם1980- (להלן -
"פקודת פשיטת הרגל"). בסעיף זה נאמר:
"96. ביטול
הענקות
(א) העניק
אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק
אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה,
ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה היה
המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה
עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) "הענקה",
לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה -
(1) בשל
נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה
בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס
שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו."
(על ההסדר שבסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל ראו ש' לוין פשיטת
רגל (1984), 280-265).
אין עוררין כי התובענה שהגישה המשיבה נגד מר
פולק לא היתה הליך לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. יתר על כן, בכתבי הטענות ובסיכומים
שהגישה לבית המשפט גם לא הראתה שהיא זכאית לתבוע הצהרה על בטלות ההעברה של מחצית
הבעלות בדירה למערערת על פי עילה שאינה מושתתת על פקודת פשיטת הרגל. לפיכך אין
להיזקק לטענותיה החדשות לפנינו על פי עילות כאלה (ראו י' זוסמן סדרי הדין
האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 818).
אולם, אפילו היינו נזקקים לטענות אלה, אין
בידי המשיבה עילה, זולת זאת המושתתת על פקודת פשיטת הרגל, שמכוחה זכאית היא לתבוע
הצהרה על בטלות ההעברה. כפי שנפסק:
"מלבד
לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם1980- לא ידוע לי על כל הוראת
דין המאפשרת ביטול הענקות רכוש של חייבים ולא נטען במקרה דנן שהעזבון חדל פרעון או
שנתמלאו התנאים לביטול הענקה. בסכומים [ב]בית המשפט וגם בטענות שלפני לא הצביעה
המשיבה על כל מקור אחר שבדין לביטול המתנה. לכאורה יכול היה המנוח לנהוג מנהג
בעלים בנכסיו הוא ולתתם במתנה גם כשהעביר מרשותו שלא כדין נכסים אחרים שלאשתו היו
זכויות בהם" (דברי כבוד השופט (כתארו אז) ש' לוין ברע"א 3973/90 עזבון
המנוח אשטואן (שטפן) קרטס ז"ל נגד דורה קרטס (טרם פורסם)).
עילה שמקורה במשפט המקובל
9. המשיבה מוסיפה וטוענת כי היא זכאית
לביטול ההעברה למערערת מכח עיקרי המשפט המקובל, שנקלטו לטענתה במשפט הארץ באמצעות
צינור הקליטה סימן 46 לדבר המלך במועצתו לארץ ישראל, 1947-1922 (להלן - "סימן
46 לדבר המלך"), לפיהם ניתן לבטל מתנות תרמית ללא הגבלת זמן. אין בידי לקבל
טענה זאת. די בכך, שכאמור בסעיף 4 דלעיל, לא הוכיחה המשיבה את קיומה של כוונת
תרמית כנדרש. יתר על כן, מבלי להכנס לדיון העיוני המענין בשאלה (ראו הדיון המאלף
אצל א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (תשמ"ד), בעמ'
18-13; 120-119) אומר, בקיצור, כי בתי המשפט בישראל לא הכירו באפיק משפטי זה עד
היום; לפיכך, ובמיוחד מאז ביטולו של סימן 46 לדבר המלך על ידי סעיף 2 לחוק יסודות
המשפט, תש"ם1980- (להלן - "חוק יסודות המשפט") אין להכיר בו עוד.
השלמת חסר על ידי היקש
10. כאמור לעיל, מוסיפה וטוענת המשיבה שיש לראות את
המצב המשפטי השורר בישראל כלוקה בחסר ("לקונה") שלפי חוק יסודות המשפט
יש להשלימו על דרך של היקש מהסדרים אחרים. דוגמא להסדרים כאלה הם אלה שבסעיף 63
לחוק הירושה, תשכ"ה1965-, שבו נאמר:
"63. הרחבת
העזבון לצרכי מזונות
(א) לא
היה בעזבון כדי סיפוק מזונות לכל הזכאים להם, רשאי בית-המשפט לראות כחלק מן העזבון
מה שנתן המוריש בלי תמורה נאותה תוך שנתיים לפני מותו, למעט מתנות ותרומות הניתנות
לפי הנהוג בנסיבות הענין.
---"
וכן בסעיף 7 לחוק יחסי ממון בין בני זוג,
תשל"ג1973-, שבו נאמר:
"7. הרחבת
בסיס האיזון
נכס
שבן-זוג הוציא או התחייב להוציא מרשותו בכוונה לסכל זכותו של בן-זוגו לפי סעיף 5,
ונכס שנתן או התחייב לתת במתנה - למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות
הענין - רשאי בית המשפט או בית הדין לראותו, לצורך איזון המשאבים, כאילו הוא עדיין
של אותו בן-זוג."
גם דרך זאת חסומה בפניה. לפי סעיף 1 לחוק
יסודות המשפט, קיים חסר כזה רק כאשר אין בדבר חקיקה או בהלכה הפסוקה תשובה לשאלה.
על כך נאמר כי "רק אם מסקנתו הפרשנית של השופט הינה, כי בהסדר המשפטי קיימת
אי-שלמות הנוגדת את תכליתה של החקיקה, רק אז הוא ניצב בפני חסר בהסדר המשפטי, ורק
אז הוא פונה למדרגה הבאה בפעילותו השיפוטית, היא המדרגה של השלמת החסר" (א'
ברק פרשנות במשפט (כרך ראשון), בעמ' 470).
בסוגיה שלפנינו אין מקום לקבוע כי קיימת
אי-שלמות בהסדר המשפטי הנוגדת את תכליתה של החקיקה. כאן ענין לנו בחייב שלפי הטענה
העניק נכס על מנת להבריחו מידי נושיו. פתרון הקשיים שמוליד מצב כזה הוסדר באופן
מקיף וממצה במסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, שהוא אחד ממספר הסדרים שנקבעו
ליישוב בעיות המתעוררות בענינו של חייב חדל פרעון. זאת ועוד. כל התערבות בהסדרים
אלה עלולה לפגוע במערכת האיזונים המורכבת שנקבעה (ראו א' פרוקצ'יה דיני פשיטת
רגל והחקיקה האזרחית בישראל (תשמ"ד), בעמ' 111). גם מטעם זה ראוי שלא
ליצור הסדר נוסף, בין על דרך של היקש ובין בדרך אחרת.
סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967-
11. עוד טוענת המשיבה כי היא זכאית לסעד שבקשה מכח
הוראות סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- (להלן - "חוק ההוצאה
לפועל"), שבו נאמר כי:
"34.
הטלת עיקול ותוצאותיו
(א) ראש
ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על שמו וכן על עיקול
זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו; ---
(ב) בית
המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של
החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם.
---"
גם סעיף זה אינו יכול לעמוד למשיבה. הזכות
להגיש תובענה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל ניתנה רק בידיו של
"זוכה" נגד "חייב"; דהיינו, רק "במסגרת הליך קיים לביצוע
פסק דין ידוע, שנפתח בידי זוכה ידוע כלפי חייב ידוע, ושהליכי ביצועו בהוצאה לפועל
כבר התחילו" (כדברי כבוד השופט א' מצא בדעת הרוב - בדיון בשאלה שממנה ניתן
להקיש לעניננו - בע"א 4199/97 אוריאלי נגד סמואל (טרם פורסם); כן ראו
ד' בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה רביעית, 1998), בעמ'
304ב'). על כך ניתן גם ללמוד מתוך השוואתו של ההסדר שבסעיף זה להסדר דומה שבסעיף
28 לחוק ההוצאה לפועל, לענין עיקולם של מיטלטלין, שבו נאמר:
"28. ספק
בבעלות
(א) מיטלטלין
שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב,
כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו.
(ב) מיטלטלין
שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא
הוכח, להנחת-דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של
החייב, יבוטל העיקול.
(ג) הרואה
עצמו נפגע על ידי החלטה של ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף זה, רשאי לבקש ממנו לעכב
את ביצוע החלטתו כדי לאפשר למבקש לפנות לבית המשפט לענין הבעלות על המיטלטלין
המעוקלים; ---"
הסמכות להצהיר על הבעלות במיטלטלין או
במקרקעין, ורק לצורך עיקולם במהלך הליכי ההוצאה לפועל - במקרים שבהם ההנחה
הלכאורית היא שאינם של החייב - נמסרה, אפוא, לבית המשפט, שעליו להשתכנע שהבעלות
היא של החייב.
בעניננו, התובענה שהגישה המשיבה לבית המשפט
המחוזי לא היתה שלב במהלך הליכי הוצאה לפועל שבהם נקטה, כזוכה, נגד מר פולק,
כחייב. גם לא נאמר בה שמטרתה לאפשר לה לפעול לפי חוק ההוצאה לפועל או שהיא בקשה
לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל (בסיכומי טענותיה בבית המשפט המחוזי ציינה אמנם
המשיבה, בין היתר, כי היא סומכת גם על הוראת סעיף זה, אך הדבר אינו מעלה ואינו
מוריד לעניננו). לפיכך, אין התובענה באה בגדרו של הסעיף ואין המשיבה זכאית לסעד
מכוחו.
12. יתר על כן, אפילו אם היתה המשיבה מגישה את
התובענה לפי סעיף 34(ב) במהלך הליכי הוצאה לפועל נגד מר פולק לא היה בכך כדי
להושיעה. ההסדר שנקבע בסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל הוא מרחיק לכת מעבר להליכי
ההוצאה לפועל ה"רגילים" והוא במהותו "הרמת מסך מעבר לזכויות
קנייניות רשומות" (ראו ע"א 4/84 שטאל נגד עמידר, החברה הלאומית לשכון
עולים בישראל בע"מ, פ"ד מג(1) 265, 272). הסדר כזה יש להפעיל בצמצום
ובזהירות ואחרי בירור שיפוטי - ולא מינהלי - נאות. לפיכך, בין היתר, הורה המחוקק
שלא די בהחלטה של ראש ההוצאה לפועל אלא יש צורך בהצהרה של בית המשפט כי המקרקעין
הם של החייב. עוד נקבע בסעיף כי בית המשפט יצהיר כך רק אם "שוכנע
שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב". גם כאן חל הכלל כי המוציא
מחברו עליו הראיה ו"מי שתובע מכוחו של סעיף 34(ב) חייב להרים את נטל השכנוע
ולהוכיח כי הנכס המסויים, הרשום על שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר של
החייב" (ד' בר-אופיר, שם, בעמ' 304א').
ראינו כי המשיבה לא הביאה ראיות מספיקות מצידה
כדי לשכנע שהבעלות במחצית הדירה שהועברה למערערת נשארה של מר פולק (סעיף 4 דלעיל).
בית המשפט המחוזי אכן סבר כך, משום שלא נתן אמון בגירסתה של המערערת, אולם בכך לא
סגי. גם מטעם זה - מלבד הנימוקים האחרים שנמנו - לא היה יסוד להעניק לה את הסעד
שבקשה.
סיכום
13. נמצא שלא היתה בידי המשיבה עילה שעל פיה ניתן
היה לקבוע כי העברתה של הבעלות במחצית הדירה למערערת בטלה, אם היתה המשיבה זכאית
לטעון זאת מלכתחילה; אולם, אפילו היתה זכאית לכך, הרי שלא הוכחו העובדות המהוות את
העילה.
לפיכך אני מציע כי פסק דינו של בית המשפט
המחוזי יבוטל וכי התובענה שהגישה המשיבה תדחה. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך הדין של
המערערת בסך 20,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים לקבלת הערעור מן הטעם שהמשיבה לא
הוכיחה שהעברת חלקו בדירה של מר פולק לאשתו היתה מתוך כוונה להבריח נכסים מנושיו.
משום כך אין לי צורך לחוות דעה לגבי ההיבטים המשפטיים של הסוגיה, המעניינים כשהם
לעצמם, אותם העלה חברי הנכבד השופט טירקל.
אני מבקש לציין, בשולי הדברים, שלא נטען במקרה
שלפנינו וגם לא הוכח שחלקו של מר פולק בדירה הועבר לאשתו כנאמנה עבורו, שאז אפשר
לממש, בהליכים המתאימים, את זכותו של מר פולק כנהנה.
המשנה
לנשיא
השופט י' אנגלרד:
גם אני מסכים לקבלת הערעור מן הטעם שלא הוכח
שהעברת חלקו של החייב בדירה לאשתו היתה מתוך כוונה להבריח נכסים מנושיו.
לכן, גם אני איני רואה צורך להכריע בשאלות
המשפטיות העקרוניות אותן העלה חברי השופט י' טירקל.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, ז' בכסלו תש"ס (16.11.99).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96087890.M03 - /מפ