פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8785/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8785/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתפ"ח 1123/07, מיום 22.9.09, שניתן על ידי השופטים: נ' אחיטוב, מ' דיסקטין, ר' בן-יוסף תאריך הישיבה: ט' בתמוז התשע"א (11.07.11) בשם המערער: עו"ד אורי קינן ; עו"ד גילת וקסלר בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלב-פיש פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הרשיע את המערער, ברוב דעות (השופטות נ' אחיטוב ומ' דיסקין), בעבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים, שבוצעו בקטינות שטרם מלאו להן 14 שנים, לפי סעיפים 345(א)(3), 347(ב) ו-348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עמדת המיעוט (השופט ר' בן-יוסף), הייתה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק. בעקבות הרשעתו נידון המערער ל-18 וחצי שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי למתלוננות בסכום כולל של 20,000 ש"ח. כמו כן, הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן 18 חודשים שעמד נגדו. הערעור שבפנינו מופנה להרשעה, ולחלופין, לחומרת העונש. האישום 2. כתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי כלל שלושה אישומים, ובשניים מהם תוארו במעשים שביצע המערער בא', נכדתה של אשתו, ילידת שנת 1996. נטען, כי במועד כלשהו בין השנים 2006-2005, הגיעה א' לביתו של המערער בעת ששהה שם בגפו. א' ביקשה לשוב על עקבותיה, אולם המערער אמר לה שאם כך תעשה "לא יהיה לה סבא". לאחר מכן הושיבה על ברכיו, ובהמשך השכיב אותה על ספה חרף התנגדותה. המערער הוריד את מכנסיה ותחתוניה של א', ביצע בה מעשים מגונים, ולבסוף החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. בשלב כלשהו נשמעה דפיקה בדלת הבית, ואז הצליחה א' לברוח מהמערער וללבוש את בגדיה. אולם, המערער חזר ונגע באיבר מינה בעודה מתלבשת, ואמר לה לא לספר על שאירע. עוד נטען, כי כעבור שבועיים סבלה א' מדימום מאיבר מינה כתוצאה מאותם מעשים שבוצעו בה. באישום השני הובא תיאורו של מקרה שאירע בשנת 2006 בביתה של א', לשם הגיע המערער לביקור. נטען, כי המערער שב וביצע בא' מעשה מגונה על ספה בסלון הבית, ובהמשך, הוא נשא אותה על ידיו לאחד החדרים שם בעל אותה וביצע בה מעשה סדום. אישום נוסף עסק במעשה מגונה אותו ביצע, על פי הנטען, המערער בד', אף היא ילידת 1996, וקרובת משפחה של אשתו. ההליכים בבית-המשפט המחוזי 3. נוכח גילן הצעיר של א' וד' בעת ביצוע המעשים ובזמן המשפט, חלו על חקירתן והעדתן הוראותיו של החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן – חוק הגנת ילדים). החוקרות אשר פגשו את א' וד', אסרו את העדתן בבית-המשפט, ולפיכך תיעוד החקירות – בכתב ובצילום וידיאו – הוגש תחת זאת כראייה. נוסף על כך, העידו החוקרות ארוכות בפני בית המשפט. עדותה של א' 4. א' נחקרה על-ידי חוקרת הילדים תמר הורוביץ, בפגישות שנערכו במשך שלושה ימים רצופים בבית-הספר בו למדה (ראו התמליל ת/11). לאחר שיחה בה הובהרה לא' מטרת הפגישה עם החוקרת, כמו גם החשיבות של הבחנה בין אמת לשקר, היא החלה לספר על המעשים שלטענתה ביצע בה המערער. במהלך החקירות נשאלה א' פעם אחר פעם אודות המעשים השונים, והתבקשה לתארם לפרטיהם. לדבריה, מקרה אחד אירע כאשר הגיעה לביתו של המערער, לאחר שנמלטה מאדם שרדף אחריה ברחוב. היא מסרה שהמערער אמר לה "מילים גסות", ואיים עליה לבל תעזוב את ביתו. א' תיארה כיצד החל המערער לנשקה באיבר מינה (ת/11, תמליל מס' 1, בעמוד 8-7), ובהמשך, הוסיפה כי הוא בעל אותה, ואז לדבריה "אני אמרתי לו שיפסיק, אמרתי לו די די זה כואב לי. אמרתי לו זה לא נעים לי. אז אמר תרגעי תרגעי" (שם, בעמ' 12). כאשר המערער הרפה ממנה, היא נפנתה ללבוש את בגדיה, אך הוא חזר ונגע באיבר מינה. לאחר שנתבקשה לשוב ולתאר את ההתרחשויות, הוסיפה א' כי בשלב כלשהו ביקשה מהמערער שלא יחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. היא הסבירה "עדיף שהוא לא יעשה את זה, עדיף שהוא כאילו, במקום זה ינשק כאילו, במקום א... בכלל להתעסק כאילו באיבר המין שלו, כאילו ועוד לשים אותו בגוף שלי" (ת/11 מס' 1 בעמ' 21). אולם, לדבריה המערער לא שעה לה, ואז הוא "שם את האיבר מין שלו... כאילו, ב... בישבן שלי" (שם, שם). ביום המחרת, התבקשה א' לשוב ולתאר את אשר ביצע המערער, ואז הוסיפה כי מעשים דומים התרחשו גם במקרה אחר, בביתה (ת/11 מס' 2 בעמ' 3). באותה חקירה חזרה א' לתאר את האירועים שעלו בחקירתה הקודמת, וסיפרה כי המעשים הגיעו לסופם רק כשנשמעו דפיקות בדלת, וכעבור תקופה מסוימת, כך לדבריה "ירד לי דם, אמא שלי ראתה את זה, הראיתי לה את הדם" (ת/11 מס' 4 בעמ' 4). היא הוסיפה ופירטה בהרחבה רבה אודות המקרה הנוסף שהתרחש בביתה. לדבריה, גם מקרה זה החל בכך שהמערער ליקק את גופה, והמשיך בכך שבעל אותה (שם, בעמ' 7). אולם, התייחסותה היחידה למעשה סדום שביצע בה המערער הייתה במילים "הוא הכניס את האיבר המיני שלו, לישבן שלי, והוא היה כאילו... לא ממש בתוך החור" (שם, בעמ' 16). גם בחקירתה השלישית שבה א' ותיארה את המעשים בפרוט רב. עדותה של ד' 5. ד' נחקרה על-ידי חוקרת הילדים שירי קדם, בשני מועדים סמוכים. בראשית עדותה לא חשפה ד' מיוזמתה את המעשים שעל פי הנטען בוצעו בה, וגם השיבה בשלילה כשנשאלה שאלות מפורשות בנושא, כמו: "האם יש מישהו שנגע לך באיבר מין" (ת/7א בעמ' 6). ד' אף נשאלה אם א' סיפרה לה כי מישהו פגע בה, וגם על כך ענתה בשלילה (שם, בעמ' 8). לאחר שאלות רבות בנושא הפסיקה החוקרת את החקירה, ושאלה את אמה של ד' כיצד מכונה איבר המין הנשי ברוסית, כדי להיטיב את התקשורת עם ד'. לאחר הפסקה זו, שבה החוקרת אל שיחתה עם ד', אך זו לא שינתה מתשובותיה (שם, בעמ' 11). נוכח האמור הפסיקה החוקרת בשנית את החקירה, ולאחר הפסקה במהלכה שוחחה ד' עם אמה, חל שינוי וד' עברה לספר מרצונה על המעשים שביצע בה המערער. לדבריה, בעת שהיתה לבדה בביתה הגיע המערער לביקור. הוא שאל אותה "רוצה שאני אנשק אותך?" (שם, בעמ' 13), ובהמשך הרים את שמלתה, הסיט את תחתוניה לצדדים ונישק את איבר מינה (שם, בעמ' 18-22). לדבריה, שיתפה בסוד המעשים את א', אשר אמרה לד' כי עליה לספר על כך לאמה (שם, בעמ' 20). בפגישתה הנוספת עם חוקרת הילדים, תיארה ד' בשנית את המעשים, ובפרוט רב (ת/7ב). 6. המערער כפר בכל העובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי הוא סובל מאין אונות ועל כן לא היה יכול לבצע את העבירות. עמדת הרוב בבית-המשפט המחוזי 7. בית-משפט קמא בחן את מהימנות גרסתה של א' בשני היבטים – האחד, מתוכן הדברים שמסרה ותגובותיה כפי שבאו לידי ביטוי בקלטות הווידיאו של החקירה, והשני, לאור חוות דעתה של חוקרת הילדים, ולפיה תארה א' אירועים שהתרחשו בפועל. חוות דעתה של החוקרת נסמכה על קריטריונים רבים למהימנות שהתגלו בחקירתה של א', ובהם: תיאור של דינאמיקה המאפיינת "תוקפים" מיניים; ביטוי תחושת אשמה ובושה שנפוצים בקרב קורבנות עבירות מין; דיבור לא מובנה ומבולבל של א', שאינו מתיישב עם גרסה בדויה ומעובדת; תיאורים בדבר תחושות, ציטוטים, הדגמות והתייחסות לפרטים שוליים במהלך החקירה; הבעת תחושת גועל בעת תיאור המעשים, ועוד (עמ' 9-11 להכרעת-הדין). בית-המשפט נדרש לטענות רבות אודות סתירות וחוסר עקביות בגרסתה של א'. בפרט, הפנתה ההגנה לדבריה של א' על כך שצפתה בעבר בסרט "למבוגרים" ברשת האינטרנט. בנוסף, סיפרה א' כי כשהייתה בת ארבע צפה המערער בסרט פורנוגראפי בנוכחותה, אולם ההגנה טענה כי זיכרון זה "הושתל" במוחה על-ידי סבתה, אשתו של המערער. בית-המשפט דחה טענות אלו נוכח גרסתה של א' אותה מצא מהימנה. התרשמותו של בית-המשפט ממהימנותה של א', כפי שבאה לידי ביטוי מצפייה בקלטות שתיעדו את חקירתה, סוכמה כך: "עולה, כי א' עקבית בגרסתה. היא דבקה בתיאור המציאות כפי שחוותה אותה. כשאינה זוכרת פרט כלשהו היא לא משלימה אותו לאורך כל חקירתה, מציינת במספר רב של פעמים שאיננה זוכרת. ניתן לראות בעדותה של א' הדרגה ברמת החשיפה של המעשים המיוחסים לנאשם. לא ניכר בה כמי שבאה עם משנה סדורה המבקשת לפרקה... אפילו אם קיימות סתירות או אי דיוקים שוליים בתיאור המעשים, הרי שליבת האירועים מתוארת על ידה תוך מאמץ ניכר לשחזרם במדויק... הפרטים שמסרה אינם מסוג אלה המופיעים בסרטים פורנוגראפיים והכוונה לכל הפרטים הסנסוריים כגון: ריח, הטקסטורה של תאי הזרע, תחושת המגע, כמו גם תיאור הבגדים שלבש [המערער] ולבשה היא, והמילים אותם אמר לה תוך כדי המעשים, כל אלו לבטח אינם מופיעים בסרטים כלשהם. דמיון של ילדה בת 10 אינו יכול לייצר את כל אלו, בהיעדר ניסיון מיני קודם" (עמ' 17 להכרעת-הדין). באשר לעדותה של ד', גרסת ההגנה הייתה כי נוכח העובדה שהיא שללה בתחילה כל פגיעה בה, ושינתה מגרסתה רק לאחר שיחה שלא תועדה עם אמה, אין לייחס משקל לעדותה. לעניין זה קבע בית-המשפט, כי אין מדובר ב"זיהום החקירה" על-ידי האם, הואיל וכל שעשתה היה לעודד את בתה לחשוף את האירועים שחוותה (עמ' 39 להכרעת-הדין). גם בעניינה של ד' התרשם בית-המשפט מהדרך בה סיפרה לבסוף על מעשיו של המערער, באופן המלמד על מהימנות גרסתה: "לאחר קושי רב ושתיקות מרובות, משהחלה לספר על המעשים מסרה עדות עקבית וסדורה, הכוללת תיאורים והדגמות. ניתן להתרשם כי ד' נמנעת מלהרחיב את היריעה ואינה מנסה לטפול בנאשם אשמות שווא. עדותה מלווה בהדגמות של לבושה, של לבוש הנאשם, בהבעות פנים של גועל בעת שהיא מדברת על מעשים קשים, בהבעת פחד מפני הנאשם... כפי שציינה החוקרת, האינדיקציות כולן מצביעות על אמירת אמת, ואין לי אלא לאמץ את התרשמות החוקרת ממהימנות הדברים" (שם, בעמ' 41). 8. כאמור, טען המערער שהוא סובל מאין-אונות, והוסיף כי מעולם לא שהה לבדו עם המתלוננות. אולם, גרסתו לא עמדה במבחנן של הראיות הנוספות, ונסתרה בפרטים שמסרו עדים אחרים (עמודים 46 ו-48 להכרעת-הדין). נוסף על כך, קבע בית-המשפט כי עדותו של המערער רצופה סתירות ושקרים – כך לדוגמה, בראשית חקירתו במשטרה טען כי הוא כלל לא מכיר את ד', חרף העובדה ששימש לה דמות של מעין סב (שם, בעמ' 50). בנוסף, לאחר ששינה מגרסתו בעניין זה מספר פעמים, אישר המערער כי א' הייתה עמו כאשר צפה בסרט "ארוטי", אך לדבריו היא ישנה (שם, בעמ' 49). בית-המשפט הצביע על אמירה של המערער שיש בה "ראשית הודיה". שוטר שחקר אותו ערך מזכר, ולפיו במענה לשאלה שהפנה אליו אמר המערער: "אני לא שמח אני הולך לבית הסוהר לעוד 15 שנה בגלל מה שעשיתי לנכדה שלי" (ת/17). במהלך המשפט, טען המערער כי העברית אינה שגורה בפיו ועל כן מדובר באי הבנה. אולם, בית-המשפט דחה טענה זו, לאחר שקבע כי המערער דובר עברית ברמה אשר מאפשרת לו לתקשר בצורה בסיסית (עמ' 46 להכרעת-הדין). 9. נוכח הוראתו של סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, לא היה די בהודעות החוץ שמסרו המתלוננות, שכן אלו טעונות תוספת ראייתית מסוג סיוע. בית-המשפט קמא מנה מספר רב של ראיות בהן מצא סיוע שכזה: הודעותיהן של שתי המתלוננות מלמדות על דרך פעולה דומה של המערער (עמ' 55 להכרעת-הדין); עדויות בדבר המצב הנפשי הקשה של המתלוננות התיישבו עם טענתן בדבר פגיעה מינית (שם, בעמ' 57); נמצאה כאמור "ראשית הודיה" באמירתו של המערער לחוקר כי הוא הולך לכלא; ולבסוף, נקבע כי המערער שיקר בפרטים רבים שמסר, ובהם טענתו כי אינו מכיר את ד' והכחשתו בראשונה כי צפה בסרט פורנוגראפי בנוכחותה של א' (שם, בעמ' 60). חוות דעת המיעוט 10. שלא כדעת הרוב, סבר שופט המיעוט כי נוכח סתירות רבות בגרסאותיהן של המתלוננות, מתעוררים ספקות אשר מחייבים לזכות את המערער מכל המעשים שיוחסו לו. בפרט, סבר השופט כי חוקרות הילדים שנפגשו עם המתלוננות לא היו מנוסות דיין, ודרך החקירה אינה מאפשרת ללמוד על מהימנותן של א' וד'. אעמוד על עיקר הנימוקים של חוות דעת זו. באשר לעדותה של א', מנה השופט בן-יוסף את הסתירות המרכזיות, לגישתו, בפרטים שמסרה לחוקרת הילדים: א' לא ידעה להסביר בוודאות אם היא זוכרת את המקרה בו צפה המערער בסרט בנוכחותה, ולא ניתן לקבוע אם המידע נובע מזיכרונה או מתיאורים ששמעה מסבתהּ (עמ' 64 להכרעת-הדין); התגלעו סתירות בין תיאוריה השונים בדבר מעשי הנאשם שתוארו באישום הראשון, וכך גם באשר לבגדים שלבש אותה עת (שם, בעמ' 65); א' מסרה מספר גרסאות שונות וסותרות גם באשר למצב לבושו של המערער באירוע השני (שם, בעמ' 66); לא ניתן היה להסיק מדבריה של א' אם המערער ביצע בה מעשה סדום (שם, שם); א' מסרה תיאורים שונים אודות המועד בו החלה לדמם לאחר מעשיו של המערער (שם, בעמ' 67); ולבסוף, היא לא תיארה באופן עקבי מעשים שונים שביצע בה המערער, לטענתה, ותחושותיה לגביהם (שם, בעמ' 68). בנוסף על הסתירות האמורות, סבר השופט בן-יוסף כי חוקרת הילדים לא עשתה די לבחון כלום הידע המיני שהפגינה א' מקורו בצפייה בסרטים פורנוגראפיים באינטרנט, ולא ממעשים שבוצעו בה (עמ' 69 להכרעת-הדין). עוד הדגיש השופט, כי לעמדתו לא נמצאה ראייה חיצונית שתתמוך בטענותיה של א': אין זה סביר כי אם לא תחיש את בתה הקטינה, הסובלת מדימום מאיבר מינה, לטיפול רפואי; פרטים אודות הדימום לא נמסרו לרופא שערך בדיקה פתולוגית לא'; ובחוות דעתו של הפתולוג לא אותרו ממצאים המעידים על פגיעה גופנית באיבר מינה של א' (שם, בעמ' 70). 11. בכל הנוגע לחקירתה של ד', סבר השופט בן-יוסף כי קיים קושי לקבוע אם הכחשתה הראשונית כי בוצעו בה מעשים כלשהם היא אמת, או שמא יש ממש בגרסתה המאוחרת אודות הפגיעה בה על ידי המערער (עמ' 72 להכרעת-הדין). לגישת השופט, קיימים פגמים רבים בגרסתה הנוגעים בעיקרם לתיאור סדר המעשים. עוד התמקד השופט בן-יוסף בשאלה אם ד' שמעה מא' כי המערער פגע בה. לגישתו, ד' עמדה על כך שלא ידעה על המעשים שבוצעו בא', אך כשלה בלשונה ואמרה "שאני... לא יקרה לי כמו שלא'" (ת/7ב בעמ' 11). לגישתו, מכך עשוי להתעורר חשש, ולו קל, כי ד' וא' העלילו עלילת שווא על המערער (עמ' 73 להכרעת-הדין). 12. בנוסף לקביעתו כי לא ניתן לאמץ את גרסאותיהן של המתלוננות כמהימנות, קבע השופט בן-יוסף כי לא נמצא להן סיוע. עמדתו הייתה כי תיאוריהן של המתלוננות אינם כוללים מעשים דומים, עד שהודעת האחת עשויה לשמש סיוע להודעת האחרת. בשונה מדעת הרוב, סבר השופט בן-יוסף כי לא נמצאו ראיות המלמדות על מצב נפשי קשה של המתלוננות, וגם מאמירתו "המפלילה" של המערער בחקירה לא ניתן להסיק דבר לחובתו, הואיל ומדובר באמירה לאקונית של אדם שאינו דובר עברית ברמה גבוהה (עמ' 79 להכרעת-הדין). כך גם לעניין שקריו של המערער, בהם לא ראה השופט בן-יוסף אלא מעידות שמקורן באי-הבנה (שם, עמ' 80). לבסוף, צוין בחוות דעת המיעוט, כי מניע לעלילת שווא דווקא עולה מדברים שמסרה ד', ולפיהם א' אמרה לה שאם תספר את שעברה, לא ישתחרר המערער ממאסר בו נשא אותה עת (שם,שם). הטיעון בערעור 13. המערער סבור כי נכון לאמץ את דעת המיעוט בבית-המשפט המחוזי. עמדת המערער היא כי יש לדחות באופן מוחלט את גרסאותיהן של המתלוננות, הואיל והן לוקות בסתירות רבות. בנוסף, הטעים כי לא נמצאה ראיית סיוע לגרסאותיהן של המתלוננות. לבסוף, נטען כי גם אם ההרשעה תיוותר על כנה, העונש שנגזר למערער נוטה לחומרה יתרה. המשיבה, בתגובתה, הפנתה לחוות דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי, תוך שהיא מוסיפה כי לסתירות אותן מנה שופט המיעוט ניתן להציע הסברים. עם זאת, הסכימה המשיבה כי לא ברור מתיאורה של א' אם המערער החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, ועל כן הסכימה לזיכויו מעבירות של מעשה סדום. דיון 14. שקלתי זו מול זו את עמדת המיעוט בבית-המשפט המחוזי ודעת הרוב, ובחנתי לעומקן את הטענות בערעור ואת חומר הראיות. לאחר כל זאת הגעתי למסקנה כי למעט ההרשעה בעבירות של מעשה סדום, לא הוכחה עילה אשר תצדיק את ביטול הרשעתו של המערער. מקרה זה עוסק בהכרעה בין מהימנותן של שתי גרסאות, של המתלוננות מחד, ושל המערער, מאידך. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבמקרה הרגיל לא תתערב ערכאת הערעור במסקנותיה של הערכאה הדיונית בנושאים שבמהימנות ועובדה (ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1073 (1963); ע"פ 312/67 מאיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 63, 76 (1968); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 8 (טרם פורסם, 3.09.2009)). אולם, בענייננו ניטל במידה רבה העוקץ מהטעם לאי-התערבות כאמור, הואיל ועיקר הראיות המפלילות תועדו בתמלילים וקלטות וידאו. ראיות אלו מונחות בפנינו כשם שהיו בפני הערכאה קמא, ומשכך שוב "אין לשופטי הערכאה הראשונה יתרון על שופטי ערכאת הערעור" ((ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל בפסקה 4 לדברי השופט ג' בך (לא פורסם, 19.1.1994); השוו: ע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.3.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 44 (טרם פורסם, 26.8.08)). קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בדבר חוות דעתן של החוקרות באשר למהימנות גרסתן של המתלוננות, נסמכות אף הן במידה רבה על השוואה בין דעתן המקצועית של החוקרות, והפרטים הנלמדים מצפייה בקלטות הווידיאו. על כן, וחרף התפקיד השמור בדרך כלל לערכאה הדיונית בקביעת משקלן של ראיות, יש בידנו האמצעים לבחון גם את המסקנות בעניין זה. מהימנותה של א' 15. כאמור, חקירתה של א' התקיימה במספר פגישות, במהלכן נתבקשה על ידי החוקרת לשוב ולתאר שתי התרחשויות נקודתיות, ולהוסיף פרטים והסברים על שכבר מסרה. בהתחשב בכך, כמו גם בעובדה שעניין לנו בילדה בת 10 שנים בלבד, אנו מצווים לשאול את עצמנו אם תיאוריה בחקירה מעלים חשד כי מדובר במי שבדתה דברים מלבה, והמעלילה על מי שלטענתה אהבה וראתה בו דמות סב. למקרא תמליל החקירה, שוב לא נותר בלבי ספק כי א' תיארה אירועים שנחקקו בזיכרונה, והדברים נאמרים ביתר שאת בעקבות צפייה בקלטות החקירה, שאפשרו ללמוד על תגובותיה ותחושותיה בעת שנאלצה לתאר ולשחזר את שחוותה. 16. שיחתה של המתלוננת עם חוקרת הילדים מתאפיינת בתמימות ואף חוסר קוהרנטיות מסוימת, באופן המתיישב עם גילה הצעיר של א'. תמימות זו, המלווה בכנות רבה, מודגמת בדרך שבה באה לידי ביטוי הבנתה של א' כי עליה להקפיד לומר אמת בחקירה. וכך, מסרה לפתע א' לחוקרת, בניגוד למה שמסרה בתחילת חקירתה, כי אינה אוהבת לצייר ולשיר. את הצורך לשתף את החוקרת בכך הסבירה א' בזו הלשון:"לא הרגשתי בנוח... שכאילו שיקרתי. זה לא היה לי בנוח, כי אמרת לי לא לשקר" (ת/11 מס' 6 בעמ' 3). ועוד, א' חשפה את שעברה באופן שלא נועד להצביע על אשמה של מערער, או לתקוף פסול שבמעשיו. אף ניכר בדבריה של א' כי היא מנסה לעיתים ללמד זכות על המערער (לדוגמה: "כאילו בהתחלה היה לי כאילו קצת טוב ו... בהתחלה כאילו קצת רציתי שהוא... יעשה את זה אבל כאילו בסוף אני כאילו הרגשתי שאני בכלל לא רוצה שכאילו הוא יתקרב אלי" (ת/11 מס' 3 בעמ' 16)). כפי שעמד על כך בית-המשפט המחוזי, א' היטיבה לתאר את ההתרחשויות אותן חוותה, ולא באופן המצופה מילד המגולל סיפור בדים. בתוך כך היא תיארה את רגשותיה, כמו גם את מעשיו של המערער ואת סברותיה בדבר תחושותיו. וכך לדוגמה כאשר נשאלה מה עשתה בעת שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ענתה "אמרתי לו שזה מספיק, אמרתי לו שזה מספיק, אמרתי לו די ו... הוא לא שם עלי. כאילו לא התייחס" (ת/11 מס' 1 עמ' 13). דומה כי עוצמת תיאוריה של א', בולטת בדברים שמסרה, שאין זה מתקבל על הדעת שישמעו מפיה של ילדה המעלילה על סבהּ עלילת שווא: "[חוקרת]: את סיפרת לי ש... שהרוק שלו יצא מהאיבר מין שלך... בואי ספרי לי איך זה נראה? [א']: ... את זה אני לא זוכרת איך הוא נראה, אני זוכרת שזה היה נוזל דביק כזה... זה היה כזה... כשניגבתי את זה על הנייר היה כזה... זה לא כמו מים (לא ברור) זה היה כזה כמו פטל רק לא... כמו פטל כזה נוזל [ממ] דביק" (ת/11 מס' 5 בעמ' 11). 17. האמור לעיל אינו ממצה את הפרטים הרבים בעדותה של א' מהם ניתן להסיק, כפי שעשה בית-המשפט המחוזי, אודות מהימנות גרסתה. אולם, די באלה כדי להבין מדוע רשאי היה בית-המשפט המחוזי לתת אמון בעדותה של א'. מעבר לכך, חוקרת הילדים העידה כי להתרשמותה המקצועית מדובר בעדות מהימנה. החוקרת מסרה כי א' הציגה את סיפורה באופן הכולל מאפיינים העולים בקנה אחד עם תיאור ספונטני של מעשים, ואין זה סביר להניח כי ילד קטן שבודה מלבו סיפור ישלבם בתוכו. כך, בין היתר, תיאורה הראשוני של א' כלל את הסברה כיצד הפעיל עליה המערער לחץ להסכים למעשיו, ולחץ זה אף גרם לה לבסוף לא לחשוף את מעשיו בפני אמה (ת/11 מס' 1 בעמ' 7; ת/11 מס' 3 עמ' 4). עוד הדגישה החוקרת, כי מאפיינים נוספים בסיפורה של א' – ייחוס כוונות למערער, שילוב דמויות נוספות בתיאור ההתרחשויות והכללתם של תיאורי הקשר והנסיבות – אינם עולים בקנה אחד עם הטענה כי הסיפור הוא בדיה מוחלטת (עמ' 43-45 לפרוטוקול). גם שימוש בציטוטים מגוף ראשון, מדגים לגישת החוקרת את העובדה שא' "נצמדת לחוויה שלה, חשוב לה שהחוויה שלה תעבור כפי שהיא חוותה אותה" (עמ' 47 לפרוטוקול). היזקקותה של א' להדגמות, כדי לתאר את מעשיו המדויקים של המערער, מקורה על-פי החוקרת בקושי לתאר אירועים קשים בעל-פה (שם). ולבסוף, החוקרת הוסיפה כי לא מצאה "מגמת הפללה" בדבריה של א', ואף ההפך מכך: "[א'] כל הזמן חוזרת על זה, היא לא מתייחסת בצורה שלילית לסבא שלה, היא לא משחירה אותו" (שם, בעמ' 48). התרשמותה המקצועית של החוקרת, היא בבחינת נדבך נוסף המאפשר ללמוד על מהימנות הגרסה שמסרה א'. ברם, לכל אלו היה ער גם השופט בן-יוסף, וחרף זאת סבר כי לא ניתן להתעלם מהסתירות בעדותה של א'. נפנה אם כן לבחון את הכשלים בגרסאותיה של א', כפי שתיארם השופט בן-יוסף. 18. הצפייה בסרט פורנוגראפי בנוכחות א' – במהלך תיאוריה של א' את המקרה הזה, היא הסבירה מספר פעמים כי אינה זוכרת את הפרטים כולם לאשורם, אולם לאחר מכן תיארה את תוכן הסרט בו צפה המערער. לא אוכל לראות בכך סתירה, ואף ההפך מכך. לגישתי, בתיאוריה הבהירה המתלוננת כי מדובר באירוע מרוחק, שהיא מתקשה לתארו לפרטיו: "אני לא..., כאילו אני לא זוכרת הכל כי זה היה ממש כשהייתי בת שמונה או שבע", ובהמשך "לא זוכרת מה היה אני זוכרת שהוא הדליק את הטלוויזיה נותנים דברים סוטים למבוגרים יש שם בנות ערומות" (ת/11 מס' 5 בעמ' 13). דומה כי כל שניסתה א' להבהיר, הוא כי אין היא זוכרת את הנסיבות וההתרחשויות המדויקות סביב הצפייה בסרט, אך זכרה את עצם האירוע ומאפייניו הכלליים של הסרט. בנוסף, בשני תיאוריה אודות המקרה, ביום הראשון לחקירתה וגם ביום השלישי, תיארה א' בצורה זהה פרט שולי, היינו, כי בזמן שהמערער צפה בסרט, היא המשיכה לאכול את היוגורט שלה (ת/11 מס' 1 בעמ' 8, ת/11 מס' 5 בעמ' 13). יש לזכור כי במהלך חקירותיה סיפרה א' על אירועים רבים שהתרחשו לפרטיהם, ומכאן שהדגשתה החוזרת של פרט שולי, מחזקת את מהימנות גרסתה באשר לאירוע ספציפי זה. 19. תיאור האירוע הראשון – תחילה מסרה א' כי המערער הושיב אותה לידו על הספה, ובהמשך טענה כי "אמר לי בואי שבי, כאילו על הברך שלו" (ת/11 1 בעמ' 14). בחקירה מאוחרת יותר תיארה את הדברים כך: "הוא כאילו ממש ככה הרים אותי ושם אותי על איבר המין שלו כאילו באמצע הברכיים" (ת/11 מס' 3 בעמ' 13). השופט בן-יוסף ראה בכך סתירה של ממש, שכן לא ברור "האם הושיבה לידו על הספה, על ברכו או שמא על איבר מינו?" (עמ' 65 להכרעת-הדין). אולם, לגישתי התיאור קוהרנטי וכלל אין בו סתירות. שהלא פעם אחר פעם הדגישה א' את העובדה שהמערער הניחה בחיקו – כלום טמונה חשיבות יתרה בשאלה אם היה זה קודם על ברכיו ורק לאחר מכן על איבר המין, או שמא על איבר המין מלכתחילה? הדברים אמורים גם לגבי תיאורה של א' את מצב לבושו של הנאשם. בכל חקירותיה סיפרה, בשינויים טכניים בלבד, כי המערער "פתח" או "הוריד" את מכנסיו בטרם ביצע בה את זממו (לדוגמה – ת/11 מס' 1 בעמ' 15 ו-20; ת/11 מס' 3 בעמ' 5 ו-15). העובדה שבחלק מהמקרים טענה כי הוא לא פשט לחלוטין את בגדיו, ובחלק אחר מסרה שהוא עשה זאת, אין בה סתירה הפוגמת בגרעין העדות. 20. לבושו של המערער באירוע השני – סתירה של ממש מצא השופט בן-יוסף בכך שא' סיפרה כי המערער "הריד [כך במקור] את המכנסיים ואת התחתונים עד הברכיים" (ת/11 מס' 4 בעמ' 8). אולם בחקירתה ביום המחרת טענה כי "הרוכסן שלו היה פתוח", ובהמשך "הוא היה עם מכנסיים וחולצה" (ת/11 מס' 5 בעמ' 9). במקום אחר הסבירה כי מכנסיו של המערער הופשלו עד ברכיו או שהוסרו כליל, ומיד לאחר מכן טענה כי הבגדים היו "עליו" (ת/11 מס' 5 בעמ' 10-11). הגם שבעיניי לא מדובר בסתירות, אלא בתיאור שונה מעט של האירוע – כאשר א' מדגישה פעם אחר פעם כי אינה זוכרת את הפרטים הללו במדויק – עמדת השופט בן-יוסף מתעלמת מהקשרם של הדברים. יש לזכור כי מדובר בחקירה של א' על-ידי אדם זר, במהלכה היא נשאלה שוב ושוב אותן השאלות. העובדה שתיאוריה לא היו זהים במלואם בפרטים הנוגעים לפריפריה של מעשי המערער בה, אינה משליכה על מהימנות גרסתה בכללותה. 21. טענתה של א' כי דיממה בעקבות המעשים – שלושה כשלים עיקריים נמצאו בדבריה של א' לעניין זה. ראשית, לא היה ברור אם מדובר בדימום שהתרחש בסמוך למעשים או שהתחיל רק לאחר שבועיים. שנית, אמה של א' לא העידה על דימום כלשהו, חרף טענתה של א' כי שיתפה אותה בכך. שלישית, חוות הדעת הפתולוגית קבעה כי בגופה של א' לא נמצאה עדות ל"חבלה טרייה או ישנה" (נ/1 עמ' 3). יש להצר על כך שאמה של א' לא נשאלה על כך במהלך עדותה – ומחדל זה ניתן לזקוף גם לחובת ההגנה. עם זאת, הטענה כי אין זה סביר שאם שתחשוד שבתה עברה פגיעה מינית לא תפנה באופן מיידי לרופא, התבררה כלא מתאימה למקרה הנוכחי. כאשר נשאלה האם מדוע לא הפנתה את בתה לטיפול רפואי, גם לאחר ששיתפה אותה במעשיו של המערער, היא השיבה "אני לא רציתי לגרום לה סבל נוסף שהיא תספר לעוד מישהו על מה שקרה. אני רציתי לברוח מהעיר הזאת" (עמ' 66 לפרוטוקול). השופט בן-יוסף הצביע על קושי מסוים המתעורר נוכח חוות דעתו של הפתולוג, שקבע כי אין ביכולתו "לשלול או לאשש את עיקרי התלונה" (נ/1 בעמ' 3). עמדתו הייתה כי מן הראוי היה להציג בפני הפתולוג את טענתה של א' כי הפגיעה בה גרמה לה דימום חריף, כדי לראות אם במקרה כזה הגיוני שלא יוותר סממן לכך בגופה. אכן, קיים קושי מסוים להלום את הפגיעות המיוחסות למערער עם העובדה שלא אובחנה פגיעה גופנית בא'. עם-זאת, נוכח חוות דעתו הלאקונית של הפתולוג, והעובדה שהוא לא נחקר עליה בפני בית-המשפט, אין נתון שיכול ללמד – בבחינת ידיעה שיפוטית – כי פגיעותיו של המערער בא' היו אמורות להוביל לצלקות או סממנים שיוותרו גם לאחר שנים ממועד ביצוע המעשים. 22. תמיהות נוספות שהתעוררו בגרסתה של א' – השופט בן-יוסף הפנה לדוגמאות רבות בהן לגישתו אין א' מצליחה לתאר אירועים באופן קוהרנטי (עמ' 68 להכרעת-הדין). חרף עמדתו של השופט המלומד, לא מצאתי באי-דיוקיה של א' כדי להעיד על כך שגרסתה היא שקרית. שהלא דווקא דיוק מוגזם בפרטים קטנים הוא שעשוי ללמד על העדר מהימנותה של הגרסה (ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 561, 568 (1982); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 637 (2004)). בנוסף, דרך חקירתה על-ידי חוקרת הילדים, הקשתה מאד על א' לספר את הסיפור בצורה רציפה, שכן היא שבה והתבקשה לעבור מעניין לעניין. מסיבה זו, לשם הדוגמה מצא השופט בן-יוסף סתירה בסיפורה של א': "מספרת [א'] בעמ' 14 לאירוע הראשון, איך ישבה מול הנאשם והיא אומרת (בשורה 19) 'אה... הגב שלי מול הבטן שלו...' בתנוחה זו מספרת היא בשורה 18 שהנאשם 'התחיל כאילו לנשק לי עוד פעם את החזה...' אפילו בעניין שולי לכאורה אין הילדה מסוגל לספר ספור אחיד ולכן אמין" (עמ' 68 להכרעת-הדין). ברם, הידרשות למהלכה המלא של החקירה מעלה כי היו אלה שאלותיה של החוקרת – שלא הובאו על-ידי השופט בן-יוסף – אשר גרמו לתיאורה של המתלוננת להישמע מקוטע. בפועל, אין מדובר בתיאור רציף של אירוע, אלא שא' נאלצת להגיב לשאלותיה של החוקרת באשר לנקודות זמן שונות בהתרחשויות: "[חוקרת]: בואי תראי לי איך הגוף שלך היה עליו? [א]: ככה (הילדה מדגימה) [חוקרת]: ככה? איפה הגב שלך היה? [א']: (מצקצקת) אה.. הגב שלי מול הבטן שלו. [חוקרת]: ממ, או.קי בואי ספרי לי כל מה שהיה מהרגע שהוא הושיב [אותך] על האיבר המין שלו ועד שהוא השכיב אותך. [א'] כשהוא השכיב אותי אני התיישבתי כי לא היתה לי הרגשה טובה אז התיישבתי ואז כאילו הוא לקח אותי ככה והתחיל כאילו לנשק לי עוד הפעם את החזה ו... עד שהוא הגיע לאיבר המין שלי ואז הוא נישק באיבר המין שלי" (ת/11 מס' 3 בעמ' 14). ניתן לראות אם כן – והדברים יפים גם ליתר הפגמים בעדותה של א' – כי הניסיון לבודד שורות מתוך עדות ארוכה ומורכבת, עלול להוביל לתמיהות רבות. ברם, אלו מוסברות בנקל בדינאמיקת החקירה, בגילה הצעיר של א' ובצורך לחשוף מעשים קשים שבוצעה בה. לא אכחד, א' אכן מוסרת, לא אחת, תיאורים סותרים, אולם צפייה בקלטות החקירה מותירה רושם כי מדובר בעדה מהימנה שאין בסתירות אלו כדי לגרוע מגרסתה. מהימנותה של ד' 23. הקושי המרכזי בחקירתה של ד' נובע מהעובדה שהיא הכחישה תחילה כי בוצעו בה מעשים כלשהם, ושינתה מדבריה רק לאחר הפסקות בחקירתה במהלכן שוחחה עם אמה. גם באשר לעדותה של ד', הדברים שמסרה לבסוף בחקירתה, ובייחוד האופן בו העידה כפי שמשתקף מקלטות הוידיאו, אינו מתיישב עם טענה בדבר עלילת שווא או מסירת תשובות בשל הרצון לרצות את אמה או את חוקרת הילדים. עדותה של ד' מאופיינת גם היא בתיאורים של תחושות, ייחוס כוונות למערער, התייחסות לפרטים שוליים והדגמות פיזיות של המעשים. קשה עד מאד להעלות על הדעת כי ילדה כה רכה בשנים תצליח לשלב בעדותה פרטים בדויים מסוג זה לולא חוותה אותם על בשרה. ד' הצליחה למקם את האירוע בזמן (ת/7א בעמ' 14), והיא תיארה בעדותה את שקלטו חושיה בשעת המעשים (לדוגמה: "והיה לו ריח מהפה מסריח ו... נו אחרי ששותים בירה אז זה היה" ת/7א עמ' 24). וכך, במילותיה שלה, תיארה ד' את שארע: "הוא נישק אותי בפיסקה [איבר מין] ואני לא רציתי, אמרתי לא אני לא רוצה, ואז הוא אמר למה זה דווקא טוב זה. אמרתי לו אני לא רוצה, אני עדיין ילדה קטנה... אני רק בת עשר והוא אמר את בת עשר ואת כבר ילדה גדולה. אז אמרתי לו לא נכון" (ת/7א עמ' 21). חוקרת הילדים ראתה בפרטים אלה נתונים המלמדים על מהימנותה של ד', ומסקנה זו, אותה אימץ בית המשפט המחוזי, מקובלת עלי. גם בעובדה שיתכן כי א' סיפרה לד' על המעשים שביצע בה המערער, אין כדי להפחית ממהימנותה של ד'. אך טבעי הוא כי ילדות ישתפו זו את זו במעשים קשים שחוו (ושתי הילדות הסבירו כי הן שומרות סודות זו של זו – ת/7א בעמ' 8; ת/11 מס' 5 בעמ' 5). דווקא העובדה שהשתיים לא ששו לפרט את מעשיו של המערער, מלמדת כי אין מדובר בקנוניה שתכליתה להפלילו במה שלא עשה. יתרה מכך, נוכח הפירוט הרב והתיאור הנרחב של האירוע הנטען, קשה לקבל את הטענה לפיה במהלך הפסקה קצרה בחקירתה של ד', עלה בידי אמה לשים בפיה את הגרסה המפלילה. מסיבה זו, הסברה של ד' באשר לשינוי גרסתה, הוא זה שמתיישב עם מאפייניה של החקירה והתפתחותה. וכך הסבירה ד': "[ד']: לא הבנתי בהתחלה מה את מדברת וזה, ... לא הבנתי בהתחלה... את לא הסברת לי למה... [חוקרת]: אחר כך שאני קראתי לך בפעם השניה, אני שאלתי אם יש מישהו שנגע לך ב[איבר המין]. את גם אמרת לי לא. [ד']: כי בהתחלה פחדתי ועכשיו אני לא פחדתי... בהתחלה פחדתי כי זה, אמא שלי אמרה לי שזה, בהתחלה היא לא אמרה לי לא לפחד וזה, אבל בפעם השלישית שקראת, היא אמרה לי אל תפחדי... [חוקרת] ומה קרה שסיפרת לאמא? [ד']: נו, עכשיו הבנתי שאני גם צריכה לספר לאמא שלי דברים" (ת/7ב עמ' 9). טענות הגנה נוספות 24. המערער סבור כי העובדה שהתלונה נגדו הוגשה זמן מועט לפני שהיה צפוי להשתחרר ממאסר ולשוב לביתו, מעידה על המניע להעליל עליו. טענה זו, שתכליתה להטיל ספק בגרסת המתלוננות, צריכה להיות ממשית ולעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 237 (2002)). בעניינו, קשה להעלות על הדעת כי שתי מתלוננות קטינות יזמו והוציאו אל הפועל תוכנית כה ערמומית, עד שחוקרות מקצועיות ושניים משופטי המותב בבית משפט קמא נפלו ברשתן. מנגד, אך סביר הוא כי שתי נפגעות של עבירות מין יחששו מפני שחרורו הקרב מבית הסוהר של מי שפגע בהן, ועל כן החליטו באותו מועד לחשוף את הסוד שעד אז נצרו בלבן. כאמור, טענתו המרכזית של המערער הייתה כי הוא סובל מאין-אונות. אולם חוץ מדבריו של המערער בעניין זה, לא הובאה כל ראייה לבסס אותה טענה. יתר על כן, אשתו של המערער הסבירה כי אמנם הלכה עם המערער לרופא לטפל בבעיה ממנה סבל בעלה, אך אין מדובר באין-אונות של ממש, אלא העדר סיפוק וקשיי תפקוד הקשורים לשתיית אלכוהול (עמ' 77 לפרוטוקל). בנוסף, גם המערער עצמו מסר בעדותו כי הצליח לקיים יחסי מין, והסביר כי הסיבה לפנייה לרופא לא הייתה חוסר תפקוד מיני מוחלט (עמ' 89 לפרוטוקול). מטעם זה היה רשאי בית המשפט קמא לדחות את גרסת המערער לפיה מצבו לא אפשר לו לבצע את שיוחס לו. בנו של המערער העיד בפני בית-המשפט המחוזי כי בשנים 2005-2006 הוא שהה בבית בו נטען כי בוצעו המעשים בא' וד', ולכל היותר היה "יוצא לטייל לשעה, עושה סיבוב וחוזר" (עמ' 70 לפרוטוקול). גם בכך רואה המערער חיזוק לטענתו שלא היה יכול לבצע את המעשים המיוחסים לו מבלי שאחרים יבחינו בכך. אולם, הטענה כי לאורך תקופה זו שהה הבן ברציפות בבית, עד כי מעולם לא נמצאה למערער הזדמנות לשהות לבדו עם המתלוננות, אינה מתקבלת על הדעת. ראיות הסיוע שלחובת המערער 25. הגשת עדות בדבר חקירתו של ילד בפני חוקר הילדים, היא אחד החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה. וודאי שאין דין חקירה שנעשתה בפני חוקר ילדים – מנוסה ככל שיהיה – כדין עדות בבית-משפט אשר כוללת עמידה בחקירה נגדית. נוכח חסרונותיה הברורים של עדות כאמור, קובע סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, כי אין להרשיע אדם בהסתמך על עדות ילד שנגבתה בפני חוקר ילדים, אלא אם נמצאה לה תוספת ראייתית מסוג סיוע. בית-משפט זה עמד על כך שראיית הסיוע צריכה לקיים שלושה תנאים מצטברים: "הראשון, כי מקורה עצמאי ונפרד מהראיה הטעונה סיוע. השני, כי היא מסבכת או לכל הפחות נוטה לסבך את הנאשם בביצועה של העבירה והשלישי, כי היא נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין" (ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.5.09); ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 759 (1997)). משקלה ועוצמתה של ראיית הסיוע תלויה במידה רבה בראייה אשר טעונה סיוע (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993); ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 360 (1996)). ככל שמשקלה של הראיה טעונת הסיוע יהיה רב יותר, ניתן יהיה להסתפק בסיוע חלש יותר. עם הראיות שהוכרו כסיוע כאמור נמנות ראשית הודיה של נאשם, המשקפת תחושת אשמה (ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.2006)); עדות בדבר מצב נפשי קשה של הקורבן (ע"פ 3043/90 פלוני נ' מדינת בפסקה 5 (לא פורסם, 11.5.92); ע"פ 1121/96 הנ"ל בעמ' 361); וכן עדות בדבר מעשים דומים (ע"פ 1326/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.4.2002); ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 לפסק-דינו של השופט ד' חשין (לא פורסם, 13.11.2006)). בנוסף, במקרים מסוימים יכולה עדות אחת של קטין בפני חוקר ילדים, הטעונה סיוע, לשמש סיוע לעדות אחרת של קטין בפני חוקר ילדים. אולם, זאת רק לאחר "שבית המשפט קבע את הערך ההוכחתי הגבוה של העדויות, ושלל חשש לשיתוף פעולה בין המתלוננים וניסיון לרקום עלילת שווא כנגד הנאשם" (ע"פ 4009/90 פלוני הנ"ל, בעמ' 304; ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622 (2001)). 26. בענייננו, שוב אין ספק בדבר מהימנותן של הגרסאות שמסרו א' וד'. גם כל חשש לעלילת שווא אינו מתקבל על הדעת. אולם, אין להתעלם מן העובדה ששתי המתלוננת שיתפו זו את זו, ברמה כלשהי, בדבר המעשים שביצע בהן המערער. משכך, עצם הדמיון החלקי בין המעשים שביצע המערער בשתי הקטינות, לא די בו לבדו כדי לשמש סיוע. עם זאת, סבורני כי בפני בית-המשפט המחוזי הוצגו די ראיות המסלקות כל חשש באשר למהימנות גרסתן של המתלוננות: א) אמה של א' העידה על התדרדרות משמעותית במצבה הנפשי, שהובילה את א' אף לכך שחרטה על גופה באמצעות סרגל (עמ' 62 לפרוטוקול). גם אמה של ד' העידה על מצב קשה בו היתה נתונה בתה, עד שנאלצה להפנותה לטיפול פסיכולוגי (עמ' 15 לפרוטוקול). על מצבן הנפשי של המתלוננות ניתן ללמוד גם מהתנהגותן בעת חשיפת האירועים בפני חוקרת הילדים, כפי שניכר מצפייה בקלטות הווידיאו. ב) א' מסרה כי האירועים בהם עוסק האישום הראשון התרחשו כאשר ברחה מאדם כלשהו שראתה ברחוב, והגיעה לביתו של המערער. בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט אישר המערער כי מקרה זה זכור לו (ת/1 בעמ' 2; עמוד 100 לפרוטוקול). אף שנתון זה אינו נוגע ללב המחלוקת, ודאי שיש בו כדי לספק אימות חיצוני להיתכנות התרחיש אותו הציגה א'. ג) המערער התבטא כאמור בפני חוקר המשטרה כי הוא "הולך לבית הסוהר לעוד 15 שנה בגלל מה שעשיתי לנכדה שלי" (ת/17), וגם אם המדקדקים לא יראו באמירה זו "ראשית הודאה", לדרגה של תחושת אשם וסיוע היא מגיעה גם מגיעה. ד) המערער שיקר בנוגע לשני פרטים מהותיים – הוא טען כי אינו מכיר את ד', שהייתה לו כנכדה, וכי מעולם לא צפה בסרטים פורנוגראפיים בנוכחות א'. העובדה כי שיקר בתחילה ורק לאחר מכן שינה מעמדתו, מלמדת על רצונו להרחיק את עצמו מהמעשים שביצע. 27. סיכומם של דברים הוא כי גרסאותיהן של המתלוננות מספקות תמונה ברורה ומהימנה בדבר מעשיו של המערער, ונמצא להן גם סיוע. מטעמים אלה דינו של הערעור כנגד הכרעת-הדין להידחות. עם זאת, ונוכח העמדה בה נקטה המשיבה בערעור, יזוכה המערער מעבירות של מעשי סדום שנטען כי בוצעו בא'. הערעור על גזר-הדין 28. מעשיו של המערער בקטינות רכות בשנים להן היה כסב, הם מהחמורים אותם ניתן להעלות על הדעת. אין לשער כיצד פגיעתו של המערער בקטינות, אשר רחשו לו אמון רב, תיתן אותותיה בהן בעתיד. אפשר גם כי מדובר בנזקים שלעולם לא ימצא להם מזור. אם תוסיף לכך את העובדה כי בעבר ניסה המערער לתקוף מינית בת משפחה נוספת, אמה של א', שוב אין ספק כי בעונש שהושת עליו אין כל חומרה. המערער טען כי נכון ליתן משקל לכך שבני משפחתו מתנכרים אליו, והוא עתיד לשאת במאסרו בבדידות. אולם, טענה זו לא יכולה להישמע ממי שבחר, לא אחת, להפנות את יצריו המעוותים כלפי נשים וילדות הנמנות עם בני משפחתו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מזיכויו של המערער משתיים מהעבירות שיוחסו לו, ועל כן אני מציע להעמיד את תקופת המאסר בה יישא על 16 שנים. יתר חלקיו של גזר הדין, ובהם הפעלתו של המאסר על תנאי, יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, א' באב התשע"א (01.08.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09087850_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il