אבו יחיאל חברה לבניין בע"מ נ. י. לי-דה השקעות בע"מ

16 1 בבית המשפט העליון רע"א 8784/23 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשות: 1. אבו יחיאל חברה לבניין בע"מ 2. אבו פמילי ריט בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. י. לי-דה השקעות בע"מ 2. יהודה אמסילי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע בת"א 64319-06-23 מיום 19.9.2023 שניתנה על ידי כב' השופט י' פרסקי בשם המבקשות: עו"ד דניאל כהן; עו"ד אבי הלוי בשם המשיבים: עו"ד דרור נאור; עו"ד יוגב נרקיס; עו"ד צבי הר נבו פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' פרסקי) מיום 19.9.2023 בת"א 64319-06-23, בה התקבלה בקשת המשיבה 1 ליתן צו חוסם המונע מהמבקשות להגיש נגדה הליך של חדלות פירעון, עד לתום בירור התביעה העיקרית. רקע והשתלשלות העניינים הצדדים לבקשה דנן הם גורמים העוסקים בנדל"ן בעיר אשדוד. המבקשות – אבו יחיאל חברה לבניין בע"מ ואבו פמילי ריט בע"מ (להלן: אבו יחיאל ו-אבו פמילי, בהתאמה), הן חלק מקבוצת חברות המכונה "קבוצת אבו". המשיבה 1, חברת י. לי-דה השקעות בע"מ (להלן: לי-דה) היא חברה בבעלותו של המשיב 2, מר יהודה אמסילי (להלן: אמסילי). כפי שיובהר להלן, עניינה של התביעה העיקרית בהליך קמא הוא בהסכם פשרה שנכרת בין הצדדים במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו ביניהם. בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומדות עסקאות הנדל"ן שנרקמו ביניהם. לצורך גיבושן, נכרתו שלושה הסכמים – ביום 27.12.2021 נכרת "הסכם בקמה", בו התחייבה לי-דה כלפי אבו פמילי למכור לה מקרקעין שעליו בנוי בניין מגורים בן 46 דירות שברשותה; ביום 5.1.2022 נכרת "הסכם היחידות", בו הוסכם כי אבו יחיאל תמכור ללי-דה זכויות חכירה ב-30 יחידות דיור שברשותה; וביום 25.1.2022 נכרת "הסכם ביטול האופציה", בו הוסכם כי תבוטל אופציה שנתנה אבו יחיאל ללי-דה לבנייה ומכירה של שטחי מסחר ומשרדים על מקרקעין שבבעלות לי-דה. הליכים קודמים וכריתת הסכם הפשרה משעלו היחסים ביניהם על שרטון, החלו הצדדים לפתוח בהליכים זה כנגד זה – הן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (לפני השופט פרסקי) והן בלשכת ההוצאה לפועל. הליכים אלו יתוארו להלן בתמצית (ויכונו יחד: ההליכים הקודמים): (-) ת"א 13019-11-22 (להלן: ההליך הראשון) – אבו פמילי הגישה תביעה אזרחית כנגד לי-דה, בקשר עם אכיפת "הסכם בקמה". במסגרת ההליך, הגישה אבו פמילי בקשה לסעד זמני של איסור דיספוזיציה במקרקעין נושא ההסכם. הנימוק לבקשה היה כי שיק שמשכה לי-דה ביום 3.1.2023 לפקודת אבו יחיאל בסך של 5,000,000 ₪ חולל "עקב היעדר כיסוי מספיק". ביום 22.1.2023 נדחתה בקשת אבו פמילי, תוך שנקבע כי השיק הוצג לפירעון לאחר ביטול העסקה שאותה נועד לשרת, וכי לא היה מדובר בשיק ש"חזר" בנסיבות של קשיים כלכליים. עוד נקבע כי לא הוכח שלי-דה סובלת מקשיים כלכליים כלשהם. (-) ת"ט 50422-02-23 (להלן: ההליך השני) – ביום 23.1.2023 פתחה אבו יחיאל בהליכי הוצאה לפועל לביצוע השיק נושא ההליך הראשון (תיק הוצל"פ 509821-01-23; להלן: תיק ההוצאה לפועל). ביום 23.1.2023 הוטל במסגרת תיק ההוצאה לפועל צו עיקול על מקרקעין של לי-דה. זאת על אף שנקבע יום קודם לכן, בהליך הראשון, כי השיק לא חזר בנסיבות של קשיים כלכליים. על כן, הגישה לי-דה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע התנגדות לביצוע השטר. (-) במקביל, הגישה לי-דה ביום 22.2.2023 בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום באשקלון על החלטת הרשמת בתיק ההוצאה לפועל, אשר דחתה את בקשתה להורות על ביטול העיקול האמור (רער"צ 53467-02-23). על מנת להביא את כלל ההליכים והמחלוקות לידי סיום, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים (להלן: הסכם הפשרה), אשר ניתן לו תוקף של פסק דין ביום 4.6.2023 (להלן: פסק הדין מיום 4.6.2023). בהסכם הפשרה (שצורף כנספח 3 לבקשה דנן) נקבע כי "הסכם בקמה" ו"הסכם היחידות" בטלים, וכי הצדדים ישיבו זה לזה את הסכומים ששולמו כנגדם – לי-דה התחייבה להשיב סך של 20,000,000 ₪ לידי אבו פמילי כנגד ביטול "הסכם בקמה", ואבו יחיאל התחייבה להשיב סך של 1,530,000 ₪ לידי לי-דה כנגד ביטול "הסכם היחידות". לעומת זאת, הוסכם כי "הסכם ביטול האופציה" ייוותר בעינו, כך שלי-דה נותרה חייבת לאבו יחיאל סך של 16,170,000 ₪; אך במקביל נקבע כי לי-דה תמכור את יחידות המסחר והמשרדים העתידות להיבנות על המקרקעין נושא ההסכם לחברה אחרת ב"קבוצת אבו" (להלן: החברה האחרת). בתמורה, הוסכם כי החברה האחרת תשלם ללי-דה מקדמה בסך של 31,000,000 ₪ בתוספת מע"מ – הכל בכפוף לחתימה על הסכם המכר שצורף ל"הסכם ביטול האופציה", ואמור היה להיחתם שבוע לאחר מכן (להלן: הסכם המכר). בסעיף 2 להסכם הפשרה, הוסכם כי המקדמה תשולם באופן הבא: סך של 20,000,000 ₪ כולל מע"מ ישולמו על ידי החברה האחרת לאבו פמילי כנגד השבת הכספים על ידי לי-דה במסגרת "הסכם בקמה"; סך של 14,620,000 ₪ כולל מע"מ ישולמו לאבו יחיאל כחלק מההתחשבנות הכספית בין אבו יחיאל ללי-דה בקשר עם "הסכם היחידות" ו"הסכם ביטול האופציה"; ואת יתרת המקדמה – החברה האחרת תעביר ללי-דה ישירות. כל זאת – במועד החתימה על הסכם המכר (ראו: סעיף 1.4 להסכם הפשרה). לטענת המבקשות, עם חתימת הסכם הפשרה הן נקטו בצעדים המתחייבים ליישומו, לרבות סגירת תיק ההוצאה לפועל, ביטול העיקול שהוטל על המקרקעין של לי-דה ויישום הפרוצדורות שנקבעו בסעיף 2 להסכם הפשרה בנוגע להסכם המכר והאיזונים הכספיים. לאחר מכן, פנו המבקשות למשיבים וביקשו לחתום על הסכם המכר (כעולה מנספח 5 לבקשה דנן). ביום 8.6.2023, במסגרת ההליך השני, הגישה לי-דה בקשה לקיום דיון בעניין הסכם הפשרה. בבקשה זו טענה לי-דה כי קיום הדיון נחוץ על מנת לקבוע את אופן יישומו של הסכם הפשרה. זאת שכן החתימה על הסכם המכר באופן שנקבע בהסכם הפשרה, ובפרט תשלום המקדמה שנקבעה, אינם יכולים להתבצע על פי דין ויהוו עבירה על החוק. כן נטען כי לי-דה פנתה לבא כוח המבקשות במטרה להגיע לפתרון ביניהן, אך זה התעקש על חתימה על הסכם המכר כפי שנקבע בהסכם הפשרה. בהחלטה מאותו היום, קבע בית המשפט כי ישנם קשיים העולים מן הבקשה – הראשון הוא העובדה שהיא מתייחסת לתוכן ההסכמי שבהסכם הפשרה, בעוד שמתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים הוא גושפנקא שיפוטית גרידא. הקושי השני הוא שהתיקים בעניינם של הצדדים נסגרו והאגרה הושבה. יחד עם זאת, על מנת לחסוך המשך התדיינות נוספת, הורה בית המשפט למבקשות להגיש תגובה לבקשה; והמבקשות הודיעו כי הן עומדות על יישום הסכם הפשרה כפי שאושר בפסק הדין מיום 4.6.2023. בדיון שהתקיים ביום 20.6.2023 לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות ביניהם בנוגע ליישום הסכם הפשרה. בתום הדיון, עמד בית המשפט על כך שהדיון נקבע על מנת לבחון אפשרות פעולה שתייתר הגשת תובענה חדשה. משהדבר לא צלח – ככל שתוגש תובענה חדשה, בית המשפט יתייחס לטענות העולות ממנה. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 17.8.2023 הגישו המבקשות בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט לאכיפת פסק הדין מיום 4.6.2023, שנתן כזכור תוקף להסכם הפשרה (להלן: הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט). בקשה זו נדחתה על הסף, ונקבע כי ראוי לדון בשאלת תוכן הסכם הפשרה במסגרת הליך אזרחי נפרד ולא במסגרת הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט. ההליך קמא בהמשך להשתלשלות האירועים האמורה, הגישה לי-דה ביום 26.6.2023 תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד המבקשות, בה עתרה כי יינתן צו הצהרתי לפיו הסכם הפשרה יתוקן, וייקבע כי שלושת ההסכמים שנכרתו בין הצדדים (שתוארו בסעיף 2 לעיל), בטלים; וכן צו עשה לעריכת "איזון כספי" בין הצדדים, ובכלל זה להשבת הסכומים ששולמו במסגרת הסכמים אלה. יצוין בקצרה כי לאורך ההליך הגישו המבקשות מספר בקשות לבית המשפט. בכלל זה, ביום 6.7.2023 הגישו המבקשות בקשה לחיוב לי-דה בתשלום אגרה ובהפקדת ערובה להוצאות בשל חשש שלי-דה מצויה בקשיים כלכליים. ביום 19.9.2023 דחה בית משפט קמא את הבקשה, תוך שהוא מפנה להחלטות בהליכים קודמים וכן להחלטה נושא בקשת רשות הערעור דנן, בציינו כי "אין כל אינדיקציה לקשיים כלכליים כלשהן אצל [לי-דה]" ולכן אין הצדקה להפקדת ערובה. בית המשפט השית על המבקשות הוצאות בסך של 4,000 ₪. בנוסף, ביום 20.7.2023 הגישה אבו יחיאל בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה כי הסעד אותו תבעה לי-דה אינו קיים וכן האשימה את לי-דה ב"פורום שופינג". כן הועלו טענות גם כלפי המותב הדן בתיק, שעניינן משוא פנים ומראית פני הצדק. ביום 26.7.2023 נדחתה הבקשה, תוך שאבו יחיאל נדרשה לבחור האם ברצונה להגיש בקשת פסלות כדין או לחלופין לתקן את הבקשה לדחייה על הסף. בית המשפט קבע כי אם היא לא תעשה כן – הבקשה תימחק מחוסר מעש. ביום 14.8.2023 הגישו המבקשות בקשה נוספת לסילוק על הסף, ובהחלטה מיום 19.9.2023 דחה בית המשפט את הבקשה, בקבעו כי אין מדובר במצב בו אין תוחלת לתביעה ולכן אין מקום לסלקה על הסף. גם במסגרת החלטה זו הושתו על המבקשות הוצאות בסך של 2,500 ₪. הבקשה לצו חוסם – ביום 17.8.2023 שיגרו המבקשות מכתב התראה בטרם נקיטת הליכי חדלות פירעון ופירוק לבא כוחה של לי-דה. כעולה מהמכתב, לשיטת המבקשות חייבת להן לי-דה סך של 34,640,000 ₪ – זאת על פי הסכם הפשרה. הסכם זה מהווה פסק דין חלוט, ולגישתן הוא טומן בחובו הודאת בעל דין בחוב. המבקשות ציינו כי כעולה ממידע שהגיע אליהן, ללי-דה אין מימון כנדרש כדי לעמוד בחובותיה כלפי המבקשות. משכך, ככל שבתוך ארבעה ימים הסכום לא ייפרע – המבקשות הודיעו כי בדעתן לפתוח בהליכי חדלות פירעון כנגד לי-דה. לאור כך, ביום 22.8.2023 הגישה לי-דה "בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני – צו חוסם" (להלן: הבקשה לצו חוסם), אשר הוגשה במעמד צד אחד. לי-דה טענה כי המבקשות נוהגות לפתוח בהליכים ולהגיש בקשות שמטרתן לגרום לה נזק בלתי הפיך, להטריד אותה ולהרע לה. לגישתה, נקיטת המבקשות בהליכי חדלות פירעון ופירוק אינה אלא שימוש חסר תום-לב ומניפולטיבי ב"חרב הפירוק"; ועצם הגשת בקשה כזו תסב ללי-דה נזק בלתי הפיך – כלכלי ותדמיתי, העלול לפגום בחוסנה. במסגרת הבקשה, הפנתה לי-דה להליכים קודמים מהם עולה לגישתה כי היא אינה במצב של חדלות פירעון ואף רחוק מכך. לא זו בלבד שהיא אינה חייבת סכום כזה או אחר למבקשות, אלא שמהסכם הפשרה עולה כי למבקשות חוב בסך של 1,650,000 ₪ כלפיה. לאור זאת, ביקשה לי-דה כי יינתן צו חוסם, שמטרתו למנוע מהמבקשות לפתוח בהליך משפטי כאמור; כאשר לגישתה דחיית הבקשה תוביל לכך שההליך שעודנו מתברר יהיה חסר ערך לנוכח הנזק שעשוי להיגרם ללי-דה מעצם הגשת הבקשה לפירוקה. בבקשה התבקש בית המשפט להגביל את הצו "רק ביחס לתביעות עתידיות בהליכים מקבילים, בקשר עם אותה מסכת עובדתית וביחס להסכם הפשרה שבין הצדדים", וכן להגבילו בזמן – עד להכרעה בתביעה העיקרית. בהחלטה מאותו היום, נעתר בית משפט קמא לבקשה לצו חוסם עד החלטה אחרת, תוך שנקבע דיון דחוף. ביום 28.8.2023 הגישו המבקשות תגובה לבקשה לצו חוסם וכן בקשה לביטול הצו הארעי שניתן. בדיון שהתקיים ביום 29.8.2023, נחקרו אמסילי ומר צחי אבו, בעליהן של המבקשות. לאחר מכן, השלימו הצדדים את טיעוניהם בכתב. החלטת בית משפט קמא ביום 19.9.2023 קיבל בית משפט קמא את הבקשה לצו חוסם. ראשית, בית המשפט עמד בהחלטתו על סמכותו ליתן צו חוסם – סמכות שנדונה בעבר במסגרת ע"א 181/75 אלון נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 124 (1975) (להלן: עניין אלון); ובעת האחרונה במסגרת ע"א 1062/20 מדינת ישראל נ' סימון (11.11.2021) (להלן: עניין סימון). בית המשפט היה סבור כי מהפסיקה עולה כי ישנה סמכות לבית משפט ליתן צו חוסם, אם כי הדבר נעשה לעיתים נדירות. באופן ספציפי הובהר כי מכוח עניין סימון, יכול להינתן צו חוסם בעניינו של בעל דין "טרדן". בית המשפט ציין כי במקרה דנן, הסעד המבוקש הוא מתון ביחס לזה שהתבקש בעניין סימון. זאת שכן אין מדובר בצו חוסם כללי לגבי פתיחת הליכים בערכאות אלא בצו החוסם נקיטה בהליך חדלות פירעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע עד להכרעה בתיק העיקרי. בית המשפט המשיך ובחן את התנהלות המבקשות בהליכים קודמים שנדונו לפניו; את קביעותיו הקודמות; את סיכויי הליך חדלות הפירעון וההתרשמות לגבי מטרת הגשתו, כמו גם את סיכויי המבקשות בתיק העיקרי; סיכוייה ההצלחה של לי-דה בתביעתה בהליך הנוכחי; וכן מאזן הנוחות בין הצדדים. ביחס להתנהלות המבקשות בהליכים הקודמים, קבע בית משפט קמא כי היא מעוררת קושי. לעניין זה, צוין כי בהתאם להחלטה מיום 22.1.2023 בהליך הראשון שניתנה לאחר שמיעת ראיות, נקבע כי השיק לא חזר בשל קשיים כלכליים. חרף זאת, עשו המבקשות שימוש באותן נסיבות כדי לזכות בצו עיקול במסגרת תיק ההוצאה לפועל. כן ציין בית המשפט כי עובדה זו מצטרפת להתרשמות כללית על אודות חשש כי מטרתן של המבקשות באשר לנקיטה בהליך חדלות פירעון ופירוק נגד לי-דה נובעת משיקולים זרים שאינם קשורים לגביית חוב כלשהו של לי-דה. באשר לסיכויי המבקשות בהליך חדלות הפירעון אותו הן מבקשות ליזום נגד לי-דה, נקבע כי הם אינם גבוהים. זאת שכן עיון בהסכם הפשרה מלמד כי המבקשות הן שחייבות סך של 1,650,000 ₪ ללי-דה. משכך, הרי שעל פני הדברים קיים קושי בטענת המבקשות כי לי-דה היא שחייבת להן כספים בהתאם להסכם הפשרה. בית המשפט ציין כי אומנם לא ניתן לשלול אפשרות כי המבקשות החלו בביצוע חלק מחיוביהן לפי הסכם הפשרה באותן שהותיר אותן "חשופות" כלפי החברה, ואולם נכון לעת הזו לא שוכנע כי זה המצב. עוד נקבע כי המבקשות לא הוכיחו כי לי-דה מצויה בקושי כלכלי כלשהו. משכך, בית המשפט סבר כי אין היתכנות מעשית להליך חדלות פירעון כנגד לי-דה. הוא הוסיף כי לפי התרשמותו, ההתראה ששלחו המבקשות ללי-דה על קיומו של חוב כלפיהן ועל פתיחת הליכי הוצאה לפועל נבעה משיקולים זרים, במטרה לפגוע בלי-דה ובדירוג האשראי שלה, ולגרום לה נזקים שייתכן כי אינם בני-תיקון. ביחס לסיכויי התביעה בהליך הנוכחי, מצא בית המשפט כי יש ממש בטענותיה של לי-דה לקשיים הנוגעים לחוקיותו של הסכם הפשרה כפי שהוא. יחד עם זאת, הוא ציין כי קיים קושי מסוים שלא ניתן להתעלם ממנו, והוא שבתביעתה העיקרית מבקשת לי-דה מבית המשפט שייתן הוראות לביצוע בקירוב של ההסכם (מבלי לכלול סעדים חלופיים כלשהם). אולם, לנוכח אי-החוקיות שהתגלתה לכאורה בהסכם הפשרה – ייתכן שלא יהיה מנוס אלא לבטלו. אף על פי כן, סבר בית המשפט כי לא ניתן לשלול מכל וכל את האפשרות שניתן יהיה ליתן הוראות לביצוע בקירוב של הסכם הפשרה; וכי חרף הקושי שצוין – עמדתה של לי-דה משכנעת יותר מעמדת המבקשות. לבסוף, נקבע כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה של לי-דה. בית המשפט ציין כי ככל שלא יינתן צו חוסם, עלול להיגרם ללי-דה נזק בלתי הפיך. זאת, שכן בהיותה חברה קבלנית העוסקת במכירת דירות למגורים, עצם הגשתו של הליך חדלות פירעון נגדה צפוי להרתיע רוכשי דירות פוטנציאליים. מן העבר השני, הנזק שעלול להיגרם למבקשות בא לידי ביטוי בחוב הנטען של לי-דה כלפיהן, בסך של 34,640,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי מהחישוב העולה מהסכם הפשרה, נובע כי למבקשות קיים חוב כלפי לי-דה ולא להיפך; וכי ממילא לא הוכח כי לי-דה מצויה בקשיים כלכליים. לפיכך, במצב דברים זה, נקבע כי הנזק העלול להיגרם ללי-דה מעצם הגשת הליך חדלות פירעון אינו פרופורציונלי לנזק שעלול להיגרם למבקשות – אשר למעשה לא עמדו בנטל לשכנע כי ייגרם להן נזק כלשהו. מעבר לכך, צוין כי עמידת המבקשות על זכותן להגיש הליך חדלות פירעון נגד לי-דה נגועה על פני הדברים בחוסר תום-לב ונובעת משיקולים זרים – ולא משיקול של גביית זכות כספית. לאור האמור, הורה בית משפט קמא על מתן צו חוסם האוסר על המבקשות לנקוט בהליכי חדלות פירעון כנגד לי-דה עד לסיום ההליך הנוכחי המתנהל לפניו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי. למען שלמות התמונה, יצוין כי ביום 4.12.2023 הגישו המבקשות תביעה שכנגד ועמה בקשה למתן סעד זמני של איסור דיספוזיציה בנכס מקרקעין – "שטחי האופציה" נושא "הסכם ביטול האופציה" – וצו עיקול על המקרקעין, וכן בקשה לפיצול סעדים. ביום 23.1.2024 נדחתה הבקשה לסעד זמני (להלן: ההחלטה מיום 23.1.2024). בהחלטה זו חזר בית המשפט על עיקרי ההחלטה מיום 19.9.2023 באשר לסיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בית המשפט קבע כי המבקשות יישאו בהוצאותיה של לי-דה בסך 20,000 ₪. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור, טוענות המבקשות כי טעה בית משפט קמא עת הדביק להן "אות קין" בדמות "מתדיין טרדן", והטיל עליהן צו חוסם אשר מוגדר כ"נשק יום הדין". זאת על אף שהמקרה דנן איננו מצדיק התייחסות כזו. בכך פגע בית משפט קמא בזכות הגישה שלהן לערכאות. לגישת המבקשות, המקרה דנן אינו דומה לעניין סימון – שם היה בעל הדין צד לכ-390 הליכים שהתנהלו בערכאות שיפוטיות שונות. באופן ספציפי, מציינות המבקשות כי אין לזקוף את התנהלותן בהליכים הקודמים לחובתן, וודאי שאין להסיק ממנה כי הן "בעל דין טרדן". כך, התביעה במסגרת ההליך הראשון נגעה לכך שלי-דה ביטלה את "הסכם בקמה" בגין עילות סרק ואגב חשיפתה של אבו פמילי לסיכון הכרוך בנזק כלכלי רב. באשר להליך השני, טוענות המבקשות כי אין פסול בהגשת בקשה לביצוע המחאה. בנוסף, המבקשות מציינות כי הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט הוגשה על פי דין; וכי הן הגישו אותה רק בחלוף 65 ימים, על אף שהיה באפשרותן לדרוש את אכיפת פסק הדין מיום 4.6.2023 לפני כן. בנסיבות אלה, לא ניתן לראותן כ"בעל דין טרדן". אף בהליך הנוכחי טוענות המבקשות כי לא היה פסול בהתנהלותן. כך, הבקשה שהגישו לעניין האגרה ולהפקדת ערובה, נועדה להבטיח את הוצאותיהן בנסיבות שנוצרו; והבקשה לסילוק על הסף הוגשה אף היא על פי דין ומטעמים משפטיים מבוססים. שנית, טוענות המבקשות כי שגה בית משפט קמא בפרשנותו את הסכם הפשרה, ובפרט בחישוב שערך ביחס לאיזון הכספי בין הצדדים. בפרט, נטען כי המבקשות אינן חבות ללי-דה את הסכום אשר צוין בהחלטת בית משפט קמא. כך, משלא מכרה לי-דה את "שטחי האופציה" שאוזכרו ב"הסכם ביטול האופציה" לחברה האחרת ולא חתמה על הסכם המכר – החברה האחרת אינה חבה בתשלום המקדמה שנקבעה, ולמעשה התחייבותה של לי-דה בגין "הסכם ביטול האופציה" נותרה בעינה. מכאן יוצא כי לי-דה חבה למבקשות סך של 34,620,000 ₪. כמו כן, מציינות המבקשות כי "קבוצת אבו" איננה אישיות משפטית, ולכן פעולת הקיזוז שערך בית המשפט על מנת לחשב את סכום החוב איננה יכולה לעמוד. מעבר לכך, נטען כי בהחלטתו נתן בית משפט קמא הלכה למעשה פסק דין לטובת לי-דה והעניק לה את הסעדים להם עתרה; וכל זאת עוד לפני הגשת כתב ההגנה של המבקשות – באופן המייתר את שלב ההוכחות. בפרט, נטען כי הקביעה המשתמעת מהחלטת בית משפט קמא היא כי "הסכם ביטול האופציה" בטל והמבקשות חבות ללי-דה סך של 1,650,000 ₪. בכך למעשה גזר בית משפט קמא את דינן של המבקשות לשבט, עד כדי מתן פסק דין בתביעה העיקרית. משכך, לגישתן, יש הצדקה לקיים דיון בבקשת רשות הערעור כבערעור. עוד מציינות המבקשות כי מדובר בסוגיה עקרונית, והיא – מתי בעל דין ייחשב כ"מתדיין טרדן", באופן המצדיק מתן צו חוסם. המבקשות טוענות עוד כי אין הלימה בין הצו החוסם אליו מתייחס בית משפט קמא בהחלטתו – צו מצומצם לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לבין הצו החוסם שניתן בסופו של דבר, המתייחס לכל ערכאה שהיא. לאור האמור, עותרות המבקשות לביטול החלטת בית משפט קמא מיום 19.9.2023 ולחיוב המשיבים בהוצאות. המשיבים טוענים בתשובתם כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ולאמץ את עמדת בית משפט קמא. לגישתם, בקשה זו היא המשך ישיר להתנהלות חסרת תום-הלב של המבקשות, המעוניינות להרע למשיבים ולהטרידם. המשיבים מציינים לעניין זה כי לאורך ההליך הגישו המבקשות מספר בקשות אשר נמחקו על ידי בית המשפט, שכן הועלו בהן טענות שלא ממין העניין לגבי המותב הדן בתיק. לטענת המשיבים, החלטת בית משפט קמא מבוססת בעיקרה על המישור העובדתי. נקבע בה כי משעה שיקוים הסכם הפשרה בין הצדדים, יהיו המבקשות חייבות למשיבים סך של כ-1,650,000 ₪. לעניין זה, מבהירים המשיבים כי אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לקיים את הסכם הפשרה – אלא שהמחלוקת היא על אופן קיומו. על כך מעיד גם כתב התביעה שכנגד שהגישו המבקשות – בו התבקשו סעדי אכיפה ביחס להסכם הפשרה ולא סעד כספי. לכן, מכתב ההתראה ששלחו המבקשות ביום 17.8.2023, בו הודיעו כאמור על כוונתם לנקוט בהליכי חדלות פירעון ופירוק כנגד לי-דה, משולל כל בסיס ונועד להלך עליה אימים ולהסב לה נזק תדמיתי גרידא. זאת משאין מחלוקת כי המבקשות אינן זכאיות לחוב לו הן טוענות, כך שנקיטה בהליכים אלה תהא חסרת כל סיכוי. מנגד, כפי שקבע בית משפט קמא, קיים סיכוי כי תביעתם של המשיבים תתקבל ויינתן סעד של ביצוע בקירוב, שכן ישנו קושי באכיפת הסכם הפשרה כלשונו. עוד טוענים המשיבים כי הצו החוסם שניתן הוא מצומצם ומידתי ביותר. הוא מונע מהמבקשות לפעול אך ורק בהליכי חדלות פירעון, והוא הוגבל בזמן – עד לתום בירור ההליך העיקרי בין הצדדים. לא נמנע מהמבקשות להגיש כל בקשה או תביעה אחרת כאוות נפשן; ואכן, ביום 4.12.2023 הוגשה התביעה שכנגד. לגישת המשיבים, בהשוואה לעניין אלון ולעניין סימון, מדובר בצו מצומצם ביותר – שכן באותם מקרים נחסמה דרכו של בעל דין לכל ערכאה שיפוטית באשר היא ובכל הליך שהוא. המשיבים מוסיפים כי כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, מאזן הנוחות פועל באופן מובהק לטובתם. זאת שכן המבקשות אינן חשופות לכל נזק בשל הוצאת הצו החוסם; ומנגד די בעצם הגשת בקשת הפירוק כדי להסב ללי-דה נזק אדיר אשר יפגע בדירוג האשראי שלה ובפעילות העסקית השוטפת שלה – בין היתר מול בנקים, ספקים, ולקוחות קיימים ועתידיים. כך, אם תוגש בקשת פירוק, יוכלו בנקים לדרוש מלי-דה לכסות באופן מידי את מסגרות האשראי שלה, ולהשית עליה תנאים מגבילים שימנעו ממנה להמשיך לקדם את הפרויקטים עליהם היא עובדת ויגבילו אותה בנטילת הלוואות ומימון פרויקטים חדשים. בנוסף, ספקים איתם עובדים המשיבים עשויים להפסיק את העבודה עימם. למעשה, המבקשות הסבו נזק שכזה ללי-דה כבר בהליכים הקודמים, כאשר העלו טענה בדבר שיק שחזר בשל קשיים כלכליים, טענה שהופרכה על ידי בית המשפט המחוזי עוד בהליך הראשון. משכך, המשיבים סבורים כי העילה להטלתו של צו חוסם איננה אך ורק הטרדתם של המשיבים, אלא היא נובעת מהצורך למנוע את הנזק המתואר. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה שהגישו המשיבים, הגעתי למסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה. כפי שיובהר להלן, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהצו החוסם שהוטל על המבקשות – יבוטל. ככלל, שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בעניינם של סעדים זמניים הוא רחב – זאת בשל התרשמותה הישירה מהצדדים שלפניה. כפועל יוצא, התערבות ערכאת הערעור בהחלטות אלה תיעשה במקרים חריגים בלבד, בהם להכרעה בסעד הזמני השפעה בלתי הפיכה או מהותית על זכויות הצדדים (ראו: סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). ראו גם: רע"א 6449/23 רוקח נ' תושבי נוב – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ, פסקה 16 (26.9.2023); רע"א 7165/23 חברת FAST CORPORATE LTD נ' מייקרוסופט ישראל בע"מ, פסקה 12 (14.12.2023); רע"א 9065/23 ס.ע. טופ השקעות בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 45 (3.1.2024)). אני סבורה כי המקרה שלפניי הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. זאת משום שמדובר בהחלטה שהסעד הזמני שניתן בה הוא סעד של צו חוסם המונע מהמבקשות לפתוח בהליכי חדלות פירעון כנגד לי-דה. מדובר בהחלטה המשפיעה באופן ממשי על זכויות המבקשות, ובפרט על זכות הגישה לערכאות, ועל כן ישנה הצדקה להידרש לסוגיה כבר בשלב זה. צו חוסם למתדיין טרדן על בעלי דין בהליכים אזרחיים חל איסור לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. איסור זה קבוע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), לפיה "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זה פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". מדובר במצבים בהם מוגשות תביעות או בקשות סרק אשר כל מטרתן היא להטריד את בעלי הדין שכנגד (ראו: עניין סימון, בפסקה 25). כדי למנוע שימוש לרעה בהליכי בית משפט והגשת הליכים שכל מטרתם היא עצם ההטרדה הלא מידתית של הצד שכנגד, מגדירות התקנות כלים שונים שבתי המשפט יכולים לעשות בהם שימוש. כך למשל, רשאי בית המשפט להורות על מחיקת כתב תביעה אם מצא כי התביעה היא טרדנית או קנטרנית (תקנה 41(א)(2) לתקנות); להורות על מחיקת כתב טענות, כולו או מקצתו, אם סבר שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט (תקנה 42 לתקנות); לחייב בעל דין בהוצאות לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, ובנסיבות מיוחדות גם את בא כוחו (תקנה 151(ג) לתקנות); ולחייב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע כתנאי לדיון בתביעה (תקנה 157 לתקנות) (להרחבה ראו: עניין סימון, בפסקה 26 וההפניות שם). במרבית המקרים בהם בעל דין נוקט בהליך טרדני כלשהו או עושה שימוש לרעה בזכויותיו הדיוניות, די בכלים אלה כדי להתמודד עם התופעה. אולם, וכפי שהוסבר בעניין סימון, קיימת לעיתים תופעה חמורה יותר – המוכרת כ"תופעת המתדיין הטרדן". מדובר במקרים בהם בעל דין נוקט בהליכי סרק רבים, באופן סדרתי, בזה אחר זה, שעל פני הדברים נעדרים סיכוי של ממש (עניין סימון, בפסקה 27). במקרים מעין אלה עשוי ארגז הכלים ה"רגיל" העומד בפני בית המשפט שלא להספיק על מנת להרתיע את המתדיין הטרדן מלהמשיך בדרכו (ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, עמוד 60 (מהדורה שנייה, 2023). ראו גם: אלון רודס ושיר טולדנו צו חוסם לתובע טרדן: סוגיות שהוכרעו ושאלות לעתיד לבוא הפרקליט נה(1) 269, 271 (תשפ"ב)). הבעייתיות שבבסיס תופעת המתדיין הטרדן היא כפולה: הטרדת בעל הדין שכנגד והגברת העומס הרב המוטל על המערכת השיפוטית בעקבות הגשתם של בקשות סרק והליכי סרק רבים. כדי להתמודד עם תופעה חריגה זו, ולצורך כך בלבד, הכירה הפסיקה בסמכותו של בית המשפט ליתן צו חוסם מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט (ראו: עניין סימון, בפסקה 35. ראו גם: ע"א 1091/15 רוזנפלד נ' Dolphin Fund Limited, פסקה פ"ה (13.7.2016)). הצו החוסם נועד להתמודד עם מקרים בהם "כלו כל הקיצין, והמתדיין הטרדן לא חדל מהגשת הליכים משפטיים חסרי תוחלת נראית לעין" (עניין סימון, בפסקה 28). הצו החוסם הוא כלי הגורם לפגיעה משמעותית בבעל הדין שהוא מוטל עליו. כאשר מוצא צו חוסם, נפגעת זכותו של בעל הדין לגישה לערכאות – זכות אשר כפי שנפסק לא אחת, היא אחת מאבני היסוד של שלטון החוק וקשורה בטבורה לתכלית של מימוש זכויות האדם (על מעמדה של זכות הגישה לערכאות במשפט הישראלי, ראו: אהרן ברק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק כרך ב 1141-1136 (יצחק זמיר עורך 2023)). מדובר אם כן בכלי רב עוצמה, שיש מקום לעשות בו שימוש רק במקרים החריגים בהם אכן מדובר במתדיין טרדן. במקרים כאלה, נועד הצו החוסם למנוע מבעל הדין את היכולת להגיש הליכי סרק בזה אחר זה. בשל הקושי האינהרנטי הכרוך בשימוש בכלי זה, נקבע כי השימוש בו ייעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, תוך פגיעה מינימלית בזכות הגישה לערכאות (ראו: עניין סימון, בפסקאות 38-37). יובהר בהקשר זה כי העובדה שבעל דין מגיש מספר הליכים – אין פירושה בהכרח כי מדובר בבעל דין טרדן. גם אם מספר בקשות של אותו בעל דין נדחות – אין מדובר בהכרח במי שמגיש הליכי סרק; וודאי שיש להוסיף ולבחון בכל מקרה האם די בכלים ה"רגילים", לפני שנדרשים לסעד מרחיק הלכת של צו חוסם. אמות המידה למתן צו חוסם כנגד בעל דין טרדן הוגדרו לראשונה בעניין סימון, שם נקבע המבחן הדו-שלבי. בשלב הראשון, על בית המשפט להשתכנע כי בפניו מתדיין טרדן. לצורך כך, על בית המשפט לבחון, בין היתר, את כמות ההליכים בהם נקט אותו מתדיין החשוד כ"טרדן"; עד כמה הליכים אלו נחזים להיות הליכי סרק; וכן את התנהלותו הדיונית של המתדיין, ובפרט האם יש בה משום העמסה יתרה על מערכת המשפט (ראו: עניין סימון, בפסקה 39). רק אם קבע בית המשפט כי בפניו מתדיין טרדן, עליו לעבור לשלב השני, בו תיבחן מידתיות הפגיעה בזכות הגישה לערכאות. בחינה זו תיעשה על פי מבחני המידתיות החוקתיים: מבחן הקשר הרציונלי – במסגרתו יש לבחון האם תנאי הצו החוסם המבוקש רלוונטיים לצורך הגשמת התכלית של ריסון התנהגותו של המתדיין הטרדן; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה – במסגרתו נבחנת השאלה האם קיים כלי אחר, שפגיעתו בזכות הגישה לערכאות מתונה יותר, שביכולתו להגשים את התכלית האמורה; ומבחן המידתיות במובן הצר – הבוחן האם מתקיים יחס ראוי בין מידת הפגיעה בזכות הגישה לערכאות שתיגרם בשל מתן הצו החוסם לבין התועלת שתצמח מהוצאתו. זאת בשים לב לחומרת מעשיו של המתדיין הטרדן ולמידת הכבדתו על מערכת המשפט ועל בעל הדין שכנגד (ראו: עניין סימון, בפסקה 40). יישום המבחן הדו-שלבי על נסיבות המקרה דנן כאמור, בשלב ראשון עלינו לבחון האם ניתן להגדיר את המבקשות כ"בעל דין טרדן". בהקשר זה, טוענות המבקשות כי טעה בית משפט קמא עת סיווג אותן ככאלה; תוך שהן משוות לעניין סימון – שם היה הזוג סימון צד לכ-390 הליכים בבתי משפט שונים ברחבי הארץ. המבקשות סבורות כי המקרה דנן אינו בר השוואה, ואף מדגישות כי ההליכים הקודמים שפתחו וכן הבקשות במסגרת ההליך קמא – לא היו הליכי ובקשות סרק כלל. מנגד, טוענים המשיבים כי הליך חדלות הפירעון אותו מעוניינות המבקשות להגיש הוא הליך סרק ונועד להסב לה נזק תדמיתי גרידא. על מנת לקבוע האם המבקשות הן בגדר "בעל דין טרדן", יש לבחון את ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים וכן את התנהלות המבקשות בהליך קמא. הבחינה צריכה להיות הן כמותית והן איכותית; היינו, יש לבחון הן כמה הליכים הוגשו, והן האם ועד כמה ניתן לקבוע כי אלה היו הליכי סרק. המטרה היא לבחון הן האם נעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, קרי האם ממכלול ההתנהלות של המבקשות עולה כי הן ביקשו להשיג מטרות זרות להליך באמצעות פתיחת הליכי סרק; והן האם ניתן לקבוע מההליכים הקודמים כי הסנקציות שבארגז הכלים ה"רגיל" – כגון הוצאות או סילוק על הסף – אינן מרתיעות אותן. כפי שתואר לעיל, בין הצדדים התנהלו שלושה הליכים עיקריים קודמים בבית המשפט המחוזי והשלום וכן תיק הוצאה לפועל. ההליך הראשון נפתח על ידי אבו פמילי בקשר עם אכיפת "הסכם בקמה". במסגרת זו הגישה אבו פמילי בקשה לצו איסור דיספוזיציה על המקרקעין נושא ההסכם, על יסוד הטענה כי שיק לפקודתה של אבו יחיאל "חזר" בנסיבות של קשיים כלכליים. לאחר שהחליט בית המשפט ביום 22.1.2023 כי אין ממש בטענה זו, הגישה אבו יחיאל ביום שלאחר מכן בקשה לביצוע השיק במסגרת תיק ההוצאה לפועל. בתגובה לכך, הגישה לי-דה את ההליך השני – התנגדות לביצוע השטר. בנוסף, ביום 22.2.2023 הגישה לי-דה בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת בתיק ההוצאה לפועל בנוגע לעיקול המקרקעין. הליכים אלו הסתיימו עם כריתת הסכם הפשרה. לאחר מכן, לטענת המבקשות, הן סגרו את תיק ההוצאה לפועל, ובכלל זה דאגו לביטול העיקול שהוטל על המקרקעין של לי-דה. בהמשך, הגישה לי-דה בקשה לקיום דיון בנושא הסכם הפשרה; והמבקשות מצדן הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט לקיום פסק הדין מיום 4.6.2023 אשר נתן תוקף להסכם הפשרה – בקשה אשר סולקה על הסף. על רקע זה, הגישה לי-דה ביום 26.6.2023 את התביעה הנוכחית. כפי שצוין ברקע הדברים, לאורך ההליך הגישו המבקשות מספר בקשות – ובכלל זה בקשה להורות על קביעת עירבון; שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף (כאשר השנייה הוגשה בהתאם להוראת בית המשפט); ובקשה לסעד זמני בדמות איסור דיספוזיציה וצו עיקול על נכס מקרקעין – "שטחי האופציה". כל הבקשות הללו נדחו בנימוק שהמבקשות לא הצליחו להוכיח כי לי-דה מצויה בקשיים כלכליים, תוך שהושתו על המבקשות הוצאות. בנוסף, הגישו המבקשות תביעה שכנגד. מהשתלשלות העניינים המתוארת עולה לטעמי כי אין מקום לראות במבקשות כ"בעל דין טרדן", באופן המצדיק נקיטה בצעד הקיצוני של הוצאת צו חוסם. ראשית, מדובר אמנם במספר הליכים שהגישו המבקשות, אך לא במספר חריג במידה המספקת לקביעה כי המבקשות הן טרדניות. יתרה מכך, המשיבים לא הוכיחו במידה הנדרשת כי ההליכים והבקשות המתוארות לא עסקו באופן אמיתי במחלוקות שהתעוררו בין הצדדים ביחס למערך ההסכמים שנכרתו, תוך שימוש לגיטימי בכוח הדיוני הנתון למבקשות; אלא נועדו רק להשגת מטרות זרות להליך, ובכלל זה כדי להטריד את המשיבים. כך, באשר להליכים הקודמים, בסופו של דבר נכרת הסכם פשרה בין הצדדים אשר הסדיר מחדש את כל מערך היחסים ביניהם. אף לא שוכנעתי כי הבקשות שהוגשו בהליך דנן הן בקשות טרדניות באופן מובהק – כך למשל, אמנם הוגשו שתי בקשות סילוק על הסף, אך השנייה הוגשה בהתאם להוראת בית המשפט ולכן אין לזקוף זאת לחובתן של המבקשות. כמו כן, הבקשה לצו איסור דיספוזיציה בקשר עם "שטחי האופציה" קשורה באופן ישיר למחלוקת בין הצדדים הנוגעת לקיום הסכם הפשרה. זאת שכן כפי שעולה מן האמור לעיל, אחת השאלות שבמחלוקת היא האם "הסכם ביטול האופציה" בוטל אם לאו. עוד יש להוסיף כי ההליכים הקודמים נפתחו בחלקם על ידי המבקשות ובחלקם על ידי לי-דה; וכי ממילא מדובר כאמור במספר הליכים ובקשות שאינו משמעותי די הצורך (ראו והשוו: עניין סימון; ע"א 7957/21 פלוני נ' מכון סאמיט עמותה לשיקום פסיכוסוציאלי (13.12.2021); בג"ץ 668/14 ואן קול נ' מדינת ישראל (14.8.2014); בשג"ץ 4748/06 שקד נ' תפוחי (2.8.2006). בכל ההליכים הללו פתחו בעלי הדין, שהיו חשודים כבעלי דין טרדניים, בעשרות ואף מאות הליכים). לא למותר לציין גם כי רק בהחלטה מיום 23.1.2024 הושתו על המבקשות הוצאות בהיקף משמעותי יחסית (בגובה 20,000 ₪), כך שבשלב זה לא ניתן להסיק כי המבקשות אינן מורתעות מהסנקציות המצויות בארגז הכלים "הרגיל" של בית המשפט. משאלה הם פני הדברים, אינני סבורה כי עניין לנו באותם מקרים קיצוניים בהם בעל דין נוקט באופן סדרתי בהליכים רבים, בזה אחר זה, הנעדרים כל סיכוי או תוחלת של ממש – עד שאין מנוס מלעשות שימוש בסעד הקיצוני של הוצאת צו חוסם. כפי שהודגש לעיל, סעד זה, הטומן בחובו פגיעה קשה בזכות היסוד של הגישה לערכאות, שמור רק למקרים חריגים שבחריגים בהם "כלו כל הקיצין". המקרה שלפנינו, אף אם ניתן למצוא בו היבטים מסוימים של התנהלות טרדנית מצד המבקשות כפי שקבע בית משפט קמא, רחוק מלהימנות עם מקרים אלה. זאת ועוד. מטענותיהם של המשיבים עולה כי ההליך העיקרי אליו הם מתייחסים כהליך בעייתי, הוא הליך חדלות הפירעון שהם חוששים שהמבקשות עתידות להגיש. נראה כי אלמלא החשש מפני הליך זה, לא היו המשיבים פונים לבית המשפט בבקשה להוצאת צו חוסם. הטענות של המשיבים ביחס להליך זה נוגעות לנזק המשמעותי שעצם הגשתו עלול לגרום להם – כאשר לגישתם אם תוגש בקשת חדלות פירעון, דינה יהיה להידחות, ולכן אין לאפשר למבקשות להגישה. ואולם, העובדה שהליך עתידי שטרם הוגש עלול לגרום לנזק לבעל הדין שכנגד, אינה מצדיקה מניעה מראש של הגשתו על ידי הוצאת צו חוסם. צד שחושש מפני הליך כזה או אחר שעלול להיות מוגש נגדו, אינו יכול בדרך כלל לפנות לבית המשפט ולקבל הכרעה מראש (pre ruling) לפיה ההליך יידחה, אם יוגש; ולכן יש למנוע מראש את הגשתו. כידוע, צדדים מגישים זה כנגד זה לא אחת הליכים שעלולים לגרום לנזק. בתי משפט אינם אמורים לבחון הליכים כאלה מראש, ולקבוע ביחס לחלקם עוד לפני שהם הוגשו כי יש למנוע את הגשתם. את הנזק שנגרם כתוצאה מהליכים מסוג זה ניתן לנסות למנוע באמצעות דיון מהיר ויעיל בבית המשפט, דחייה של אותם הליכים שאין בהם ממש, וחיוב בהוצאות – ובמקרים מתאימים, גם בהוצאות משמעותיות. האלטרנטיבה – של בירור מראש של ההליכים עוד בטרם הוגשו, איננה רצויה ואין לקבלה. משקבעתי כי התנהלות המבקשות בהליכים הקודמים ובהליך קמא אינה מאפשרת לסווגן כ"מתדיין טרדן", אין עוד צורך לבחון את השלב השני במבחן הדו-שלבי, קרי את מידתיות הצו החוסם. כפי שהובהר לעיל, אילו היה שלב זה נדון – היה מקום לבחון את ההשלכה של הטלת הוצאות על המבקשות, והאם די ב"כלי" זה כדי להרתיען; או שמא ניתן לקבוע שבנסיבות המקרה דנן אין די בכך, ונדרש הסעד הקיצוני יותר של צו חוסם. סוף דבר: לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל במובן זה שהצו החוסם שהוטל על המבקשות בהחלטה מיום 19.9.2023 – יבוטל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשות בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, ‏י"ט באדר א התשפ"ד (‏28.2.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 23087840_P02.docx מש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1