ד"ר יעקב רפאל נ. איציק בן דוד

פסק-דין בתיק ע"א 8773/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8773/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון המערער: ד"ר יעקב רפאל נ ג ד המשיבים: 1. איציק בן דוד 2. רו"ח בועז טמיר 3. פורמה קלאב בע"מ 4. פורמה קלאב חדרה בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 4.11.2015 ב-ת"א 42250-09-13 שניתן על ידי כב' השופטת ר' רונן תאריך הישיבה: י"ט בכסלו התשע"ז (19.12.2016) בשם המערער: עו"ד אייל נון; עו"ד בצלאל כהן בשם המשיב 1: עו"ד נתי חלפין בשם המשיב 2: עו"ד אילן ציאון פסק-דין השופטת ע' ברון: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב–יפו ב-ת"א 42250-09-13 (כבוד השופטת ר' רונן) מיום 4.11.2015, שבמסגרתו נדחתה תביעת המערער למתן סעדים הצהרתיים וצווי עשה הנוגעים לדוחות הכספיים של חברה שבה היה בעבר בעל מניות. תמצית העובדות הצריכות לעניין 1. חברת פורמה קלאב בע"מ (להלן: החברה) הוקמה בשנת 2003 על ידי המערער ומר דורון יעקב, שהחזיקו בה בחלקים שווים. החברה מחזיקה ב-100% ממניות חברת פורמה קלאב חדרה בע"מ (שתיהן יחד יכונו להלן: החברות), ושתי החברות מנוהלות יחדיו. בשלב מסוים החברה נקלעה לקשיים, ובעקבות שינויים שחלו בה קיבל המערער לידיו שליטה מלאה בחברה והחזיק ב-100% ממניותיה. ביום 21.8.2007 נחתם הסכם השקעה בין החברה, המערער, מר משה טייטלבאום (להלן: טייטלבאום) והמשיב 1 (להלן: בן דוד) – שבמסגרתו הוסכם שטייטלבאום ישקיע 1.4 מיליון ש"ח בחברה בתמורה להקצאת מניות בה. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בעקבות ההסכם, טייטלבאום החזיק ב-50% ממניות החברה, בן דוד החזיק ב-25% ממניותיה והמערער החזיק ב-25% הנותרים (להלן: הסכם ההשקעה). יוער כי בהסכם הצהיר טייטלבאום כי ידוע לו שהמערער העניק "לחברה ו/או לחברת הבת שלה" הלוואת בעלים שטרם הושבה לו, ושעמדה במועד חתימת ההסכם על סך 2,502,500 ש"ח בערכים נומינליים. בעקבות חשדות לאי סדרים ברישומי הלוואות שנטלה החברה, בישיבת דירקטוריון החברה מיום 29.8.2011 הוחלט פה אחד כי המשיב 2, רואה החשבון של החברה (להלן: רו"ח טמיר), יבדוק את החשדות; עוד הוחלט כי חברי הדירקטוריון יורשו להשיג בפניו על הדוח שיגיש. בשלב ראשון, רו"ח טמיר הגיע לכלל מסקנה שלפיה החברה נוהגת למשוך שיק ביטחון כנגד כל הלוואה שניתנת לה ובסכום המדויק של ההלוואה. מסקנה זו נתמכה בהודעת דואר אלקטרוני שקיבל מגיסו של המערער ונציגו בדירקטוריון, מר אברהם משען (להלן: משען) ביום 25.9.2011 (להלן: המייל). בשלב השני, רו"ח טמיר ערך "ספירת המחאות", קרי השוואה בין הרישום בדבר הלוואות בעלים שניתנו לכאורה לחברה, לבין השיקים שמשכה החברה כביטחון להלוואות שניתנו לה. לאחר בדיקה זו קיים בדיקה נוספת שבחנה אם תוצאות הבדיקה הראשונה הגיוניות. ביום 28.11.2011 הגיש רו"ח טמיר לצדדים את מסקנות בדיקתו, שהעלתה כי חלק מן ההלוואות שנטלה החברה באמצעות המערער נפרעו לבנק, ולמרות זאת נרשמו בספרים כיתרה לזכותו של המערער. בעקבות כך תוקנו מאזני החברה לשנת 2010 באופן שיתרות הזכות לטובת המערער קטנו בכשני מיליון ש"ח. לגרסתו של המערער, מדובר בהלוואות בעלים שהעמיד לטובת החברה ומעולם לא הושבו לו, ועל רקע זה הוגשה התביעה נושא הערעור. במסגרת התביעה עתר המערער לסעדים הצהרתיים המורים כי הדוחות הכספיים של החברות לשנים 2010 ואילך (להלן: הדוחות הכספיים) שגויים, וזאת בשל התרשלותו של רו"ח טמיר ובשל רישום כוזב במסמכי תאגיד שביצע לשיטתו בן דוד; כי הדוחות הכספיים לא אושרו כדין על ידי דירקטוריון החברה והם נעדרי תוקף; וכי בן דוד ורו"ח טמיר הפרו את חובות הזהירות והאמון שלהם כלפי המערער וכלפי החברה. כמו כן עתר המערער לצווי עשה לתיקון הדוחות הכספיים, ולקיום בדיקה חוזרת של רואה חשבון אחר, שבה ייבדקו כל תנועות הכספיות שנערכו בין בעלי המניות. 2. המערער טען לפני בית המשפט המחוזי, ראשית דבר, כי לא היה מקום לבדיקה שערך רו"ח טמיר. לעמדתו של המערער יתרת הלוואות הבעלים שהעמיד לחברה נקבעה כבר בהסכם ההשקעה, בסכום של כ-2.5 מיליון ₪, ולא היה מקום לערער על האמור שם; כך במיוחד בנסיבות שבהן ממצא זה נבחן ונבדק במסגרת בדיקת נאותות שנערכה לחברה קודם להתקשרות בהסכם ההשקעה. מכל מקום הבדיקה לא נעשתה בהתאם למוסכם, וזאת משום שלא נבדקו כל התנועות הכספיות של החברה ושל בעלי המניות בה בעת הרלוונטית; משום שתוצאות הבדיקה לא הועברו לכל בעלי המניות; משום שההשגה שהגיש המערער לא נבדקה ולא נענתה; ומשום שהבדיקה לא עמדה לטענתו באמות מידה מקצועיות. לגרסתו של המערער, רו"ח טמיר ביצע את הבדיקה לפי הנחיות שקיבל מבן דוד וממר אלפונסו נחום (להלן: נחום), מי שבן דוד העביר לו מאוחר יותר את זכויותיו בחברה, וכי תוצאת הבדיקה שורטטה מראש בהתאם לכך. בנוסף טען המערער כי תיקון מאזני החברה נעשה שלא כדין ללא אישור הדירקטוריון כנדרש. יצוין כי עוד קודם להגשת התביעה, המחה המערער את זכויותיו בחברה לאביו מר ויקטור רפאל (להלן: אביו של המערער או האב), וביום 31.8.2014 אף הועברו כל מניות המערער לבעלותו של האב. במקביל, טייטלבאום העביר את מניותיו (50%) לנחום; ולטענת בן דוד, גם הוא העביר את מניותיו – מרביתן לנחום ומקצתן לאביו של המערער. כך יצא שנכון למועד הגשת התביעה, אביו של המערער החזיק ב-27.7% ממניות החברה, ונחום החזיק ב-72.3% מהן. אף על פי כן, את תביעתו הגיש המערער נגד בן דוד ורו"ח טמיר, מי ששימשו כאמור כרו"ח ואחד מבעלי המניות בחברה בעת הרלוונטית; וחרף טיבם של הסעדים המבוקשים, לא צורפו לתביעה בעלי המניות נכון למועד התביעה, ואף לא החברות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט מצא כי יש לסלק את תביעתו של המערער על הסף בהיעדר יריבות בינו לבין המשיבים ובהיעדר עילה. נקבע כי המערער המחה את מניותיו בחברה לאביו, ועימן המחה לאב גם את זכויותיו בהלוואות בעלים שהעניק לטענתו לחברה. עתה המערער איננו בעל מעמד כלשהו בחברות, ובמצב דברים זה הוא עצמו בכל מקרה אינו זכאי לסעדים שנתבעו על ידו. עמדת בית המשפט הייתה כי אם היה המערער תובע סעדים כספיים מהמשיבים, ייתכן שתביעתו הייתה עומדת לו חרף המחאת הזכויות – ואולם המערער בחר כאמור לתבוע סעדים הצהרתיים וצווי עשה בלבד, שאין בהם כדי לסיים את ההתדיינות שבין הצדדים, ודי בכך כדי לדחותם על הסף. בית המשפט ייחס משקל רב לכך שנחום לא צורף לתביעה – אף על פי שהוא בעל מניות הרוב בחברה ונושא תיקון הדוחות הכספיים הוא בעל השלכה ישירה עליו, וחרף העובדה שהמערער העלה בין היתר טענות שלפיהן הבדיקה נועדה להיטיב עם נחום. בהקשר זה העיר בית המשפט כי החברות צורפו כנתבעות פורמליות בלבד, וזאת אף שדרוש היה שעמדתן בהליך תישמע. בנוסף ציין בית המשפט כי מכיוון שמי שהוגשה נגדם התביעה אינם בעלי מניות בחברה, בכל מקרה לא ניתן לפסוק למערער סעד של תיקון הדוחות הכספיים. ועוד קבע בית המשפט כי המערער לא הבהיר מדוע הוא עותר דווקא לסעד הצהרתי שלפיו המשיבים הפרו כלפיו חובות אמון וזהירות, ולא תובע חלף כך סעד כספי. 4. אף שנמצא כי די היה באלה כדי להביא לדחיית התביעה, דן בית המשפט במחלוקות שבין הצדדים אף לגופן. לאחר שנכנס לעובי הקורה של הטענות העובדתיות, קבע בית המשפט כי ההחלטה לערוך את הבדיקה התקבלה על ידי דירקטוריון החברה כדין. עמדת בית המשפט בהקשר זה הייתה כי הסכם ההשקעה לא יצר "מעשה בית דין", כטענת המערער, בכל הנוגע ליתרת הלוואות הבעלים שהעמיד לחברה; וכי הצדדים היו רשאים להחליט על עריכת בדיקה מחודשת. אשר לבדיקה עצמה, בית המשפט קבע כי אין כל פגם בכך שרו"ח טמיר סמך את ממצאיו על "ספירת המחאות" – שכן הלה בדק ומצא כי שיטת העבודה בחברה אכן כללה קבלת שיק לביטחון כנגד כל הלוואה שהעמיד המערער לחברה. המערער אמנם ביקש להביא כדוגמה הלוואה שהעמיד לחברה בסך 460,000 ש"ח בפברואר 2008 שלפי הנטען ניתנה על ידו מבלי לקבל כנגדה המחאה לביטחון – אך בית המשפט דחה את גרסתו בנדון והעדיף את גרסת המשיבים שלפיה אמנם בשלב כלשהו הועמדה לטובת החברה הלוואה בסכום של 460,000 ש"ח, אבל המלווה היה אדם אחר ולא המערער. עוד נקבע כי החלטת רו"ח טמיר לבצע בדיקה נוספת לבדיקה הראשונה שעשה, גם היא כדין. בית המשפט הוסיף ובחן את החומר שהונח לפני רו"ח טמיר, והגיע לכלל מסקנה כי על בסיס החומר הקיים לא ניתן היה להגיע למסקנות אחרות מאלה שהגיע אליהן. במצב דברים זה, כך נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, גם בדיקה נוספת על ידי רו"ח אחר לא הייתה משנה את המסקנה – ולכן אין כל תועלת מבחינתו של המערער בטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות אמיתית להשיג על הדוח, טענה שגם לא הוכחה. סופו של דבר, בית המשפט דחה את תביעתו של המערער, וחייב אותו בהוצאות המשיבים בסכום של 40,000 ₪ לכל אחד מהם. דיון והכרעה 5. המערער משיג על מרבית מקביעותיו של בית המשפט המחוזי, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. לצד חזרותיו על טענות שטען בפני בית המשפט המחוזי, המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה כאשר קבע שאין יריבות בין הצדדים; כי שגה שכך קבע לאחר שנוהל משפט הוכחות ולא בתחילתו; וכי מכל מקום, משעה שקבע כך לא צריך היה בית המשפט להידרש לסכסוך גופו, ולגישת המערער אין זאת אלא שהכרעותיו של בית המשפט לגופם של דברים הן בבחינת הערות אגב. עוד משיג המערער על כך שבית המשפט קבע כממצא עובדתי כי בעבור כל הלוואה שהעמיד לחברה קיבל המחאה נגדית לביטחון, ועל כך שמשעה שלא נמצאה המחאה שכזו כנגד הלוואה שנתן לטענתו ושגובהה 460,000 ש"ח – בית המשפט פירש זאת כעדות לכך שסכום זה לא הועמד לחברה בידי המערער. הוא מוסיף ומשיג על כך שבית המשפט אישר את הבדיקה שערך רו"ח טמיר ואת ממצאיה. ובנוסף מלין המערער על כך שפסק הדין ניתן בחופזה, מבלי שניתנה לו שהות להגיש סיכומי תשובה, והוא אף מייחס לבית המשפט חד צדדיות תוך מתן יחס אוהד למשיבים. המשיבים מצדם סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועותרים לדחיית הערעור. 6. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ושבנו ובחנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מטעמיו ובגדרה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין מקום לשנות מהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי שלפיה אין מקום להתערב בדוחות הכספיים של החברות, ובהתאם לכך אין להורות על סעדים הצהרתיים וצווי עשה ביחס אליהם. זאת, משמצאנו כי אין מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות ומממצאיו של בית המשפט המחוזי; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע; וכי לא נפלה בפסק הדין המפורט והמנומק טעות שבחוק. בית המשפט דחה את התביעה על הסף ולאחר מכן, בבחינת למעלה מן הצורך, דחה את הטענות אף לגופן – ובדין עשה כן. הצדק עם בית המשפט כי אין יריבות בין הצדדים: המערער המחה את זכויותיו בחברה לאב טרם שהגיש את התביעה, ועל כן בכל מקרה לא קמה זכותו להשבתן גם אם יתוקנו הדוחות הכספיים כמבוקש על ידו. ואם לא די בכך, המערער נמנע מלצרף לתביעה את מי שמטבע הדברים נודעת לסעדים שתבע השפעה עליהם – בעלי המניות הנוכחיים והחברות עצמן; ודי באמור כדי לדחות את הערעור. יובהר כי גם בבקשה להוספת ראיות בערעור אין כדי להועיל למערער בעניין זה. המערער מבקש להסתמך על טענות כאלה ואחרות שנטענו לכאורה על ידי בן דוד ונחום בתביעה אחרת, שניהל נגדם אביו של המערער ועיקרה בטענת קיפוח המיעוט בחברה (ה"פ 42521-11-14); לגישת המערער יש בטענות בהליך האחר משום סתירה לטענה בדבר היעדר יריבות שמשמיעים המשיבים כאן. ואולם קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר העדר יריבות בהליך שלפנינו לא רק שלא נסתרה על ידי בית המשפט שדן בהליך האחר (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר), אלא אף אומצה על ידו בפסק דינו. ברי אפוא שאין די בטענות משתמעות ככל שהועלו במסגרת ההליך האחר, כדי לשנות מקביעותיו המבוססות של בית המשפט המחוזי בדבר היעדר היריבות. לגופו של עניין, לא מצאנו פגם בבדיקה שביצע רו"ח טמיר ובממצאים שקבע, ואף בעצם ההחלטה על עריכת הבדיקה; וממילא לא עלה בידי המערער לשכנע כי מומחה אחר היה מגיע לתוצאה שונה. ויוזכר – המדובר בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (ראו למשל: ע"א 3266/08 סדן נ' פקיד שומה תל אביב, פסקה 8 (1.6.2011); ע"א 8991/04 ברגות נ' ברגות, פסקה 20 (4.10.2006); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, נט(4) 625, פסקה 4 (2004)). וכך גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שהוא מקיף ומעמיק. בהקשר זה יוער, כי טענות המערער בדבר "חד צדדיות" שנקט בית המשפט המחוזי הן קלוטות מן האוויר וחמורות ביותר, ומוטב היה שלא נטענו כלל. התוצאה היא שהערעור נדחה, והמערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום של 25,000 ש"ח לכל אחד (ובסך הכל 50,000 ש"ח). ניתן היום, ‏א' בניסן התשע"ז (‏28.3.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15087730_G09.doc זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il