בלומה בורובסקי נ. ממשלת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 8766/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8766/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט י' עמית העותרים: 1. בלומה בורובסקי 2. יצחק בורובסקי 3. עמנואל דוד בורובסקי נ ג ד המשיבים: 1. ממשלת ישראל 2. כנסת ישראל 3. משרד האוצר 4. משרד הרווחה 5. משרד הבריאות 6. המוסד לביטוח לאומי 7. הרשות לזכויות ניצולי השואה, מדינת ישראל משרד האוצר 8. הקרן לרווחת ניצולי השואה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ח בטבת התשע"ד (31.12.13) בשם העותרים: עו"ד י' בורובסקי; עו"ד מ' טלזק; עו"ד א' שמלה בשם המשיבים 1, 5-3 ו-7: עו"ד ר' אידלמן בשם משיבה 2: עו"ד ד"ר ג' בליי בשם משיב 6: עו"ד א' רוזן-אמיר בשם משיבה 8: עו"ד יעל דרור פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עיקרה של העתירה שלפנינו בבקשתה של העותרת 1 (להלן העותרת), ניצולת שואה המאושפזת במוסד סיעודי, באמצעות אפוטרופסה ובנה העותר 2 (להלן העותר), כי מדינת ישראל תישא בעלויות אשפוזה. העותר 3 הוא בנה האחר. העתירה מעלה את שאלת ההבדלים בין הפיצויים הניתנים לניצולי שואה מגרמניה לבין אלה הניתנים בישראל לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957. רקע בתמצית ב. העותרת, ילידת 1925, היא ניצולת שואה, אשר עלתה לארץ בשנת 1947. ביום 12.1.55 הוכרה כקרבן רדיפות הנאצים בהתאם לחוק הגרמני לתשלום פיצויים לקרבנות רדיפות הנאצים משנת 1953 ( -BEGלהלן חוק הפיצויים הגרמני). בהחלטה שבה הוכרה העותרת בגרמניה, נקבע, כי החל מספטמבר 1941 ועד אפריל 1945 היתה במחנות ריכוז שונים, שנתיים מהן באושויץ, וכי בין החודשים אפריל 1945 למאי 1947 שהתה במחנה עקורים בהנובר שבגרמניה. ממועד הכרתה בשנת 1955 כזכאית לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים הגרמני, בשל שהותה בגרמניה ב-1.1.47, מקבלת העותרת גמלה חודשית מגרמניה. ג. הרשויות בגרמניה הכירו בירידה בכושר השתכרותה של העותרת בשיעור של 25%- 39% מיום 28.4.59. ביום 8.9.06 פנתה העותרת לרשויות המוסמכות בגרמניה בבקשה להגדיל את סכום הגמלה שהיא מקבלת בשל החמרה במצבה הרפואי. ואכן הרשויות בגרמניה החליטו להגדיל את שיעור הגמלה המשולמת לה, כך שהירידה בכושר ההשתכרות כתוצאה מרדיפות הנאצים תועמד על 49%-40%, מחודש ספטמבר 1997, והירידה בכושר ההשתכרות הכללי תועמד על 80% מחודש ינואר 1997. נדחתה בקשת העותרת להכרה במחלות נוספות לרבות מחלת אלצהיימר שממנה היא סובלת, לצורך הגמלה המשולמת. השגה בגרמניה נדחתה ביום 27.6.08; איננו יודעים אם הוגש ערעור נוסף כפי שניתן היה לפי החלטה בהשגה. ד. החל ביום 7.4.08 מאושפזת העותרת במוסד סיעודי לתשושי נפש. ה. ביום 26.5.08 פנה העותר אל המשיבה 7 בתביעה לתשלום תגמולים לעותרת מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. פנייה נוספת למשיבה 7 נערכה ביום 26.10.08. ו. ביום 5.11.08 השיבה המשיבה 7 לעותר, כי הואיל והעותרת מקבלת גמלה מממשלת גרמניה, אינה עומדת בתנאי הסף של חוק נכי רדיפות הנאצים. ביום 2.12.08 פנה העותר אל המשיבה 7 פעם נוספת, הפעם בבקשה להקפיא את תביעתו, והסביר שפנייתו נועדה לסייע לו בהליכים בהיבט הראייתי בגרמניה. כן ציין, כי ככל שבגרמניה לא תוכר מחלת האלצהיימר של אמו, יתבע את הוצאותיה ממדינת ישראל. ביום 29.12.08 השיבה המשיבה 7, כי אין בידה להוסיף על תשובתה הקודמת. העותר פנה בין היתר אף לראש הממשלה, לשר הרווחה ולשר האוצר. ביום 12.10.08 השיב אגף המכס והמע"מ לפניית העותר לפטור ממע"מ בגין אשפוזה של אמו, כי חוק מס ערף מוסף, תשל"ו-1975, אינו מקנה פטור מתשלום מע"מ בנסיבות כגון דא. משרד הבריאות השיב לעותר ביום 8.7.09 כי פטור ממע"מ בגין שירותי אשפוז ניתן רק לתיירים, וכן כי מבוטח השוהה במוסד סיעודי, אינו זכאי לגמלת סיעוד לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995. משרד האוצר עמד בתשובתו מיום 28.7.09 על ההבחנה בין הסדרי הפיצויים לפי חוק הפיצויים הגרמני לבין חוק נכי רדיפות הנאצים. העתירה והשתלשלות העניינים בעקבותיה ז. במסגרת העתירה נתבקש, כי משרד הבריאות ישא בעלות אשפוז העותרת במוסד שבו היא מאושפזת; כי יוחזרו לה תשלומי המע"מ שנגבו בגין אשפוזה; כי ישולמו לה תשלומים מקרן הרווחה לניצולי שואה; כי המשיבה 7 תישא בעלות אשפוזה למפרע מיום 7.4.08; וכי היא תיכלל בין ניצולי השואה הזכאים למימון האשפוז ממשרד האוצר ומן הרשות לזכויות ניצולי השואה. נטען, כי "ממשלת ישראל קיבלה כספים מממשלת גרמניה עבור כלל ניצולי השואה... ובכל רכיב בו נושלה (העותרת – א"ר) מזכויותיה בשיטת ה-BEG היא זכאית לו מממשלת ישראל ע"פ חוק הנר"ן (חוק נכי רדיפות הנאצים – א"ר)". נטען לאפליה בין ניצולי שואה הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, לבין זכאים לגמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני, זאת "כאשר מקור הכספים, גם אלה שמשלם האוצר בישראל, הוא מאותו מבטח, גרמניה". הוסבר – בהמשך לאמור – כי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים מתאפשר סיוע במימון האשפוז לחולי מחלת אלצהיימר, שממנה סובלת העותרת בנוסף, כנטען, למחלות נפש אחרות, בשונה מחוק הפיצויים הגרמני. עוד נטען לאפליה בין זכאי חוק נכי רדיפות הנאצים שאינם נדרשים ל"מבחן הכנסה" לשם השתתפותם העצמית במימון הוצאות האשפוז לבין מאושפזים אחרים, וכי אין לכלול במסגרת חישוב הכנסותיה של העותרת כספים שמקורם בכספי פיצויים מגרמניה. ח. בתום הדיון הראשון בעתירה שנערך ביום 27.2.12, התבקשו כלל המשיבים לקיים "סיעור מוחות" ולבחון את האפשרות לסייע לעותרת בעניין הוצאות האשפוז. בעקבות החלטה זו פנו העותרים למשרד הבריאות בבקשה למימון אשפוזה של העותרת באמצעות משרד הבריאות, ובלשון המשיבים 1, 5-3 ו-7 (להלן המשיבים), ב"בקשה להקצאת 'קוד'". בחודש יוני 2012 אישרה ועדת החריגים של משרד הבריאות הקצאת "קוד" חריג ("חריג", קרי, משרד הבריאות אינו "רוכש" ממוסד זה, ברגיל, שירותי אשפוז סיעודי) בעבור העותרת, באופן שיתאפשר המשך אשפוזה במוסד שבו היא מאושפזת כיום בתעריף של 11,300 ₪ לחודש, תחת העלות החודשית העומדת על 14,620 ₪; נתקבלה הסכמת מנהל המוסד שבו היא מאושפזת לתעריף זה. לאחר שקלול הנתונים בדבר הכנסותיה של העותרת בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הבריאות (24/2005), נקבע-נוכח ההכנסות-כי שיעור השתתפותה העצמית של העותרת בעלות החודשית של הוצאות אשפוזה יעמוד על 100%. בהודעה מעדכנת מטעם המשיבים מיום 15.7.12 צוין, כי ככל שהעותרים מבקשים להשיג על שיעור ההשתתפות העצמית, באפשרותם לפנות לועדת הערר של משרד הבריאות שהוקמה לעניין זה. כן צוין, שבידי העותרים לפנות בבקשה לאישור "קוד" למפרע ממועד אשפוזה של העותרת בחודש אפריל 2008. עוד הוסף, שבאפשרותם של העותרים להגיש תביעה בגרמניה למענק חד פעמי מן הקרן לפיצויים בגין עבודה בגטאות, ככל שהעותרת שהתה בגטו בעיר Sopockinie שבפולין לאחר חודש אוגוסט 1941 והועסקה בגטו. יוסף בהקשר זה, כי מאז אישור ועדת החריגים חלה עליה בתעריף האשפוז, אולם בהתחשב בכך שהעותרת טרם מימשה את זכאותה ל"קוד" חריג, הסכים משרד הבריאות להעמיד לגבי העותרת את תעריף האשפוז שנקבע במקור (הודעת המשיבים מיום 23.5.13). ט. ביום 30.7.12 התקיים דיון שני בעתירה, שבעקבותיו ביקשנו הבהרה באשר לטענת העותרים לאפליה בנוגע "למימון אשפוזם הסיעודי של ניצולי שואה מקבלי הרנטות מגרמניה מול מקבלי הקצבאות מישראל" (החלטה מיום 2.8.12). כן ציינו כי ראוי שהעותרים ישקלו פעולה באפיקים הנוספים שפורטו מעלה. בהודעה משלימה מיום 26.10.12 טענו המשיבים, כי אין מתקיימת אפליה אסורה בין ניצולי שואה המקבלים גמלה ישירות מממשלת גרמניה לבין ניצולי שואה הזכאים לתגמולים ממדינת ישראל, שכן יש לבחון את ההסדרים הקיימים כמכלול ואין כל מקום להשוואה בין רכיבים פרטניים לבדם. זאת, בפרט נוכח העובדה שלאורך שנים קבוצת הניצולים הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים היוו "קבוצה מקופחת" למול מקבלי הגמלאות מגרמניה. עוד נטען, כי אין אפליה אסורה בין ניצולי שואה הזכאים למימון אשפוזם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ואינם נדרשים לעבור "מבחן הכנסה" לצורך קביעת שיעור ההשתתפות בעלות אשפוזם לבין ניצולי שואה שאינם זכאים לתגמולים לפי החוק ונדרשים למבחן הכנסה, שכן מתקיים בין שתי הקבוצות שוני רלבנטי מובהק, המצדיק קיומו של הסדר מטיב. בתגובה טען העותר כי "כל טענות המשיבים אינן עולות בקנה אחד עם הדין ונגועות בחוסר תום לב". הוסבר, כי העותרת מופלת לרעה, שכן מחלת האלצהיימר שבה היא חולה, אינה מוכרת על ידי הרשויות בגרמניה, וכי היא זכאית לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. י. ביום 10.3.13 קיימנו דיון שלישי שבתומו התקבלה החלטה זו: "אף שעל פני הדברים עסקינן בשני מסלולי פיצוי, האחד של מקבלי רנטה מגרמניה, שהעותרת משתייכת אליהם, והאחר זכאי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, הגישה הערכית העקרונית היא השוואה שקופה ככל הניתן של הזכאות לעת אשפוז סיעודי, אך זאת במסגרת החוקית הקיימת. לעת הזאת מה שהבינונו הוא כי לזכאי נר"ן חולי שיטיון שניתן לייחסו לרדיפות הנאצים ניתן סכום של 2,000 ₪ בנוסף לזכאותם הכללית על פי חוק כללי משרד הבריאות. בנידון דידן, לעותרת שאינה זכאית נר"ן סכום זה אינו ניתן, אך משרד הבריאות השיג חתימתו מיום 10.7.12 של מנהל המוסד בו מאושפזת העותרת על הסכמתו לפעול לפי קוד חריג שניתן לה (קוד חריג, קרי, למוסד שאינו עובד בבסיס עם משרד הבריאות). קוד זה הוא כ-11,300 ₪, והכנסת העותרת ממקור רנטה וקצבה היא קרוב ל10,000 ₪. ההפרש הוא לדידנו הדבר האמיתי השנוי במחלוקת, ולא ההפרש בין כ-10,000 ₪ לקרוב ל-15,000 ₪ כנטען. אכן העותר 2, בנה של העותרת, טוען כי הסכמת מנהל המוסד היתה 'כדי לסייע להתדיינות בלבד' (דבר שהוא תמוה בעינינו ביותר), וכי הוא יגבה את מלוא הסכום של 15,000 ₪; וכי מאושפזת אחרת שם, זכאית נר"ן, מקבלת מלוא הסכום. אנו מבקשים להבהיר עניין זה, כלהלן: תוך 30 יום יוגש תצהיר העותר 1 לעניין טענתו באשר למוסד. במקביל יבואו נציגי משיבי המדינה בדברים עם מנהל המוסד כדי לברר את העובדות לאשורן, ויוגש מטעמם תצהיר מקביל. כן יודיעו משיבי המדינה מהו העיגון ל-2,000 ₪ הנטענים. בעקבות זאת יינתן פסק דיננו". י"א. בתצהיר העותר מיום 23.5.13 נטען, כי אין כל קשר בין "קוד" משרד הבריאות לבין ניצולי שואה תשושי הנפש, מאחר ש"קוד" משרד הבריאות מיועד לטפל באוכלוסייה הכללית בלבד ולא בנכי חוק נכי רדיפות הנאצים. עוד נטען לאי חוקיות הטלת מע"מ בגין אשפוזם הסיעודי של ניצולי שואה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, זאת כאשר מחלת אלצהיימר מוכרת לפי החוק. כן נטען לאפלייתה של העותרת. בהודעה משלימה מטעם המשיבים מיום 23.5.13 צוין, כי בעקבות פגישה שהתקיימה במשרד הבריאות עם מנהל המוסד שבו מאושפזת העותרת, הועבר למשרד הבריאות מכתב המנהל מיום 11.4.13, שממנו עולה שאין בכוונתו לגבות מן העותרת כספים נוספים מעבר לתעריף שנקבע במסגרת ה"קוד" שאושר לה, בשונה מטענת העותר. עם זאת הבהיר, כי הוא עומד על דרישתו להחזר חובות עבר של העותרת למוסד (כ-100,000 ₪). כן הסבירו המשיבים כי המדינה מסייעת במימון אשפוז של ניצולי שואה, הזכאים לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, וזאת ככל שהאשפוז נדרש בגין מחלה שהוכרה על ידי הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר לצורך התגמולים המשולמים לו. הוסבר לעניין מחלת האלצהיימר, כי אומצו המלצות ועדת מומחים בראשות פרופ' מרדכי שני (עליה יורחב בהמשך) להכיר בנכות ניצולי שואה הזכאים לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים בשיעור 25% ללא קשר לשלב שבו מצויה המחלה, אך העותרת אינה נמנית עם זכאים אלה. י"ב. בעקבות האמור קיבלנו ביום 27.6.13 החלטה כדלקמן: "א.לאחר העיון במכלול החומר, בדעתנו לקדם את הטיפול בתיק בהקדם האפשרי. ב. מבקשים אנו לפני כן את אלה: ראשית, כי המדינה תעביר לנו טבלה של המתוה הקיים (לאחר הקוד החריג והסכמת המוסד) לכיסוי אשפוזה של העותרת לפי הבנת המדינה, קרי, ההכנסות מול הוצאות האשפוז בקוד החריג; בין השאר, האם נכון כי כיום ההפרש הוא כ-1,300 ₪ לחודש. שנית, כי המדינה תתיחס לעניין המע"מ. שלישית, כי תבוא התיחסות של הקרן לרווחת ניצולי השואה (משיבה 8), שלא נדרשה עד כה לתיק. באי כוחה יוכלו לעיין בכתבי בית הדין, כמובן; בין השאר תיכלל התייחסות לשאלת הכיסוי האפשרי של הסכום החסר..." י"ג. בהמשך להחלטה זו, הוגשה הודעה משלימה מטעם המשיבים מיום 6.8.13, ושלפיה בהתאם לנתונים שמסר העותר, הכנסותיה החודשיות השוטפות של העותרת מגיעות לכדי 11,036 ₪ ועלות אשפוזה במוסד עומדת על 11,300 ₪ לחודש. י"ד. ביום 30.9.13 ניתן צו על תנאי. עמדת המשיבים ט"ו. לטענת המשיבים, בתשובתם הנתמכת בתצהירים שניתנו על ידי ד"ר משה ברוך, הרופא הראשי ברשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר וד"ר שרה לוי, אחראית ארצית על הסיעוד באגף גריאטריה במשרד הבריאות, העותרת מקבלת גמלה ישירות מממשלת גרמניה מכוח הוראות החוק הגרמני, ועל כן אינה זכאית לקבלת תגמולים ממדינת ישראל בהתאם להוראות הדין הישראלי, ואינה זכאית להשתתפות המדינה בעלות אשפוזה. צוין, כי לא ידוע למשיבים על ניצולי שואה המקבלים הן גמלה חודשית לפי חוק הפיצויים הגרמני והן תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. נטען, כי אין ממש בטענה שממשלת גרמניה היא מקור המימון לתגמולים המשולמים כיום לניצולי שואה הזכאים לתגמולים ממדינת ישראל ומכוח הדין הישראלי, וכי ההסכם שנחתם בשעתו בגרמניה הנודע כהסכם השילומים, לא נועד לפיצוי פרטני של הניצולים. לטענת המשיבים כאמור, אין אפליה אסורה בין ניצולי שואה המקבלים גמלה מממשלת גרמניה לזכאי חוק נפגעי רדיפות הנאצים, שכן הסדרי תשלום הפיצויים והזכאות נבדלים ביסודם בין שתי הקבוצות, וההבחנה ביניהם יורדת למכלול ההסדרים השונים לפיצויים. אשר להסדרי מימון הטיפול הרפואי הוסבר, ששתי הקבוצות זכאיות למימון הטיפול הרפואי מידי הגורם אשר ממנו הן זכאיות לפיצויים, אך זאת בגין המחלות שהוכרו על-ידיו לצורך תשלום הפיצויים המשולמים להן. הוסף, כי את טענת האפליה יש לדחות גם מן הטעם, שעל זכאי שתי הקבוצות חלים שורה של הסדרים שונים אשר מקפחים דווקא את זכאי חוק נכי רדיפות הנאצים. עוד נטען, כי אין אפליה אסורה בין ניצולי שואה הזכאים למימון אשפוזם מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, שאינם נדרשים ל"מבחן הכנסה" (בסייג ביחס לנכה הזכאי לתגמול מוגדל לפי הכנסה או לתגמול לפי הכנסה, כאמור בסעיפים 4א ו-4ג1 לחוק נכי רדיפות הנאצים), לבין הזכאים לסיוע במימון האשפוז ממשרד הבריאות (כמו העותרת), העשויים להיות חלק מכלל האוכלוסיה, שהרי, "בין שתי הקבוצות אותן מבקש לכרוך העותר מתקיים שוני רלבנטי מובהק, ולמעשה המדובר בהבדל בין ניצולי שואה למי שאינם ניצולי שואה". לבסוף נטען, כי אין מקום להתערבות בהחלטת משרד הבריאות בעניין שיעור ההשתתפות העצמית, שנקבע בהתאם לנהליו. זאת ועוד, נטען כי העותרים לא הצביעו על עילה למתן פטור מתשלום מע"מ. לבסוף צוין, כי ככל שטוענים העותרים לאשפוז העותרת על פי חוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, ומשכך למימון משרד הבריאות, הנה העברת העותרת לאשפוז פסיכיאטרי כרוכה בהעברתה למוסד אחר מזה שבו היא שוהה, וכרוכה באבחון רפואי של העותרת כמתאימה לאשפוז כגון דא. ט"ז. לטענת המשיבה 2, ככל שבקשת העותרים היא כי בית המשפט יורה לכנסת לערוך תיקוני חקיקה, יש לדחות בקשה זו שכן הדבר עומד בניגוד לעקרון הפרדת הרשויות, וככל שטענות העותרים מכוונות לתקיפה חוקתית של ההסדרים החקיקתיים האמורים, לא ביססו טענה חוקתית של ממש. לטענת המשיב 6, המוסד לביטוח לאומי, משאושפזה העותרת במוסד סיעודי, אינה זכאית לגמלת סיעוד מהביטוח הלאומי בהתאם לסעיף 227(א) לחוק הביטוח הלאומי. המשיבה 8 הוסיפה מצידה שככל שחוק הביטוח הלאומי שולל את זכותה של העותרת לקבלת גמלת סיעוד, לא תוכל היא לאפשר תוספת שעות סיעוד בהתאם לקריטריונים שלפיהם היא פועלת. הדיון בתשובה לצו על תנאי י"ז. בדיון הרביעי בפנינו ביום 31.12.13, הפעם בתשובה לצו על תנאי, ציין בא כוח המדינה, כי 13,000 ניצולי שואה בארץ מקבלים גמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני ואינם חוסים תחת חוק נכי רדיפות הנאצים, ובנוסף קיימת קבוצה של 16,000 ניצולי שואה הזוכים לגמלה מ"קרן סעיף 2" – קרן גרמנית המשלמת גמלה חודשית לניצולי שואה ששהו תקופה מסוימת במחנות ריכוז, בגטאות או במחנות עבודה ובמסתור, המחריגה מגדריה את מקבלי הגמלה מממשלת גרמניה (להלן קרן סעיף 2). כנטען, מתן אפשרות לקבוצות אלה לתבוע פיצויים גם לפי הסדרים אחרים, לרבות חוק נכי רדיפות הנאצים, הוא בעל השלכות כלכליות משמעותיות. העותר טען מנגד, כי יש לאפשר לאמו העותרת לתבוע תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, נוכח הפגיעה הקניינית שנגרמה לה כתוצאה משלילת אפשרותה לתבוע בגרמניה את מלוא נזקיה. עוד נטען על ידיו, כי במסגרת שקלול הכנסותיה של העותרת לצורכי השתתפות עצמית באשפוז, אין לכלול את ההכנסות שמקורן בכספים שנתקבלו מממשלת גרמניה. בהשלמת טיעון שהגיש העותר לאחר הדיון שבפנינו טען, כי הלוקים במחלת אלצהיימר מהווים כ-"4% בלבד מאוכלוסיית הקשישים". הוסף, כי העותרת מקבלת גמלה ממדינת סכסוניה תחתית ולא ממוסדות הרפובליקה הפדרלית, ועל כן היא זכאית לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. הכרעה י"ח. בהחלטתנו זו ובטיפולנו בתיק ביקשנו לשוות לנגד עינינו את הנושא שבו מדובר, רדיפות היהודים והשמדתם וזוועות השואה. ואולם, לאחר שהפכנו בחומר שהובא בפנינו, ולאחר שקיימנו מספר דיונים במטרה לברר עד תום מהן האפשרויות לסייע בידי העותרת, לא נוכל, לצערנו, עם כל האהדה לעותרת ולכל מי שעבר תקופה איומה זו בתולדות עמנו, להיעתר למבוקש, בנתון להערות דלהלן. י"ט. ביום 10.9.52 נחתם הסכם השילומים בין מדינת ישראל לרפובליקה הפדרלית של גרמניה. במסגרת הסכם השילומים התחייבה גרמניה המערבית לשלם למדינת ישראל ולועידת התביעות 3.45 מיליארד מארק. כספים אלה, כעולה מן המסמכים ההיסטוריים, לא נועדו לפיצוי פרטני של הניצולים, אלא ניתנו לממשלת ישראל "באופן קולקטיבי לשם הגשמתם של יעדים חברתיים" (ע"א 7686/12 רובינסון נ' מדינת ישראל (13.1.14), פסקה נ"ח; "במשא ומתן על הסכם השילומים ובהסכם עצמו עמדה לנגד עיניה של ממשלת ישראל כלכלתה של המדינה הצעירה ורכת השנים. הממשלה וראשיה ראו בכספי השילומים תשלום קולקטיבי, אשר נועד 'להתפתחותה ולהתגבשותה של כלכלת ישראל', במלותיו של שר החוץ'" (פסקה מ"ז). בראיה זו, וכדי שלא לסכן את הישגי המשא והמתן עם ממשלת גרמניה (י' כץ על חשבון הקרבנות – עיונים חדשים בסוגיות הסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת רכוש הקרבנות בישראל (2009), פרק ראשון), הסכימה ממשלת ישראל ("מכתב 1א להסכם" מאת שר החוץ דאז משה שרת) במסגרת הסכם השילומים, כי אזרחים ישראליים אשר עלו לישראל עד יום 1.10.53, לא יהיו זכאים לתבוע פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו להם, להבדיל מתביעות פיצויים בגין שלילת חופש וקצבאות שנתיות לשאירים של נרדפים. כ. בפני ניצולים אשר ביקשו לתבוע פיצויים אישיים נפתחו מסלולים אחרים, מובחנים מן המסלול הקולקטיבי של כספי השילומים, ובראשם חוק נכי רדיפות הנאצים. בהתאם להוראותיו של החוק, מי שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים, זכאים לתבוע פיצויים בגין נזקיהם, וזאת ככל שהיו זכאים לקבלתם על פי הוראות הדין הגרמני, ואלמלא נחתם הסכם השילומים בין המדינות (ראו הגדרת "נכה" בסעיף 1(א) לחוק נכי רדיפות הנאצים-"'נכה' - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה"); הנה מדברי ההסבר להצעת החוק: "החוק המוצע יחול על נכים שלקו בנכות עקב מעצרם במחנות הריכוז הנאציים בתקופת מלחמת העולם השניה. מטרתו להעניק זכות לתגמולים לנכים אלה, אזרחי ישראל, אשר אינם זכאים לפיצויים לפי חוקי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ואשר לא קיבלו תגמולים או פיצוי מכל מקור אחר" (הצעת חוק נכי מחנות הריכוז הנאציים, הצעות חוק תשי"ז, 112, 286). כ"א. השתלשלות זו משמיעה לנו שניים: האחד, הסכם השילומים לא עוצב כהסדר פיצוי פרטני של ניצולי השואה, והטענה כי מדובר בכספים אשר נועדו להגיע לניצולי השואה באורח אינדיבידואלי, להבדיל מפיצוי קולקטיבי, אינה עולה בקנה אחד עם העדויות ההיסטוריות ועם תכליתו של הסכם השילומים כפי שהיא נתפסה בשעתו. והשני, כתוצאה מן האמור עסקינן בשני מסלולי פיצוי: האחד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והשני לפי חוק הפיצויים הגרמני. שעה שנשתייך פלוני לאחד ממסלולי הפיצוי, זכאי הוא, בהתאם לתנאיו, למכלול ההסדרים המוקנים בו, אך לא אלה שבמסלול האחר; וראו בהקשר זה בג"צ 4519/00 בן ארדוט נ' ראש הממשלה (2000), שם נאמר: "שתים הן עתירותיו של העותר, אשר הינו נכה רדיפות הנאצים: א. לקבל את 'חלקו' בשילומים שקבלה המדינה מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה .ב. לקבל רטרואקטיבית מאפריל 1954 את התגמולים המשולמים לו לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשכ"ז-1957, מאז 1.9.97. העתירה הראשונה, דינה להידחות מן הטעם שהשילומים שולמו למדינה לצרכים המוסכמים עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, דהיינו למטרות אשר המדינה תממשן, ולא על מנת לחלקן בין נפגעי רדיפות הנאצים. לפיכך, אין לעותר כל עילה לתבוע חלק מכספים אלה" (וראו גם בג"צ 5263/94 הירשזון נ' שר האוצר, פ"ד מט(5) 837 (להלן בג"צ הירשזון) (1996)). כ"ב. העותרת מבקשת, כי מדינת ישראל תישא בהוצאות אשפוזה מכוח סעיף 21 לחוק נכי רדיפות הנאצים, הקובע כי "נכה הזכאי לתגמולים יקבל על חשבון המדינה, בתנאים ולפי כללים שייקבעו בתקנות, טיפול בנכות שבגללה הוכר כנכה הזכאי לתגמולים בכל עת, שיתגלה צורך בו". ואולם, עינינו הרואות כי משהעותרת מקבלת גמלה מממשלת גרמניה, ומשהסכם השילומים לא גרע מזכאותה, היא אינה נכללת בדין בגדרי המונח "נכה הזכאי לתגמולים" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ולכן אינה זכאית לתגמולים לפי חוק זה, לרבות למימון אשפוזה, נוכח לשונו של החוק ותכליתו בהקשר חקיקתו. כ"ג. יתר על כן, כפי שגם הטעימו המשיבים, לאורך שנים רבות נוצר פער בין הפיצויים המשולמים על ידי ממשלת גרמניה לאלה המשולמים על ידי מדינת ישראל, כך שהפיצויים המשולמים על ידי ממשלת גרמניה היו גבוהים באופן ניכר מאלה ששילמה ישראל על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. ואכן, בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי שואה בראשות השופטת (בדימוס) דליה דורנר (2008) (להלן דו"ח ועדת דורנר) צוין: "הנתונים המספריים ממחישים היטב את המחיר ששילמו נכי רדיפות הנאצים בגין הסכם השילומים שנחתם- ונגע גם לעניינם- בין גרמניה המערבית לבין ישראל. גרמניה המערבית ראתה את עצמה משוחררת בעקבות הסכם השילומים מן החובה לשלם פיצויים בעד נזקי גוף שגרמו רדיפות הנאצים לניצולי שואה שעלו לישראל עד לתאריך 1.10.53. ניצולים אלו יכלו אפוא לקבל את הפיצויים המגיעים להם רק במסגרת ההסדר שנקבע בישראל בחוק נכי רדיפות הנאצים. ברם, במרוצת 54 שנות התשלום לזכאים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים קיבל נכה בשיעור 25% מישראל תגמול חודשי ששיעורו המצטבר עמד על 39% בלבד מסכום הרנטה הגרמנית ששולמה לנכה בשיעור 25% אחר, שהסכם השילומים לא חסם את דרכו לתבוע לפי ה- BEG..." (עמ' 126-125 לדו"ח ועדת דורנר). דברים אלה מדברים בעדם. בעקבות דו"ח הועדה ולשם צמצום הפער התקין שר האוצר את צו נכי רדיפות הנאצים (תוספת לתגמול), תשס"ח- 2008, שגם תוקן בשנת 2010, ושלפיו שיעורי התגמולים המשולמים לניצולי שואה הזכאים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, לא יפחתו מ- 75% מסכום הגמלה המשולמת על ידי ממשלת גרמניה לזכאים לפי חוק הפיצויים הגרמני לנכה באותה דרגת נכות (יצוין שעוד קודם לכן, בשנת 1996, בעקבות פסק הדין בבג"צ הירשזון הוגדלו התגמולים בשיעור של 23.76% (דו"ח ועדת דורנר, עמ' 77)). לא למותר להוסיף, כי יש בחקיקה ובמקבץ הזכאויות לנפגעי הנאצים מורכבות רבה, ויש צורך בבקיאות מיוחדת, שקנה ככל הנראה העותר, להלך בשביליהן; ראו חוברת זכויות ניצולי השואה בישראל של "ועידת התביעות של התביעות החומריות היהודיות נגד גרמניה" ו"מרכז הארגונים של ניצולי שואה בישראל" (פברואר, 2013). כ"ד. התמונה המצטיירת מן המקובץ, היא כי קשה להלום טענה לאפליה אסורה בין ניצולי שואה הזכאים לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לבין הזכאים לפיצויים לפי חוק הפיצויים הגרמני. הסדרי תשלום הפיצויים והזכאות להם שונים מעיקרם בין שתי הקבוצות, ועל פי רוב היה -כאמור- הניתן על ידי ממשלת גרמניה גבוה יותר. לכל מסלול הסדרים משלו ומערך הטבות שונה. העותרים טוענים לעניין הטיפול הרפואי כאמור. הן הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והן הזכאים לגמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני זוכים למימון הטיפול הרפואי מהגורם שממנו זכאים הם לפיצויים- ישראל או גרמניה. ואולם, כיסוי עלות הטיפול הרפואי מוגבל למחלות שהוכרו לצורך תשלום הפיצויים על ידי הגורם המקנה זכאות; ההסדרים אינם זהים, וייתכן שבפרמטר מסוים המשולם לנכי רדיפות הנאצים גבוה יותר כגון מחלת אלצהיימר, אף שנטעים, כי גם בהקשר מימונו של טיפול רפואי בכלל, נראה כי חוק הפיצויים הגרמני מיטיב עם הזכאים לו ביחס לחוק נכי רדיפות הנאצים. ניצול שואה הזכאי לתגמול מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, אשר המדינה מסייעת במימון אשפוזו במוסד, יופחת המשולם לו מכוח החוק ב- 75% החל מהחודש הרביעי להחזקתו במוסד (סעיף 5 לחוק); לא כך הוא, למיטב הבנתנו, לפי חוק הפיצויים הגרמני, והמימון בעבור הטיפול הרפואי ניתן בנוסף לגמלה החודשית. עם זאת, במקרה של מחלת אלצהיימר, שבה לוקה העותרת, אין-כאמור-ככל הנראה הגבלה כאמור בסעיף 5 הנזכר; לעניין זה איתרע מזלה של העותרת, שכן מחלת אלצהיימר אינה מוכרת בגרמניה כמזכה לעניין שרידי השואה, באשר לגמלה ולמימון טיפול. כ"ה. טרונייתם של העותרים עיקרה איפוא בהבחנה בין שני ההסדרים לעניין מחלת אלצהיימר, שבשל המצב המשפטי האמור אין העותרת זוכה למימון אשפוזה על ידי הרשויות בגרמניה. כאמור, חוק נכי רדיפות הנאצים מיטיב יותר בהיבט זה עם הזכאים לפיו; ועדה בראשות פרופ' מרדכי שני (2010), שהוקמה בעקבות דו"ח ועדת דורנר (ראו בג"צ 6926/08 עמותת "כן לזקן" נ' ראש הממשלה (2010)), ואשר בחנה את הקשר הסיבתי בין מחלות שונות לבין רדיפות הנאצים, לא מצאה קשר רפואי בין שיטיון, לרבות מחלת אלצהיימר, לבין חשיפה לתנאי השואה; עם זאת, כיון שסברה שההתמודדות עם מחלה זו קשה יותר למשפחות ניצולי השואה, הוכרו ניצולי שואה אשר שהו במחנות, בגטו, באתר השמדה או במסתור, הזכאים לתגמול מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, והלוקים במחלת אלצהיימר, כזכאים להכרת נכות בשיעור 25% (כ- 2,000 ₪ בחודש). אילו היתה העותרת מקבלת את גמלתה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, היתה – על פי קורותיה העצובות – זכאית ככל הנראה לאמור. צר לנו על כך, אולם כאמור ההבחנה בין ניצולי שואה המקבלים תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, לבין ניצולים המקבלים גמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני, מקורה בהסכם השילומים, ונראה כי לאורך שנים רבות בעבר זכתה העותרת להטבות משמעותיות העולות על אלה המוקנות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. כ"ו. יושם אל לב כי קיימים הסדרים נוספים המקנים הטבות לניצולי שואה, ביניהם "קרן סעיף 2" וחוק הטבות לניצולי שואה, תשס"ז-2007 (המקנים גמלה חודשית לניצולי שואה בגין נזקי בריאות ושלילת חופש), מענק חד פעמי מקרן הסיוע של ועדת התביעות וחוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה) תשס"ו-2006 (ראו תיאור מפורט של הזכויות בחוברת זכויות ניצולי השואה בישראל, 2013 הנזכרת מעלה). ההסדרים השונים מקיימים ביניהם, במובן מסוים, מערך איזונים, כך שמתן פיצוי לפי הסדר זה או אחר נלקח בחשבון בגדרי האפשרות למתן פיצוי אחר או נוסף, ולעיתים אף מחריגו במפורש (ראו והשוו סעיף 7 לחוק הטבות לניצולי שואה הקובע, שהזכאי להטבה לפי חוק זה, אשר זכאי להטבה גם לפי כל דין או הסכם אחר באותו עניין שבתחומי ההטבה, זכאי להטבה אחת בלבד, בשיעור הגבוה מביניהן). הרחבת היקפו של שיעור הפיצוי לפי הסדר מסוים מבלי לתת את הדעת למכלול ההטבות והזכויות, וזאת בהכרעה ממשלתית ופרלמנטרית מתאימה במבט כולל, עלולה לגרום, כפי שהטעימו המשיבים, "לעיוותים חדשים בהקצאת משאבים ולהעדפת אוכלוסיות של ניצולי שואה שאינן בבחינת 'מקופחות', על פני אוכלוסיות אחרות של ניצולי שואה". אמנם, לטענת העותרים מאושפזת אחרת במוסד שבו שוהה העותרת, זוכה לתגמולים הן לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והן לפי חוק הפיצויים הגרמני, אולם טענה זו לא נתמכה בנתונים ולא סופקו פרטים שיאפשרו בדיקתה. יצוין כי אין בידינו לקבל גם את הטענה, כי כיון שהעותרת מקבלת את התשלומים מגרמניה מממשלת סכסוניה התחתית (ולא מן הממשלה הפדרלית הגרמנית) הריהי בקטגוריה החוקית של נכי רדיפות הנאצים; אין בידינו-כך חוששנו- כל אחיזה לכך. כ"ז. נטען כאמור לאפליה בין ניצולי שואה הזכאים למימון אשפוזם מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, ואשר אינם נדרשים ל"מבחן הכנסה" לצורך קביעת השתתפותם בעלות האשפוז (שיעור ההשתתפות נקבע בהתאם ל"מחירון" משרד הבריאות), לבין הזכאים לסיוע במימון האשפוז ממשרד הבריאות, ללא הבדל בין ניצולי שואה אחרים. לא נכחד, התלבטנו בעניין זה, ואף שלא הוצג המקור הנורמטיבי המדויק להבחנה בין שתי קבוצות אלה לעניין "מבחן ההכנסה", שאנו מניחים כי הוא סעיף 21 לחוק רדיפות הנאצים לעניין זכאות האחרונים לטיפול, סברנו בסופו של דבר שאין בידינו להתערב בהיבט זה; זאת מן הטעם שהסדר זה הוא חלק ממכלול ההטבות להן זכאים ניצולי השואה הזוכים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, ובכלל זה השתתפות בעלות הטיפול הרפואי במחלות שהוכרו, וכן נוכח התמונה הכוללת בדבר פערים בין הסדרי הפיצוי לאורך שנים. הנושא חוזר איפוא להבחנה הבסיסית, השזורה כחוט השני בהכרעתנו, בין שני ההסדרים-הפיצויים מגרמניה וחוק נכי רדיפות הנאצים. אשר לעותרת, לשם קביעת שיעור ההשתתפות העצמית שלה ושל בני משפחתה במימון אשפוזה בהתאם לסעיף 7(א)(2) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 ובהתאם לחוזר המנכ"ל המבקש לקבוע את שיעור ההשתתפות העצמית בהתאם ליכולתו הכלכלית של המאושפז, בן זוגו וילדיו (ראו בג"צ 4613/03 שחם נ' שר הבריאות, פ"ד נח(6) 385 (2004) לעניין חוקיות הסדר זה), נערכה פגישה בין העותר לנציגי משרד הבריאות, שבה הוצגו המסמכים הרלבנטיים המלמדים על נכסיה והכנסותיה של העותרת. אכן, אודה כי בראשית הטיפול בעתירה סברתי כי אין אמור להיות קשר בין הנכים הללו לבין האשפוז במקרה של ניצולי שואה, אך משהעמקנו בחומר ונתחוורה ההבחנה בין הזכאות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לבין מסלול הפיצויים מגרמניה, נתחוור נושא זה, וראו גם להלן. יוטעם, כי כעולה מתגובת המשיבים מיום 26.10.12, ובהתבסס על סעיף 3א לחוק נכי רדיפות הנאצים, נוהל המשיבה 7, המסדיר מתן שירותי אשפוז ומימונם לזכאי חוק נכי רדיפות הנאצים, חל על ניצולי שואה שהיו זכאים בעבר לקבלת תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, אולם החלו לקבל גמלה מגרמניה בהיותם נמנים על חוג התרבות והשפה הגרמנית, ככל שאשפוזם הוא בגין מחלות שהוכרו על ידי המשיבה 7 אך לא על ידי הרשויות בגרמניה. במובן זה מצבם של זכאי קבוצה זו טוב יותר, משל מי שמתחילה קיבלו גמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני, כמו העותרת; אולם יש לזכור כי מדובר במי שעומדים בתנאי חוק נכי רדיפות הנאצים והיו זכאים לתגמולים לפיו, כמו גם את התכלית שעליה הצביעו המשיבים, שלא להרתיע ניצולי שואה הזכאים לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים מהגשת תביעה לקבלת גמלה מידי ממשלת גרמניה. כ"ח. יוטעם, כי סעיף 2.1.1 לחוזר המנכ"ל –כאן כאמור אין עסקינן בקרבנות השואה דוקא – קובע, כי כל ההכנסות השוטפות של המאושפז ובן זוגו ישמשו לתשלום ההשתתפות העצמית בפועל; לאחר מיצוי אלה ייעשה שימוש בכל נכסיו הכספיים של המאושפז (סעיף 2.2). "הכנסות שוטפות" הוגדרו כ"כל הכנסה של אדם, מכל מקור שהוא, המשתלמת לו באורח קבוע או באופן חד פעמי, כגון: קצבאות ביטוח לאומי או אחרות, משכורת, פנסיה, שכ"ד מנכסים מושכרים, רנטות, תגמולי ביטוח למעט ביטוח סיעודי, פיצויים, גמלאות שונות, וכיוצא באלה, למעט מרכיבים שיפורטו במפורש בגוף נוהל זה". "נכסים כספיים" הוגדרו: כ"כספים השייכים לאדם, זמינים ושאינם זמינים לשימוש מיידי אך ניתנים למימוש, כגון חסכונות, קופות גמל, פיקדונות ותגמולי ביטוח חד פעמיים". קרי, בגדרי אלה נכללים גם כספי הגמלה והפיצויים שקיבלה העותרת. שקלולם של אלה במסגרת הכנסותיה נגזר מן התכלית שביסוד הדרישה להשתתפות עצמית של המאושפז ובני משפחתו בעלות אשפוזו, אשר עיקרה הרחבת מספרם של החולים הסיעודיים אשר יזכו לאשפוז ומתן אפשרות סבסוד לקבוצה גדולה יותר (עניין שחם, עמ' 394). עם זאת עיון מדוקדק בחוזר המנכ"ל מלמד, כי במסגרת הכנסות המאושפז אינן נכללות (סעיף 2.1.2), להבדיל אלף אלפי הבדלות, גמלאות המשתלמות לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994. תמהנו על החרגה זו, ומבלי שנביע דעה משאין לפנינו התמונה כולה, תהינו – בלא שניטע מסמרות – האין מקום להתחשבות דומה, כפי שהבענו דעתנו הראשונית בדיון ביום 27.2.12, גם ביחס לחלק מכספי הפיצויים מכוח ההסדרים השונים; בפרט משזכאים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אינם נדרשים כאמור ל"מבחן הכנסה". יוסף, כי בגדרי חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 129), התשע"א-2011 נקבע, שלעניין הזכאות לגמלת סיעוד ושיעורה לא תובא בחשבון הכנסה שמקורה בגמלה חודשית המשולמת על ידי מדינת חוץ בקשר עם רדיפות הנאצים ועוזריהם. בהצעת החוק צוין כי "אין הצדקה לכך שמדינת ישראל תשלול מניצולי השואה את זכאותם לגמלת סיעוד בשל הקצבאות שהם מקבלים ממדינות אחרות, ויש לאפשר להם לקבל את שירותי הסיעוד שהם נזקקים להם ושעבורם שילמו דמי ביטוח לאומי" (הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 130) (חישוב הכנסה מרנטה לשם קביעת זכאות של ניצולי השואה לגמלת סיעוד), הצעות חוק תשע"א, 236); ראו גם סעיף 8א לחוק הטבות ניצולי שואה הקובע, כי חלק מהקצבאות המשתלמות לניצולי שואה בקשר עם רדיפות הנאצים ועוזריהם, לרבות גמלה מכוח ההסכם עם ממשלת גרמניה, לא ייחשבו כהכנסה לעניין גמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי וחוק הבטחת הכנסה. כ"ט. בנדון דידן, לאחר בחינת הכנסותיה ונכסיה של העותרת לפי הנוהל הקיים עלה, כי הכנסותיה החודשיות השוטפות ונכסיה הכספיים מספיקים לצורך כיסוי מלוא עלותו של אשפוזה בתעריף שנקבע על ידי משרד הבריאות במסגרת הקצאת ה"קוד" למשך 20 שנה, בלא בחינתן של הכנסות ילדיה. לא מצאנו, נוכח האמור מעלה, כי נפל בכך פגם שבדין. משמעות ה"קוד" החריג שאושר לה הוא הפחתה של העלות החודשית של האשפוז בכ- 3,300 ₪ לחודש. לאו מילתא זוטרתא היא, אולם ככל שהעותרים טרם פנו למשרד הבריאות לצורך הסדרת מימון האשפוז בתעריף שנקבע, ראוי כי יעשו כן בהקדם, ויפה שעה אחת קודם. יוסף, כי באפשרות העותרים לפנות לועדת הערר שבמשרד הבריאות בהשגה על ההחלטה באשר לשיעור ההשתתפות, וכן בבקשה לאשר "קוד" למפרע, אם הדבר עשוי להועיל להם בדרך כל שהיא. חזקה על משרד הבריאות שיבחן את הבקשה בפתיחות "ותינתן בה החלטה בהתאם לשיקול דעתו הרחב של משרד הבריאות בכגון דא" (פסקה 44 לתגובת המשיבים מיום 20.11.13). רשמנו לפנינו את הסכמת משרד הבריאות לגבות מהעותרת את תעריף האשפוז שנקבע בשעתו, חרף העליה בתעריפי האשפוז מאז. ל. לבסוף לא מצאנו עילה שבדין למתן פטור מתשלום מע"מ בגין אשפוזה של העותרת נוכח הוראות חוק מס ערך מוסף, פטור הניתן לתיירים בלבד (סעיף 30(א)(8)(ז) לחוק מס ערך מוסף). כך גם על פי הוראות החוק, העותרת אינה זכאית לגמלת סיעוד, משאושפזה במוסד סיעודי, שכן תכליתה של גמלת הסיעוד היא מתן סיוע למבוטח להישאר בביתו ולהמשיך ולתפקד, מה שאין כן בענייננו (סעיף 227(א) לחוק הביטוח הלאומי); משהעותרת אינה זכאית לגמלת סיעוד, אינה זכאית לתוספת שעות סיעוד (אשר מועברת ישירות לחברות הסיעוד ולא לניצולים עצמם) מן המשיבה 8 לפי נהליה. ל"א. כללם של דברים: לצערנו, חרף הרצון הטוב, אין בידינו בגדרי המסגרת החוקית הקיימת, לסייע לעותרת מעבר לאמור. יפים לענייננו דבריו של השופט שמגר מכבר: "כל דיון באדם, שעבר את תקופת השואה תוך שהייה באירופה הכבושה או בברית המועצות מעורר אהדה עמוקה ורצון לסייע בידיו. אולם אין בכך כדי לאפשר להוסיף לחוק מה שאין בו ..." (ע"א 209/81 מרכוס נ' הרשות המוסמכת פ"ד לו(2) 124, 128(1982)). מוצע כאמור שהעותרים יפנו לעניין ה"קוד" כאמור וכן יבחנו את האפשרות לבקש מענק חד פעמי מהקרן לפיצויים בגין עבודה בגטאות, כמצוין בפסקה ח'. ל"ב. אך בחתימת דברינו נוסיף ונטעים את אלה: ראשית, הניצולים שנותרו מעטים יחסית הם, וגילם מתקדם, עד מאה ועשרים. לטעמנו המגמה בשנים אלה צריך שתהא, קירוב והשוואה ככל הניתן של זכאי המסלולים השונים, וגם אם לעולם, במימד ההיסטורי והעכשוי כאחד, אין משיגים שויון מלא, שומה לדעתנו על המדינה לעשות ככל האפשר ליצירתו. שנית, גם אם בחישובי עבר מדוקדקים קיבלו – כאמור – בעלי גמלאות מגרמניה יותר ממקביליהם שתוגמלו לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, עסקינן בעולם שבדרך הטבע מתמעטים הנוגעים בדבר, שהצעירים ביותר בהם עברו את גיל השבעים, ורובם מבוגרים במעט או בהרבה מכך. לכן הדברים טעונים חשיבה, אולי של ועדת המשך לועדת דורנר. נושא האשפוז הוא אחד הנושאים הראויים לבחינה. שלישית, נושא המע"מ בכגון דא ראוי אף הוא לבדיקה, אך אנו מטעימים כי איננו מביעים כל עמדה משהדבר טעון ממילא חקיקה, ואין השלכות הרוחב מוכרות לנו. הדברים אינם בשמים. ועוד, יתכן שהנוגעים בדבר בממשל הישראלי ובועידת התביעות יכולים לפנות לממשלת גרמניה לעניין מחלת אלצהיימר, בנימוק שהובא מעלה, קרי, קשיי התמודדות של ניצולי שואה בשל זכרונות עברם. זו עת לרוחב יד ולב בישראל ומחוצה לה לניצולים המתמעטים והולכים. כך, כאמור, גם לגבי השאלה הנזכרת של מבחן ההכנסה. אולי גם בהנעת עיון מחודש המצוי לפתח הממשלה, הכנסת וועידת התביעות בנושאים מסוימים תהא תועלתה של עתירה זו. ל"ג. בנתון לאמור נמחקת העתירה. הצו על תנאי בטל. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ‏כ"ה בשבט התשע"ד (‏26.1.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11087660_T37.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il