פז חברת נפט בע"מ נ. עו"ד אמיר שושני

פסק-דין בתיק ע"א 8765/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8765/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערות: 1. פז חברת נפט בע"מ 2. ניתוב תחנות תדלוק בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אמיר שושני 2. כונס הנכסים הרשמי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.7.07 בבש"א 2522/06 שניתן על ידי כב' השופטת ח' בן-עמי בשם המערערות: עו"ד עמינדב בלוזר בשם המשיב 1: עו"ד איתי הס בשם המשיב 2: עו"ד אופיר פורת פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן עמי), בה אושרה החלטת הנאמן, עוה"ד אמיר שושני, לדחות את תביעת החוב שהגישו המערערות – חברת פז (להלן: פז) וחברת "ניתוב תחנות תידלוק בע"מ" שבבעלותה כנגד החייב מיכאל ענתבי (להלן: החייב). רקע עובדתי והליכים קודמים 1. בשנת 1974 נחתם הסכם להעברת זכויות הפעלה של תחנת דלק בירושלים בין פז לבין אביו של החייב, שלמה ענתבי (להלן: האב). הצדדים קבעו בהסכם, בין היתר, כי כל תשלום לעובדי התחנה מתוקף העסקתם ישולם רק על ידי האב, ואם פז תיתבע בענין זה, האב ישפה אותה. כן הוסכם, כי פז תהיה רשאית לדרוש את פיטורי מי מן העובדים מבלי שתהא אחראית לתשלומי פיצויים, ובכל אלה יחויב האב לבדו. כן הוסכם, כי לפז תהא זכות להביא את ההסכם לידי סיום על פי שיקול דעתה הבלעדי, והעברת זכויות ההפעלה בתחנה מהאב לגורם אחר תהיה מותנית בהסכמה מפורשת שלה (להלן: הסכם ההפעלה). 2. עד לשנת 1988 שמשו האב ואחיו דוד מנהלי התחנה. מאחר שהאב, נכה צה"ל, נזקק לניתוח, הוא נעזר בבניו לניהול התחנה. ב-1988 התגלעו מחלוקות בין האב לבנים וכן בינם לבין עצמם, וניהול התחנה עבר בהסכמת פז לחב' פוינט בע"מ, שניהלה את התחנה עד לחודש יוני 1990. ב-1990 התדיינו האב והאחים ביניהם בשתי תביעות בבית המשפט המחוזי בירושלים שעניינן הזכויות לניהול התחנה, ונושאים כספיים נוספים. בהליכים אלה הושג הסכם פשרה בין האב לאחים שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.6.1990. בהסכם זה נקבע כי הזכויות בתחנה יועברו ללא תמורה מהאב לארבעת ילדיו בחלקים שונים, ולכל אח תהיה זכות לנהל את התחנה למשך שנה ברוטציה (להלן: הסכם הפשרה). 3. חרף האמור בהסכם הפשרה, התחנה נוהלה בפועל בידי החייב בלבד. הדבר היה למורת רוחה של פז, אשר סברה כי החייב פועל באופן לקוי בניהול התחנה, בין היתר בכך שהוא מוהל דלקים, רוכש דלקים מגורמים מתחרים לפז תוך הפרת ההתחייבויות החוזיות בענין זה, וכי הוא מפר את הסכם ההפעלה גם בעניינים אחרים. על רקע זה, הגישה פז תביעה לבית משפט השלום בירושלים לפינוי האב והאחים מהתחנה, והחזרתה אליה. ביום 11.1.1996 ניתן פסק הדין, ובמסגרתו הוצא צו לסילוק יד כלפי החייב, החברה שהוקמה על ידו לצורך ניהול התחנה (להלן: חב' הניהול) וכלפי האח דוד, וזאת על מנת שפז תעביר את התחנה לחזקת האב שיפעילה על פי הסכם ההפעלה. הסדר זה הושג "בתנאי [שפז] תמנה נציג מטעמה, אשר יסייע לנתבע 1 [האב] לחזור ולהפעיל את התחנה, במטרה לחדש את שיקומו" (להלן: פסק דין סילוק היד). 4. בהליכי ערעור שנקטו האחים על פסק דין סילוק היד, ניתן צו עיכוב ביצוע הפינוי על ידי בית המשפט. כתוצאה מכך, החייב המשיך לנהל את התחנה. לטענת פז, הליקויים בניהול התחנה נמשכו, והחייב המשיך למכור דלקים מהולים, ולפיכך הוגשה בקשה על ידה למנות כונס נכסים זמני לניהול תחנת התדלוק. בספטמבר 1996 מינה בית המשפט המחוזי את המערערת 2 – "ניתוב תחנות תידלוק בע"מ" ככונסת נכסים זמנית לנכסי התחנה (להלן: חב' ניתוב או כונסת הנכסים). 5. חב' ניתוב שימשה בתפקידה ככונסת נכסים במשך כארבעה חודשים, תפקיד שנסתיים עם דחיית ערעורם של החייב ואחיו על פסק דין סילוק היד. עם תום תפקידה, העבירה כונסת הנכסים את התחנה לידי פז, כדי שזו תעבירה לחזקת האב. כן היא פיטרה ארבעה מעובדי התחנה שהועסקו על ידי האב או החייב. בשנת 1997 הגישו העובדים המפוטרים תביעה לבית הדין האזורי לעבודה כנגד האב, החייב, חב' הניהול וכנגד פז. הם ביקשו לחייבם בתשלום פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות אחרות. בפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה מיום 20.11.2000 (ע"ב 300620/97 סטניסלב ויינר נ' שלמה ענתבי) נקבע כי, לצורך תחולת חוקי המגן בעבודה, יש לראות בפז ובחב' ניתוב מעבידות של העובדים שפוטרו, ולפיכך הן החייבות ביחד ולחוד בתשלום הכספים המגיעים לעובדים בגין זכויותיהם הסוציאליות. כן נקבע בפסק הדין כי, עובר לפיטורין של העובדים, לא התקיימו בין החייב לבין המפוטרים כל יחסי עבודה, משהחייב לא נכח כלל בשטח התחנה. החלטת פז וחב' ניתוב לפטר את עובדי התחנה נעשתה מטעמיהן הן, ללא כורח חיצוני אחר. כן צויין, כי לא נתבקשו אף הנחיות ואישור בית המשפט המפקח על כונסת הנכסים למעשי הפיטורין קודם שבוצעו. מטעמים אלה, חויבו פז וחב' ניתוב בחיובים הכספיים למימוש זכויותיהם הסוציאליות של העובדים המפוטרים. פז וחב' ניתוב ערערו לבית הדין הארצי לעבודה על חיובן כאמור, אך ערעורן נדחה בכפוף להטלת חיוב על האב ביחד ולחוד עם פז וחב' ניתוב, לשאת בתשלום הכספים המגיעים לעובדים. הטעם שניתן לכך הוא, כי זכויות העובדים אמורות היו להשתלם מקופת העסק; משהאב קיבל לידיו את ניהול התחנה ומאחר שקופת העסק מצויה בשליטתו, הוטל גם עליו לממן את כספי הזכויות של העובדים, מתוך קופת העסק בצד חיובן של החברות המערערות, כאמור (ע"ע 1012/01 ניתוב תחנות תדלוק בע"מ נ' סטניסלב ויינר (מיום 5.11.2002)). כנגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה הגיש האב עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 562/03 ענתבי נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 5.11.2003)). בתום ההליך, ניתן פסק דין הנותן תוקף להסכמת הצדדים, לפיה חיוב האב לשאת בתשלומי העובדים יבוטל, תוך ציון כי אין בכך כדי לחייב מי מהצדדים במסגרת תביעת השיפוי שמנהלות המערערות כנגד האב בבית משפט השלום. 6. תביעת השיפוי הוגשה בחודש אוגוסט 2002 על ידי פז וחב' ניתוב כנגד האב ובניו בבית משפט השלום בת"א-יפו, במטרה לחייבם בשיפוי על תשלומים שהחברות חוייבו לשלמם לעובדים שפוטרו על פי פסיקת בתי הדין לעבודה. אותה עת, ניתן נגד החייב צו כינוס, ומונה נאמן לניהול נכסיו, ולפיכך ההליכים כנגדו בתביעת השיפוי עוכבו. בפסק דין מיום 16.1.2005 (ת"א 194051/02 פז חברת נפט בע"מ נ' ענתבי שלמה) כנגד הנתבעים האחרים נדחתה תביעת השיפוי, תוך שבית המשפט (כב' השופטת ינון) קבע כי מאומד דעת הצדדים להסכם ההפעלה עולה כי הוראת השיפוי אינה מתייחסת למקרה המיוחד בו מתמנה כונס זמני לתחנה, אלא עניינה בהוצאות ובתשלומים המתבצעים במסגרת תיפעולה הרגיל של התחנה. בית המשפט קבע עוד כי פיטורי העובדים לא נעשו על ידי האב או החייב, אלא נעשו בידי המערערות, ללא כורח חיצוני, שעה שחב' ניתוב שימשה כונסת נכסים, ולפיכך הם מצויים באחריותן. יתר על כן, נפסק כי כונסת הנכסים לא פנתה בבקשת הוראות לבית משפט מוסמך בענין פיטורי העובדים, ופעלה לפיטוריהם על דעת עצמה. בית המשפט ציין, כי גם ההוראה בפסק דין סילוק היד, המחייבת את פינוי התחנה, אינה כוללת "פיטורי עובדים קבועים אשר עבדו בחלקם 20 שנה, ובחלקם 4 שנים, ומידת הזהירות דרשה כי גורל פיצויי הפיטורין יוכרע טרם בצוע אקט הפיטורין – ולא אחריו, תוך ניהול הליכים משפטיים מסועפים, ארוכים, ויקרים בכל הערכאות" (פסקה 39 לפסק דין השיפוי). לאור כל אלה, נפסק כי דין תביעת השיפוי להידחות (להלן: פסק דין השיפוי). ערעור שהגישו המערערות על פסק דין השיפוי נסתיים בפשרה בין הצדדים, לפיה שניים מהאחים, שהחייב אינו נימנה עליהם, הסכימו לשלם למערערים סכום שיקבע בית המשפט, אשר הועמד בשלב מאוחר יותר על הסך של 120,000 ש"ח. 7. פרשה מסועפת זו לא נסתיימה גם בהליכים אלה. בחודש מרץ 2003 הגישו המערערות תביעת חוב לנאמן על נכסי החייב (להלן: הנאמן), בטענה שעל החייב לשפותן על התשלומים ששילמו לעובדי התחנה שפוטרו, מכח חבותם על פי פסקי הדין של בתי הדין לעבודה. הנאמן דחה את תביעת החוב על יסוד הנימוקים העיקריים הבאים: ראשית, בתי הדין לעבודה קבעו באופן פוזיטיבי כי המערערות הן שהעסיקו את העובדים ולא החייב, וכי הן, והן בלבד, אחראיות לפיטוריהם של העובדים ולתשלומי זכויותיהם הסוציאליות. שנית, תביעת השיפוי שהגישו המערערות נדחתה בבית משפט השלום, ולכן גם בהיבט החוזי הקשור בהסכם ההפעלה אין בסיס לחיובו של החייב בדמי שיפוי. שלישית, נקבע, שאין הצדקה מהותית לחייב את החייב בתשלומים הסוציאליים לעובדים המפוטרים, מאחר שהוא "לא פיטר את העובדים, לא ביקש את פיטוריהם, וייתכן כי אילו היה ממשיך לנהל את התחנה היו הם ממשיכים לעבוד בה. השיקול האם לפטר את העובדים היה של התובעות [המערערות] בלבד, ולפיכך, האחריות על התוצאות הנובעות מהחלטה זו צריכות לחול עליהן בלבד" (פסקה 27) (החלטה מיום 20.6.2006, ע/212/1.1) (להלן: החלטת הנאמן). המערערות לא השלימו עם החלטת הנאמן וערערו לבית המשפט המחוזי בירושלים. החלטת בית המשפט המחוזי 8. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערערות על החלטת הנאמן, ואלה עיקרי החלטתו: ראשית, נקבע כי, ככלל, ההתערבות השיפוטית בהחלטת נאמן היא מעטה כל עוד לא חרג הנאמן ממתחם הסבירות בהחלטתו. שנית, פסק דין השיפוי יוצר השתק פלוגתא כלפי המערערות גם בתביעת החוב כנגד הנאמן. אמנם, בדרך כלל חל השתק פלוגתא בין צדדים זהים בשני הליכים, והחייב לא היה צד להליך בתביעת השיפוי עקב עיכוב הליכים שניתן בעניינו. אולם כלל זהות הצדדים הוגמש בפסיקה בכפוף לתנאים שונים. במקרה זה, המחלוקת העקרונית הנוגעת לשאלה אם מוטלת על החייב חובת שיפוי כלפי המערערות כבר הוכרעה לגופה בפסק דין השיפוי שנתקבל בין המערערות לבין אביו ואחיו של החייב. אמנם, אותו פסק דין אינו מחייב במישרין את החייב שההליכים נגדו עוכבו. עם זאת, הוא מהווה צד קרוב ליתר הנתבעים באותו ענין, ולא עולים בעניינו טיעונים ייחודיים החורגים מהענין המשותף לכל הנתבעים בתביעת השיפוי. משנדחתה תביעת השיפוי ביחס לאב ולאחים באותה עילה עצמה, קביעותיה מחייבות גם את החייב מכח יחסי הקרבה והזיקה שיש לו לאותם נתבעים. שלישית, הנאמן רשאי ל"הציץ מאחורי פרגוד" פסק הדין, ולבחון את נכונותו, אך יעשה כן רק כאשר הפסק הושג בקנוניה או במרמה עם הנושה, ולא מחמת טעות בלבד. הנאמן פעל כשורה כאשר נמנע מלסטות מפסק דין השיפוי; רביעית, העובדה שהושג בין בעלי הדין הסדר דיוני בערעור על פסק דין השיפוי אינה גורעת מסבירות הסתמכותו של הנאמן על פסק דין השיפוי בערכאה הראשונה, מה גם שלמערערות אשם תורם ביחס לחבויות הכספיות שהוטלו עליהן עקב פיטורי העובדים על ידן, בשים לב לאופן שבו בוצעו פיטורין אלה. לאור כל אלה, נדחה הערעור כנגד הנאמן. על קביעות בית המשפט המחוזי, אשר אימץ את החלטת הנאמן, נסב הערעור שלפנינו. הערעור טענות הצדדים 9. לטענת המערערות, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מתחם הביקורת השיפוטית הנתון לו ביחס להחלטות נאמן הוא מוגבל ומצומצם. לטענתן, הביקורת על החלטות הנאמן במסגרת זו נעשית בגדר סמכותו המקורית של בית המשפט המחוזי, ואין הוא פועל בסמכותו הערעורית; עוד נטען, כי פסק דין השיפוי אינו יוצר מעשה בית דין החוסם את תביעת החוב שהמערערות הגישו לנאמן כנגד החייב, וזאת נוכח עיכוב ההליכים שחל על החייב בתביעת השיפוי, ומאחר שהחייב לא היה בעל דין באותו הליך. ממילא, לא נדונו בהליך תביעת השיפוי טענות ספציפיות שהיו למערערות כנגד החייב, ולא הובעה כל עמדה שיפוטית ביחס אליהן. עוד נטען, כי פסק דין השיפוי לא היה חלוט בעת שהנאמן נתן את החלטתו בתביעת החוב בשל ערעור שהוגש עליו ואשר היה תלוי ועומד באותה עת. בינתיים, קביעות אותו פסק דין בוטלו בפשרה שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי. גם אם נוצר השתק כלפי המערערות, הרי שהוא מוגבל לעילות שנדונו בתביעת השיפוי, והוא אינו יכול לחול ביחס לעילות שלא נדונו בו, ובכלל זה, טענות מתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני השליחות, דיני הנאמנות, ודיני הגנת השכר. לגוף הענין, טענו המערערות כי דחיית תביעת החוב מביאה לתוצאה בלתי ראויה. החייב הוא המעוול העיקרי בפרשה שעיקרה בהשתלטותו על התחנה, ובניהולה על ידו בדרך קלוקלת. התקופה בה היתה התחנה תחת כינוס נכסים נמשכה זמן קצר, ובסיומה פז היתה זכאית לקבל את התחנה כשהיא פנויה מהחייב ומהעובדים. אלמלא התנהלותו הבעייתית של החייב, לא היה צורך כלל במינוי כונסת הנכסים, והחייב עצמו היה נאלץ לפטר את העובדים ולשאת בעצמו בנטל תשלומי זכויותיהם הסוציאליות. לפיכך, אין הצדקה שלא לחייבו לעשות כן גם כיום. עוד נטען, כי בית המשפט קמא שגה בהתעלמו מכך שהמערערות חויבו לשלם סכומים בגין הפרשות למבטחים, שהם תשלומים שאין להם כל קשר לאקט הפיטורין, והם נבעו מהקיפוח שנהג החייב כלפי עובדיו בשנים שקדמו לכינוס הנכסים. 10. המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי), טוען כי צדק בית משפט קמא בהנחתו בדבר הריסון שיש לנקוט בביקורת שיפוטית על החלטות הנאמן, שתפקידו הוא שיפוטי. ריסון זה מאפיין גם את היקף התערבותו של בית המשפט העליון בפסיקת בית המשפט המחוזי הנוגעת להחלטות נאמן, וזו מוגבלת רק למקרים שבהם החלטת הנאמן חרגה באופן בולט וקיצוני ממתחם הסבירות. אשר להישענותו של הנאמן על פסק דין השיפוי, טוען הכונס הרשמי כי הישענות זו היתה כדין, משהתקיימו כל התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא כנגד המערערות: בהליך תביעת השיפוי ובתביעת החוב בפני הנאמן נדונה פלוגתא זהה, שנקבעו בה ממצאים חיוניים להכרעה, והמערערות היו בעלות דין עיקריות בשני ההליכים, וניתן להן יומן בבית המשפט לטעון את טענותיהן. מעבר לכך, אפילו לא נוצר השתק כלפי המערערות, הנאמן היה רשאי לשאוב הדרכה והנחייה מקביעות פסק דין השיפוי, ולקבוע בעקבותיו – גם אם אינו מחייב כמעשה בית דין – כי לא מוטלת על החייב חובת שיפוי כלפי המערערות. 11. המשיב 1 – הנאמן, טוען כי פסק דין השיפוי יצר השתק כלפי המערערות בתביעת החוב כלפי החייב. המערערות עצמן היפנו בתביעת החוב שהגישו לכתבי הטענות שהגישו בהליכים קודמים, מבלי לצרף ראיות ונימוקים נוספים, טענות אשר נדחו על ידי ערכאות שיפוטיות קודמות. הוא מוסיף, שאין בקיומו של הערעור על פסק דין השיפוי, והפשרה שנתקבלה במסגרתו, כדי להצדיק את קבלת תביעת החוב של המערערות; זאת, מאחר שפסק הפשרה אינו כולל ניתוח או הכרעה פוזיטיביים, ואינו מלמד על ביטול פסק דין השיפוי שניתן בערכאה הראשונה. זאת ועוד, פסק דינו של בית משפט קמא אינו נסמך באופן בלעדי על פסק דין השיפוי, וקביעותיו מתבססות גם על רכיבים נוספים, לרבות קביעה עצמאית לפיה שיפוי המערערות על ידי החייב אינו מוצדק בנסיבות הענין. הנאמן מוסיף, כי החלטת המערערות על דעת עצמן, בלא סמכות, לפטר בתקופת הכינוס הזמני עובדים שהועסקו בתחנה במשך שנים רבות, אינה יכולה להוביל לחיוב החייב באחריות לתוצאות מהלך זה. קבלת תביעת החוב היא, אפוא, מהלך בלתי ראוי, הטומן גם פגיעה שלא כדין בשיעור הדיבידנד שיעמוד לחלוקה בין נושי החייב. הכרעה 12. השאלה העיקרית העולה בהליך זה היא, האם יש עילה להתערב בהחלטת הנאמן לדחות את תביעת החוב שהגישו אליו המערערות כנגד החייב בפשיטת רגל לצורך שיפויים על כספים שהן חוייבו לשלמם לעובדי התחנה שפוטרו על ידם; שאלה זו נבחנת, מטבע הדברים, במסגרת מתחם הביקורת השיפוטית הנוהג ביחס להחלטות נאמן בפשיטת רגל. 13. החלטת הנאמן בענייננו מתבססת על שלושה נדבכים: ראשית, על הכרעות בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה, המטילות, מלכתחילה, אחריות על המערערות בלבד לתשלום הפיצויים לעובדים המפוטרים, ושוללות את חבותו הישירה של החייב לתשלומים אלה, בנימוק כי הוא לא היה מעורב כלל בניהול התחנה במועד הרלבנטי, ולא היו לו כל יד וחלק בפיטורי העובדים. שנית, על תביעת השיפוי שהוגשה על ידי המערערות לבית משפט השלום אשר נדחתה בפסק דין השיפוי. ושלישית, בגידרה של קביעה עצמאית של הנאמן, לפיה אין הצדקה לחייב את פושט הרגל בשיפוי המערערות לתשלומים שנבעו באופן ישיר ובלעדי מהחלטותיהן הן, בלא שהיתה לו כל מעורבות במהלך הפיטורין. החלטה זו, על שלושת רבדיה היא העומדת לביקורת שיפוטית בפנינו, ויש לקבוע אם קיימת עילת התערבות לביטולה או לשינויה. מיתחם הביקורת על החלטת הנאמן 14. בדונו בתביעות חוב ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי (לוין וגרוניס פשיטת רגל 286 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין, גרוניס)). במסגרת תפקיד זה, מכריע הנאמן באופן קולקטיבי בתביעות כלל נושי החייב, המנועים בדרך כלל מלפעול באופן עצמאי למימוש זכויותיהם בבית המשפט (לוין, גרוניס, בעמ' 25, 280; ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ, פ"ד י"ז 833, 839-840 (1963); ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, הנאמן על נכסי פנחס אופק בפשיטת רגל, פ"ד ל"ב(2) 421, 428 (1978)). ריכוז כלל תביעות החוב בידי הנאמן, נועד לקיים מנגנון מרוכז, יעיל, מהיר ושוויוני לחלוקת נכסי החייב בין נושיו בהתאם לכללים שנקבעו בדין. הנאמן מוחזק כבעל מומחיות לדון בתביעות החוב, ובידיו יתרון הטמון בריכוז התביעות בפניו, המאפשר פרישת תמונת החובות הכוללת, המקדמת את הליך החלוקה היעיל בין הנושים (ע"א 5222/05 ההסתדרות הרפואית נגד בר ציון, השופט א' גרוניס בפסקה 4 (לא פורסם, 25.8.2005); ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 17 (לא פורסם, 9.8.2009) (להלן: ענין פיגון); רע"א 3131/00 שילר נ' הנאמן על נכסי אריה שחם (בפש"ר), פ"ד נה(4) 157, 160 (2001)). 15. תפקידי הניהול והביצוע של הליכי פשיטת הרגל הופקדו בידי הנאמן, לו הוקנו כוחות וסמכויות נרחבים, בצד חובות נאמנות וזהירות בדרך מילוי תפקידו. דרך כלל, תפקידו של בית המשפט מצטמצם בפיקוח ובבקרה על אופן ביצוע תפקידו של נושא התפקיד, ובבחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו. סמכות הפיקוח השיפוטי על פעולות הנאמן מתאפיינת בריסון ובהתערבות מצומצמת, המוגבלת למצבים של סטייה קיצונית ומהותית מסבירות ותקינות ההחלטה או הפעולה מושא הביקורת (ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכס, פ"ד נה(4) 410, 427 (2001); רע"א 338/83 חפציבה נ' מפרקים של ככר לוינסקי, פ"ד מא(3) 449, 456 (1984); ענין פיגון, פסקה 25). 16. שאלה היא האם קו הצמצום המאפיין את הביקורת השיפוטית על פעולות והחלטות הנאמן בתחום הניהול והביצוע של כינוס הנכסים חל באותה מידה גם ביחס להחלטותיו בתביעות חוב המוגשות לו מטעמם של הנושים. תקנה 96(ג) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 המתייחסת לערעור נושה על החלטת נאמן בענין תביעות חוב, קובעת כי "בית המשפט רשאי לדחות את הערעור, או לשנות את החלטת הנאמן או ליתן החלטה אחרת במקומה". מכח סמכותו הכללית של בית משפט מחוזי על פי סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) רשאי בית המשפט להחליט בכל שאלה שבמשפט או בעובדה המתעוררת בענין פשיטת רגל למען "השלמות בעשיית צדק" (לוין, גרוניס, בעמ' 288). על פי סעיף 150 לפקודה, רשאי בית המשפט, לפניית פושט רגל, נושה, או אדם אחר, לאשר, לבטל, או לשנות מעשה או החלטה שניתנו על ידי הנאמן, "וליתן כל צו בענין כפי שיראה צודק". בראיית המכלול נראה, כי הפקודה והתקנות לא הבחינו בצורה חדה, ברורה ומפורשת בין היקף ההתערבות השיפוטית בהחלטות נאמן בענייני תביעות חוב, לבין היקף ההתערבות בפעולות והחלטות הניתנות על ידיו בעניינים אחרים. נראה, עם זאת, כי אף שקנויה לבית המשפט מכח הפקודה והתקנות סמכות פורמלית להתערב ולשנות החלטות נאמן הן בהיבט המשפטי והן בהיבט העובדתי כאמור בסעיף 178(א) לפקודה, ואף ליתן החלטות אחרות תחתן, עדיין מדובר בהפעלת סמכות של ביקורת שיפוטית על החלטות הגורם המקצועי המופקד על תחום מיוחד של ניהול נכסי החייב וחלוקתם בין הנושים. הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה. החלטת הנאמן בענייננו 17. החלטת הנאמן בענין תביעת החוב שהוגשה על ידי המערערות מעוגנת היטב הן בקביעות ערכאות השיפוט הקודמות שדנו והכריעו בהיבטים העובדתיים והמשפטיים של הענין, והן בקביעותיו העצמאיות של הנאמן, שאינן נסמכות על כוחן המחייב של הפסיקות הקודמות, אשר על יסודן החליט לדחות את התביעה. 18. אשר להכרעות השיפוטיות הקודמות, החלטת הנאמן מעוגנת היטב בקביעות שנקבעו בערכאות השונות, שיש לראותן כמחייבות לענייננו. 19. ראשית, בתי הדין לעבודה (הן האזורי והן הארצי) קבעו בהכרעותיהם כי האחריות לפיטורי העובדים בתחנה מוטלת כולה על המערערות, ואין לחייב ולבני משפחתו כל חלק בכך. קביעה זו ניתנה לאחר בחינה עובדתית ומשפטית מקיפה. נפסק, כי המערערות היו מעבידיהן של העובדים שפוטרו, והן שפיטרו אותם על פי שיקול דעתן הבלעדי ובלא מעורבות האב, האחים, והחייב בכללם. העובדה בלבד כי בית הדין הארצי לעבודה פסק כי גם האב אחראי ביחד ולחוד עם המערערות לתשלומים לעובדים אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן הטעם שניתן לכך הוא כי הוא היה מופקד אותה עת על קופת התחנה אותה חזר לנהל, ולא מטעמים של חבות שיפוי מכח הסכם ההפעלה. קביעה זו לגבי האב אינה חלה בכל מקרה על החייב; יתר על כן, קביעה זו בוטלה בהסכמת הצדדים בעתירה לבג"צ שהוגשה על ידי האב, אף שהובהר כי אין בביטול זה כדי לחייב לצורך תביעת השיפוי שהיתה תלויה ועומדת אותה עת. אין בהתפתחויות אלה לאחר הכרעות בתי הדין לעבודה כדי לעמעם לצורך ענייננו את קביעות ערכאות אלה שדנו והכריעו לגופן של טענות המערערות וקבעו את אחריותן לחיובים הכספיים לעובדים שפוטרו, ואף קבעו את העדר אחריות האב ובניו למעשי הפיטורין, ולחבויות הכספיות הכרוכות בכך. יש לציין, כי החייב בענייננו היה בעל דין בהליכים בבתי הדין לעבודה, ולכן קביעות בתי הדין בדבר אחריות המערערות לפיטורין, וחובתן לשלם את הפיצויים לעובדים, והעדר חבותו של החייב לכך – שרירות וקיימות לגביו כמעשה בית דין לענין זה, התקף בהליך תביעת החוב שהוגשה לנאמן. 20. שנית, תביעת השיפוי שניהלו המערערות הוגשה במקורה כנגד האב, החייב, ובני משפחה אחרים, והתבססה על הסכם ההפעלה. החייב הוצא מן ההליך עקב מניעה דיונית פורמלית הנעוצה בהליכי כינוס נכסים נגדו וצו עיכוב הליכים שניתן בעניינו. אך התביעה בה אמור היה החייב להיות מעורב נמשכה והוכרעה לגופה כנגד הצדדים האחרים, ונקבעו בה קביעות עובדה ומשפט ברורות, הישימות לגביו כמו ביחס ליתר בני המשפחה שצורפו כנתבעים. בענין זה הוכרע, כאמור, כי סעיף השיפוי בהסכם ההפעלה אינו חל על נסיבות ענין זה, ולכן לא עומדת למערערות זכות לשיפוי כלפי האב ויתר בני המשפחה שהיו מעורבים בניהול התחנה. 21. לאחר מתן החלטת הנאמן בתביעת החוב הוסכם כי בית המשפט המחוזי יפסוק בערעור על דרך הפשרה. בלא שבוטל פסק דין הערכאה הראשונה, נפסק פיצוי על סך של 120,000 ש"ח למערערות לתשלום על ידי דוד ויוסף ענתבי, פיצוי שאינו מכוון לאב ולחייב בענייננו. תוצאה זו אינה גורעת מקביעות הערכאה הדיונית שנקבעו לגופה של שאלת אחריות המערערות לפיצוי העובדים, ומעמד הסכם ההפעלה, והעדר חובת השיפוי החלה מכוחו על האב ובניו בנסיבות מקרה זה. 22. הנאמן ייחס משקל רב לקביעות בית משפט השלום, לפיהן חובת השיפוי של האב ובניו על פי הסכם ההפעלה אינה חלה על נסיבות מקרה זה, שבו הפיטורין בוצעו על ידי המערערות, והוא יישם קביעות אלה לעניינה של תביעת החוב שהוגשה אליו אשר עסקה באותו ענין עצמו. הוא השקיף על קביעות אלה כישימות באופן ישיר גם לעניינו של החייב, אשר, אמנם לא היה בעל דין ישיר באותו הליך עקב עיכוב ההליכים, אך אשר, אלמלא הליכי חדלות הפרעון, היה בעל דין ראוי ונדרש באותו הליך. צדק הנאמן כשהסתמך על קביעות בית משפט השלום באותו ענין, בבחינת "השתק פלוגתא" כלפי החייב, על אף שלא היה בעל דין פעיל באותו ענין, ולא נרתע מכך אף עקב הפשרה שהושגה בבית המשפט המחוזי. הנאמן היה רשאי לשאוב מהכרעות אלה הדרכה, גם אילו לא היו אלה מחייבות בתורת מעשה בית דין. מעשה בית דין 23. מושכלות ראשונים הם כי דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם אם זו מבוססת על עילה זהה. הטעמים לכך נעוצים במניעת הטרדת בעל דין ואילוצו להתדיין בענין שכבר הוכרע, ובמניעת העמסת-יתר על מערכת בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. המבחן להשתק עילה הוא זהות העילה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים פ"ד נז(5) 691, 706 (2001) (להלן: ענין ברנוביץ); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561, 583 (1968) (להלן: ענין קלוז'נר)). המונח עילת תביעה לצורך השתק עילה פורש בפסיקה בהרחבה. נקבע, כי עקרון מעשה בית דין יחול אם התשתית הבסיסית של עילות התביעה דומה, אף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת; לצורך ענין זה נבחן העיקר, הטמון "בתשתית הבסיסית של העילה" (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985)). 24. השתק פלוגתא קם כאשר במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, שאז בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט נוסף, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (ענין קלוז'נר, בעמ' 584; זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי 137, 146 (1991) (להלן: זלצמן)). ככלל, תנאי מהותי לקיום מעשה בית דין, הוא זהות בין צדדים (או חליפיהם) שלקחו חלק בהליכים השונים (רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 681 (2002) (להלן: ענין צוריאנו)). דרישת זהות הצדדים לצורך מעשה בית דין נועדה להבטיח "הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו לפני בית המשפט, ומצד שני לוודא, שמי שהיה לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנייה, למען יהיה סוף לריב ולדיונים" (ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990) (להלן: ענין פיכטנבאום)). 25. גישת המשפט לדרישת הזהות בין הצדדים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין עברה תהליך של הגמשה, וניכרת נטייה כיום להחילו גם מקום שאין בהכרח זהות מוחלטת בין הצדדים, בהתקיים תנאים מסוימים (ענין צוריאנו; ע"א 8265/96 רמט נ' בריברום, פ"ד נז(1) 486 (2002)); כך, במסגרת חריג הידוע כ"כלל ההזדמנות", טענת מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" עשויה להישמע מפי זר כלפי בעל דין שהיה לו יומו בבית המשפט בהליך קודם כאשר טענתו של הזר היא מסוג טענות ההגנה, להבדיל מטענות התקפה. אפשרות הזר לטעון למעשה בית דין כלפי בעל דין שלקח חלק בהליך הראשון כפופה לחובת תום הלב (ענין ברנוביץ, בעמ' 711; ענין צוריאנו, בעמ' 681-683, ענין פיכטנבאום, בעמ' 580-581; 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח, פ"ד מ(1) 658, פסק דינה של השופטת מ' בן פורת (1986); ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1977) (להלן: ענין סקורניק); מיכאל קרייני "התביעה הייצוגית בישראל – על פרשת דרכים", דין ודברים א' 449, 497-489 (2004) (להלן: קרייני)). בכל מקרה, הסטייה מכלל ההדדיות כפופה בכל עת לשיקול דעת שיפוטי ולבחינה האם עלול להיגרם אי צדק בגינה. כן, תתכן הגמשה נוספת לדרישת זהות הצדדים בהליכים השונים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין, וזאת כאשר קיימת "קרבה משפטית" בין הצדדים להליך המקורי לבין הצדדים בהליך המאוחר. כבר נמצא ביסוס בהלכה הפסוקה להשקפה כי "בעל דין זהה... הוא גם מי שעומד ביחסי "קרבה משפטית" עם בעל דין... אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (זלצמן, בעמ' 367-368; ענין סקורניק, בעמ' 33; ענין צוריאנו, בעמ' 689; קרייני, בעמ' 497). "הקרבה המשפטית" נתפסת כקירבה "עניינית" המקיימת "קשר של ממש" לעניינו של בעל דין העומד מאותו צד של המתרס כנגד בעל הדין המשותף לשני ההליכים (זלצמן, בעמ' 376-378; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (לא פורסם, 12.10.2009), ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר, פסקה 35 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל (לא פורסם, 22.7.2007) (להלן: ענין פוליבה)). קרבה משפטית זו יכולה להיווצר, בין היתר, בזכות קשרים משפחתיים או מסחריים עם בעל הדין הקודם, מכוח נציגות, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף (מיכאל בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם" ספר יצחק כהן, עמוד 304 (1989); ענין צוריאנו, פסק דינה של הנשיאה ביניש, בעמ' 690 ו-697). המבחן לענין זה, נעוץ בשאלה האם מצויים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של זר למעמדו של בעל דין בהליך קודם, וקשירתו לתוצאותיו (זלצמן, בעמ' 376-378; ענין פוליבה, פסקה 34 לפסק דינה של השופטת ארבל). מן הכלל אל הפרט 26. בענייננו, ניתן להתייחס להכרעת בית משפט השלום בפסק דין השיפוי שבין המערערות לבני משפחת החייב כ"השתק פלוגתא" גם לצורך הליך תביעת החוב שהגישו המערערות לנאמן בעניינו של החייב בפשיטת רגל וזאת בשני המובנים הבאים: ראשית, מתקיימים באופן וירטואלי התנאים להעלאת טענות הגנה של החייב כנגד המערערות, שניתנה להן הזדמנות מלאה להציג את עמדתן ואת מלוא טענותיהן בתביעת השיפוי, בה עלו אותן שאלות עצמן שתביעת החוב עוסקת בהן. שנית, קיימת "קרבה משפטית" מובהקת בין החייב לבין בני משפחתו שהיו נתבעים בתביעת השיפוי. הקרבה מתבטאת לא רק בקשר המשפחתי ביניהם, אלא גם, ובעיקר, בשיתוף אינטרסים מלא ביניהם בנושא ההתדיינות המשותף לשני ההליכים. קיימת קרבה פרסונלית בצד זהות אינטרסים מלאה בין הצדדים הנימנים על משפחת החייב בשני ההליכים. וביתר פירוט: 27. קיימת זהות עניינית בין הסוגיות העובדתיות והמשפטיות שעלו לדיון והוכרעו בבתי הדין לעבודה ובתביעת השיפוי כנגד בני משפחתו של החייב, לבין הסוגיות העולות בתביעת החוב בפני הנאמן. בתביעות הקודמות שנדונו לגופן נפלו הכרעות כנגד המערערות, אשר על פיהן מוטלת האחריות עליהן לתשלומי העובדים תוך שלילת אחריותם של האב ובניו. הכרעות אלה הן בעלות משמעות לא רק ביחסי המערערות לנתבעים בתביעת השיפוי, אלא הן מקרינות במישרין ובאופן טבעי גם על יחסי המערערות והחייב בהליך תביעת החוב בפני הנאמן. הקביעות בבתי הדין לעבודה כי פיטורי העובדים נעשו על ידי המערערות באופן חד צדדי וללא אישור בית המשפט, שימשו את בית המשפט גם בתביעת השיפוי, לצורך שלילת קיומה של חבות שיפוי חוזית מכח ההסכם ההפעלה של האב ומי שבא מכוחו ומטעמו כלפי המערערות, ולצורך הקביעה כי הסכם ההפעלה לא נתכוון מלכתחילה לחול על הנסיבות המיוחדות שנוצרו על רקע מינוי כונס נכסים לניהול התחנה. לקביעות בית המשפט ביחס לכך זיקה עניינית ישירה גם לתביעת החוב בעניינו של החייב, המעלה את אותן סוגיות עצמן. בפי החייב טענת הגנה כנגד המערערות בענין שעלה לדיון ולהכרעה ישירה במספר ערכאות, כשניתן למערערות יומן הן בבתי הדין לעבודה והן בתביעת השיפוי להעלות את מלוא טענותיהן ולהציג את מלוא ראיותיהן. 28. יתר על כן, מתקיימת "קרבה משפטית" מובהקת בין החייב לבין בני משפחתו שהיו צד להליכים הקודמים באותן סוגיות עצמן. אין בנסיבות הענין טעם שבמדיניות שיפוטית, המצדיק להבחין בין החייב לבין בני משפחתו, הנתבעים האחרים בהליך השיפוי, לצורך החלת השתק פלוגתא בשאלת חובת השיפוי של האב ובניו כלפי המערערות. קיימת ביניהם "קרבה משפטית" עד כדי זהות נורמטיבית, לצורך החלת עקרון מעשה בית דין. בהעדר שוני שורשי בין הליך התביעה לשיפוי לבין הליך תביעת החוב, ועל רקע האינטרס המשותף המאחד בין האב, האחים והחייב, דיון מחודש בטענות המערערות בתביעת החוב משמעו פתיחה מחודשת של אותה פרשה עצמה באופן שאינו מתיישב עם תכליותיו של רעיון מעשה בית דין והשתק פלוגתא. דרישת הצדק הדיוני והמהותי לא תיפגע, אלא תקודם בהחלת ההרחבה של עקרון השתק פלוגתא בנסיבות אלה גם לעניינו של החייב שלא היה בעל דין בתביעת השיפוי. הישענות הנאמן על קביעות בתי הדין לעבודה ופסק דין השיפוי אכן קידמה את היעילות הדיונית של הליך בירור תביעת החוב, בלא שגרמה עוול למערערות, שניתן להן יומן בעבר להעלות את מלוא טענותיהן באותן סוגיות עצמן, אשר נדונו והוכרעו במספר ערכאות שיפוטיות קודמות. 29. ולבסוף, הליך הערעור על פסק דין השיפוי, שהוכרע בפשרה, אינו משפיע על תוקפו המחייב של הפסק בערכאה הדיונית ועל הקביעות שנקבעו בו. הסכמת האחים בפשרה להשתתף בעלויות כספיות שנגרמו למערערות אינה משנה מהקביעות השיפוטיות שהתקבלו, ושלא בוטלו, בדבר אחריותן הבלעדית לפיצוי העובדים, ולהקרנה שיש לקביעות אלה על הליך תביעת החוב בפני הנאמן (ע"א 53/74 בריסטול מייארס נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כ"ט(1) 372, 389 (1974); זלצמן, בעמ' 247-245). 30. לאור האמור, רשאי היה הנאמן להסתמך על קביעות ערכאות השיפוט הקודמות, ובכללן פסק דין השיפוי, כדי להקיש מהן לתביעת החוב של המערערות כלפי החייב בפשיטת רגל. 31. מעבר לכל אלה, הנאמן בחן את נסיבות הענין גם במנותק מפסיקות הערכאות הקודמות וקבע באופן עצמאי, ובדין כך, כי בחינה מהותית של חומר הראיות שהומצא לו מצביעה על כך שאין זה צודק לחייב את פושט הרגל בכיסוי חיובן של המערערות לשלם תשלומים סוציאליים לעובדים שפוטרו. נקבע, כי העובדים פוטרו על ידי המערערות בלבד, מבלי שלחייב היתה כל מעורבות בכך, ומבלי שאף נועצו בו. לפיכך, לגופן של נסיבות אלה, אין זה מוצדק לחייב את החייב בנטל הפיצויים לעובדים, בהעדר קשר סיבתי בין התנהלות בעייתית ככל שהיתה מבחינת דרכי ניהול התחנה, לבין החלטת המערערות לפטר את העובדים – החלטה שהיתה כל כולה שלהן. על רקע זה קבע הנאמן כי המערערות בלבד הן שצריכות לשאת באחריות להחלטת הפיטורין שנתקבלה אף בלא אישור בית משפט לכך, ולשאת בתוצאות הנובעות מכך. 32. החלטת הנאמן היא החלטה סבירה וראויה, ואין להתערב בה. מנגד, יש לתמוה על גישתן הנחרצת של המערערות, שאינן נלאות מלהעסיק שמונה ערכאות שיפוט שונות באותו ענין עצמו, ובאותן שאלות עצמן בבחינת "אותה גברת בשינוי אדרת". עלויות הזמן השיפוטי שהושקע, והטרחה הרבה למתדיינים עקב ריבוי ההליכים, כאמור, צריכות לבוא על ביטויין בהוצאות מתאימות. 33. הערעור נדחה. 34. המערערות תשאנה בשכר טרחתו של הנאמן בסך 20,000 ₪, ושל כונס הנכסים הרשמי בסך 10,000 ₪. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ' בטבת התשע"א (27.12.2010). ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07087650_R02.doc/יט מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il