יואל זיו נ. גספא הנדסה בע"מ

החלטה בתיק ע"א 8763/15 בבית המשפט העליון ע"א 8763/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. יואל זיו 2. יוסף פרנק 3. בר לב גליל תעשיות בע"מ 4. אליתן נכסים (2000) בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. גספא הנדסה בע"מ 2. לב בר לב מרכז הפארק בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 37816-06-14 שניתן ביום 9.11.2015 על-ידי השופט ד"ר מ' רניאל תאריכי ישיבות: ה' באלול התשע"ו (8.9.2016) כ' בכסלו התשע"ז (20.12.2016) בשם המערערים: עו"ד נדב העצני ועו"ד אורית יפת בשם המשיבים: עו"ד אליהו מאיר פסק דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על פסק הדין מיום 9.11.2015 שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 37816-06-14; השופט מ' רניאל), בגדרו ניתן צו לאכיפת סעיף מהסכם התחייבות שנחתם בין המערערים 1-3, לבין המשיבה 1. רקע 2. במוקד הערעור עומדת שאלת פרשנותו של סעיף (ליתר דיוק – תת-סעיף) מהסכם התחייבות שנכרת בין הצדדים. אעמוד בקצרה להלן על השתלשלות העניינים עד לעריכת ההסכם, על תוכנו, ועל התנהלות הצדדים לאחר כריתתו. 3. המערערים 1-3, מר יואל זיו, מר יוסף פרנק, וחברת בר לב גליל תעשיות בע"מ (לשם הנוחות יכונו אלה בלבד: המערערים) מחזיקים במצטבר ב-87.5% מהון המניות של המערערת 4 (להלן: אליתן או החברה) וב-7 מתוך 10 מניות ההנהלה. יתר המניות (12.5% מהון המניות ו-3 מניות הנהלה) הוחזקו בתחילה, עם יסוד החברה, בידי מנהלת בר-לב בע"מ (להלן: המנהלת). החברה היא "חברת נכס" – נכסהּ היחיד הוא זכויות החכירה לדורות בנכס הבנוי על מקרקעין הידועים כחלק מחלקה 32 בגוש 18508 בפארק התעשייה בר לב, סמוך לכרמיאל (להלן: הנכס). 4. המשיבה 1, גספא הנדסה בע"מ (להלן: גספא) והמשיבה 2, לב בר לב בע"מ (להלן: לב בר לב) הן שתי חברות פרטיות בבעלותו של מר עמית לוי (להלן: עמית). 5. במהלך שנת 2012 פנה עמית אל בעלי המניות בחברה, במטרה להגיע להסכמות בדבר עסקה למכירת זכויותיה של החברה בנכס. הצדדים נדברו ביניהם באשר למתווה ביצוע העסקה, ולבסוף, כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, סוכם על המתווה הבא: בתחילה, תרכוש גספא את הון המניות הנמצא בידי המנהלת (כאמור – 12.5% מהון המניות ו-3 מניות הנהלה). בשלב השני, ולאחר שיגבשו הצדדים מתווה מוסכם, תבוצע עסקת מכר 'הדדית' – אליתן תמכור את זכויותיה בנכס לחברת לב בר לב, תמורת תשלום כספי; בד בבד, מניותיה של גספא באליתן תועברנה לידי המערערים 1-2 (להלן: עסקת המכר). 6. ביום 12.5.2013, קודם לרכישת מניות המנהלת על-ידי גספא, חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו "הסכם התחייבות ושיפוי בין בעלי המניות" (לעיל ולהלן: ההסכם או הסכם ההתחייבות). ההסכם מחזיק 12 סעיפים; שתי תכליות מרכזיות עולות מלשונו. על-מנת להקל על מלאכת הבירור וההכרעה בפלוגתאות שבמחלוקת, נעמוד עתה על לשון ההסכם ועל תכליות אלה, המצויות במתח זו עם זו. 7. התכלית האחת העולה מלשון ההסכם, נוגעת להסדרת מערכת היחסים בין הצדדים כבעלי מניות 'רגילים' בחברה, עם כניסתה של גספא אל החברה כבעלת מניות חדשה. תכלית זו עולה, למשל, מתוך הוראות שונות בדבר חובות שיפוי, פיצוי והשבה שיחולו על הצדדים במקרה שבו נפלו על כתפיה של גספא חובות והגיעו לידיה זכויות שהתגבשו קודם לכניסתה אל החברה (סעיפים 1-3 ו-9 להסכם). תכלית דומה עולה, לכאורה, גם מלשון סעיף 12 להסכם, לפיו מתחייבים הצדדים "לקיום התחייבויותיהם [...] כלשונם ללא הגבלת זמן". פרשנותו של ההסכם על-פי תכלית זו, מעלה כי הוראותיו "על-זמניות" – הן אינן נוגעות לכוונת הצדדים לבוא בעסקת המכר העתידית, ואין בכשלון המשא-ומתן לביצוע עסקת המכר או בכל שינוי נסיבות אחר, כדי להשפיע על פרשנותן ותקפותן של הוראות ההסכם. 8. הוראות אחרות מלמדות על קיומה של תכלית אחרת, לפיה ההסכם נוצר על רקע כוונת הצדדים לבוא בעסקת המכר למכירת הנכס, ורכישת המניות על-ידי גספא מהווה שלב ביניים בלבד בדרך להשלמת העסקה. תכלית זו עולה, למשל, מהוראות שונות בהסכם הנוגעות לביצוע והשלמת עסקת המכר, ולהבטחת האינטרסים של הצדדים במהלך ביצועה (סעיפים 5-8 להסכם). תכלית זו אף עולה מן האמור בכותרת ההסכם, כמבוא להתחייבויות הצדדים, שם הוצהר כי רכישת מניות החברה נעשית מתוך המטרה לרכוש, בסופו של יום, את זכויותיה של החברה בנכס. כך היא לשון כותרת ההסכם: "הואיל וחברת גספא מתעתדת לרכוש את מלוא מניותיה של מנהלת בר לב בע"מ... והואיל וכל מטרתה של חברת גספא הנדסה בע"מ ברכישת מניותיה [...] הינה על מנת לרכוש, בסופו של יום, את המבנה באזור התעשייה בר לב המהווה את הנכס היחיד של חברת אליתן נכסים (2000) בע"מ...". 9. סעיף 4 להסכם מסדיר אף הוא, לכאורה, את מרקם היחסים בין בעלי המניות ואת התנהלות החברה עם רכישת המניות על-ידי גספא. 'לכאורה', אמרתי, מפני ששאלת פרשנותו של סעיף זה עומדת במרכז הערעור דנן. הדברים יפורטו בהמשך. לעת עתה – ומפאת חשיבות הדברים – תובא לשון הסעיף במקורה: "4. בסמוך לאחר רכישת מניות המנהלת על ידי גספא הנדסה, יפעלו הצדדים באופן כאמור להלן: 4.1 אליתן נכסים (2000) בע"מ תקפיא את כל פעילותה, לרבות זו הבנקאית, ולמעט זו הנחוצה לשם קיום הוראות הסכם המכר של המבנה באזור התעשיה בר לב. 4.2 אליתן נכסים (2000) בע"מ תקבל החלטה בדבר שינוי מורשי החתימה בה, כך שחתימתם של יוסף פרנק, יואל זיו ואורית רוב [נציגת גספא – נ' ס'] ביחד, בצירוף חותמת החברה יחייבו את המוכרת לכל דבר ועניין". 10. הנה אפוא לשון תת-סעיף 4.1 מורה כי עם השתכללות ההסכם, תוקפא פעילותה העסקית של אליתן; תת-סעיף 4.2 מורה על שינוי מנגנון מורשי החתימה בחברה, ומעניק זכות ביטול ('וטו') לבעלי מניות המיעוט על החלטות ופעולות החברה. סמוך למועד חתימת ההסכם, באותו יום, תוקן, בין היתר, סעיף 4.2 להסכם. בתיקון להסכם ההתחייבות הוסיפו הצדדים כי נציגת גספא מתחייבת לחתום על כל מסמך הנדרש לשם שחרור כספים או זכויות מהחברה, אשר בעלי המניות האחרים הוכיחו כי עילתם התגבשה טרם רכישת המניות על ידי גספא. 11. ביום 13.5.2013 רכשה גספא את חלקה של המנהלת בחברה; בהתאם למוסכם, פתחו הצדדים במשא ומתן במטרה לגבש את תנאי עסקת המכר. בשלב מסוים עלו היחסים על שרטון, ומחלוקת התעוררה באשר למצב המשפטי השורר בין הצדדים. ביום 19.6.2014 פנו המשיבות לערכאות – בתביעה למתן צו לאכיפת הסכם ההתחייבות, למתן צו הצהרתי לפיו בין הצדדים נכרת הסכם מכר מחייב להעברת הבעלות בנכס, ולאכיפתו של הסכם מכר זה. 12. לפני שאפנה לתיאור עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ולמען שלמות התמונה, אציין, כי בטרם נוסדה החברה, ביום 29.3.2000, באו מייסדיה (המערערים 1-3 והמנהלת) ב"הסכם מוסדות". לענייננו, חשובות הוראות סעיפים 6-7 להסכם המוסדות. סעיף 6 להסכם המוסדות, מורה כי "מניות ההנהלה תזכינה את בעליהן באופן שווה בזכות ובסמכות לניהול החברה". בסעיף 7 להסכם המוסדות מפורטים סוגי החלטות אשר תתקבלנה פה-אחד, על-ידי כל בעלי המניות בחברה, ובכללן: החלטות הנוגעות לגיוס הון והקצאת מניות, קבלת אשראי, אישור הסכמים מהותיים, החלטה שלא לחלק את כל רווחי החברה, משיכות בעלים, עסקאות עם בעלי עניין, מתן אשראי והלוואות. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 13. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המשיבות למתן צו הצהרתי לפיו נכרת הסכם מכר מחייב בין הצדדים להעברת הבעלות בנכס. לאחר שגולל ארוכות את השתלשלות העניינים העובדתית ופרשת יחסי הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי עסקת מכר להעברת הזכויות בנכס לא נחתמה, והצדדים אף לא הביעו הסכמה על עיקריה. היפוכם של דברים – נקבע כי בין הצדדים עמדו פערים משמעותיים בכל הנוגע למתווה עסקת המכר – בהעברת הזכויות בנכס, בשיעור התמורה ליתר בעלי המניות, ובאופן העברת מלוא מניות אליתן לידי המערערים 1-2. 14. משנמצא כי הצדדים כשלו מלהגיע למתווה מכר מוסכם, עלתה לפני בית המשפט המחוזי שאלת תוקפו של הסכם ההתחייבות, ובייחוד – מעמדו של סעיף 4 להסכם, אשר החלתו משפיעה במישרין על תפקוד החברה והתנהלותה. לאחר שעמד על טענות הצדדים מזה ומזה, קבע בית המשפט המחוזי כי עיקרו של ההסכם – הסדרת זכויות הצדדים לקראת חתימתו של הסכם מכר. לפיכך, נקבע כי הוראות סעיף 4.1 להסכם – המורות על הקפאת פעילותה העסקית של אליתן, נעדרות כל תוקף, שכן: "מאליו מובן, שהוראה זו היא הוראת מעבר, עד שיתברר אם נחתם הסכם המכר. לא הגיוני לא סביר, שבמקרה שלא נחתם הסכם המכר, תשותק פעילות החברה כליל [...] על כן, יש להבין סעיף זה ככולל הנחה שתוקפו עד המועד שבו יודעים אם הסכם המכר נכרת אם לאו..." (פסקה 36 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). 15. עם זאת, בכל הנוגע לתת-סעיף 4.2, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבות. נקבע כי תכליות שונות עומדות ביסוד כל אחד מתתי-הסעיפים המעוגנים בסעיף 4, וכי הוראת תת-סעיף 4.2 נתקנה כחלק מהסכמות הצדדים כבעלי מניות 'מן השורה' ולא בכובעם של אלה הבאים להיכנס בעסקת מכר עתידית. זוהי לשון פסיקתו של בית המשפט המחוזי: "זהו סעיף [4.2 - נ' ס'] שאין בו קישור מובנה לחתימת הסכם המכר. הוא מבוסס על כך שגספא עומדת לרכוש את מניות המנהלת באליתן וממילא תהיה שותפה בבעלות על אליתן. המצב הקודם לפי הסכם המוסדות היה שלמינהלת היו צריכים להיות 10 מניות הנהלה מתוך 30, והיתה שורה ארוכה של החלטות חשובות, לרבות החלטה בדבר משיכות בעלים, ודמי ניהול שהיו צריכים להתקבל פה-אחד. הוסכם בהסכם המוסדות, ש-"מניות ההנהלה תזכינה את בעליהן באופן שווה בזכות ובסמכות לניהול החברה". אמנם, הוסכם שיהיו שני מורשי חתימה לחברה, אבל אין זה בלתי סביר שכאשר מוחלף בעל המניות, יוסכם שמכאן ואילך יהיו מורשי החתימה שלושה ביחד כולל נציג בעל המניות הזה. על פי תקנון החברה ניתנה רשות לקבוע מורשי חתימה מעבר לדירקטור היחיד שהוא מר פרנק. על כן, אני קובע שסעיף זה אינו קשור לחתימת הסכם המכר אלא לבעלות המשותפת במניות החברה, והוא תקף ומחייב את הצדדים גם אם לא נחתם הסכם המכר, שאז נותרת גספא בעלת מניות באליתן" (פסקה 37 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). 16. קיצורם של דברים – בית המשפט המחוזי דחה את מרבית טענות המערערים, אך הותיר על כנן את הוראות סעיף 4.2. בהתאם לכך, הורה בית המשפט המחוזי על שינוי מנגנון מורשי החתימה וקבלת ההחלטות בחברה. בשולי פסק הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי על המערערים למסור לידי גספא, בהיותה בעלת מניות בחברה, את פירוט הפעולות שבוצעו בחברה מיום שנודע להם על רכישת המניות על-ידה (מיום 17.3.2014 ועד ליום 9.11.2015; ראו פסיקתא שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי מיום 7.12.2015). 17. מכאן הערעור שלפנינו. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע, וזו נדחתה בהחלטה מיום 15.5.2016 (השופט ח' מלצר). עיקרי טענות הצדדים 18. הצדדים ריכזו טענותיהם באשר לפלוגתא שבמרכז הערעור – תכליתו ותחולתו של סעיף 4.2 להסכם. 19. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי תכליות שונות עומדות ביסוד חלקיו של סעיף 4 להסכם. לשיטתם, אין היגיון עסקי בהחלת סעיף המעניק זכות 'וטו' גורפת לבעל מניות מיעוט, ודאי לא כאשר התוצאה המעשית היא שיתוק פעילות החברה – אפשרות ממשית, לטענתם, נוכח התנהלותו של עמית במהלך המשא-ומתן על תנאי עסקת המכר. פרשנות זו נלמדת גם מתוך עיון בחוזה עצמו – ממיקומו הסדור של תת-הסעיף (לצד סעיף 4.1) ומלשון המבוא להסכם, המתנה את תוקפו בביצוע עסקת המכר (כאמור לעיל בפסקה 8). בהקשר זה נטען, מבלי להביא סימוכין לדבר, כי פרשנות הסעיף ככלל גורף, בלתי מותנה, אינה עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים בעת ניסוח ההסכם – שכן מטרתם היתה לאפשר משא-ומתן פתוח, ללא סד זמנים מלחיץ ומבלעדי חשש כי יבוצעו שינויים מהותיים בחברה או בנכס. 20. עוד טוענים המערערים, כי אין לערוך היקש בין הוראות סעיף 7 להסכם המוסדות (המורה, כאמור, כי לבעלי מניות המיעוט הקודמים בחברה, המנהלת, ניתנה זכות ביטול על סוגי החלטות מסוימות של החברה) לבין הוראות תת-סעיף 4.2. זאת, נוכח העובדה כי בניגוד לקבוע בהסכם ההתחייבות, הסכם המוסדות אינו מעניק זכות 'וטו' גורפת לבעלי מניות המיעוט, אלא גודר זכות זו לסוגי החלטות ספציפיות, מהותיות, העלולות להביא לקיפוח בעלי מניות המיעוט או להביא לתוצאות מרחיקות לכת במבנה החברה ובנכסיה. 21. לשיטת המערערים, מכלול הדברים מלמד כי הסכם ההתחייבות כולו הוא הסכם ביניים, ארעי, אשר נועד להבטיח שמירה על החברה ונכסיה בתקופה מוגבלת ותחומה – התקופה שבה יבואו הצדדים במשא ומתן לקראת עסקת המכר; על רקע תכלית זו, ומשנכשלו הצדדים ולא הגיעו להסכמות, המסקנה הפרשנית הנכונה היא כי הוראות סעיף 4.2 להסכם אינן עומדות עוד בתוקפן. 22. בשולי הערעור, משיגים המערערים על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה עליהם למסור מידע על הפעולות שננקטו בחברה, למן מועד כניסתה של גספא כבעלת מניות בחברה. לשיטתם, ההצדקה למסירת מידע כאמור, נובעת מן הטענה כי המערערים הפרו את ההסכם בכך שנמנעו מלהקפיא את פעילות החברה (כפי שמורה סעיף 4.1); לכן, משנמצא כי לא נפל פגם באי-הקפאת פעילות החברה על-ידי המערערים – אין כל הצדקה למתן צו כאמור. 23. המשיבות, מנגד, סומכות ידיהן על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לשיטתן, לשון החוזה תוחמת את גבולות הפרשנות – ודאי כבנדון דידן שבו לשון החוזה חד-משמעית. בהקשר זה אפנה, בין היתר, לסעיף 12 האמור, המונע פרשנות מצמצמת המגבילה את תוקפן של הוראות ההסכם בזמן ובנסיבות. עוד טוענות המשיבות, כי אילו אכן היו הצדדים קובעים סעיף זה על יסוד מותנה, כטענת המערערים, ברי כי היו מציינים עניין זה במפורש, כאשר מדובר בנושא כה מהותי להתנהלותה השוטפת של החברה. המשיבות אף דוחות את האפשרות כי ביסוד ההסכם עמדה הציפייה להשלמת עסקת המכר; בהקשר זה, מפנות המשיבות, בין היתר, להוראות שונות בהסכם, מהן עולה כי ההסכם נושא אופי של הסכם בין בעלי מניות 'מן השורה', ללא קשר לניסיונות הצדדים להגיע להסכמות בדבר עסקת המכר. המשיבות אף דוחות את טענת המערערים לפיה אין כל הצדקה למתן צו למסירת מידע על ביצוע פעולות בחברה. לשיטתן, זכותן לעיין במידע מוקנית להן על-פי דין, ובצדק הורה בית המשפט המחוזי על גילוי המידע. 24. הצדדים שטחו טענותיהם בדיון שנערך לפני מותב תלתא זה ביום 8.9.2016. לאחר מכן, ובטרם הכרעה, ביקשתי, בצעד חריג, לזמן את הצדדים לישיבה נוספת לפני ביום 20.12.2016, בניסיון לקדם פשרה ביניהם. הניסיון לא צלח. ניכר כי תהום פעורה בין הצדדים. על כן, שומה להכריע בפלוגתאות האמורות, הנוגעות למישור ההסכמי, ולקוות כי הצדדים ישכילו להתנהל במשותף, בקולגיאליות ובהגינות כבעלי המניות בחברה. דיון והכרעה 25. הנה מונחות לפנינו הוראות ההסכם. תכליות שונות עומדות בבסיס הוראותיו – מן הרישא (הכותרת, המבוא להסכם), משתמעת מטרה שונה מזו העולה מן הסיפא (הוראות סעיף 12). בתווך ניצב סעיף 4.2. הדילמה ברורה: כיצד יש לפרש תת-סעיף זה – האם להחזיק בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, ולפרשו במנותק, בלי הראשית ובלי התכלית העומדת ביסוד תת-הסעיף הקודם לו (4.1)? או שמא יש לפרש את הסעיף כמכלול, שתכלית אחת, זהה, שוזרת את הוראותיו כולן, כטענת המערערים? 26. לדעתי, צדק בית המשפט המחוזי בדרך הילוכו, אך שגה קמעא במסקנתו; צדק עשה בית המשפט המחוזי בפרשנותו את סעיף 4.1 להסכם, מתוך עמידה על אומד דעת הצדדים כפי שמשתקף מתוך לשון החוזה עצמו, אולם שגגה יצאה תחת ידו בהציבו חייץ בין תת-סעיף זה, לבין זה הסמוך לו – תת-סעיף 4.2. 27. אבהיר את דברַי מיד בסמוך, אך תחילה – פכים קטנים על פרשנות החוזה. 28. נראה, כי אין בנמצא דימוי הולם לנפתולי סוגיית פרשנות החוזה, שעניינה בא במסגרת ערעור זה, כפרשת הבכורה. שניים מתרוצצים בקרבה – הלשון והנסיבות – האחת מבקשת את בכורתה על זולתה. דומה כי המחלוקת לא תמה; גם כאשר נדמה כי הלשון זוכה בבכורה, הנה מתגלה כי ה'נסיבות' אוחזות בעקב חברתן – ומתחזקת העמדה כי לא על הלשון לבדה יחיה הפרשן. חולף זמן, ומבקש הפרשן לישב בשלווה – להפרידן זו מזו, ואף המחוקק נזקק למלאכה – והנה, 'קופץ' עליו רוגזן של הנסיבות, שוב, והמחלוקת מתעוררת – ברכות שמים וארץ ניתנות ללשון החוזה מפי מלומד זה, האחר כוללן יחד ומצרפן יחדיו. 29. אין טעם לשוב ולהיזקק אל המחלוקת האמורה, להשתלשלות הפסיקה, תיקון החקיקה, והפולמוס שחוזר ונֵעור מעת לעת. כל אלה ידועים ומפורסמים (ראו בעניין זה, למשל, ע"א 841/15 ‏פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני, בפסקה 10 וההפניות שם (23.5.2016); רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ'EMI MUSIC PUBLISHING LTD , בפסקה 12 וההפניות שם (22.07.2014); וכן בפסקה 16 לחוות דעתי בע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (6.6.2013) (להלן: עניין דלק)). את דעתי בסוגיה זו הבעתי שם (פסקה 19): "דרך הכלל היא כי לצורך פרשנות חוזים "אחוז בזה (בלשון) וגם מזה (נסיבות העניין) אל תנח את ידך". ברם, לטעמי, ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) הנ"ל לחוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים גם זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות, עד כי, לעיתים, נדירות, תזכה הלשון למעמד בלעדי". 30. אכן, בלעדיות הלשון היא החריג; לעיתים מזומנות נבקש לפנות אל מערכי הלב (נסיבות העניין – אומד דעת הצדדים), ולעיתים אף נעדיפן על פני הלשון (מובנו המילולי של החוזה). ברם, לא בנקל, בנזיד עדשים, יעטה על עצמו הפרשן את בגדי החמודות של הצדדים, מנסחי החוזה. התחקות אחר אומד דעתם, משמעה, על-פי רוב – קפיצה, דילוג אל מעבר לטקסט, מתוך תקווה לעמוד על כוונתם של אלה הניצבים "מעבר לפרגוד". במקרים כגון אלה שומה על הפרשן לעגן את פרשנותו על אדנים יציבים, לבל יניח את המבוקש ויחליף את דעתו ועמדתו בכוונת הצדדים; אלו הם דברַי בעניין זה בפרשת דלק: "מטבע הדברים יש קסם בגישה שמבקשת בכל מצב לבחון את אומד דעת הצדדים על כל צדדיו, גם מן הנסיבות החיצוניות לכריתת החוזה, ללקט כל פירור ושביב של מידע, על מנת להגיע לתוצאה נכונה, לרדת לחקר האמת. ברם, לבד מן העלויות והמשאבים הכרוכים בגישה הזאת, לא תמיד יש בה כדי לקרבנו אל האמת הצרופה. משל למה הדבר דומה? לעיתים נדמה כי ערכאה נוספת, ערעור ועוד ערעור על פסק דין הוא מתכּון לתוצאה אמיתית וצודקת יותר מאשר אם לא תינתן רשות לערעור נוסף; ולא היא. כך הוא גם בבחינת אומד דעת הצדדים. לעיתים הריבוי מוליך לאיבוד..." (עניין דלק, בפסקה 26). 31. ברם, לעיתים, לא יזדקק הפרשן לנסיבות חיצוניות על-מנת להעריך את אומד דעתם של הצדדים. לא אחת קבע בית משפט זה, כי ככל שהחוזה ברור מתוכו, מלשונו, פוחת משקלן של הנסיבות, וחזקה על הלשון כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים, ולכן מן הראוי ליתן לה משקל מהותי בפרשנות ההסכם. אכן, בתווך שבין מובנו המילולי של הכתוב לבין הנסיבות החיצוניות, עולה לעיתים אומד דעת הצדדים מתוך "ההקשר הטקסטואלי" של לשון החוזה. סוג המסמך, מהות ההסדרים הקבועים בו ומבנהו, הדברים שאותם בחרו הצדדים לקבוע במפורש או במשתמע – כל אלה עשויים, מבין השיטין, להוסיף מידע על נסיבות כריתת ההסכם, מעבר למובנו המילולי-לקסיקלי של הכתוב עלי ספר. לא רק לשון החוזה צריכה לימוד – גם כותלי הדברים חשובים; כך, לעיתים, יוכל הפרשן 'לשלוף' את אומד דעתם של הצדדים – מתוך לשון החוזה עצמה (אהרון ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה, 450-451 (2001) (להלן: ברק – פרשנות החוזה)). 32. לא זו אף זו, בספרות המשפטית מוכרת האפשרות לראות באומד הדעת העולה מלשון החוזה, אמת מידה למשקל שיש ליתן, אם בכלל, לאומד הדעת העולה מן הנסיבות. כך למשל, מקום בו שקדו ועמלו הצדדים על ניסוח החוזה, דקדקו בפרטיו, והתייחסו לתרחישים אפשריים מגוונים, ניתן לשער שכוונתם היתה שהחוזה ימצה את מכלול יחסיהם, ועל כן יתחזק משקלו של אומד הדעת כפי שעולה מתוך החוזה גופו; זאת, לעומת אומד הדעת של הצדדים הממשיים, הנפשות הפועלות, כפי שעולה מתוך החשיפה לנסיבות החיצוניות (ראו: שחר ליפשיץ ואלעד פינקלשטיין "מבט הרמנויטי על פרשנות חוזים" משפטים מג 55, 96-98 (2013)). 33. מן הכלל היסודי לפיו אומד דעת הצדדים עשוי להתפרש מתוך הגיונו הפנימי של ההסכם, מסתעפת ההנחה הפרשנית לפיה החוזה משמש מערכת הסכמית אינטגרטיבית, סגורה, שבה כל סעיף וסעיף משמש על-פי תכליתו הכוללת. סעיפי החוזה אינם 'חלקיקים' הנעים בחופשיות בחלל, ובידוע כי על הפרשן להימנע מלבודד הוראה אחת מן המכלול, כפיסת קרקע-ארץ העומדת בפני עצמה; הסעיף החוזי הוא תבנית נוף מולדתו – מהותו קשורה במארג ההסכמי הסובב אותו (ראו: אהרון ברק, פרשנות במשפט, 387-388 (2012); ע"א 554/83‏ "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ‎ ‎נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ''ד מא(1) 282, 305 (1987); ע"א 623/10 ‏ישראל אלימלך דוד כהן נ' יעל אטיה, בפסקה 12 (21.3.2012)). על-פי כלל זה, יפורש הסעיף הטעון פרשנות על-פי הקשרו הקרוב מבחינת ארגון וסידור ההסכם, ככל שיש בכך כדי להגשים את התכלית החוזית (או אחת מן התכליות), ואין בכך כדי להוביל לתוצאה קשה או אבסורדית. אכן, סעיף המצוי בפרק מסוים של ההסכם – יפורש, לעיתים, על-פי התכלית הקרובה אליו באותו פרק; מילה שמשמעות רבת אנפין לה, עשויה לקבל את פירושה הנכון על-פי ההקשר הקרוב אליה בגוף ההסכם; וכן על זה הדרך – "הקרוב – קרוב קודם" – ככל שתכלית הסעיף עשויה להתפרש מתוך ההקשר הקרוב להוראה החוזית, אין ליתן לה פרשנות "מרחיקה" העוקרת אותה ממקומה הסדור בחוזה. 34. קיצורם של דברים – למיקומה, ארגונה וסידורה של ההוראה החוזית בתוך המכלול, ישנה חשיבות פרשנית, כחלק מהערכת אומד דעת הצדדים מתוך לשון החוזה ותוכנו. יפים לעניין זה דברי התלמוד, הלמד אף הוא מסמיכות העניינים שבמקרא: "אנן דדרשינן סמוכים – לא קשיא לן" (אנו, הנותנים טעם לסידור הפרשיות – לא קשים עלינו פערים המתגלים ברצף הענייני ביניהן; ראו: תלמוד בבלי, ברכות י' ע"א). 35. בהשאלה, ניתן לומר כי גם אנו "דורשים סמוכים" – למיקומה הסדור של ההוראה החוזית תיתכן חשיבות מבחינה פרשנית. עם זאת, כמובן, אין באמור כדי לכפות פרשנות שאינה מתיישבת יפה מבחינה עניינית-מהותית. אנו לא באנו אלא לפשוטם של כתובים, ואל לו לפרשן לקשור קשרים וכתרים בין שמיטה להר-סיני משום קרבתם ה'גיאומטרית' גרידא. הסכנה מפני היקלעות לסחרחרת המעגל ההרמנויטי – ברורה; האופן בו בחרו הצדדים לנסח את המוסכם ביניהם, עשוי להתברר לעיתים כבעל משמעות משנית או שולית, אם בכלל. 36. כפי שאבהיר מיד, השאלה הטעונה הכרעה בערעור שלפנינו, תוכרע בהתאם לאומד דעת הצדדים, כפי שזה מתפרש ועולה מלשון ההסכם, ובפרט מסידורו וארגונו בתוך המערכת ההסכמית שלפנינו. מן הכלל אל הפרט 37. מדוע, אפוא, נסמכה פרשת הקפאת פעילות החברה (תת-סעיף 4.1) לפרשת שינוי מורשי החתימה (תת-סעיף 4.2)? 38. דעתי היא, כי תכלית שני תתי-הסעיפים זהה, ואילו תוצאה לפיה סעיף 4 להסכם "מדבר" בשני קולות – אחד כנגד הסכם בעלי מניות והאחר כנגד עסקת המכר – חסרה תימוכין מספיקים. אכן, מסקנה פרשנית נאותה היא כי שני תתי-הסעיפים – בדיבור אחד נאמרו. אבהיר את דבריי. 39. בית המשפט המחוזי מצא, כאמור, כי עיקרו של ההסכם – הסדרת זכויות הצדדים לקראת חתימתו של הסכם מכר. על רקע תכלית זו, נקבע כי משנכשל המשא ומתן על תנאי ההסכם, אין עוד תוקף לסעיף 4.1, שכן פרשנות זו עשויה להביא להקפאה מוחלטת של פעילות החברה. סבורני כי פרשנות זו ראויה; אכן, "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו" (דברי השופט י' זמיר בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פסקה 14 (1994); ראו גם: ע"א 516/12 ‏לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל, בפסקה ל"ד לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (13.4.2013)). החלת הפרשנות החלופית מובילה לתוצאה אבסורדית, בלתי סבירה, שעל הפרשן להימנע ממנה (ראו: ברק – פרשנות החוזה, בעמוד 623; ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן פ''ד כט(1) 477 (1974); ‏ע"א 3496/08 מכון אקסטרא לרישוי רכב בע"מ נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ (16.11.2010); ע"א 8537/06 ‏ אברהם סויסה נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, בפסקה ד' לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין (3.2.2009)). משנמצא כי זוהי התכלית העומדת ביסוד סעיף 4.1, הנחה פרשנית ראויה היא, כי יש להחיל תכלית דומה גם על הסיפא. כאמור, לשון החוזה עצמו, מתוכו ומתוכנו, משמשת כלי פרשני לבחינת אומד דעת הצדדים, ובכלל זה ניכרת חשיבות גם למקומה הסדור של ההוראה החוזית והקשר המבני והארגוני שלה על רקע המכלול. אכן, לא בכדי אוחדו שני תתי-הסעיפים תחת מטריה נורמטיבית אחת – סעיף 4 להסכם; ביסודם תכלית זהה – מניעת החשש לשינויים חד-צדדיים בחברה, באמצעות הקפאת פעילותה ופיקוח כלל בעלי המניות על מנגנוני קבלת ההחלטות בחברה. 40. אשר לנימוקיו של בית המשפט המחוזי, דעתי היא כי אין לשאוב השראה פרשנית למהותו של ההסכם שלפנינו מתוך הוראות הסכם המוסדות, כדרך שנעשה בפסק הדין נשוא הערעור. עיון בהסכם המוסדות מעלה כי קיים שוני מהותי בהיקפה של זכות הביטול המוקנית לכל אחד מבעלי המניות בנוגע להחלטות החברה. בעוד שהסכם המוסדות כלל רשימה סגורה של סוגי החלטות אשר תתקבלנה פה-אחד, הרי שהסכם ההתחייבות אינו מגביל את זכות הוטו המוקנית לבעלי מניות המיעוט. כך למשל, על-פי הסכם ההתחייבות, יכולה גספא להתנגד להחלטות הנוגעות לחלוקה או לפיתוח נכסי החברה. זכות, שאינה מוקנית למי מהצדדים להסכם המוסדות. גם אופייה המוחלט של הוראת סעיף 4.2, דומה במהותו להוראה הגורפת המעוגנת בתת-סעיף 4.1 (המורה, כאמור על הקפאת החברה), ויש בכך כדי ללמד כי תכליתן זהה – הגנה על בעלי מניות המיעוט מפני שינוי מהותי, חד-צדדי, בתקופת הביניים שעד להשלמת עסקת המכר. ועוד – בניגוד להסכם המוסדות, אין בהוראות הסכם ההתחייבות הוראות 'צופות פני עתיד' הנוגעות להתנהלותם השוטפת של הצדדים כבעלי מניות, מלבד הוראות סעיף 4. קיימות אמנם, כאמור, הוראות שונות בדבר שיפוי ופיצוי בגין חובות שנפלו על כתפי גספא או זכויות שהגיעו לידיה, ושמקורן באירועים שקדמו לכניסתה לחברה, אולם הסדרים אלה אינם נוגעים להתנהלותם העתידית, השוטפת, של הצדדים כבעלי מניות, אלא מהווים ניסיון 'לנקות את השולחן' עם כניסתו של בעל מניות חדש לחברה. 41. טעמים אלה מורים כי כוונת הצדדים, כפי שזו משתקפת מלשון ההסכם, היא כי תוקפו של סעיף 4 יפה כל עוד פועלים הצדדים, יחדיו, לקראת כריתתה של עסקת המכר האמורה. זוהי תכליתו הדומיננטית של ההסכם, החולשת על הוראות סעיף 4, כולן. 42. בשולי הדברים אציין כי אין בהוראות סעיף 12 להסכם כדי לפגוע במסקנות אליהן הגעתי. כאמור, החלת המשמעות המילולית של הוראות הסעיף, עשויה להוביל לתוצאה אבסורדית, בלתי-סבירה. נדמה כי גם בית המשפט המחוזי החרה-החזיק בפרשנות זו, שאם לא כן – והוראות סעיף 12 אינן כפופות לתכלית ההסכם – נדחית גם האפשרות להורות על אי-תקפותו של סעיף 4.1 האמור. על כן, עדיפה בעיניי הפרשנות הרואה בתכלית ביצוע עסקת המכר כיסוד לסעיף 4 כולו, ובתוך כך לפרש את הוראות סעיף 12 על רקע אותה תכלית, לפיה אי-הגבלת המועדים לקיום הוראות ההסכם נועדה לאפשר לצדדים לנהל משא ומתן לקראת עסקת המכר ללא סד-זמנים דוחק. 43. המסקנה היא כי אין תוקף לאמור בסעיף 4.2. משנכשלו המגעים לקראת ביצוע עסקת המכר, לא חלה עוד החובה לביצוע השינויים האמורים במנגנון מורשי החתימה של החברה או ברוב הדרוש לשם אישור החלטות החברה. 44. יחד עם זאת, ממשיכה גספא לשמש בעלת מניות בחברה, ובצדק הורה בית המשפט המחוזי כי על המערערים ליתן פירוט הפעולות שביצעו בחברה מיום שנודע להם על רכישת המניות על-ידי גספא. אציין, כי הוראות סעיף 265 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מורות כי לכל דירקטור בחברה עומדת הזכות לעיין במסמכי החברה, וממילא זכות זו שמורה לדירקטור הפועל מטעמה של גספא. סוף דבר 45. דומני כי את הערעור על שאלת תוקפו של סעיף 4.2 להסכם ההתחייבות – יש לקבל. מסקנה זו נובעת מאומד דעת הצדדים העולה מלשון ההסכם ומתוכנו. אציע אפוא לחברַי לקבוע כי סעיף 4.2 להסכם ההתחייבות אינו תקף עוד. בנסיבות העניין תשאנה המשיבות בהוצאות המערערים 1-3 בסך כולל של 50,000 ₪. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. 1. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי סעיף 4.1 נועד להיות הוראת מעבר עד לחתימת הסכם המכר. חברי, השופט נ' סולברג, הלך צעד נוסף והגיע למסקנה, כי כך יש לראות גם את סעיף 4.2 להסכם. מסקנה זו מקובלת עלי לחלוטין, באשר לטעמי, ההסכם מושא דיוננו, צופה פני הסכם המכר ולא נועד אלא לצורך הסכם המכר, כפי שהוצהר חגיגית בשני ה"הואיל" היחידים במבוא להסכם. 2. בתוצאה אליה הגיע חברי, יש כדי לחלץ את החברה מהמבוי הסתום אליו נקלעה בפעילותה. עם זאת, נוצר מצב בו החברה והמערערים נותרו "תקועים" בעל כורחם עם בעל מניות מיעוט (12.5%+ 3 מניות הנהלה), שכניסתו לחברה נועדה מלכתחילה לצורך הסכם המכר. משלא נתמלאה המטרה של הסכם המכר, ניסינו להביא הצדדים להסכמה לפיה יירכשו מניות המיעוט המוחזקות בידי המשיבה 1. משלא הסתייע הדבר, ובהינתן שהתביעה הוגשה על ידי המשיבות, מבלי שהוגשה תביעה שכנגד על ידי המערערים, אין באפשרות בית משפט זה להורות מיוזמתו על רכישת מניות המיעוט. יש לקוות כי הצדדים – שהאמון אינו שורה ביניהם - ישכילו להגיע להיפרדות בכוחות עצמם, מבלי להידרש לתביעות בנוסח "עושק מיעוט" וכיו"ב. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, ‏ו' בטבת התשע"ז (‏4.1.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15087630_O13.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il