יונה דץ-גלבוע נ. ישראל מילשטיין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8761/99 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערת: יונה דץ-גלבוע נגד המשיב: ישראל מילשטיין ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות ת"א, בתיק תע 3840/99 מיום 29.11.99 שניתנה ע"י כב' השופטת צ' צפת בשם המערערת: עו"ד דני זילברשלג פסק-דין ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופטת צ' צפת), מיום 29.11.99, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת. 1. המשיב הגיש לרשם לענייני ירושה בתל-אביב, בקשה לקיום צוואה של אשתו המנוחה. המערערת הגישה התנגדות לקיום הצוואה. הרשם לענייני ירושה החליט על העברת התיק לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 30.6.99 התקיים דיון בתיק בפני כב' השופטת צפת, ונקבע לתזכורת במועד מאוחר יותר. בדיון שהתקיים ביום 2.9.99 נקבע התיק להוכחות ליום 29.11.99 תוך הוראה להגיש תצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים. ביום 19.10.99 הגישה המערערת בקשה מפורטת להזמנת 14 עדים לקראת דיון ההוכחות. בבקשה פורטו הנימוקים להזמנת העדים ועיקרם הוכחת ההתנגדות לצוואה. בית המשפט נעתר לבקשה ביום 19.10.99 ואף קבע פיקדון בסך 300 ש"ח עבור כל אחד מן העדים. 2. ביום 29.11.99, בפתח דיון ההוכחות, פנתה השופטת לבא כח המערערת והמליצה לו, כי המערערת תמשיך את התנגדותה לצוואה. בשלב זה, ביקשה המערערת את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינה. טענתה היתה, כי המלצה זו היתה למעשה פסיקת עמדה נחרצת באשר לסיכויי ההתנגדות. בנוסף, עיתויה של עמדה זו העיד אף הוא על משוא פנים, שכן הדברים נאמרו בפתח הישיבה, בפני עדיה של המערערת, ולאחר שהשופטת עצמה אישרה את זימונם של העדים לדיון ההוכחות מן הטעמים שפורטו בבקשתה של המערערת לעניין זה. בית המשפט, בהחלטתו שניתנה בו ביום, דחה את הבקשה. בהחלטה צויין, כי: "אין זו פעם ראשונה שהמלצתי בפני הנתבעת [המערערת] למשוך את התנגדותה לצוואה, וזאת על סמך החומר שבפני. אם הנתבעת סברה שיש בכך כדי לפסול את ביהמ"ש, היה עליה לעשות כן במועד מוקדם יותר. גם היום, במועד הקבוע להוכחות, חזרתי על אותה המלצה. ביהמ"ש כדבר שבשגרה עושה כן כאשר הוא מעריך את תוצאות ההליך על פי החומר שבפניו. אין בדבר כמובן, כדי להכריע בתוצאה הסופית של התובענה וכמובן שאם יסתבר כי היה מקום להתנגדות, אין מניעה כי ביהמ"ש ישנה את דעתו." על כן, נדחתה הבקשה. 3. בערעור שבפני חוזרת המערערת על נימוקיה לפסילתו של בית המשפט, כפי שנטענו בפני הערכאה הראשונה. לטענתה, בית המשפט התבטא מספר פעמים בדבר הצורך למשוך את ההתנגדות, כאשר התבטאות זו (ביום 29.11.99) מקיימת וודאות למשוא פנים, נוכח עיתוי ההתבטאות, סוג הישיבה (הוכחות) והימצאותם של העדים באולם. על כן, שבה ונתבקשה פסילתה של השופטת מלישב בדין. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערת, נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. ראשית, המערערת עצמה מציינת, כי המלצתו של בית המשפט לחזרה מן ההתנגדות התקיימה גם בישיבות קודמות. על כן, לכאורה, קמה עילת הפסלות (הנטענת) עוד קודם לכן, והבקשה לפסילה לוקה בשיהוי. שנית, גם אם נקבל את עמדת המערערת לפיה הישיבה מיום 29.11.99 יצרה עילת פסלות (נטענת) חדשה ועצמאית, הרי שלגוף הענין לא שוכנעתי כי אכן ישנו במקרה זה חשש ממשי למשוא פנים. נוכח העובדה כי טרם נשמעו עדים בתיק זה ונוכח עמדתו של בית המשפט כי פתוחה דעתו לשכנוע בדבר יסודותיה של ההתנגדות, הרי שלא מצאתי, בנסיבות הענין, ב"המלצתו" של בית המשפט, משום חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתו מלישב בדין בשלב זה של ניהול התובענה. על כן, דין הערעור להדחות. הערעור נדחה. ניתנה היום, י"א באדר א' התש"ס (17.2.2000). ה נ ש י א העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99087610.A01/דז/