SOLUX S.p.A נ. טי. או. יו מילניום אלקטריק בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 8759/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8759/16 ע"א 9000/16 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המערערת בע"א 8759/16 והמשיבה 1 בע"א 9000/16: SOLUX S.P.A נ ג ד המשיבה 1 בע"א 8759/16 והמערערת בע"א 9000/16: 1. טי. או. יו מילניום אלקטריק בע"מ המשיב 2 בע"א 8759/16 ובע"א 9000/16: 2. עמי אלעזרי שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ד"ר א' רבינוביץ ברון) מיום 21.9.2016 בת"א 1183-01-12 תאריך הישיבה: ט"ו בתמוז התשע"ח (28.6.2018) בשם המערערת בע"א 8759/16 והמשיבה 1 בע"א 9000/16: עו"ד צביקה שטוירמן; עו"ד זוהר לוי בשם המשיבה 1 בע"א 8759/16 והמערערת בע"א 9000/16, ובשם המשיב 2 בע"א 8759/16 ובע"א 9000/16: עו"ד אוהד שני פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. המערערת בע"א 8759/16 והמשיבה 1 בע"א 9000/16 (תאגיד איטלקי בשם SOLUX S.P.A; למען הנוחות להלן: המערערת) התקשרה עם משיבה 1 בע"א 8759/16 והמערערת בע"א 9000/16 (חברת טי.או.יו מילניום אלקטריק בע"מ; למען הנוחות להלן: המשיבה) לצורך רכישת פאנלים סולאריים להצבה על גבי מפעלהּ באיטליה. במסגרת ההתקשרות נקבעו לוחות זמנים לאספקת הפאנלים שהיו חשובים למערערת על מנת לזכות בהטבות מממשלת איטליה. 2. בין החברות התגלעו מחלוקות, אך בסופו של דבר הן הגיעו להסכם לפיו סופק משלוח אחד וניתנה למערערת אפשרות לבחור אם היא מעוניינת להזמין משלוח שני. ואכן, לאחר שהמשלוח הראשון סופק והותקן בהצלחה, הודיעה המערערת כי היא מעוניינת גם במשלוח השני. המערערת שילמה למשיבה מקדמה בשיעור של 90% מהתמורה (סך של 716,558 דולר ארה"ב), ונקבעו לוחות זמנים שהיו חשובים למערערת לצורך קבלת ההטבות הממשלתיות. 3. המשלוח השני של הפאנלים הסולאריים לא סופק, והמערערת ביטלה את ההזמנה והגישה ביום 1.1.2012 תביעה לבית המשפט המחוזי. לאחר שהגישו המשיבים (המשיבה והמשיב 2 בשני הערעורים, בעל השליטה במשיבה; להלן: המשיב) כתב הגנה והתקיים דיון בבית המשפט, הופנו הצדדים להליך גישור שנמשך כחצי שנה ובסופו הגיעו להסכם. 4. במסגרת הסכם הגישור, שניתן לו תוקף של החלטה ביום 31.1.2013, הוסכם כי: המשיבה תספק למערערת 2,160 פאנלים מסוג 190 ואט, וכן 651 פאנלים מסוג 230 ואט מתוצרת גרמניה, והכול בתוך 5 חודשים ממועד כניסת הסכם הגישור לתוקף; כל ההוצאות הכרוכות באספקה, לרבות הובלה וביטוח הובלה ימית, יחולו על המשיבים, והאחריות לשחרור הפאנלים מהנמל וההוצאות הכרוכות בכך - על המערערת; אם לא יסופקו הפאנלים מכל סיבה שהיא, תשלם המשיבה למערערת 228 יורו עבור כל פאנל מסוג 190 ואט, ו- 276 יורו עבור כל פאנל מסוג 230 ואט. 5. חרף קיומו של ההסכם, לא סופקו פאנלים סולאריים מכל סוג שהוא למערערת. המשיבים טענו כי הם מילאו את חלקם בהסכם, שכן הם הובילו את הפאנלים לנמל גנואה שבאיטליה, אך לא הצליחו להמציא למערערת את המסמכים הדרושים לצורך שחרור הסחורה, וזאת באשמתה. מנגד טענה המערערת, כי הפאנלים לא סופקו לה במועד, ואף שהיא נאותה להאריך את המועד לצורך קיום ההתחייבות, לא הומצאו לה המסמכים הדרושים לשחרור הסחורה, ולטעמה אף ספק אם הסחורה אכן הגיעה כטענת המשיבים ליעדהּ בגנואה. 6. על רקע האמור ביקשה המערערת לתקן את תביעתה ולבססה על הפרת הסכם הגישור, והעמידה את הסכום הנתבע על סך של 3.2 מיליון ₪. בית המשפט המחוזי התיר למערערת לתקן את כתב התביעה. בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים על החלטה זו נדחתה (רע"א 2317/14 טי.או.יו מילניום אלקטריק בע"מ נ' SOLUX S.P.A תאגיד איטלקי (8.5.2014)). 7. בית המשפט המחוזי (השופטת א' רבינוביץ ברון) קיבל את תביעתה של המערערת נגד המשיבה. בית המשפט התרשם מחומר הראיות שכלל התכתבויות בין הצדדים בנוגע למשלוח השני, והגיע למסקנות הבאות: ראשית, כי לא הוכח שהגיעו פאנלים מתוצרת גרמניה לנמל גנואה, כפי שהתחייב מהסכם הגישור; ושנית, כי אף שהוכח שפאנלים מתוצרת סין כן הגיעו לנמל גנואה, התברר כי המשיבים לא המציאו את המסמכים הנדרשים לצורך שחרור הסחורה, כפי שהיה עליהם לעשות. בית המשפט קבע כי המשיבה אמנם שינתה את כתובתה ולא עדכנה את המשיבים לפני שניסו להמציא לה את המסמכים, אך לאחר שמסרה להם את הכתובת הנכונה, ובשלב מאוחר יותר אף הציעה כי המסמכים יומצאו לבא כוחה שבישראל, לא עשו המשיבים דבר לצורך מסירתם; ומכאן אחריותם. בשל כך חויבה המשיבה לשלם למערערת את מלוא הפיצוי המוסכם לפי הסכם הגישור - סך של 672,156 אירו בצירוף הריבית המוסכמת. כן חויבה המשיבה לשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. 8. אשר למשיב, בית המשפט דחה את עתירת המערערת להטיל עליו אחריות אישית להפרת הסכם הגישור. ראשית, נקבע כי החיוב לספק את הפאנלים הוטל לפי הסכם הגישור במפורש רק על המשיבה. בהקשר זה הודגש כי אמנם ההסכם נערך בין הצדדים (לרבות המשיב), אך נערכה בו הבחנה ברורה בין המשיבה לבין המשיב באופן שלא הוטלה כל חבות אישית על המשיב לביצוע ההסכם. שנית, נדחתה הטענה לפיה המשיב פעל בחוסר תום לב באופן שמצדיק להטיל עליו לשלם בעצמו את הפיצוי המוסכם לפי הסכם הגישור. בהקשר זה נקבע, כי אמנם הימנעותו של המשיב מלמסור את המסמכים הנדרשים עלתה כדי התנהגות בחוסר תום לב, אולם הובהר כי אין בכך כדי להצדיק חיובו בפיצוי המוסכם שלא נועד לחול עליו, ובנוסף נקבע כי לא הוכח מהו הנזק שנגרם למערערת כתוצאה מכך. גם יתר הטענות שחתרו לחיוב המשיב - עילות נזיקיות וטענה להרמת מסך - נדחו. 9. על פסק הדין הוגשו הערעורים שלפנינו. ערעור המשיבה (ע"א 9000/16) הופנה כנגד חיובה בפיצוי המוסכם. לטענתה היה על בית המשפט לסלק את התביעה על הסף מהטעם שלאחר תיקונה התביעה התייחסה לעילה שונה ונפרדת מזו שהוגשה בגינה התביעה המקורית (הפרת הסכם הגישור לעומת אי אספקת המשלוח השני). לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט טעה בקביעותיו לגבי הפאנלים מתוצרת גרמניה וכן לגבי אחריותה של המשיבה למסור את המסמכים למערערת על רקע היחסים המעורערים בין הצדדים. 10. ערעור המערערת (ע"א 8759/16) הופנה כנגד קביעתו של בית המשפט כי אין מקום להטלת אחריות אישית על המשיב. בין היתר נטען, כי המשיב היה צד להסכם הגישור ואין בהבחנה שנעשתה בהסכם בינו לבין המשיבה כדי ללמד על כוונת הצדדים שלא להטיל עליו אחריות כלשהי. כן נטען כי בית המשפט טעה בקבעו כי לא הוכח הנזק שנגרם למערערת כתוצאה מהפרת חובת תום הלב של המשיב. נטען כי הנזק הוא בגובה הפיצוי המוסכם (יצוין כי המערערת חלקה על השימוש במונח "פיצוי מוסכם" וטענה כי מדובר ב"סכום חוזי") וכי העובדה שהמשיב חתם על הסכם הגישור מלמדת כי הוא הסכים לכך מראש. לחלופין נטען כי הנזק הוא לכל הפחות בגובה עלות רכישתם של הפאנלים כפי שהוכח במסמכים שהגישו המשיבים לבית המשפט. בנוסף, נטען כי בית המשפט טעה בדחותו את הטענה לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיב בחובה של המשיבה; וכי בית המשפט טעה גם בדחותו את הטענות לפיהן המשיב חייב בנזקי המערערת בגין תרמית, התרשלות וגרם הפרת חוזה. 11. בדיון שהתקיים לפנינו חזרו הצדדים על טענותיהם. בתום הדיון שאלנו את המשיב, האם במכלול הנסיבות ונוכח התוצאה המעוררת אי נחת - לפיה לא ניתן לגבות מהמשיבה, שהמשיב הוא בעל השליטה בה, את הסכום שנפסק בפסק הדין לאחר שהפכה חדלת פירעון - הוא מוכן לשלם אישית סכום כלשהוא, מבלי להודות בטענות. לאחר שנועץ במרשו שנכח באולם הודיע בא כוח המשיב כי הוא מוכן לשלם מכיסו סך של 57,000 דולר ארה"ב, בתשלומים, על מנת לסיים את המחלוקות בין הצדדים ובתמורה להסרת עיקול שהוטל על בית מגוריו כפועל יוצא של ההליכים. בא כוח המערערת ציין כי ההצעה "אינה פרופורציונית לנסיבות התיק", אך ביקש שהות להיוועץ במרשתו היושבת מעבר לים קודם למתן תשובת המערערת אם היא מוכנה להסתפק בכך. על כן בתום הדיון החלטנו ליתן לצדדים שהות של 7 ימים להודיענו בכתב בדבר סכום שהמשיב יהיה מוכן לשלם מכיסו ותנאיו, מבלי להודות בטענות, וכן בדבר תגובת המערערת לכך. ביום 8.7.2018 הוגשה הודעת המשיב שבה חזר המשיב על הצעתו לשלם למערערת, "מרצון טוב ומבלי להודות בטענות", סכום השווה בערכו ל- 57,000 דולר ארה"ב ב- 10 תשלומים שווים. המערערת מצדה הודיעה כי היא אינה מקבלת את הצעת המשיב. משלא הגיעו הצדדים להבנות - לא נותר אלא ליתן פסק דין בערעורים. הכרעה 12. לאחר שעיינו בפסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית המשפט המחוזי, כמו גם בסיכומי טענות הצדדים, ולאחר ששמענו טיעון בעל פה, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק הדין. 13. שני הערעורים מפנים טענות כנגד קביעות שונות שנקבעו בפסק הדין. ואולם, מדובר בקביעות עובדתיות מובהקות שקבעה הערכאה הדיונית שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן (ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89, 99 (1988); ע"א 8419/13 פלוני נ' עיריית ירושלים, פסקה 13 (‏9.3.2015); ע"א 117/15 שגיא נ' מנהל רשות המסים, פסקה 10 (13.7.2016); ע"א 918/15 פישמן רשתות בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 11 (‏28.7.2016); ע"א 559/16 פרי יעקב שירותי ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 1, פסקה 10 (6.11.2016); ע"א 7683/16 גורדו נ' ימין, פסקה 16 (19.7.2018)). כך בערעור המערערת; וכך בערעור המשיבה. 14. אשר לערעורה של המערערת ראינו מקום לציין, כי בית המשפט המחוזי קבע, ובצדק, כי הסכם הגישור הבחין באופן מוקפד וברור בין המשיבה לבין המשיב (ראו הניתוח בפסקאות 45-44 לפסק הדין), ומכאן שצדק בית המשפט במסקנתו לפיה לא היה מקום לחייב את המשיב בפיצוי המוסכם בהתאם להוראות הסכם הגישור, ולא קמה כל עילה להתערבותנו. יתר הטענות שנטענו, לפיהן יש מקום לחיובו של המשיב בשל חוסר תום לב, תרמית וכיו"ב, נדחו בפסק הדין בהתבסס על קביעות עובדתיות לגבי מה שנטען בכתבי הטענות ולגבי מה שהוכח ולא הוכח, ועל כן גם באשר לכך לא קמה כל עילה להתערב. אכן, התוצאה מעוררת אי-נוחות. המערערת זכתה בתביעתה נגד המשיבה לאחר הליך משפטי ממושך, אך אין בידה לממש את פסק הדין. ואולם עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להצדיק הטלת חיוב אישי על המשיב בגין חיובי המשיבה. 15. אשר על כן, ראינו לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולדחות את הערעורים בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. 16. שני הערעורים נדחים אפוא. מאחר והתרשמנו ממכלול טיעוני הצדדים בכתב ובע"פ ומהחומר בתיק כי ערעור המשיבה - להבדיל מערעור המערערת - היה משולל יסוד שנועד אך להוות משקל-נגד לערעור המערערת, תישא המשיבה בהוצאות המערערת בערכאה זו בסך 40,000 ₪ (שייגבו מהערבון שהופקד). ניתן היום, ‏י"ט באב התשע"ח (‏1.8.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 16087590_B08.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il