בנק לאומי לישראל בע"מ נ. עזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל

פסק-דין בתיק ע"א 8752/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8752/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: בנק לאומי לישראל בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עיזבון המנוח יורם הורוביץ ז"ל 2. מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ 3. מעיינות למסחר א.ה.בע"מ 4. אהרון קופון 5. רחל הורוביץ 6. דוד הורוביץ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.7.07 בת"א 1328/95 שניתן על ידי כבוד השופט י' עמית תאריך הישיבה: י"ז באייר תשס"ט (11.5.09) בשם המערער והמשיבים 6-2: עו"ד ס' כגן בשם המשיב 1: עו"ד י' שמלה, עו"ד י' יפרח פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת''א 1328/95 (כבוד השופט י' עמית) מיום 8.7.2007, אשר דחה את תביעת המערער וקבע כי אין לחייב את המשיב על פי כתב ערבות מתמדת שנחתם לכאורה על ידי יורם הורוביץ ז"ל. 1. בנק לאומי לישראל בע''מ (להלן: המערער או הבנק), הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד מעיינות הגליל המערבי סחר בע''מ (להלן: החברה), ונגד יתר המשיבים בתיק זה, אשר היו ערבים לחובה של החברה על פי כתבי ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום. יצויין כי בערעור שבפנינו המשיבים 1-5 הם משיבים פורמליים. ההליכים התנהלו במספר שלבים. ראשית, נקבע כי יש לקבל את תביעת המערער נגד המשיבים 1-5. בהמשך נדחתה טענת "פרעתי" שהעלו המשיבים וניתן נגדם פסק דין חלקי לפיו התקבלה תביעת המערער. הערב יורם הורוביץ (להלן: המנוח) התכחש לחתימה אשר הופיעה בכתב הערבות שיוחס לו במהלך המשפט (להלן: כתב הערבות) ולכן ניתן בעניינו פסק דין נפרד, שהוא העומד במוקד ערעור זה. המנוח נפטר במהלך ההליכים אך טרם מותו הספיק לתת תצהיר עדות ראשית ואף להיחקר בעניין זה, ובמקומו ניצב עתה בהליך זה עזבונו. 2. בית המשפט המחוזי קבע שהמשיב איננו ערב לחובות החברה. בית המשפט מצא כי על פי הראיות שבפניו לא עמד המערער בנטל השכנוע המוטל עליו להוכיח כי החתימה על כתב הערבות הייתה של המנוח או נעשתה באישורו ובהסכמתו. זאת, לאחר שבית המשפט דחה את חוות הדעת הגרפולוגית שהוגשה על-ידי המשיב, וביסס את החלטתו בעיקר על מספר פרטים "מיוחדים", אשר נמצאו בכתב הערבות עליו חתם לכאורה המנוח אולם נעדרו מכתבי הערבות של המשיבים 2-5 (להלן: כתבי הערבות האחרים). כך, למשל, כתב הערבות עליו חתום לכאורה המנוח היה היחידי אשר הופיעו בו סימונים של האות X ליד כל מקום שבו נחזית חתימת המנוח. בנוסף, בניגוד לכתבי הערבות האחרים, בכתב הערבות עליו חתם לכאורה המנוח הופיעו מתחת לכותרת "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" שתי חתימות לכאורה של המנוח ולא אחת כביתר כתבי הערבות. שוני נוסף הוא כי בכתבי הערבות האחרים מולא התאריך על ידי הפקיד שערך את המסמך, מה שאין כן בכתב הערבות עליו חתם לכאורה המנוח. מאפיין מיוחד נוסף מצא בית המשפט בכך שכתובת המנוח אשר הופיעה על כתב הערבות הייתה ברחוב "קרן", ציון שאינו תואם באופן מלא את כתובתו של המנוח ברחוב "מנדל קרן" כפי שמופיע בתעודת הזהות שלו. בית המשפט קבע כי פקידי המערער שהובאו לעדות לא סיפקו הסברים מספקים לסימנים הייחודיים האמורים בכתב הערבות. משכך העריך בית המשפט כי כתב הערבות שמיוחס למנוח הוצא מסניף המערער בשעת החתימה עליו, וקבע כי המערער לא הוכיח שהמנוח הוא שחתם על כתב ערבות זה. מכאן הערעור שבפנינו. טענות המערער 3. המערער סבור כי הוא עמד בנטל השכנוע להוכיח כי המנוח הוא שחתם על כתב הערבות. לשיטתו, העדים שהובאו על-ידו פירטו באופן מעמיק את נוהלי העבודה שלהם, מהם ניתן היה ללמוד כי כתב ערבות נחתם בהכרח בתוך סניף הבנק וכי על הערב להזדהות לפני חתימתו על כתב הערבות בפני פקיד הבנק. בנוסף טוען המערער כי העדויות בדבר קיום נוהג בנקאי להחתמת בעלי מניות בתאגיד בערבון מוגבל, מחזקות את המסקנה כי המנוח, אשר החזיק במניות החברה, נדרש על-ידי המערער לחתום על כתב ערבות לטובת מתן אשראי לחברה. המערער מסביר שחלוף הזמן ממועד עריכת כתב הערבות והחתימה עליו עד למועד המשפט, מנע מעדיו לזכור את הנסיבות המדויקות של החתימה על כתב הערבות, אך הוא גורס כי עדויות פקידיו לא נסתרו ובית המשפט לא מצא פגם במהימנותם. עוד טוען המערער כי המנוח מסר גרסה לאקונית לנסיבות המקרה. גרסה זו אינה מספקת כל הסבר אפשרי באשר לנסיבות החתימה בשמו של המנוח על כתב הערבות. המנוח לא הגיש כל תלונה למשטרה על זיוף חתימתו, ולא טען כי החתימה נעשתה שלא בהרשאתו. כל אלה אינם מתיישבים עם גרסת המנוח. לטענת המערער, המנוח אף לא הגיב במהלך השנים למכתבי תזכורת בדבר קיומה של הערבות שנשלחו לו. המערער מטעים כי גרסת המשיב נחלשה לאור דחיית בית המשפט את חוות הדעת הגרפולוגית שהציג, ואף בשל העובדה כי בניגוד לטענתו, היה למנוח עניין בהצלחת החברה בשל החזקתו בלמעלה מ-600 ממניות החברה. 4. המערער מוסיף וטוען כי לא היה מקום לקבוע על-פי הסימנים ה"מיוחדים" בכתב הערבות כי קיים יסוד סביר להניח כי כתב הערבות נחתם מחוץ לסניף, ומכל מקום סימנים אלו אינם מצביעים על כך שהחתימה על כתב הערבות מזויפת. לטענתו, גרסת מר אברהם קביצל אשר שימש כמנהל המחלק המסחרית בסניף (להלן: מנהל המחלקה), ואשר ערך את כתב הערבות והעיד מטעם המערער במשפט, ולפיה סימון ה-x על כתב הערבות נעשה על-ידי אחד מפקידי הבנק במטרה להנחות את הערב היכן עליו לחתום על כתב הערבות, מספקת הסבר הולם לסימונים אלה על כתב הערבות שעליו מתנוססת חתימת המנוח. הסבר זה מתחזק לטענתו נוכח העובדה שמנהל המחלקה, אשר ערך את כתב הערבות והחתים עליו את המנוח לא היה רגיל בהחתמה של ערבים על מסמכי ערבות. יתרה מזאת, טוען המערער כי סימון באות x על-ידי פקידי בנק במקומות המיועדים לחתימה על טופסי הבנק הוא דבר שגרתי ונפוץ, ולכן הופעתם של סימנים אלה בכתב הערבות, בהעדר ראיות נוספות, איננה מצביעה על כך שכתב הערבות הוצא ונחתם מחוץ לסניף הבנק. המערער סבור עוד כי לא היה מקום לייחס חשיבות לכך שמופיעות על כתב הערבות שתי חתימות מתחת לכותרת כתב הערבות, ומכל מקום אין בכך כדי לגרוע מאותנטיות חתימת המשיב. עוד טוען המערער כי כתב הערבות בוייל בתאריך 14.10.91, מועד זהה למועד המצויין על גבי כתב הערבות כמועד חתימת המנוח. משכך, אין משמעות לעובדה כי תאריך כתב הערבות מולא על ידי הגב' טובה הלוי, פקידה בסניף (להלן: הפקידה או פקידת הבנק) ולא על-ידי מנהל המחלקה. כמו כן טוען המערער כי העובדה ששם הרחוב שבו מתגורר המנוח הופיע על-גבי כתב הערבות באופן מקוצר הוא מעשה שנהוג על-ידי הבריות, ואינו מהווה ראיה מספקת להעיד כי כתב הערבות נחתם מחוץ לסניף הבנק. המערער מדגיש כי ייתכן והמנוח הזדהה על-ידי מסמך אחר, לרבות מסמך של רשם החברות שבו מופיעה כתובתו במתכונתה המקוצרת. טענות המשיב 5. לטענת המשיב אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא. לטעמו, המערער לא עמד בנטל השכנוע באשר לכך שהחתימה על כתב הערבות היא של המנוח. לשיטתו, הגרסה שמסר המנוח היא כי הוא לא ביקר בסניף הבנק הרלוונטי ולא חתם על כתב הערבות, כאשר מנגד לא הובאה עדות פוזיטיבית כלשהי אשר תצביע על היפוכם של דברים. יתרה מכך, גרסת המנוח נתמכה לטענתו בחוות דעת של גרפולוג, אשר קבע כי אין זהות בין החתימות על גבי כתב הערבות לבין חתימות אותנטיות של המשיב. לטעמו, היה מקום לייחס משקל לחוות דעת זו, במיוחד לאור העובדה שבית המשפט עצמו ציין כי קיימים הבדלים בין חתימתו האותנטית של המנוח לחתימה המיוחסת לו בכתב הערבות. מכל מקום מדגיש המשיב כי בית המשפט היה רשאי לערוך בעצמו השוואה ויזואלית כדי לבחון את אמיתות החתימה. עוד טוען המשיב כי אין בפי המערער הסבר לכך שהסימנים המיוחדים שהופיעו בכתב הערבות האמור לא הופיעו כלל בכתבי הערבות האחרים. עיקר הסבריו של המערער באשר להימצאות סימנים אלו אינו מעוגן כלל בחומר הראיות, ואין בפיו כל מענה ביחס להתרשמות בית המשפט מן ההבדלים הבולטים בין חתימתו האותנטית של המשיב לבין החתימה המיוחסת לו בכתב הערבות. לבסוף טוען המשיב כי אין לייחס כלל משקל לעדויות שהובאו מטעם המערער, בשל סתירות וחוסרים שהיו בהן. כך, למשל, מציין המשיב כי הפקידה שהוזכרה לעיל טענה בתחילת עדותה במשפט כי היא זו שהקלידה את הנתונים למערכת אך בהמשך חזרה בה מכך. דיון והכרעה 6. כידוע, במצב שבו אדם מתכחש לחתימתו על כתב ערבות, נטל השכנוע בנוגע להוכחת אמיתות החתימה מוטל על כתפי הטוען לכך (ע''א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ''ד נ(1) 499 504 (1996) (להלן: פרשת אבו סאלח); ע''א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ''ד לד(2) 309 312 (1979); ע''א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240 261 (1993) (להלן: פרשת בנק הפועלים); יואל זוסמן דיני שטרות 40 (מהדורה שישית, 1983) (להלן: זוסמן-שטרות); חריג לכלל זה קובע כי נטל השכנוע לא יעבור כאשר ההתכחשות לחתימת אדם על כתב ערבות עולה מתצהירו של אחר מזה שחתם, כפי שנקבע בע''א 475/64 מנדי נ' קודלר, פ''ד יט(2) 696 699 (1965)). נטל השכנוע כבד יותר כאשר מדובר על תביעה נגד עזבונו של אדם (ע''א 125/89 בלס נ' עיזבון המנוחה רוזה רוזנברג (לא פורסם, 5.7.1992). ואולם, כלל זה סייג בצידו: משהוגשה התביעה כאשר המנוח עוד היה בחיים ומשהוגש תצהיר עדות ראשית שלו, עליו הוא אף נחקר, אין צורך לעמוד בנטל נוסף זה, וכך גם בענייננו. 7. קיימות מספר דרכים מקובלות להוכיח כי אדם אכן חתם על כתב ערבות (פרשת אבו סאלח, עמוד 505; פרשת בנק הפועלים, עמוד 261; אליהו הרנון דיני ראיות 143-145 (1984) (להלן: הרנון)). הדרך האחת היא כאשר קיימת עדות ישירה למעמד החתימה. דרך אחרת היא על-ידי השוואה בין החתימה השנויה במחלוקת לבין חתימתו של אותו אדם, הידועה כאמיתית. בהשוואה זו יכול בית המשפט להסתמך הן על מראה עיניו והן על חוות דעת של גרפולוג מומחה. דרך אפשרית נוספת היא לזמן עדים אשר יעידו באורח בלתי אמצעי ומתוך הכרות עם חתימתו של אותו אדם, כי אכן מדובר בחתימתו. דומה כי דרכים אלו אינן בבחינת רשימה סגורה וייתכנו דרכים נוספות אשר באמצעותן ניתן יהיה להוכיח את אמיתות חתימתו של אדם על כתב ערבות, ובלבד שיכללו אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שהחתימה עליו שנויה במחלוקת, וכפי שכתב הנשיא שמגר: "המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור." (פרשת בנק הפועלים, עמוד 262). עוד יש להניח כי דרכי הוכחה נוספות כאמור תידרשנה בעיקר מקום שבו מדובר על כתבי ערבות אשר נחתמו לפני שנים רבות. במקרים אלו, יקשה לצפות מעורך המסמך, אשר לרוב הינו פקיד בנק העורך מספר רב של מסמכים מסוג זה במסגרת עבודתו, לזכור את מעמד החתימה ואת פרטיו. 8. לטעמי, במקרה דנן הציג המערער אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שדי בהם כדי לעמוד בנטל השכנוע, כפי שקבע בית משפט קמא. העדים שהובאו מטעם המערער לא זכרו אמנם באופן ישיר את מעמד החתימה, ואף לא את המנוח עצמו עקב חלוף השנים הרבות, אך הם פירטו את נהלי העבודה בבנק בנוגע לכתבי ערבות בכלל ובנוגע לכתבי ערבות מסוג זה בפרט. לעדויות אלה מצטרפות ראיות נוספות שהביא הבנק ומובילות יחדיו, כמכלול, למסקנה כי הבנק עמד בנטל השכנוע אשר הוטל עליו. כך, למשל, העידו מנהל המחלקה ופקידת הבנק כי במסגרת עבודתם בבנק נהגו להחתים את הערב לאחר שהציג תעודה מזהה על כתב הערבות בתוך סניף הבנק דווקא, וכי לא סטו מנוהג זה אף לא במקרים חריגים. כמו כן הוסיף מנהל המחלקה כי חתימת המערער על כתב הערבות נעשתה בהתאם לנוהלי הבנק לפיהם יש להחתים בעלי מניות בתאגידים בעלי ערבות מוגבלת על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, ולראיה כלל בעלי המניות במקרה דנן אכן חתמו על כתבי ערבות שכאלה. בנוסף הציג המערער בפני בית המשפט מכתב התראה אשר נשלח למנוח ערב הגשת התביעה בנוגע לכתב הערבות, מכתב אשר לא זכה לתגובה. על אלה מתווספות נסיבות המקרה – מדובר על חברה שלפי קביעות בית המשפט קמא, בנו של המנוח משמש בה הרוח החיה כמנהלה. המנוח החזיק בכ-3% ממניות החברה, ונמצא כי לא הייתה לו התנגדות עקרונית לחתום על כתבי ערבות. לטעמי, עדויות וראיות אלה עשויות לבסס יחד מסקנה כי המערער עמד בנטל השכנוע. בית המשפט קמא אף הוא קבע כי לכאורה די בראיות אלו כדי לקבוע שהמערער עמד בנטל השכנוע שהוטל עליו. ואולם בסופו של דבר מצא כי נטל השכנוע לא הורם, וזאת לאחר בחינת כתב הערבות והשוואתו לכתבי הערבות האחרים. עיקר הערעור נסב סביב המסקנות שהסיק בית המשפט לאחר בחינת כתב הערבות והשוואתו לכתבי הערבות האחרים, אליהן אדרש להלן. 9. כידוע, בית המשפט של ערכאת הערעור אינו נוהג להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (רע''א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ''ד מב(4) 365 371-372 (1988); ע''א 292/88 פופוביץ נ' סלון עצמאות בע''מ, פ''ד מד(2) 837 840 (1990)). עם זאת, קיימים מצבים בהן הערכאה הדיונית מבססת את קביעותיה העובדתיות שלא על ממצאי מהימנות אלא על סמך הסקת מסקנות ושיקולים שבהיגיון מהעובדות והראיות שנשמעו בפניה. במצבים אלו אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור, ולכן אין מניעה בפני התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות אלו (ראו פרשת בנק הפועלים ואסמכתאות שם, עמוד 249; פרשת בלס, פסקה 8 לפסק הדין; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש. לוין עורך 1995); חמי בן-נון הערעור האזרחי 232-236 (2004)). לאור עקרונות אלו אבחן את הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא אשר לא התבססו על ממצאי מהימנות, ואשר בסופו של יום הכריעו את הכף לטובת עזבון המנוח. 10. המשיב הלין על פסילת חוות הדעת הגרפולוגית שהגיש. לא מצאתי לנכון שיש להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. אמנם, להגשת חוות דעת מומחה יש משמעות רבה בהליך מסוג זה, וניתן לבסס על פיה קביעה באשר לאמיתות חתימה על מסמך (ע''א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט, פ"ד לג(1) 715 720 (1979) (להלן: פרשת בוכוולד)). עם זאת, עצם הגשת חוות דעת מומחה אינה מובילה בהכרח למסקנה כי על בית המשפט לקבלה ולאמץ את מסקנותיה. תפקידו של בית המשפט היא להחליט האם לתת אמון בחוות הדעת, איזה משקל לתת לה והאם חוות הדעת משנה את המסקנה הסופית לאחר שקלולה עם יתר הראיות שהובאו על-ידי הצדדים (ראו פרשת בנק הפועלים, עמודים 262-263; ד''נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ''ד לט(4) 463 (1985); פרשת בוכוולד, עמוד 720; פרשת אבו סאלח, עמוד 504). בענייננו לא מצא בית המשפט המחוזי לבסס ממצאים על חוות הדעת, שכן, בין היתר, ההשוואה בין החתימות על-ידי הגרפולוג נעשתה על בסיס צילום כתב הערבות בלבד ולא על בסיס עותק מקורי של כתב הערבות, דבר המחליש את תוקפה של הבדיקה. בית המשפט לא שינה ממסקנתו זו אף לאחר ששמע את עדות הגרפולוג במשפט והתרשם ממנו התרשמות בלתי אמצעית. כאמור, איני רואה לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט, המבוססת על התרשמותו, שלא ליתן משקל של ממש לחוות הדעת, באשר טעמיו מקובלים עליי. 11. מנגד, לא מצאתי ממש בטענות המערער כי יש ליתן משקל לכך שהמנוח נמנע מלהגיש תלונה למשטרה על זיוף חתימתו, כמו גם לכך שלא הציע כל הסבר באשר לנסיבות זיוף חתימתו על כתב הערבות. המנוח טען כי לא ביקר מעולם בסניף הבנק המדובר ולא חתם על כתב הערבות הנטען. לא הייתה מוטלת על המנוח החובה להגיש תלונה או להציג גרסה היפותטית לזיוף חתימתו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הימנעותו מלעשות כן אינה מייצרת ראיה פוזיטיבית ועל כן אין בה כדי לבסס קביעה כי המנוח אכן חתם על כתב הערבות (ראו פרשת בנק הפועלים, עמוד 262). 12. בבסיס החלטת בית המשפט קמא עמדה התרשמותו כי כתב הערבות נחתם מחוץ לסניף הבנק. מסקנה זו התבססה על שלושה הבדלים מרכזיים בין כתב הערבות עליו חתם לכאורה המנוח לכתבי הערבות האחרים: סימון האות X ליד המקומות הנדרשים לחתימה על כתב הערבות; הופעת חתימתו של המנוח פעמיים בעמוד הראשון של כתב הערבות; התאריך המופיע על כתב הערבות לא נכתב על ידי עורך המסמך. בנוסף ניתן משקל לכך שכתובת המנוח כפי שצוינה על כתב הערבות אינה מדוייקת. כשלעצמי איני סבורה כי הבדלים אלו לבדם מבססים בהכרח מסקנה כי כתב הערבות הוצא ונחתם מחוץ לסניף הבנק. עם זאת, הם אכן מעלים תמיהות וספקות בשאלה האם אכן המנוח הזדהה בפני פקידי הבנק וחתם על כתב הערבות. ראשית, עצם ההשוואה בין כתב הערבות החתום לכאורה על ידי המנוח, אשר נערך על-ידי מנהל המחלקה, לבין כתבי הערבות האחרים, שנערכו במועדים שונים על-ידי פקידי בנק אחרים, יש בה קושי. יש להניח כי לכל פקיד בנק האופן בו הוא מורגל לערוך את כתב הערבות ולהציגו לערב שבפניו, וזאת בנוסף לנוהלי הבנק הנוקשים אשר מחייבים את הפקידים לנהוג באחידות, כגון החתמת הערב במקומות מסוימים מוגדרים מראש בכתב הערבות. כך, למשל, נהוג אצל חלק מפקידי הבנק לסמן את האות X על גבי מסמכי הבנק לציון מקום החתימה הדרושה ללקוחותיהם. רציונאל הסימון מתחזק מקום שמדובר על מספר רב של חתימות על-פני מספר עמודים, כמו במקרה שלפנינו. לפיכך, בהחלט ייתכן שפקיד בבנק סימן על-גבי כתב הערבות את המקומות הנדרשים לחתימה, אף שמסמך זה נועד להחתמת הערב בתוך סניף הבנק. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי מנהל המחלקה אשר על פי הנטען הוא שהחתים את המנוח על כתב הערבות, לא היה מורגל במסגרת עבודתו להחתים ערבים על כתבי ערבות, וייתכן והסימון נדרש בכדי להראות לו היכן להחתים את הערב. עובדה זו יכולה להסביר אף את החתימה הכפולה שהופיעה בחלק העליון של כתב הערבות. כאמור, ההבדל השלישי נוגע לכך שהתאריך המופיע על כתב הערבות לא נכתב על ידי עורך המסמך כיתר כתבי הערבות אלא על-ידי פקידת הבנק. העובדה שהתאריך נכתב על-ידי פקידת הבנק ולא על-ידי עורך המסמך, מעוררת לכאורה תמיהה אף במצב שבו כתב הערבות זויף, שכן ברי כי למזייף היה לכאורה אינטרס כי המסמך לא יעורר חשד. על כן ספק אם יש משקל רב לעניין זה. לעניין שם הרחוב המקוצר המופיע בכתב הערבות, אכן ניתן להסיק כי עורך המסמך לא התבסס על הכתוב בתעודת הזהות, אך אין הדבר שולל את האפשרות כי עורך המסמך הסתמך על מסמך אחר שיכול והיה להיות בפניו, ואשר בו הופיעה כתובת המנוח. כך, למשל, ניתן היה להעתיק את כתובתו של המנוח ממסמכי רשם החברות, כפי שהניח בית המשפט קמא בהם כתובתו של המנוח מופיעה בנוסחה המקוצר בלבד, או אף לרשמה על פי דברי המנוח עצמו, תוך אימותם מול התיעוד שבידיו. כאמור, לא ניתן להתעלם מהבדלים אלו ולא לייחס להם משקל כלל. כך למשל, העובדה כי כתב הערבות עבר מספר פקידי בנק, מקשה על קבלת הגרסה כי הליך עריכת המסמך והחתמתו היה רציף ונעשה במועד אחד בתוך סניף הבנק. בנוסף, אפשר שהכתובת המקוצרת המופיעה בראש המסמך, מעמידה בספק את הטענה בדבר עמידה דווקנית במקרה זה על נוהל הבנק באשר לזיהוי החותם על המסמך בתעודת זהות. יוצא כי מכל אלה כי לא ניתן היה להסיק חד משמעית כי כתב הערבות נוחתם מחוץ לסניף הבנק. מן הצד השני, נראה כי לא ניתן לשלול גם חוסר תקינות בדרך עשייתו של כתב הערבות על-ידי הבנק, דבר המחזק את הטענה כי ייתכן שהחתימה על המסמך מזויפת (ראו והשוו: פרשת בוכוולד, עמוד 721). 13. לאחר לבטים לא קלים, מצאתי כקביעת בית המשפט המחוזי כי שקלול מכלול הראיות משתנה לאחר שמוסיפים לו את התרשמות בית המשפט קמא במו עיניו מחתימתו של המנוח על כתב הערבות וקביעתו כי יש חוסר זהות מסוים בין החתימה על כתב הערבות לחתימתו האותנטית של המנוח. כאמור, בית המשפט רשאי לסמוך על מראה עיניו במצבים מעין אלו והסקת מסקנות על בסיס זה היא אפשרית, אך ניתנת להתערבות על-ידי ערכאת הערעור (ראו ר''ע 530/82 עטר חברה למסחר בע''מ נ' מדינת ישראל, פ''ד לח(2) 337 341-342 (1984) (להלן: פרשת עטר); הרנון, עמוד 145; דורון מנשה הלוגיקה של קבילות ראיות 185 (2008); קדמי, עמוד 878)). יודגש כי אין בית המשפט הופך להיות "מומחה" לכתבי יד בהשתמשו במראה עיניו, אלא מוסיף הוא בין שיקוליו את מה שעיניו רואות (ראו פרשת אבו סאלח, עמוד 504; יעקב קדמי על הראיות ב' 878-881 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009) (להלן: קדמי)). כאמור, סבורה אני כי במקרה דנן התרשמות בית המשפט, לאור מכלול הראיות, היא שמטה את כף המאזניים למסקנה כי אכן קיים ספק שכתב הערבות נושא את חתימת המנוח. ובלשונו של בית המשפט קמא: "עם זאת, השוואה בין החתימות שעל כתב הערבות לחתימות אחרות של המנוח, מעלה מספר תמיהות. בכתב הערבות מושא דיוננו, נחזות שבע חתימות של המנוח [...] כשבכולן נחתם "הורוביץ יורם". ואילו בכל דוגמאות החתימה שחתם המנוח בפני חג'ג' ובכל המסמכים האחרים [...] החתימה היא "יורם הורוביץ". דהיינו, המנוח היה נוהג להקדים את שמו הפרטי לשם המשפחה. לכך יש להוסיף, ומבלי להתיימר למומחיות יתרה בתחום השוואת כתבי יד, כי במילה "יורם" האות "ו" גבוהה בהרבה מהאות "י" ומעוקלת קמעה, בעוד שבחתימות על כתב הערבות האות "י" אמנם גבוהה יותר, אך לא בהרבה, והיא ישרה ואינה מעוקלת. כמו כן, בדוגמאות החתימה של המנוח בשם הפרטי, שלוש האותיות האחרונות, ו-ר-ם הן מחוברות בעוד שבכתב הערבות, האותיות בשם הפרטי מחוברות רק בחתימה בעמוד האחרון. גם בשם המשפחה "הורוביץ" האות "ר" מחוברת לאות "ב" שלאחריה, ולא כך בכתב הערבות, וגם באות הסופית "ץ" ניתן להבחין בהבדלים כפי שהוסבר על ידי חג'ג' בעדותו. אף אני ערכתי השוואה חזותית בין החתימות על כתב הערבות לבין חתימות המנוח. בהשוואה זו לא נעלמה מעיני העובדה כי עיקר החתימות להשוואה של המנוח נחתמו לאחר שהבנק הגיש את התביעה כנגדו. עם זאת, חלק מהחתימות שהוצגו נחתמו עוד בטרם הוגשה תביעת הבנק, כמו גם, הונחו בפני הגרפולוג מספר רב של דוגמאות של חתימת המנוח מתקופות שונות וקשה להניח שביכולתו של אדם להטעות במצב דברים זה. על פי מראה עיניים סבורה אני כי קיים ספק האם החתימה על גבי כתב הערבות היא חתימתו של המנוח. ניתן לראות באופן ברור כפי שאף ציין בית המשפט קמא כי קיימים הבדלים בולטים בין חתימות אותנטיות של המנוח, המופיעות על מסמכים אחרים, לבין החתימות שלכאורה נעשו על-ידי המנוח על גבי כתב הערבות. כך למשל בולט היפוך סדר הכתיבה של השם הפרטי ושם המשפחה. בעוד שבכתב הערבות החתימה היא "הורוביץ יורם", ביתר המסמכים שהוגשו החתימה היא "יורם הורוביץ", דהיינו בסדר הפוך. בנוסף ישנם הבדלים גרפיים משמעותיים בדרך כתיבתן של אותיות מסוימות ובחיבורים ביניהן. כל אלה, בהצטרפם לקשיים שעמדתי עליהם בהרחבה, אשר נמצאו בכתב הערבות, ובהעדר הוכחות ישירות לאמיתות החתימה של הבנק, כמו גם להעדר הוכחה למכתבי התראה ותזכורת בהקשר לכתב הערבות שנשלחו לכאורה על-ידי הבנק למנוח שלא בסמוך למועד הגשת התביעה, שכנעוני כי הבנק לא עמד בנטל השכנוע להראות כי כתב הערבות אכן נושא את חתימת המנוח ועל כן יש לטעמי לקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. 14. לסיום אעיר, כי מקרה זה ממחיש את הקושי העומד לעיתים בפני גוף גדול כמו בנק להוכיח, בהתדיינות המתנהלת לאחר שנים רבות, את אמיתות חתימתו של לקוח. דומה כי בענייננו עשה הבנק כל שניתן כדי להרים את הנטל על כתפו, אך המשימה לא צלחה בידיו. לעניין זה יש להוסיף את האינטרס הציבורי והכלכלי בצמצום "אפשרויות המילוט" מפני קיום התחייבויות כלכליות שנוטל אדם על עצמו. כדי למנוע הישנות מקרים נוספים טוב יעשו אפוא הבנקים אם יתנו דעתם לסוגיה של אימות זיהוי הערב במעמד החתימה על כתב הערבות באופן שייתר את הספקות הראייתים שיכולים להיווצר בהמשך. דומה שפתרונות מניחים את הדעת יכולים להימצא על-ידי קביעת נהלים פשוטים יחסית, אשר אינם דורשים עלויות משמעותיות או סרבול של ההליכים. כך, ניתן לדרוש צירוף תצלום של תעודת זהות של הערב לתיק הערבות שבידי הבנק במעמד החתימה על כתב הערבות, או אישור של הפקיד על גבי טופס הערבות כי זיהה את הערב על פי תעודה מזהה, וכיוצא באלה פתרונות כפי שהבנק ימצא לנכון. לפיכך, לו תשמע דעתי ידחה הערעור. המערער ישא בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש''ח ובהוצאות משפט. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. אחר העיון מצטרף אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ארבל. אף אנכי עיינתי בחתימות השונות של המנוח או המיוחסות לו, כדי להתרשם מן הדברים, כשם שעשתה חברתי ולפניה השופט קמא, בלא יומרת מומחה אלא בעינו של אדם מן היישוב, שופט מן היישוב. ב. אעיר תחילה, כי שמו של המנוי, כפי שכתבו הוא עצמו במסמכים שאין מחלוקת כי היו אותנטיים, כמו פתיחת חשבון בבנק הפועלים סניף י.שדה מ-17.3.72, הוא הורביץ (ולא הורוביץ), אף כי במסמכים שונים – כולל אותו מסמך עצמו מ- 17.3.72, במשבצת שנכתבה כנראה על-ידי פקידי הבנק – יש בלבול ומשמשים בערבוביה הורביץ והורוביץ. ג. חתימתו של מר הורביץ מ-1972, שונה מזו שבכתב הערבות נשוא המחלוקת הן בסדר המלים (יורם הורביץ ולא הורביץ יורם כבכתב הערבות) והן בתצורה (למשל האותיות "ו" ו-"ר". בשם יורם מחוברות על פי רוב) במסמך 1972; כך גם במסמך ל"גדיש" מ-6.11.80 ולהנהלת הקופה מאותו מועד (לעומת זאת אותן אותיות בשם "הורביץ", להבדיל - דומה - מ"יורם" - פעמים כתובות באופן שונה, מחוברות או לא מחוברות). מנגד, בחתימה הנחזית על כתב הערבות שבמחלוקת כמעט תמיד אין חיבור בין "ו" ל"ר" בשם "יורם". ועוד, האות "ץ" (סופית) מסתיימת במסמכים ה"ישנים" בתצורה של "הרמת דגל" אל-על; בכך יש שוני מחתימתו הנחזית של המנוח על כתב הערבות נשוא המחלוקת, שבה אין "דגל" זה. אציין כי ייחסתי, מטעמי שכל ישר, חשיבות למסמכים מ-1972 ו-1980 יותר מאשר לדוגמאות החתימה ולתצהיר מ-1995 שניתנו לאחר שהתעוררה הפרשה. נוכח כל האמור נוטה אני למסקנות שאליהן הגיעו חברתי והשופט קמא. ד. עוד אוסיף, כי רחוב מגוריו של המנוח בתל-אביב היה למיטב הבנתי מנדלקרן, במלה אחת, והוא שמו של מחבר הקונקורדנציה הנודעת למקרא מן המאה הי"ט "היכל הקודש", ד"ר שלמה מנדלקרן. אין עסקינן על כן, במנדל קרן וברח' קרן. כשלעצמי אתקשה להניח כי בכתב הערבות היה המנוח מאשר טופס בו נכתב רח' "קרן", אלא בחוסר תשומת לב מירבי. ה. כאמור מצטרף אני לחוות דעת חברתי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ט' באדר ב' תשע"א (15.3.11). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07087520_B04.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il