סעיד אבו טהה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 875/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 875/12 ע"פ 971/12 ע"פ 1059/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערערת בע"פ 1059/12: מדינת ישראל המערער בע"פ 875/12 והמשיב 2 בע"פ 1059/12: סעיד אבו טהה המערערים בע"פ 971/12 והמשיבים 4-3 בע"פ 1059/12: 1. ראיש אבו טהה 2. אוסמה אבו טהה נ ג ד המשיבה בע"פ 875/12 ובע"פ 971/12: מדינת ישראל המשיב 1 בע"פ 1059/12: באדר אבו טהה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע, בת"פ 8227/09, שניתן ביום 20.12.2011, על ידי כב' השופטת י' רז לוי תאריך הישיבה: י"ב בכסלו התשע"ג (26.11.2012) בשם המערער בע"פ 875/12 והמשיב 2 בע"פ 1059/12: עו"ד נעם אליגון בשם המערערים בע"פ 971/12 והמשיבים 4-3 בע"פ 1059/12: עו"ד אסתר בר ציון; עו"ד ויקטור אוזן בשם המערערת בע"פ 1059/12 והמשיבה בע"פ 875/12 ובע"פ 971/12: עו"ד סיוון רוסו בשם המשיב 1 בע"פ 1059/12: עו"ד בועז אורן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור המדינה על קולת העונש, אשר נגזר על ארבעה מתוך עשרה נאשמים שבעניינם הוגש, לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כתב אישום מתוקן ומאוחד (ת.פ. 8227/09). שלושה מהנאשמים, שנגדם הוגש ערעור המדינה, הגישו ערעור, הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש אשר הושת עליהם. 2. למרות שמדובר בערעורים הדדיים, יקראו אותם נאשמים, למען הנוחות, המשיבים, בהתאם לסדר הופעתם בערעור המדינה. המשיב 1, באדר אבו טהה (הנאשם 1 בכתב האישום); המשיב 2, סעיד אבו טהה (הנאשם 7 בכתב האישום); המשיב 3, ראיש אבו טהה (הנאשם 8 בכתב האישום); והמשיב 4, אוסאמה אבו טהה (הנאשם 9 בכתב האישום), הורשעו על-ידי בית המשפט המחוזי, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אלה: א. קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). ב. חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. ג. החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) רישא ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. ד. ירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. המשיב 1 הורשע, בנוסף, בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתם בדין, נגזרו על המשיבים העונשים הבאים: המשיב 1 – א. מאסר בפועל למשך 33 חודשים בניכוי תקופת מעצרו, מיום 7.9.2009 ועד ליום 26.8.2010. ב. מאסר מותנה של 12 חודשים, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע, פרט לעבירה של הפרת הוראה חוקית, וכן כל עבירת אלימות מסוג פשע. ג. מאסר מותנה של 4 חודשים, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירה של הפרת הוראה חוקית. ד. פיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪. ה. קנס בשיעור של 2,500 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו. המשיב 2 – א. מאסר בפועל למשך 50 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו מיום 30.8.2009 ועד ליום 24.6.2010. ב. מאסר מותנה של 12 חודשים, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע. ג. פיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪. ד. קנס בשיעור של 2,500 ₪ או 20 ימים מאסר תמורתו. המשיב 3 – א. מאסר בפועל למשך 30 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו מיום 30.8.2009 ועד ליום 1.10.2009. ב. מאסר מותנה של 12 חודשים, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע. ג. פיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪. ד. קנס בשיעור של 2,500 ₪ או 20 ימים מאסר תמורתו. המשיב 4 – א. מאסר בפועל למשך 30 חודשים, בניכוי תקופת מעצרו מיום 30.8.2009 ועד ליום 1.10.2009. ב. מאסר מותנה של 12 חודשים, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע. ג. פיצוי למתלונן בסך 7,500 ₪. ד. קנס בשיעור של 2,500 ₪ או 20 ימים מאסר תמורתו. 4. המדינה מערערת על קולת העונש אשר נגזר על המשיבים כולם, ואילו המשיבים 3,2 ו-4 מערערים, הן על הרשעתם בדין והן על גזר דינם. עובדות כתב האישום בעניינם של המשיבים 5. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד עשרה נאשמים, וביניהם המשיבים, נטען כי בין פלג ממשפחת אבו טהה, שאליו משתייכים הנאשמים, לבין משפחת חמדיה, המתגוררת בשכנות אליהם בישוב תל שבע, התגלע סכסוך. הרקע לאותו סכסוך נעוץ בכתב אישום שהוגש נגד בלאל אבו טהה (הנאשם 5 בכתב האישום שלפנינו), שבו אמור להעיד נגדו נ.ח., הנמנה על משפחת חמדיה (להלן: המתלונן). באישום השני המיוחס לכל המשיבים, נטען כי ביום 29.8.2009 או בסמוך לכך, קשרו המשיבים קשר לפגוע במתלונן. באותו יום, בסמוך לשעה 05:25, יצא המתלונן מתפילה במסגד המצוי בתל שבע, והלך רגלית לביתו, מרחק של למעלה מקילומטר. תוך כדי הליכה, הגיח לעברו של המתלונן המשיב 2, התקרב אליו כשבידו אקדח שלוף ודרש ממנו להרים את ידיו. מיד לאחר מכן, הגיעו במהירות למקום יתר המשיבים, כשהם נושאים בידיהם אלות עץ. המתלונן, אשר נבהל עקב המתרחש, פתח בריצה לעבר בתים שהיו בסביבה, על-מנת להימלט מהמשיבים. המשיבים רדפו אחריו וכשהשיגוהו החלו להכותו באלות, כאשר המשיב 2 יורה לעברו מספר יריות מאקדחו, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום. אחד הקליעים פגע במותנו של המתלונן מצד שמאל. לבסוף, הצליח המתלונן להתחמק מהתוקפים והסתתר בחצר בית סמוך. בכתב האישום נטען כי כתוצאה ממעשיהם של המשיבים, נזקק המתלונן לטיפול רפואי, הוא הובהל למרכז הרפואי "סורוקה", שם הסתבר כי קליע חדר לריאותיו וגרם לו לנזקים בבית החזה, כולל שבר באחת מצלעותיו. כמו כן, נפגע המתלונן ממכותיהם של המשיבים 1, 3 ו-4 בכתף שמאל, ברגל שמאל ליד הברך, ובצד השמאלי של ראשו. המתלונן אושפז בבית החולים למשך מספר ימים ושוחרר להמשך טיפול בביתו. בגין מעשים אלה, יוחסו למשיבים עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; תקיפה בצוותא, לפי סעיף 382(א) ביחד עם סעיף 379 לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין; החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) רישא ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין; וירי באזור מגורים, לפי סעיף 340א ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין. 6. למשיב 1 בלבד, יוחסו שני אישומים נוספים, האישום השישי והשביעי. באישום השישי, נטען כי המשיב 1 קשר קֶשֶר ביום 7.9.2009, עם אחרים לפרוץ לכלי רכב ולגנוב אותם מבעליהם. בהמשך נטען, כי המשיב 1, ביחד עם יתר הקושרים פרץ לרכב מסוג מיצובישי, שחנה באשקלון, וגנב אותו מבעליו. למשיב 1 יוחסו, בגין אישום זה, עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; פריצה לרכב, לפי סעיף 413 ו לחוק העונשין; גניבת רכב, לפי סעיף 413 ב לחוק העונשין; וגניבה/פירוק מרכב, לפי סעיף 413 ד(ב) ו-(ג) לחוק העונשין. נקדים את המאוחר ונציין כי בית משפט קמא החליט לזכות את המשיב 1 מאישום זה, מחמת הספק, ועל כך לא הוגש ערעור מטעם המדינה. 7. האישום השביעי מיוחס, אף הוא, למשיב 1 בלבד, ונטען בו כי המשיב 1 היה אמור להיות במעצר בית, בבית אמו בישוב תל שבע ובפיקוח ערבים, בהתאם לצו שניתן, ביום 24.5.2009, על-ידי בית משפט השלום באשדוד (ב"ש 1135/09). מכתב האישום עולה כי המשיב 1 הפר, בשתי הזדמנויות, את תנאי מעצר הבית, ובכך ביצע שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. הכרעת דינו של בית משפט קמא 8. בפתח הכרעת הדין, צויין כי אין מחלוקת על כי ביום 29.8.2009, בסמוך לשעה 05:30, נפצע ונחבל המתלונן, אשר פונה באמצעות אמבולנס לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. כמו כן, אין מחלוקת בדבר קיומו של סכסוך בין פלג ממשפחת אבו טהה, אליו משתייכים המשיבים, לבין משפחת חמדיה, עליו נמנה המתלונן. הרקע לסכסוך נוגע לתיק המתנהל בבית המשפט נגד הנאשם 5 בכתב האישום, שבו אמור להעיד המתלונן. עוד נקבע בהכרעת הדין כי "במסגרת הסכסוך היו אף אירועים קודמים, חלקם סמוכים בזמן לאירוע כאן, וכן תלונות הדדיות במשטרה שהובילו אף למעצרים, הן במשפחת [המשיבים] והן במשפחת המתלונן". המשיבים הכחישו כל קשר לאירוע, במסגרתו נורה ונחבל המתלונן, וטענו כי כלל לא היו במקום. לחילופין, נטען על-ידי המשיבים 3 ו-4 כי, גם אם יוחלט כי הם היו במקום ואף החזיקו אלות, עדיין אין לראותם כמבצעים בצוותא, ויש לזכותם מהעבירות המיוחסות להם באישום השני. 9. מטבע הדברים, היה המתלונן העד המרכזי, במסגרת פרשת התביעה, והוא העיד בבית המשפט במשך מספר ישיבות ונחקר ארוכות על-ידי באי כוח המשיבים. לדברי המתלונן, הוא יצא, ביום האירוע, מתפילה במסגד בסמוך לשעה 05:20, והלך רגלית לעבר ביתו. בהגיעו לקרבת בית משפחת אבו עמרה, עצר אותו המשיב 2 והורה לו להרים את ידיו ולשכב על הרצפה. המתלונן התנגד לדרישה זו, ואו אז, החל המשיב 2 לירות לעברו באמצעות אקדח, והוא נמלט לבית אבו עמרה. ביחד עם המשיב 2 היו המשיבים 3,1 ו-4 כשהם אוחזים באלות או מקלות, ולאחר שהמתלונן החל להימלט על נפשו, רצו לעברו המשיבים, כאשר המשיב 2 ממשיך לירות לעברו. לדברי המתלונן, הוא ברח לתוך בית שהיה בסמוך, והסתתר מאחורי קיר, ובהמשך הוזעקו למקום אנשי מד"א ומשטרה. בעדותו הראשית, ולאחר מכן בחקירה הנגדית, אישר המתלונן כי לא ראה את המשיבים "מכים אותו עם אותם מקלות, אלא רק אוחזים בהם ורודפים אחריו והוא הסיק כי קיבל מהם מכות עם האלות". למסקנה זו הגיע המתלונן, לנוכח העובדה כי נמצאו על גופו סימני חבלה נוספים, פרט לפצעי הירי, ואחת מצלעותיו היתה שבורה. אשר לזיהויים של המשיבים, טען המתלונן כי הוא הבחין בהם היטב, שכן הם עמדו מולו באופן שאיפשר לו לראותם, ובמקום היתה תאורת פנסים. 10. בית משפט קמא קבע בהכרעת דינו כי יש ליתן אימון מלא בעדותו של המתלונן אשר הותירה "רושם חיובי ומהימן". עוד נקבע לגבי עדות זו, כי היא "היתה אותנטית, קוהרנטית ובהירה ונכרו בה אותות האמת, בדרך בה תיאר את האירוע, בצורה פשוטה וקולחת". עוד נאמר בהכרעת הדין, כי המשיבים מוכרים למתלונן מקדמת דנא וכי לו עצמו, לא היה כל סכסוך אישי עימם. בית משפט קמא ציין, בנוסף, כי המתלונן חשש להגיע לבית המשפט, לצורך מתן העדות והוא חש עצמו מאויים על-ידי המשיבים, עד כי התבקשה מסירת עדותו בדלתיים סגורות. בית משפט קמא קבע, בהקשר זה, כי "ניכר כי מדובר בפחד וחשש אמיתיים, לאחר שהמתלונן סיפר כי היה מאויים באם יבוא להעיד ... וגם היום הוא מאוים ברצח וכי לא רצה לבוא" לבית המשפט. המתלונן לא שש להעיד נגד המשיבים ולא רצה להפלילם או להשחיר את פניהם, ולדבריו, המשיבים "הם כמו ילדים שלו, הם משתתפים בשמחות, היו ביחסים טובים והיו ביחסי שכנות טובה". כמו כן, בין המתלונן למשיב 2 ישנה קרבת משפחה מסויימת, והוא הביע את צערו על כי נאלץ להעיד נגדו. בנוסף, סיפר המתלונן כי נערכה סולחה בין הצדדים המסוכסכים, והוא "אינו מעוניין להחריף את המצב וחושש מהסלמת הסכסוך". 11. בית המשפט הוסיף וקבע, כי עדות המתלונן משתלבת בתוך מארג ראייתי נוסף "התומך בה ועולה עימה בקנה אחד". בין יתר הדברים, ציין בית המשפט את החיזוקים הבאים: קיומו של מניע לפגוע במתלונן על רקע הסכסוך בין המשפחות, שבמסגרתו אף הושלך מטען חבלה לחצר ביתו של המתלונן; והעובדה כי ביום האירוע המתלונן נחבל כתוצאה מפגיעת קליע ונגרמו לו חבלות נוספות בגופו, לרבות שבר בצלעותיו. אשר לטענות המשיבים בדבר סתירות ואי דיוקים בעדותו של המתלונן, הבהיר בית משפט קמא כי מדובר בעניינים לא מהותיים ובנקודות שאינן מרכזיות, ומכל מקום אין לדרוש מהמתלונן, שכל מעייניו היו מכוונים להציל את נפשו, "דיוק בנוגע לכל פרט באירוע". בהתייחס לטענה כי המתלונן הזכיר, לראשונה, את שמותיהם של המשיבים בבית החולים "סורוקה" כ-13 שעות לאחר האירוע, ציין בית המשפט כי המתלונן הובא לבית החולים, כשהוא פצוע ומדמם והתקשה לנשום. ברי, כי לא היה זה בראש מעייניו למסור, בשלב זה, גרסה מסודרת, והוא עשה כן משנחקר בבית החולים על-ידי המשטרה. העובדה כי הוא לא מסר את זהות המשיבים לבני משפחתו הוסברה על-ידי המתלונן בכך שהוא חשש מנקמת דם, וסבר כי זה לא הזמן הנכון למסור את מלוא הפרטים. בית המשפט קבע, בהקשר זה, כי מדובר ב"דברים שנראים מובנים וטבעיים בנסיבות העניין ולאור טיבו וההיסטוריה של הסכסוך והפגיעות בו". כמו כן, ציין בית המשפט כי בדו"ח פעולה של איש משטרה, שהגיע למקום האירוע, נאמר כי התוקפים הם ממשפחת אבו טהה, כך שהנושא לא עלה לראשונה בעדות המתלונן בבית החולים. אשר לטענה הנוגעת למקום האירוע ולמסלול בריחתו של המתלונן, ציין בית המשפט כי המתלונן היה עקבי בעדותו, כאשר טען כי נכנס לבית משפחת אבו עמרה, שהיה פתוח. המתלונן הסביר מדוע לא נכנס לבית נטוש שהיה במקום, ואין לקבל את הטענה כי דבריו בעניין זה היו לקוניים. אכן, המתלונן לא מסר, באופן ספציפי, כי נכנס לביתו של אברהים אבו עמרה, אלא בשלבים מאוחרים יותר של עדותו, אך הוא התייחס לעובדה כי הבית מצוי בשכונה 6 בתל שבע, ובעימותים עם המשיבים, ציין המתלונן בפירוש כי מדובר בביתו של אברהים אבו עמרה. העובדה כי המשטרה לא מצאה לנכון לחקור את בעל הבית מהווה "מחדל חקירתי מסויים", אך הדבר אינו רובץ לפתחו של המתלונן. בית המשפט הוסיף בעניין זה, כי אין לשלול את האפשרות כי המתלונן לא רצה לערב את איברהים אבו עמרה בעניין, כיוון "שאצלם לא נהוג להתערב בסכסוך של אחרים". אשר לטענה בדבר שוני בתיאור האירוע על-ידי המתלונן, בבית המשפט לעומת תיאור האירוע במשטרה, קבע בית המשפט כי גם אם יש שוני בפרטים מסויימים, כמו, למשל, באשר לצבעו של האקדח (לבן או שחור עם פסים לבנים), הרי שאין מדובר בסתירה מהותית, המשליכה על מהימנותו של המתלונן. 12. בית משפט קמא התייחס לטענות נוספות של המשיבים, וביניהם לטענה כי בדו"ח פעולה של השוטר שי כרמל נרשם כי, על-פי הדיווח שהתקבל, היו שני אנשים, אשר ירו במתלונן וברחו. בית המשפט קבע כי אין בכך כדי לפגום במהימנות המתלונן שכן, גם אם נאמרו הדברים על-ידו, הרי שמדובר בזמן קצר לאחר פציעתו בעודו מדמם ונאנק מכאבים, כאשר הוא כלל לא זכר כי תוחקר בשטח, וכי אמר דבר כלשהו לשוטר. עוד ציין בית המשפט, כי אין לשלול את האפשרות כי הדברים לא נאמרו כלל על-ידי המתלונן, או שהם "לא הובנו היטב על-ידי השוטר", שאף טעה לגבי מקום הירי. לגבי המכות שספג המתלונן, לרבות העובדה כי אחת מצלעותיו נשברה, גילה המתלונן עקביות בכך שטען כי לא ראה את המשיבים כשהם מכים אותו, אלא שהוא הסיק זאת מהחבלות שנחבל. בשל כך, הודיעה המאשימה כי היא אינה מייחסת למשיבים את המכות והחבלות, פרט לפצעי הירי. 13. בהכרעת הדין, התייחס בית משפט קמא לטענות המשיבים בדבר קיומן של מחדלי חקירה בתיק זה. בין היתר, נטען למחדלי חקירה בשל אי הגעת אנשי מז"פ לזירת האירוע; חוסר המאמץ לאתר את הזירה ולאסוף במקום קליעים או תרמילים; הימנעות מחקירתו של איברהים אבו עמרה, שלפי טענת המתלונן הוא הסתתר בביתו, והימנעות מחקירת אנשים נוספים שהיו במקום; וכן, העדר חקירה לגבי טענת האליבי של המשיב 1. עוד נטען למחדל, הנוגע לעובדה כי העימותים בין המתלונן למשיבים לא הוקלטו, באופן המונע כל אפשרות לבחון את הדברים שנאמרו, באופן ישיר. בית משפט קמא הזכיר בהכרעת דינו את ההלכה, לפיה מחדלי חקירה כשלעצמן, אינם מובילים בהכרח, לזיכויו של הנאשם, אלא אם קופחה באורח מהותי, הגנתו, עד כדי הקמת ספק סביר בדבר אשמתו. בית המשפט קבע כי אכן קיימים במקרה דנן מחדלי חקירה מסויימים וכי "ניתן היה לבצע את החקירה... באופן יסודי וממצה יותר". עם זאת, מצא בית המשפט כי אין במחדלים אלה, ככל שהיו, כדי להשליך על מהימנות המתלונן, או להוביל לזיכויים של המשיבים, ולו מחמת הספק. זאת, שכן אין מדובר במחדלים העולים כדי פגיעה בהגנת המשיבים, או שמשקלם מקים ספק סביר בדבר אשמתם. 14. במסגרת הכרעת הדין, התייחס בית משפט קמא לעדויות המשיבים, וקבע כי הם הותירו עליו רושם שלילי וכי לא ניתן לתת בהם אימון, לרבות בטענות האליבי שהעלו. המשיב 1 הכחיש את דבר מעורבותו באירוע באופן סתמי וגורף, ועדותו הותירה רושם בלתי אמין, וכן הדבר לגבי בני משפחתו, אשר הובאו כדי לתמוך בטענה כי שהה בביתו בשעת האירוע. המשיב 2 לא מסר כל גירסה במשטרה ושמר על זכות השתיקה, כאשר בעימות עם המתלונן, הוא הכחיש את חלקו באופן כללי, מבלי למסור גירסה כלשהי. רק בבית המשפט העלה המשיב 2 את הטענה, כי הוא ישן בביתו עד לשעה 10:00 ביום האירוע, ולא נטל בו כל חלק. בית המשפט ציין כי מדובר בעדות כבושה, שלא ניתן לה כל הסבר, ואף לא ניתן הסבר מניח את הדעת, לעובדה כי המשיב 2 שמר על זכות השתיקה ולא מסר כל גירסה במהלך חקירתו במשטרה. לסיכום, קבע בית המשפט כי אין לתת אימון בעדותו של המשיב 2 ובגירסתו "המתפתחת". אשר למשיב 3, הלה טען, לראשונה, בבית המשפט כי יצא בערב הקודם לאירוע, לשחק סנוקר וחזר לביתו לקראת חצות, ומכיוון שלא חש בטוב הוא נותר במיטתו. לעומת זאת, טען המשיב 3 בחקירתו כי לא יצא כלל את ביתו, כיוון שחלה בשפעת, ונותר בבית ביחד עם אשתו. לדבריו, "הייתי במיטה זרוק חולה מת", אך, כאמור, הוא לא הזכיר את יציאתו למשחק סנוקר, כפי שטען בעדותו בבית המשפט. בית המשפט ציין כי לא עלה בידי המשיב 3 להצביע על אדם כלשהו, שהיה עימו במועדון הסנוקר, ולבסוף הוא אף טען כי שיחק לבדו. אף כאן מדובר, לגישת בית משפט קמא, בגירסה "מתפתחת מעדות לעדות". בנוסף, ציין בית משפט קמא כי המשיב 3 סירב, תחילה, לעימות עם המתלונן, וזאת משום שהתקשה לעמוד מולו. לאור שקריו של המשיב 3 והסתירות בדבריו, קבע בית משפט קמא כי "לא נתתי אמון בעדותו ואף לא בעדות אשתו ולא מצאתי כי ביסס כלל טענתו כי שהה בביתו באותו לילה". בהתייחס למשיב 4, ציין בית משפט קמא כי הוא טען כי הוא ישן בביתו, וביום האירוע נסע לירושלים, לעומת זאת, העידה אשתו כי הוא לא יצא את הבית באותו יום. כמו כן, טען המשיב 4 כי הוא זה שהסיע את המשיב 3 למועדון הסנוקר, אך האחרון הכחיש זאת וטען כי כלל לא פגש את המשיב 4, כאשר נסע למועדון. בית משפט קמא הגיע למסקנה כי המשיב 4 מנסה להרחיק עצמו, ללא הצלחה, מהאירוע, וכי אין לתת אימון בעדותו "שהייתה מתחמקת, ורבות בה הסתירות והפירכות". בנוסף לכל אלה, ציין בית משפט קמא כי כל המשיבים לא נתנו הסבר מניח את הדעת מדוע זה יעליל עליהם המתלונן עלילת שווא, כאשר אין לו כל סכסוך ישיר עימם, ולא עלה בידיהם להסביר מדוע הם נבחרו, מבין כל בני משפחת אבו טהה, כקורבנות העלילה, כביכול. 15. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי יש לראות את כל המשיבים כמבצעים בצוותא, שכן הם הגיעו יחדיו לזירת האירוע, כאשר המשיב 2 נושא אקדח ואילו יתר המשיבים עומדים לצידו, כשהם אוחזים באלות. הגעתם למקום נעשתה "על-פי תיאום ותכנון מוקדם ביניהם", ואין מדובר בנוכחות מקרית. על יסוד כלל הראיות, מצא בית משפט קמא כי המשיבים "פעלו יחד כגוף אחד לביצוע המשימה העבריינית... הופיעו יחד, [המשיב 2] ירה במתלונן וכאשר נמלט, המשיך [המשיב 2] לירות בו [והמשיבים] רדפו אחריו עם אלות". עוד נקבע על-ידי בית משפט קמא כי "כאשר מדובר במי שהגיעו, לאחר חבירה ותכנון מוקדם, במטרה לפגוע במתלונן ולחבול בו, הרי אין בעובדה שאחד אחז באקדח וירה והאחרים 'רק' אחזו באלות ורדפו אחר המתלונן, כדי להוציא אותם מהמעגל הפנימי". לאור האמור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המשיבים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, בגדר האישום השני. 16. כאמור לעיל, החליט בית משפט קמא לזכות את המשיב 1 מהעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השישי, וזאת מחמת הספק. אשר לאישום השביעי, קבע בית משפט קמא כי הוכחו שתי הפרות מצידו של המשיב של הוראת בית המשפט, באשר להימצאותו במעצר בית, בבית אמו בתל שבע. אחת ההפרות, נעוצה בהימצאותו של המשיב 1 מחוץ לביתו, לצורך ביצוע העבירות המתוארות באישום השני. לפיכך, הורשע המשיב 1 בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. גזר דינו של בית משפט קמא 17. בבואו לגזור את דינם של המשיבים, קבע בית משפט קמא כי מדובר במעשים חמורים ביותר, כאשר המשיבים תכננו, מראש, לפגוע במתלונן וארבו לו בשעת בוקר מוקדמת. המשיב 2 היה מצוייד באקדח ויתר המשיבים אחזו באלות. המשיב 2, הוא שירה באקדח ופגע במתלונן, והגם שנקבע בהכרעת הדין כי מדובר בביצוע בצוותא על-ידי כלל המשיבים, הרי שיש לראות את חלקו של המשיב 2 כמשמעותי יותר מהאחרים, דבר שצריך למצוא את ביטויו בענישה. לצד הקולא, בעניינו של המשיב 2, ציין בית משפט קמא את רקעו המשפחתי והאישי הקשה. הוא מצוי במשבר נפשי ורגשי ואף ביצע מספר ניסיונות אובדניים, כאשר בתקופת מעצרו, ניצלו כלואים אחרים את חולשתו ופגעו בו. עדי האופי ומסמכים שונים, שהוגשו בעניינו של המשיב 2, מלמדים כי מדובר באדם נורמטיבי ללא רקע במעשי אלימות, הוא תפקד כראוי במקום עבודתו ותרם לקהילה. בשל האמור לעיל, המליץ שירות המבחן שלא להטיל עליו עונש מאסר בפועל ולהסתפק ב-200 שעות של"צ בנוסף לצו מבחן לשנה. בית המשפט קבע, כי חרף ההמלצה הכלולה בתסקיר שירות המבחן ומצבו הנפשי של המשיב 2, אין להסתפק בענישה, שלא תכלול רכיב של מאסר בפועל. עם זאת, החליט בית משפט קמא ליתן לנסיבותיו האישיות של המשיב 2, כמו גם לנסיבותיהם של יתר המשיבים, משקל ממשי, על מנת לאפשר את שיקומם "וחזרתם לתפקד באופן נורמטיבי". כמו כן, החליט בית משפט קמא ליתן משקל מסויים לקולא לעובדה כי נערכה סולחה בין שתי המשפחות. אשר על כן, גזר בית משפט קמא על המשיב 2, 50 חודשי מאסר לריצוי בפועל ואת יתר העונשים המפורטים בפיסקה 3 לעיל. 18. אשר ליתר המשיבים, ציין בית משפט קמא כי יש להחמיר במעט בעונשו של המשיב 1 לעומת המשיבים 3 ו-4, לנוכח העובדה כי זה הורשע בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, שלא יוחסו למשיבים האחרים, ובשים לב להרשעה קודמת העומדת לחובתו. לפיכך, השית בית משפט קמא על המשיב 1, 33 חודשי מאסר בפועל ואת יתר העונשים המפורטים בפיסקה 3, ועל המשיבים 3 ו-4 הטיל בית המשפט, 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ועונשים נוספים כמפורט בפיסקה 3 לעיל. תמצית טיעוני המשיבים 3,2 ו-4 בערעור על הכרעת הדין וגזר הדין 19. בערעורו על הכרעת הדין, טען המשיב 2 כי, הגם שהכרעת הדין מושתתת על ממצאי מהימנות, מדובר, במקרה דנן, בחריג "המאפשר התערבותו של בית המשפט שלערעור, בכל הקשור למהימנות המתלונן". לטענת המשיב 2, עדותו של המתלונן היתה רצופה סתירות ופירכות. בין היתר, נטען כי עדותו של המתלונן אינה ראויה לאימון משום שהוא לא נקב בשמותיהם של המשיבים, אלא בחלוף כ-13 שעות, בעת חקירתו בבית החולים, והוא אף לא מסר פרטים אודות התוקפים לבני משפחתו, לאנשי מד"א ולשוטרים, שהגיעו לזירת האירוע. לטענת המשיב 2, העובדה כי המתלונן לא מסר את זהות התוקפים ב"אמירותיו הספונטניות", מגבירה את החשש בדבר מהימנותו. עוד נטען, כי השוטר שי כרמל שמע מהמתלונן כי "שני אנשים רדפו אחריו וירו בו", כאשר בבית המשפט הוא הכחיש אמירתו זו לשוטר וטען כי רק המשיב 2 ירה בו. המדובר, לגישת המשיב 2, בסתירה מהותית ביותר, היורדת לשורשו של עניין. בנוסף, מסר המתלונן תיאורים שונים על אודות האירוע, בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט, כאשר מדובר בעניינים מהותיים, שיש להם השפעה על מהימנות המתלונן. המשיב 2 חזר על טענותיו בדבר מחדלי החקירה שנתגלו בתיק זה, ובכלל זאת, ההימנעות מלשלוח אנשי מז"פ כדי ללקט ממצאים מזירת האירוע; הימנעות מחקירת אנשים שהיו במגע עם המתלונן עובר לאירוע; מחדל הנוגע לאי בדיקת טענת האליבי של המשיב 1; וביצוע עימותים בין המשיבים למתלונן ללא הקלטה. לגישת המשיב 2, מחדלי חקירה אלה פגעו בהגנתו ו"מנעו אפשרות לשפוך אור על תמיהות הנובעת מגרסת המתלונן". עוד נטען, כי עדותו של המתלונן היתה עדות יחידה, שלא נמצאו לה חיזוקים או תימוכין. לעניין העונש, נטען על-ידי המשיב 2, כי הוא נעדר הרשעות קודמות, כאשר מצבו הבריאותי והנפשי בכי רע. נסיבותיו האישיות קשות ביותר והוא אב לילד ולתינוק בן 9 חודשים, תולדה של טיפולי פוריות, שעברו הוא ורעייתו. המשיב 2 ביצע ניסיון אובדני בשל ניצול והשפלות שהיו מנת חלקו, מצד כלואים אחרים. המשיב 2 סבור כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לנסיבות לקולא, ובכלל זה לעובדה כי נערכה סולחה בין שתי המשפחות, והוא מבקש להתערב בגזר הדין ולהקל בו באורח ממשי. 20. בערעור על ההרשעה, מטעמם של המשיבים 3 ו-4, נטען כי עדותו של המתלונן היתה עדות יחידה, ללא ראיית חיזוק או סיוע, כאשר למתלונן היה "מניע מובהק להפללה". עוד נטען, כי בית משפט קמא גילה יחס סלחני כלפי המתלונן בעוד שעדויות המשיבים "נותחו לחומרה". בעדותו של המתלונן נתגלו סתירות רבות שבחלקן הגדול בסוגיות מרכזיות. נטען בנוסף, כי בית המשפט היה מחוייב לבחון את עדות המתלונן בזהירות רבה, ולא רק בשל היותה עדות יחידה, אלא משום שהיה לו מניע לפגוע במשיבים, על מנת להעניש גורמים מסויימים הנמנים על משפחתם. המשטרה לא איתרה את זירת האירוע ולא מצאה תרמילים, קליעים או כתמי דם, באופן שיכול לחזק את גרסת המתלונן. לגישת המשיבים, המשטרה לא טרחה לערוך חקירה של ממש בנושא זה, אלא הסתפקה בעדותו של המתלונן, הא ותו לא. המשיבים 3 ו-4 מנתחים, על פני שמונה עמודים מלאים בהודעת הערעור, את הסתירות והפגמים המצויים, לשיטתם, בעדותו של המתלונן, כאשר לטענתם, להצטברות הסתירות "יש משקל מכריע ביחס למהימנות או ליתר דיוק לחוסר מהימנות", של המתלונן. טענה נוספת שהיתה בפי המשיבים 3 ו-4 נוגעת לקביעתו של בית משפט קמא, לפיה, יש לראותם כמבצעים בצוותא, ביחד עם המשיב 2. לגישת המשיבים, נוכחותם במקום לא תרמה תרומה ממשית לשימוש בנשק שנעשה על-ידי המשיב 2, ואין ראיה כי היה להם חלק בתוכניתו של משיב זה "לירות במתלונן ולפוצעו". לבסוף, נטען לקיומם של מחדלי חקירה שונים, שיש בהם כדי לפגוע בהגנתם של המשיבים. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי לא היה מקום לדחות את עדותם ולייחס להם חוסר אמינות, ולפיכך יש לזכותם מכל אשמה, ולו מחמת הספק. אשר למידת העונש, נטען, לחילופין, כי המשיבים 3 ו-4 חסרי עבר פלילי, מצבם האישי והמשפחתי קשה ביותר, כאשר תרומתם לאירוע, אם היתה כזו, אפסית. לכל אלה, יש להוסיף את העובדה כי נערכה סולחה בין המשפחות, ולפיכך יש להקל בעונש המאסר שהושת עליהם, ובשל מצבם הכלכלי לבטל את רכיבי הקנס והפיצויים, שנקבעו על-ידי הערכאה קמא. תגובת המערערת לעניין הערעור על הכרעת הדין 21. באת כוח המערערת, עו"ד סיוון רוסו, ביקשה לדחות את הערעור על הכרעת הדין, בהעדר כל עילה להתערב בה. לדברי הפרקליטה, מעיון בעדותו של המתלונן, עולה כי מדובר בגרסה עקבית וסדורה, אשר לא נפגמה גם בעקבות חקירה נגדית צולבת שנערכה לו, ואשר התפרשה על-פני כמה ישיבות. למתלונן לא היה כל עניין לסבך את המשיבים והוא לא היה להוט להעיד נגדם. המתלונן לא הגזים בעדותו ולא ניסה להשחיר את פניהם של המשיבים, והוא אף אישר כי לא ראה את המשיבים 3,1 ו-4, כשהם מכים אותו. לגישת המערערת, הממצאים בשטח תואמים את תיאורו של המתלונן, והוא היה עקבי בגירסתו. אשר למזכרו של השוטר שי כרמל (נ/1), שם נאמר כי המתלונן סיפר לשוטר כי היו שני אנשים שירו וברחו, טענה עו"ד רוסו כי מדובר במזכר שגוי, כפי שגם הוסכם על-ידי כותבו, ומכל מקום אין לייחס משקל לדברים שנאמרו, אם בכלל, על-ידי המתלונן, בהיותו בזירת האירוע כשהוא ירוי, מדמם, ובהכרה מעורפלת. בכך אין לראות כל סתירה לגירסתו של המתלונן. לאור האימון שניתן בעדותו של המתלונן ודחיית גירסתם של המשיבים, כבלתי מהימנה, סבורה המערערת כי יש לדחות את הערעור לעניין ההרשעה. ערעור המדינה על קולת העונש 22. בערעור על גזר הדין טוענת המערערת כי העונש שנגזר על המשיבים הינו קל ואינו "מבטא את נורמת הענישה הראויה במקרים כגון אלו". לגישת המערערת, בית משפט קמא לא נתן ביטוי עונשי הולם לקביעותיו כי מדובר באירוע אלימות מתוכנן ומתוזמן היטב, לאור יום וברחובה של עיר, ומן הדין הוא כי המשיבים יורחקו מהחברה למשך שנים ארוכות. חומרה יתירה יש לראות בעובדה כי נעשה שימוש בנשק במסגרת סכסוך בין חמולות, ורק ענישה חמורה תרתיע אחרים מלבצע מעשים דומים בעתיד. העובדה כי ההתנכלות למתלונן באה על רקע זימונו למתן עדות בתיק אחר, מחמירה את רמת האירועים, בהיותם מכוונים גם לשיבוש הליכי המשפט. מעשי המשיבים היו יכולים להסתיים בתוצאה חמורה יותר, הן כלפי המתלונן והן כלפי עוברי אורח תמימים, שכן מדובר בשימוש מתמשך בכלי ירייה באזור מגורים. בנסיבות האירוע, ולנוכח פציעתו הקשה של המתלונן, לא היה מקום, לגישת המערערת, ליתן משקל רב לנסיבותיהם האישיות של המשיבים, כמו גם לקיומה של סולחה בין הצדדים. לטענת המערערת, השיקולים הראשונים במעלה בעבירות מסוג זה, הם שיקולי הגמול וההרתעה, כפי שעולה מפסיקתו של בית משפט זה. לסיכום, נטען על-ידי המערערת כי העונשים שנגזרו על המשיבים מחטיאים את מטרות הענישה, וכי יש מקום להחמיר בעונשם באופן ממשי, אשר ישקף את חומרת מעשיהם של המשיבים. תסקיר מבחן בעניינו של המשיב 2 23. לקראת הדיון בערעורים ההדדיים, ביקשנו משירות המבחן להמציא לנו תסקיר עדכני בעניינו של המשיב 2. מהתסקיר המשלים עולה כי המשיב 2 מרצה את עונשו בכלא "אלה", כשהוא משמש כחונך ותומך באסירים, המצויים תחת השגחה. בתקופת המאסר, השתלב המשיב 2 בקבוצות העוסקות בשליטה בכעסים ובתחום ההתנהגות האלימה. עקב מצבו הנפשי הירוד, הוא קיבל, בתחילת מאסרו, טיפול תרופתי הרגעתי, בנוסף לשיחות עם גורמים מטפלים. כיום, שולל המשיב 2 מחשבות אובדניות והוא מתאר "מצב נפשי מאוזן". אשר לעבירות בהן הורשע, המשיך המשיב 2 להתכחש למעורבותו באירוע, וטען כי כתב האישום הוא פרי המצאתו של המתלונן, עקב סכסוך בין שתי המשפחות. להערכת שירות המבחן, המשיב 2 "מתקשה כיום לערוך התבוננות פנימית משמעותית בנוגע לדפוסים מכשילים אפשריים בהתנהגותו", כאשר התנדבותו לסייע לכלואים אחרים, נועדה לצרכים חיצוניים, כגון קבלת חופשות. הוא אינו מקבל אחריות על העבירות "ומביע עמדות קורבניות בהקשר לכך". שלטונות הכלא מסרו לשירות המבחן כי, לאחר שחלפו קשיי ההסתגלות מבחינתו של המשיב 2, התנהגותו כיום תקינה, ללא חריגות והוא שומר על יציבות תפקודית ומשתף פעולה עם גורמי הטיפול. יצוין, כי בניגוד לתסקיר הקודם, אין בתסקיר המשלים כל המלצה לעניין עונשו של המשיב 2. דיון והכרעה ערעורם של המשיבים 3,2 ו-4 על הכרעת הדין 24. ערעורם של המשיבים 3,2 ו-4 (כזכור, המשיב 1 לא ערער על הרשעתו ועל גזר דינו), נסב, רובו ככולו, על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ועל ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידו. ליתר דיוק, מדובר בטענות הנוגעות למהימנותו ואמינות גירסתו של המתלונן, לעומת חוסר האימון שניתן במשיבים ובעדי ההגנה, מטעמם. יצויין, כבר עתה, כי לא נמצא כל בסיס להתערבות בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה יש להעדיף את גירסתו של המתלונן, על פני הכחשתם הגורפת של המשיבים. בית המשפט המחוזי דן ביסודיות בכל אחת מטענות המשיבים, באשר לעדותו של המתלונן, ודחה, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, את כל השגותיהם, בנוגע למהימנותו ולאמינות גירסתו. בית המשפט המחוזי הדגיש בהכרעת הדין את חוסר התלהבותו של המתלונן להעיד נגד המשיבים, ואת העובדה כי הוא לא העצים והפריז בתלונתו, ובודאי שלא ביקש להשחיר את פניהם של המשיבים, על לא עוול בכפם. זאת ועוד, המתלונן הזכיר ביוזמתו כי נערכה סולחה בין המשפחות, דבר שצריך, לשיטתו של המתלונן, להוביל להקלה בעניינם של המשיבים. עיון מדוקדק בטענותיהם של המשיבים, מלמד כי הסתירות והפירכות בעדותו של המתלונן, ככל שהיו כאלה, נוגעות לעניינים שוליים, שאינם מצויים בליבת העדות. כך הוא הדבר, לגבי הטענה בדבר עיתוי אזכור שמם של המשיבים על-ידי המתלונן. גם אם תתקבל הטענה, כי הדבר נעשה בבית החולים בחלוף כ-13 שעות ממועד האירוע, מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה אין בכך כדי לערער את מהימנותו של המתלונן. זאת, בשים לב למצבו הפיזי והנפשי, עובר לאירוע, ולנוכח חששו כי הפניית החיצים אל המשיבים, בשלב זה, עלולה לגרור פעולות נקם מצד בני משפחתו. אשר למזכרו של השוטר שי כרמל, שם נאמר כי שמע מהמתלונן כי שני אנשים ירו בו וברחו, נראה כי קיים ספק לגבי דיוקם של הדברים שנרשמו, ומכל מקום, מדובר באמירה המיוחסת לאדם אשר נורה זה מקרוב, שרוע על הקרקע כשהוא פצוע, חבול בכל חלקי גופו ומדמם. האם ניתן להיתלות בכך, על-מנת לערער את מהימנותו של המתלונן? דומה, כי תשובה שלילית לטענה זו מתבקשת מאליה. גם בשוני הנטען בין תיאורו של המתלונן את האירוע בעת חקירתו במשטרה, לעומת הדברים שמסר בבית המשפט, אין כדי להפחית מהערכת מהימנותו, כפי שהובהר היטב בהכרעת הדין. ככלל, ניתן לומר כי גירסתו של המתלונן היתה סדורה וקוהרנטית, ולא נמצא בסיס לטענה כי המתלונן החליט להעליל על המשיבים, עלילת שווא נוראה, במסגרת הסכסוך הבין-משפחתי, כאשר לא נטען כי היה לו סכסוך אישי, עם מי מבין המשיבים. עוד ראוי להוסיף, בהקשר זה, כי לא היתה מחלוקת בדבר עצם ביצוע הירי לעברו של המתלונן ופציעתו הקשה, כתוצאה מכך. השאלה היחידה, נסבה סביב זהותם של התוקפים, כאשר נושא זה הוכרע על-ידי הערכאה הדיונית, לאחר שמיעת העדויות הרלבנטיות, והתרשמות בלתי אמצעית מהעדים, ובעיקר התרשמות ישירה מהמתלונן ומהמשיבים. 25. הלכה מושרשת היא כי: "על ערכאת הערעור למעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור יימנע מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים" (ע"פ 3573/08 עוודרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2010) פיסקה 32 (להלן: פס"ד עוודרה); וראו גם, ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2012); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2012); ע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.8.2012); ע"פ 206/12 לויגזלף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.7.2012)). 26. כלל אי ההתערבות בממצאי מהימנות ועובדה של הערכאה הדיונית, קנה לו שביתה במשפט הישראלי, ואולם, אין מדובר בכלל קטגורי שלא ניתן לסטות ממנו, במקרים המתאימים. ברבות השנים, התפתחו לכלל אי ההתערבות חריגים שונים, שבהתקיימם יכולה ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות, של בית משפט קמא. בע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2012) הצביע השופט נ' הנדל על ארבעה חריגים עיקריים: "הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא... השני - עניינו במקרים בו ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון... השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות... הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה..." (שם, בפיסקה 36; וראו גם חוות דעתו המקיפה של חברי, השופט י' עמית, בע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011) בפיסקה 19; וכן, ע"פ 6399/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.7.2012); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2012); ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2010)). דומה, כי במקרה דנן לא השכילו המשיבים להצביע על קיומו של חריג כלשהו, המצדיק התערבות בממצאי המהימנות, אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא, ובקביעותיו העובדתיות, באשר לנסיבות האירוע ולזהותם של התוקפים, ויש לדחות את טענותיהם, בהקשר זה. 27. טענה נוספת שהיתה בפי המבקשים נוגעת לקיומם של מחדלי חקירה, דבר אשר, לטענתם, פגע ביכולתם להתגונן, והתוצאה המחייבת היא זיכויים מכל אשמה. כפי שנקבע בע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.4.2007), בפיסקה 29: "כידוע, מחדלי חקירה אינם מובילים בכל מקרה לזיכויו של נאשם... כאשר נטענת מפיו של נאשם טענה בדבר מחדלים מעין אלה, מוטל על בית-המשפט לשאול את עצמו אם המחדלים הם כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, והגנתו תימצא חסרה ומקופחת... משקלו והשפעתו של המחדל החקירתי נבחנים לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו לאור מכלול הראיות שהונחו בפני בית-המשפט" (וראו גם, ע"פ 5391/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2007); ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2008); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2009); ע"פ 2404/09 אלחמידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2009)). 28. בחינת טענת המשיבים בדבר קיומם של מחדלי חקירה, על רקע ההלכה הנוהגת בעניין זה, מובילה למסקנה כי גם אם היו מחדלי חקירה, אין מדובר במחדלים היורדים לשורשו של עניין, ולא היה בהם כדי לפגוע, מהותית, בהגנתם של המשיבים. אכן, וכפי שציין, בצדק, בית משפט קמא, "ניתן היה לבצע את החקירה במקרה זה באופן יסודי וממצה יותר", ובעיקר אמורים הדברים לגבי איתור זירת העבירה, איסוף ממצאים, כגון קליעים ותרמילים, והתחקות אחר כתמי דם וסימני מאבק. ואולם, העדרם של אלה אינה פוגעת משמעותית, אם בכלל, בהגנתם של המשיבים, כאשר אין מחלוקת כי המתלונן נורה ונפגע, כתוצאה מירי זה, כעולה מהחומר הרפואי. לא ירדתי לסוף דעתם של המשיבים, כיצד מציאת תרמילים וקליעים וכן איתור כתמי דמו של המתלונן, עשויים לתמוך בגירסתם של המשיבים, שעה שהאקדח, באמצעותו בוצע הירי, לא נתפס והמשיבים עצמם טוענים כי כלל לא היו במקום. גם חקירתם של אנשים נוספים, אשר היו בזירת האירוע, אך לא נטען כי זיהו את התוקפים, לא היתה משנה, ובודאי שלא באופן מהותי, את תמונת הראיות בתיק. אשר לטענה כי המשטרה לא בדקה את טענת האליבי של המשיב 1, ראוי להזכיר כי משיב זה בחר שלא לערער על הרשעתו ועל גזר דינו, כך שאין לראות בכך משום מחדל חקירה, המשליך על עניינם של המשיבים 3,2 ו-4. לגבי הטענה כי העימותים בין המתלונן לבין המשיבים לא הוקלטו, גם אם יש בכך פגם כלשהו, אין מחלוקת כי המשיבים הכחישו, באופן גורף, את גירסתו של המתלונן, וטענו כי לא היו במקום, כך שהקלטת הדברים לא היתה מעלה או מורידה, מבחינתם. לסיכום, ניתן לומר כי גם אם היה ראוי לחקור את האירוע ביסודיות רבה יותר, ולגבות עדות מכל מי שנכח בזירת האירוע או בסמיכות מקום, אין לומר כי קופחה הגנתם של המשיבים, ובודאי שאין במחדלים אלה, ככל שהיו, כדי להקים ספק סביר בדבר אשמתם. 29. טענה נוספת שהיתה בפי המשיבים 3 ו-4 נוגעת לקביעתו של בית משפט קמא כי יש לראותם כמבצעים בצוותא, ביחד עם המשיב 2, אשר, כפי שנקבע, הוא זה שאחז באקדח, ירה לעבר המתלונן, ואף פגע בו. סעיף 29(ב) לחוק העונשין מגדיר כך את "המבצעים בצוותא", "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". בע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.12.2012), התייחס בית משפט זה ליסוד העובדתי הנדרש, כאשר מדובר במבצעים בצוותא, בציינו כי הפסיקה הגדירה בצורה רחבה את מהות המעשה או המעשים הנדרשים, בגדר הצירוף הלשוני "עשיית מעשים לביצועה" של העבירה. ובהמשך, נאמר, כי על-פי פסיקתו של בית משפט זה: "...כדי שניתן יהיה לראות באדם מבצע בצוותא, די במעשה לביצוע העבירה החורג מהכנה גרידא ואשר מלווה ביסוד הנפשי המתאים ... מעשה זה איננו חייב להיות חיוני להצלחת העבירה, ואף איננו חייב להיות כזה הנמנה עם רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה; די בכך שהמעשה משולב בתכנית העבירה, ומהווה השתתפות בביצועה, כמו למשל תכנון העבירה, מתן הנחיות לביצועה או חלוקת התפקידים בין המשתתפים" (שם, בפיסקה 115; וראו גם דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5)1 (1998)). אשר למבחנים העיקריים לזיהוי המבצע בצוותא, שהוא חלק מהמעגל הפנימי של ביצוע העבירה, ניתן לזהות ארבעה מבחנים עיקריים: מבחן הקרבה; מבחן השליטה; המבחן הפונקציונאלי; והמבחן המשולב. במסגרת "מבחן הקרבה", בוחן בית המשפט את מידת הקרבה של כל אחד מהמשתתפים לביצוע העבירה, ונשאלת השאלה עד כמה מהווה אותו משתתף חלק מהמעגל הפנימי של המשימה העבריינית. מבחן זה, "... נועד אך להבטיח שעשיית מעשה גבולי, שלפי טיבו עשוי להיכנס להגדרה של 'ביצוע', לא תטיל על העושה אחריות כמבצע בצוותא כאשר טיב יחסו הנפשי לביצוע העבירה מוטל בספק ... לא כן הדבר ביחס לקביעת אחריותו של מי אשר מעיקרה נמנה עם המשתתפים בהכנת התכנית העבריינית, ואין מתעורר כל ספק ביחס להיותו בעל המחשבה הפלילית הנדרשת לשכלולה של העבירה המתוכננת. צד כזה לעבירה נושא באחריות כ'מבצע בצוותא', אפילו אם תרומתו הפיזית לביצועה אינה גדולה מתרומתו של מסייע ... הנוכחות בזירת העבירה אינה מהווה תנאי לנשיאה באחריות לביצועה כמבצע בצוותא" (ע"פ 3390/98 רוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 878,871 (1999), וראו גם; ע"פ 4989/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239 (1996); ע"פ 3596/93 אבו סרור נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 481 (1998)). "מבחן השליטה", בוחן את השאלה עד כמה שולט המשתתף, ביחד עם אחרים, על ביצוע העבירה, והאם הוא מהווה חלק מהתכנית המשותפת לביצוע העבירה, ופועל ביחד עם האחרים להגשמתה. וכך נקבע, בהקשר זה, בע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 403 (1997): "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשיה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתוכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט - יחד עם האחרים - על הפעילות כולה" (וראו גם, ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481 (1997) (להלן: עניין מרקדו)). "המבחן הפונקציונאלי" עניינו בשאלה, עד כמה נטל המשתתף חלק מהותי בביצוע העבירה גופה, ואין מדובר, אך ורק, בפעולות עזר החיצוניות לעבירה (ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185 (1998)). במסגרת "המבחן המשולב" נערך איזון בין הרכיב ההתנהגותי לבין היסוד הנפשי שבעבירה, וכפי שנאמר בעניין מרקדו: "המבחן המשולב כמוהו כמקבילית כוחות. ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה (מבחינת מידת העניין שלו בביצועה) רב יותר, יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד העובדתי... ולהפך, ככל שמידתו של היסוד העובדתי אצל עושה העבירה, מבחינת איכות תרומתו לביצועה רבה יותר, כן ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד הנפשי". (שם, בעמ' 549). 30. ובחזרה לענייננו. לטעמי, יש לראות את המשיבים 3 ו-4 כמבצעים בצוותא, ביחד עם המשיב 2, על-פי כל אחד מהמבחנים שפורטו לעיל. על-פי קביעותיו של בית משפט קמא, הגיעו כל המשיבים לזירת האירוע, על-פי תכנון ותיאום מוקדמים, תוך שהם אורבים למתלונן בנקודה מסויימת, במסלול הליכתו מהמסגד לביתו. המשיב 2 החזיק באקדח, כאשר המשיבים 1, 3 ו-4 אוחזים באלות. המשיבים הופיעו ופעלו בזירת העבירה כגוף אחד, לשם ביצוע המשימה העבריינית, היינו: תקיפתו של המתלונן ופציעתו הקשה. עוד נקבע, כי המשיב 2 ירה לעברו של המתלונן, וכאשר זה נס על נפשו, החלו המשיבים לרדוף אחריו, כאשר המשיב 2 ממשיך לירות לעברו של המתלונן, ואף פוגע בו. כל זאת, כאשר יתר המשיבים אוחזים, במהלך המרדף, באלות. מתיאור עובדתי זה, עולה כי המשיבים כולם היו שותפים בביצוע המזימה העבריינית, הן בשלב התכנון והן בשלב המעשה, ויש לראותם כמבצעים בצוותא, לאור קרבתם "לגרעין הקשה" של ביצוע העבירה; לנוכח שליטתם בעשיית המעשה; ובשים לב לחלקם המהותי בביצוע עצמו, בהתאם למבחן הפונקציונאלי. (ראו לעניין זה, ע"פ 2638/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.2011); וכן, ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2011)). אין צריך לומר, כי גם על-פי המבחן המשולב יש לקבוע כי כל המשיבים היו בגדר מבצעים בצוותא, שכן קיים בענייננו יסוד נפשי "חזק", מאחר שכל המשיבים חפצו בפגיעה פיזית קשה במתלונן, ובצד זאת, הם נטלו חלק ממשי בביצוע העבירה עצמה, כך שתרומתם לביצוע היתה רבה ואיכותית. לסיכום, הנני סבור כי צדק בית משפט קמא, בקובעו כי יש לראות את המשיבים כולם כמבצעים בצוותא, גם אם המשיב 2, לבדו, אחז בנשק וירה לעברו של המתלונן. 31. על יסוד כל האמור לעיל, יש לדחות את ערעורם של המשיבים 2, 3 ו-4 על הכרעת דינו של בית משפט קמא, וכך אציע לחבריי לעשות. הערעורים ההדדיים על גזר הדין 32. המשיבים 3,2 ו-4 מערערים גם על חומרת העונש שהושת עליהם, במידה שערעורם על הכרעת הדין ידחה. המדינה מערערת, מצידה, על קולת העונש, שנגזר על המשיבים 3,2,1 ו-4. נציין שוב, כי אין בפנינו ערעור מטעמו של המשיב 1. טרם הדיון בערעורים ההדדיים, מן הראוי לחזור ולהזכיר את הרקע למעשיהם האלימים של המשיבים, הנעוץ בסכסוך בין פלג ממשפחתם לבין משפחת המתלונן, סכסוך שאינו נוגע למשיבים, ישירות. עוד הובהר, כי המתלונן אויים קשות, עובר לאירוע, ואף הושלך מטען חבלה לעבר ביתו, וכל זאת בשל העובדה כי הוא זומן למתן עדות נגד הנאשם 5 בכתב האישום, הנמנה על משפחת אבו טהה. בית משפט קמא קבע, בצדק, כי יש חומרה יתירה במעשיהם של המשיבים, שכן הם ביקשו, כך יש להניח, להרתיע את המתלונן ממסירת עדות נגד בן משפחתם. כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, תכננו המשיבים לפגוע במתלונן, ולשם כך הם ארבו לו בשעת בוקר מוקדמת, במסלול הליכתו מהמסגד לביתו, כאשר המשיב 2 מצוייד באקדח, שלא נתפס במהלך החקירה, ויתר המשיבים מחזיקים באלות. המשיב 2 הורה למתלונן להרים את ידיו ולשכב על הרצפה, ומשסירב המתלונן לעשות כן, החל המשיב 2 לירות לעברו. המתלונן נס על נפשו, כאשר המשיבים רודפים אחריו, והמשיב 2 ממשיך לירות לעברו. לאחר שהמתלונן נפגע מהירי, הוא נמלט, כשהוא פצוע וחבול, לאחת מחצרות הבתים והסתתר מפני המשיבים. לאחר זמן מה, פונה המתלונן לבית החולים ואושפז למשך שלושה ימים, לאחר שאובחנו על גופו, בין היתר, פצעי ירי וחבלות נוספות, שעל-פי קביעת בית המשפט, לא יוחסו למשיבים. אין ספק, כי מדובר במעשים חמורים ואכזריים ביותר, המחייבים ענישה קשה, השמה לנגד עיניה, בראש ובראשונה, את שיקולי ההרתעה והגמול. השאלה המונחת לפתחנו, בנסיבות אלה, היא, האם יש להתערב בעונש שהושת על המשיבים, בין אם לחומרה ובין אם לקולא? 33. לצורך הכרעה בערעור על גזר הדין, מן הראוי לחזור על ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תטה להתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות שבהן נפלה בגזר דינה של הערכאה קמא טעות מהותית, הבולטת על פניה, או כאשר מדובר בסטייה ברורה מרמת הענישה המקובלת, בנסיבות דומות. (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2009); ע"פ 3117/12 ארביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2012)). על רקע הלכה זו, נבחן את רמת הענישה, שהותוותה על-ידי בית משפט זה, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ושל החזקת נשק וירי באזור מגורים. בע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2008) נאמר, לאחר בחינת הפסיקה הרלבנטית, כי, " ...במקרים דומים למקרה שלפנינו, בהם הורשעו נאשמים בעבירת החבלה בכוונה מחמירה, נע רף הענישה המקובל בין חמש וחצי שנות מאסר לבין תשע שנות מאסר". לפיכך, נקבע כי עונש של 6 שנות מאסר בפועל, אשר הושת על מי שביצע עבירה מסוג זה, באמצעות סכין "איננו חורג מרף הענישה המקובל בגין הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והוא אף קרוב יותר לרף הענישה הנמוך הקיים". בדחותו את הערעור על גזר הדין, קבע בית המשפט, על רקע המאבק הנחרץ ב"תת תרבות הסכין" כי "מוטלת עלינו החובה לשרש תופעה נפסדת זו, וזאת על-ידי החמרה בעונשים של מי שבחרו לפגוע בגופו של הזולת בסכינים או בכלי משחית אחרים" (וראו גם, ע"פ 6141/11 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 5.7.2012) והפסיקה המצוטטת בפיסקה 4 לפסק דין זה). בפס"ד עוודרה, נדון עניינם של שלושה מערערים, אשר הורשעו בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק וירי באזור מגורים. על המערער 1 הוטל עונש של 9 שנות מאסר (כולל הפעלה חלקית של מאסר על-תנאי) ועל המערערים האחרים הושת עונש מאסר של 7 שנים. ערעורם, הן על ההרשעה והן על העונש נדחה (לרבות הערעור על חיובם של המערערים בפיצויים למתלונן), ובית המשפט שב וקבע כי: "...זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. נגע האלימות הינו רעה חולה שיש לבערה מן היסוד, ומן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר משמעותיים ומרתיעים מאחורי סורג ובריח" (שם, בפיסקה 45, וראו גם, ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (לא פורסם, 10.11.2009)). דברים אלה יש לומר ביתר שאת, כאשר מדובר בנגע השימוש בנשק חם, תוך ירי, לעיתים, במקומות מיושבים וסיכון עוברי אורח תמימים, וזאת, במסגרת סכסוכים ועימותים בין משפחות או חמולות יריבות. 34. לנוכח גישתו המחמירה של בית משפט זה כלפי מבצעי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה בכלל, וכלפי אלה המשתמשים בנשק ליישוב מחלוקות סכסוכים, בפרט, ברי כי אין בסיס לערעורם של המשיבים, ככל שהדבר נוגע לחומרת העונש שהושת עליהם. אין חולק, כי יש מקום לאבחן בין המשיב 2, אשר אחז בנשק, ירה ופגע במתלונן, לבין יתר המשיבים, גם אם יש לראותם בגדר מבצעים בצוותא, של אותן עבירות. לפיכך, צדק בית משפט קמא ביוצרו מדרג ענישה בין המשיב 2 לבין המשיבים האחרים. כמו כן, היה מקום להחמיר יותר בעונשו של המשיב 1, לעומת המשיבים 3 ו-4, לנוכח הרשעתו הקודמת, מיום 1.12.2005, בעבירה של מגע עם סוכן חוץ, בגינה הוא נידון ל-30 חודשי מאסר. יצויין, בהקשר זה, כי לאחר שניתן גזר הדין בתיק שלפנינו, הורשע המשיב 1 בעבירות נוספות, ובכלל זה, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בגניבת רכב, וכן בירי בנשק חם באזור מגורים. הרשעותיו אלה של המשיב 1 הן מחודש פברואר 2012, אך העבירות בוצעו בשנים 2008 ו-2009. כמו כן, הורשע, כזכור, המשיב 1 בשתי עבירות נוספות של הפרת הוראה חוקית. על יסוד האמור לעיל, דין ערעורם של המשיבים 2, 3 ו-4 לעניין העונש, להדחות. 35. ומכאן לערעור המדינה. בית משפט קמא החליט שלא למצות את הדין עם המשיב 2, בשים לב למצבו הנפשי הקשה, לעברו הנקי, לעדויות האופי על אודות תפקודו הנורמטיבי, הן במקומות עבודתו והן ביחסיו עם הזולת ותרומתו לקהילה. דומני, כי שיקולים אלה הביאו להקלה מופרזת בדינו של המשיב 2, תוך סטייה ברורה מרמת הענישה המקובלת, בעבירות כגון דא. מן הראוי להזכיר כי משיב זה, כמו גם המשיבים 2 ו-3, אינו מקבל אחריות על מעשיו, אינו מביע כל אמפטיה לסבלו של המתלונן, והוא אינו זכאי להקלה הניתנת למי שמודה במעשיו, ומביע חרטה וצער על התנהגותו העבריינית. זאת ועוד, מהתסקיר המשלים של שירות המבחן, עולה כי הוא חזר לאיתנו מבחינה נפשית, אין הוא מבטא כוונות אובדניות כבעבר, והוא השתלב בחיי הכלא. כך, ששיקולים אלה אינם עומדים עוד למשיב 2, לצורך הקלה בעונשו. עוד ראוי להזכיר כי שירות המבחן ציין בתסקיר כי אפשר שרצונו של המשיב 2 להשתלב בתהליך טיפולי, נועד לצרכים ולמטרות חיצוניות, כגון רצונו לצאת לחופשה. אשר לטענה כי נערכה סולחה בין משפחת המשיבים לבין משפחתו של המתלונן, דומה כי אין לייחס לעובדה זו משקל רב. (השוו, לע"פ 3623/11 פרעוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2011)). ראשית, הובהר במהלך המשפט כי הסכמי סולחה קודמים, עליהם חתמו הצדדים, לא מנעו את המשך שפיכות הדמים, וחוששני כי גם סולחה זו לא תביא לסיום הסכסוך. שנית, אין מדובר בסולחה המתייחסת למעשים הקונקרטיים, המיוחסים למשיבים, להם הם מתכחשים, עד עצם היום הזה. לפיכך, הנני סבור כי אין בסולחה הכללית, שאינה כוללת הבעת סליחה וצער כלפי המתלונן, כדי להביא להקלה בדינם. סוף דבר, לגבי המשיב 2, שהוא העבריין העיקרי, אציע לקבל את ערעור התביעה ולהעמיד את עונשו על 66 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. 36. שני בדרגת החומרה הוא המשיב 1, שכאמור, הוא נושא בעבר פלילי ואף ביצע שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית, שאין להקל בהן ראש. יצויין, כי אחת מההפרות נעשתה לצורך השתתפות במארב ובתקיפתו של המתלונן, ולשם כך, החליט המשיב 1 לצאת מבית אמו, שם היה נתון במעצר בית. חרף נסיבותיו האישיות, שאינן מן הקלות, הנני סבור כי בית משפט קמא הקל, יתר על המידה, בעונשו של משיב זה, ומן הראוי להחמירו באופן שעונש המאסר לריצוי בפועל יעמוד על 46 חודשי מאסר, בניכוי תקופת מעצרו. יתר רכיבי עונשו של המשיב 1 יעמדו בעינם. 37. אשר לעונשם של המשיבים 3 ו-4, שהם נעדרי עבר פלילי, ושרקעם האישי והמשפחתי אינו מן הקלים, סבורני כי יש להחמיר בעונשם, במידה מתונה יותר. לאור האמור, אציע לחבריי להעמיד את רכיב המאסר בפועל בעניינם של משיבים אלה, על 42 חודשי מאסר. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. מן הראוי להדגיש, כי בעונשים אלה, אין משום מיצוי הדין עם המשיבים, וזאת בהיותנו נאמנים לגישה המקובלת, לפיה אין זה מדרכה של ערכאת ערעור למצות את מלוא חומרת הדין, משמתקבל ערעור תביעה. 38. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את ערעורם של המשיבים על שני חלקיו, ולקבל את ערעור התביעה לעניין העונש, כמפורט בפיסקאות 37-35 לעיל. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, כ"ה בטבת התשע"ג (7.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12008750_I07.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il