שלמה גרינברג נ. אליבא שביט

פסק-דין בתיק רע"א 8749/16 בבית המשפט העליון רע"א 8749/16 רע"א 8319/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המבקש ברע"א 8749/16: שלמה גרינברג המבקשים ברע"א 8319/16: 1. מרדכי זייפר 2. סילביה זייפר נ ג ד המשיבים ברע"א 8749/16: 1. אליבא שביט 2. מרדכי זייפר 3. סילביה זייפר המשיבים ברע"א 8319/16: 1. אליבא שביט 2. שלמה גרינברג בקשות רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב, ב' טולקבסקי וא' פורג) בע"א 37681-09-15 מיום 19.9.2016 בשם המבקשים ברע"א 8319/16 והמשיבים 3-2 ברע"א 8749/16: עו"ד דורית כרמלי בשם המבקש ברע"א 8749/16 והמשיב 2 ברע"א 8319/16: בעצמו בשם המשיב 1 ברע"א 8319/16 וברע"א 8749/16: עו"ד רוית בן סרוק פסק-דין השופט ע' פוגלמן: 1. כעולה מפסק הדין נושא הבקשה, בני הזוג זייפר (המשיבים 3-2 והמבקשים ברע"א 8319/16; להלן ביחד: זייפר. יוער כי הצדדים לא דקדקו בהבחנה בין סילביה זייפר לבין מרדכי זייפר, שהם זוג נשוי, ומשכך לא נדרש אליה גם אנו) הקימו בשנת 1993 חברה יחד עם גרינברג (המבקש ברע"א 8749-16 והמשיב 2 ברע"א 8319/16; להלן: גרינברג) ושביט (המשיב 1 בשתי הבקשות; להלן: שביט). בשנת 1994 פתחה החברה חשבון בבנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: הבנק), ושביט וגרינברג ערבו ביחד ולחוד לחובות החברה בבנק. כחודש לאחר מכן חתם זייפר על כתב ערבות מוגבלת לחובות החברה לבנק עד לסכום של מיליון ש"ח. בהמשך חתמו בני הזוג זייפר שניהם יחד על כתב ערבות מוגבלת לחובות החברה עד לסכום של 360,000 ש"ח. בשנת 1996 הפסיקה החברה פעילותה עקב הפסדים רבים, ולאחר מימוש נכסיה נותר חוב לבנק בסך שני מיליון ש"ח. 2. בחודש אפריל 1999 חילט הבנק מחשבונות זייפר סכום של 1,720,276 ש"ח ולאחר שהבנק מחל על סכום נוסף אופס חשבון החברה. לאחר מכן דרש זייפר מהערבים לשלם לו 40% מהסכום שחולט. בחודש יוני 1999 חתם גרינברג על כתב המחאת זכויות בלתי חוזר, שבו המחה לזייפר כל זכות שתעמוד לו מכוח פסק דין עתידי בתביעה שניהל (להלן: ההליך האזרחי), עד לגבול של 40% מהסכום שיוחלט על ידי הבנק. בתמורה הסכים זייפר – כעולה ממכתב מחודש יולי 1999 – "להמתין ולחכות לתשלום החוב" עד למיצוי ההליכים בתביעה. על פי הנטען, בשנת 2004 נודע לזייפר שהתביעה נדחתה וכך גם ערעור שהוגש עליה. בחודש אוקטובר 2004 שלח זייפר מכתב דרישה לערבים שיפרעו את חובם כלפיו; ובחודש מרץ 2007 חתמו גרינברג ואשתו על שטר משכנתה ראשונה לשעבוד דירתם להבטחת תשלום החוב (להלן: המשכנתה והדירה). 3. בחודש ספטמבר 2011 הגישו בני הזוג זייפר לבית משפט השלום בנתניה תביעה נגד שביט וגרינברג לתשלום סך של 1,359,940 ש"ח – חלקם היחסי בערבות המשותפת לבנק (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) – ביחד ולחוד. גרינברג לא כפר בחובו אך העלה טענות נגד שביט. יחד עם כתב ההגנה הגיש גרינברג הודעת צד ג' נגד שביט (להלן: הודעת צד ג'), שבה התבקש כי שביט יחויב ב-50% מכל סכום שייפסק לחובת גרינברג, ככל שייפסק (סעיף 59 להודעה). נקבע – בהחלטה מיום 20.11.2012 (כב' השופטת ח' קיציס) – כי הודעה זו תידון ככל שתדחה התביעה נגד שביט. זאת בנתון להצהרת בא כוחו של גרינברג כי ככל שיקבע "שהחיוב ביחד ולחוד אין משמעות להודעת צד ג' ולא יהיה מקום לדון בה". שביט טען להתיישנות התביעה נגדו. בסופו של יום התקבלה התביעה במלואה. בית המשפט דחה את טענתו של שביט שלפיה התביעה התיישנה עוד בשנת 2006 – בחלוף 7 שנים מהמועד שבו חולטה הערבויות שהעניק זייפר. נקבע כי שביט ידע כי החברה הפסיקה את פעילותה ונותרה חייבת כספים; כי הערבויות שנחתמו על ידי זייפר חולטו; כי גרינברג העמיד בטוחה להבטחת תשלום מלוא החוב לזייפר בדמות הזכויות שיעמדו לו – ככל שאכן יעמדו לו – מכוח פסק דין עתידי בהליך אזרחי שלו היה צד; וכי שביט הסכים לדחיית מועד פירעון החוב עד למיצוי ההליכים בהליך האזרחי האמור. נקבע כי לזייפר נודע כי הליכים אלה מוצו – ללא הצלחה – לאחר הגשת ערעור בחודש אוקטובר שנת 2004, וכי ממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות, שכן עילת התביעה התגבשה רק במועד האמור שבו נודע לזייפר כי אין תוחלת לביטחונות שקיבל. לפיכך חויבו גרינברג ושביט בתשלום סך של 679,970 ש"ח כל אחד. על רקע זה לא היה מקום לדון בהודעת צד ג' שהגיש גרינברג נגד שביט. 4. שביט ערער על פסק הדין האמור. ביום 19.9.2016 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב, ב' טולקובסקי וא' פורג) את ערעורו של שביט ודחה את התביעה נגדו מחמת התיישנות. נקבע כי לכל המאוחר, ההליכים בהליך האזרחי מוצו עם מתן פסק הדין בערעור – ביום 3.9.2003 – ולכן התביעה שהוגשה בחודש ספטמבר שנת 2011 הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות. בכך נדחתה טענת זייפר שלפיה מועד תחילת מרוץ ההתיישנות הוא היום שבו נודע להם על מיצוי ההליכים בהליך האזרחי, שכן נקבע כי פרטי ההליך האזרחי היו ידועים להם והיה ביכולתם לברר על אודות גורל הערעור בהליך האזרחי. משנדחתה התביעה נגד שביט מחמת התיישנות ביקש גרינברג להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לבירור טענותיו בהודעת צד ג' שהגיש נגד שביט, אך בית המשפט המחוזי קבע כי לא נמצא ממש בבקשה. הוטעם כי הצדדים כולם חייבים בחיוב אחד, וחזקה – מכוח סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 – כי הם נושאים בנטל החיוב בחלקים יחסיים. מקום שבו גרינברג חויב ב-20% מסכום הערבות שחולטה, כחלקו בנטל החיוב, לא קמה לו עילה כלפי שביט. טענות הצדדים בבקשות לפניי שתי בקשות רשות לערער שהגישו זייפר וגרינברג, שהחלטתי לדון בהן במאוחד. 5. בבקשת זייפר נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה החל ביום מתן פסק הדין בערעור בתביעה האזרחית. נטען כי זייפר ושביט לא היו צד להליכים שניהל גרינברג בתביעה האזרחית, והתברר להם שהתביעה מוצתה רק כשנה לאחר מתן פסק הדין. זייפר הטעימו כי הם הסכימו לדחיית פירעון החוב לטובת גרינברג ושביט ומשכך אין לזקוף הסכמה זו לחובתם, ואין מקום לאפשר לשביט – שלאורך שנים לא כפר בקיומו של החוב – להתגונן באמצעותה תוך הפרת עקרון תום הלב הדיוני. 6. בבקשת גרינברג, שאינו מיוצג, נטען כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום לבירור חבותו של שביט כלפיו. גרינברג מדגיש כי במהלך ההליך בבית משפט השלום נקבע כי הודעת צד ג' תידון אם תדחה התביעה שהגיש זייפר נגד שביט. משזו נדחתה בבית המשפט המחוזי, יש מקום לחדש את הדיון בטענותיו האמורות. דברים אלה נכונים בפרט, לדברי גרינברג, משבית המשפט המחוזי הכריע בטענות האמורות מבלי שניתנה לו זכות טיעון, וחרף העובדה שאף שביט ביקש מבית המשפט להכריע בהודעת צד ג' לאחר הגשת סיכומים קצרים מטעם הצדדים ביחס לנטען בה. גרינברג ציין כי ככל שבקשתו תתקבל, הדיון בהודעת צד ג' יחודש רק לאחר שיפרע את החוב לזייפר באמצעות מימוש המשכנתה שנרשמה לטובתם על הדירה עוד בשנת 2007. 7. הוריתי על קבלת תשובות המשיבים לבקשת גרינברג. שביט סבור כי אין להורות על החזרת הדיון בהודעת צד ג' לבית משפט השלום, שכן גרינברג טרם פרע את חובו לזייפר, ומשכך אין מקום לברר את טענותיו לעניין השתתפותו שלו בתשלום האמור. נטען כי ככל שתקום לגרינברג עילת תביעה נגדו בעתיד, זו תקום רק לאחר שיקיים את חיובו מכוח פסק הדין של בית משפט השלום. לכך הוסף שגם אילו היה פורע גרינברג את חובו לזייפר היה מקום לדחות את בקשתו. נטען כי גרינברג אינו זכאי לחזור לשביט, שכן היה ביכולתו להעלות טענת התיישנות נגד זייפר ובכך להביא לדחיית תביעתם נגדו (ולהפטרתו מהחבות האמורה), אך הוא נמנע מלעשות כן. 8. זייפר השיבו גם הם לבקשת גרינברג וציינו כי גרינברג טרם פרע את חובו אליהם. לדבריהם, "אין טעם בחידוש הדיון (בהודעת צד ג') כל עוד גרינברג לא שילם בפועל לזייפר כספים כלשהם". זייפר מציינים עוד כי טענות גרינברג רלוונטיות רק מקום שבו בקשתם שלהם תדחה. אם כך יהיה, אין הם מתנגדים להחזרת הדיון בהודעה האמורה לבירור מחודש. לשיטתם, עניינה של הודעת צד ג' הוא במישור היחסים שבין שביט לבין גרינברג, ואם גרינברג יפרע את חובו יוכל הוא לחזור אל שביט ולתבוע ממנו מחצית מכל סכום שישלם לזייפר. לגופם של דברים טוענים זייפר כי יש ממש בטענות גרינברג שלפיהן יש להביא לחלוקה שווה בנטל החיוב בינו לבין שביט. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות על נספחיהן ובתשובות שהוגשו לבקשת גרינברג החלטתי כדלהלן: אשר לבקשת זייפר – החלטתי כי דינה להידחות. אשר לבקשת גרינברג – החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. וכעת בהרחבה. 9. תחילה לבקשת זייפר – דינה של זו כאמור להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת (רע"א 8741/11 פרץ נ' עיריית חיפה, פסקה 5 (18.1.2012); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). עניינה של הבקשה דנן אינו בא בגדר אמת המידה האמורה. טענותיהם של זייפר מופנות לקביעות בית המשפט המחוזי אשר למועד שממנו צריך להתחיל להימנות "מרוץ ההתיישנות" בעילת התביעה שהוגשה נגד שביט. קביעות אלו מעוגנות בנסיבות הפרטניות שעליהן נסובה המחלוקת שבין הצדדים, והן אך מיישמות את ההלכות הנוהגות בסוגיה. ככאלו הן אינן מעוררות שאלה רחבה החורגת מעניינם של הצדדים. אף אין בכך שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום כדי להביא לקבלת הבקשה (רע"א 7636/16 ט.ר. הנדסה אזרחית בע"מ נ' משוב עבודות עפר ובטון בע"מ, פסקה 4 (10.10.2016)). משכך לא ראיתי מקום לברר את הבקשה ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה. 10. מסקנתי שונה בכל האמור לערעור שהגיש גרינברג. עניינה של זו כזכור בהודעת צד ג' שהגיש גרינברג, ושלא התבררה לפני בית משפט השלום. כאמור מעלה, ביום 20.11.2012 קבע בית משפט השלום כי הדיון בהודעה יופרד מהדיון בתביעה שהגישו זייפר "באופן שהתביעה תידון ראשונה וככל שתדחה התביעה כנגד [שביט], יימשך ההליך בהודעת צד ג'", וזאת מכוח סמכותו לפי תקנה 222 לתקנות. כפי שצוין, בית משפט השלום קיבל את תביעת זייפר הן נגד שביט, הן נגד גרינברג. משכך – ובנתון להצהרת בא כוחו של גרינברג – לא היה מקום לברר את טענותיו של גרינברג כלפי שביט באותו המועד. ואולם, משקיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של שביט, והורה על ביטול פסק הדין של בית משפט השלום בעניין חבותו לזייפר, היה מקום להורות על חידוש הדיון בהודעת צד ג' לפני הערכאה הדיונית, כמתחייב מן ההחלטה שניתנה. כאמור מעלה, זייפר אינם מתנגדים לערעור שהגיש גרינברג ככל שבקשתם שלהם תדחה, והם אף תומכים בבירורה לפני הערכאה המתאימה. בנתון לכך ראיתי להורות על החזרת הדיון בהודעת צד ג' שהגיש גרינברג לבית משפט השלום שיחליט בה כחכמתו, לרבות בשאלת המועד הראוי להתחיל לבררה. טענות הצדדים שמורות להם. סוף דבר בקשת זייפר נדחית אפוא. ערעורו של גרינברג מתקבל כאמור בפסקה 10. שביט יישא בהוצאות גרינברג בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ו' בשבט התשע"ז (‏2.2.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16087490_M07.doc דצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il