שד-של בילדינג אנד אינביסטמנט בע"מ נ. יצחק מירון ,עו"ד

פסק-דין בתיק ע"א 874/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 874/13 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערות: 1. שד-של בילדינג אנד אינביסטמנט בע"מ 2. א.זובידאת ובניו בע"מ 3. פ.נעאמנה למסחר ושיווק בע"מ נ ג ד המשיב: יצחק מירון, עו"ד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 7947-08-11 שניתן ביום 11.12.2012 על ידי כב' השופט דני צרפתי תאריך הישיבה: י"א באדר התשע"ה (02.03.15) בשם המערערות: עו"ד איתן ארז; עו"ד רז מנגל בשם המשיב: עו"ד אמין מרג'יה פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.12.2012 (כב' השופט ד' צרפתי) בת"א 7947-08-11, בגדרו התקבלה תביעת המשיב בחלקה ונדחתה התביעה שכנגד שהגישו המערערות. נפסק כי המשיב זכאי לשכר טרחה בשיעור של שלושה אחוזים מהרווחים שעשויות המערערות להפיק מחלקן במקרקעין המתוארים להלן, וכן שהמשיב רשאי לעכב בידיו את ייפויי-הכוח שנמסרו לו כבא-כוחן של המערערות עד להבטחת תשלום שכר הטרחה כאמור או קבלתו. העובדות בתמצית 1. ביום 7.7.2008 נחתם הסכם בין המערערות, המשיב (בנאמנות) וצדדים שלישיים (להלן ובהתאמה: הסכם השותפות ו-השותפים), בגדרו הוסכם כי השותפים יפעלו במשותף לרכישת מקרקעין המשתרעים על שטח של כ-136 דונם בעיר נצרת והידועים כ"מלון גני נצרת" (להלן: המקרקעין). המקרקעין הוצעו למכירה באמצעות מכרז שפרסמו בעליהם באותה עת, והשותפים הסכימו להגיש הצעה במסגרת מכרז זה. סעיף 2 להסכם מגדיר את מטרת השותפות ואת זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים לו, כלהלן: "הקמת העסק מוסכם ומוצהר בזאת על ידי הצדדים כי: א. בכוונתם להקים במשותף עסק שמטרתו: 1. הגשת הצעה לרכישת הקרקע, במסגרת המכרז. 2. השבחת הקרקע ומימושה. ב. העסק יתואגד כשותפות, בהתאם להחלטת הצדדים עם הזכייה במכרז. ג. זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים בעסק יהיו כדלקמן: צד א' – 15% צד ב' 6.25% צד ג' – 3.75% צד ד' – 17% צד ה' – 8% צד ו' – 50%". 2. המשיב הוא מי שהיה "צד ו'" להסכם השותפות, כנאמן עבור נהנה שזהותו נותרה עלומה, שאמור היה להחזיק בחמישים אחוזים מהזכויות ב"עסק". כן, הוסכם שהמשיב ישמש כבא-כוחם של כל הצדדים להסכם השותפות בהליכי המכרז. בהקשר זה, נקבע בסעיף 4(ב) להסכם כי: "מוסכם כי משרד עו"ד י. מירון ושות' ייצג את הצדדים בהליכי המכרז, לרבות ייצוג בבית המשפט, והוא יהיה זכאי לשכר בשיעור של 3% מרווחי העסק, במידה והצדדים יזכו במכרז". "העסק" הנזכר בסעיף 4(ב) הנ"ל הוא זה הנזכר בסעיף 2 שנוסחו הובא לעיל, דהיינו – עסק משותף שמטרתו הגשת הצעה לרכישת המקרקעין, וכן: "השבחת הקרקע ומימושה". 3. בהתאם לאמור בהסכם, השותפים, באמצעות המשיב כבא-כוחם, אכן הגישו הצעה למכרז ואף זכו בו. אלא שכפי שעולה מכתבי הטענות של המערערות, יום לפני שחתמו השותפים על ההסכם לרכישת המקרקעין, הודיע המשיב על פרישתו של הנהנה האלמוני מהשותפות, והזכויות שהוחזקו על-ידי המשיב בנאמנות חולקו בין השותפים הנותרים, על-פי מנגנון מוסכם שנקבע בסעיף 9 להסכם השותפות. משכך, מעורבותו של המשיב בשותפות בשלב זה צומצמה לתפקידו כבא-כוחם של הצדדים בהליכי המכרז בלבד, והוא כבר לא היה צד לשותפות כנאמנו של אחר. 4. חרף פרישתו של המשיב (כנאמנו של אחר) מהשותפות אך יום אחד קודם לכן, נחתם ביום 6.8.2008 חוזה בין השותפים הנותרים (להלן: הרוכשים), לבין בעלי המקרקעין דאז (מבטחים בע"מ וגני נצרת בע"מ), ובו הוסכם על מכירת הבעלות במקרקעין (להלן: הסכם הרכישה). גם בשלב זה, כך לטענת המשיב, הוא המשיך לשמש כבא-כוחם של הרוכשים, ייצג אותם במהלכים שקדמו לחתימה על הסכם הרכישה, וכתובת משרדו נקבעה ככתובתם המשותפת. בהמשך, משהושלמה העברת התמורה על-פי הסכם הרכישה, הועברו למשיב, כבא-כוחם של הרוכשים ועל-פי הקבוע בהסכם הרכישה, ייפויי-הכוח הבלתי חוזרים ושטרי המכר החתומים על-ידי המוכרות לצורך העברת הזכויות במקרקעין לרוכשים. 5. בחלוף כשנתיים מיום החתימה, במהלך שנת 2010, בעקבות סכסוכים פנימיים, החליטו הרוכשים להתפצל לשתי קבוצות, ולחלק ביניהם את המקרקעין בעין. הקבוצה האחת כללה את המערערות והוגדרה בפסק דין קמא כ"קבוצת שדאפנה" (כנראה על שם קבוצת שד-של בילדינג אנד אינבסטמינט בע"מ), והקבוצה השנייה הוגדרה כ"קבוצת מדאמיק" (על שם קבוצת מדאמיק יזמות ובניה בע"מ). בהתאם לכך, ביום 4.5.2010 חתמו הרוכשים על "הסכם שיתוף במקרקעין וחלוקה בעין", בגדרו נקבע כי השותפות במקרקעין תפורק והוסכם על "תכנית חלוקה" של המקרקעין בין הרוכשים (להלן: הסכם הפירוק). עוד נקבע בהסכם הפירוק (בסעיף 28), כי: "עם החתימה על הסכם זה, ותום הסכם השיתוף, יהא כל צד רשאי לפעול מול עו"ד יצחק מירון [המשיב – צ.ז.] בכל דרך שתראה לו נכונה". במאמר מוסגר אציין כי מעיון בהסכם הפירוק עולה כי למעשה חתומות עליו שלוש קבוצות: שדאפנה, מדאמיק ו"קבוצת דראר", אך הצדדים ובית משפט קמא לא התייחסו לכך בטענותיהם, ועל-כן גם אני לא אדרש לכך. לטענת המשיב, הוא לא היה צד להסכם הפירוק, אך משנודע לו על המגעים לפירוק השיתוף, פנה לבאי-כוח הרוכשים והודיעם כי אין בפירוק האמור כדי לפגוע בדרך כלשהי בזכויות משרדו, כפי שנקבע בסעיף 4(ב) להסכם השותפות. לדבריו, בעוד שהקבוצה השנייה, קבוצת מדאמיק, המשיכה למלא חיוביה כלפיו על פי הסכם השותפות, ולשתף אותו בפעולותיה ובתכניותיה לעתיד, קבוצת המערערות, קבוצת שדאפנה, לא השיבה לפניות המשיב, ניתקה עמו קשר ונמנעה מלעדכנו באשר לחלקה במקרקעין חרף ניסיונותיו להתקשר עמה. 6. במהלך חודש יוני 2011 קיבל המשיב העתק מכתב ששלח בא-כוח המוכרות לבא-כוח המערערות, ממנו עלה כי המערערות ביקשו לקבל את ייפויי-הכוח הבלתי חוזרים ישירות מהמוכרות (ככל הנראה, על מנת להימנע מהצורך לבקש מהמשיב את ההעתקים השמורים אצלו), וכי הן פועלות למכירת זכויותיהן במקרקעין לצדדים שלישיים. בא-כוח המוכרות דחה את בקשת המערערות לקבלת ייפויי-הכוח, ועל כן הן נאלצו לפנות למשיב בבקשה לקבל את ייפויי-הכוח לצורך העברת הזכויות במקרקעין על שמן, אך המשיב דחה את בקשתן. משביקשו המערערות מהמשיב את ייפויי-הכוח, הגיש המשיב את התביעה לבית משפט קמא להבטחת זכותו לקבלת שכר-הטרחה כפי שסוכם בסעיף 4(ב) להסכם השותפות. לדברי המשיב, הוא פעל בהתאם להוראת סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), הקובעת כי: "להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו ... נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור". בתביעתו, ביקש המשיב פסק דין הצהרתי לפיו הוא זכאי לשלושה אחוזים מרווחי המערערות הצפויים מחלקן במקרקעין, בהתאם להסכם השותפות. כמו כן ביקש המשיב להורות למערערות למסור לו דין וחשבון מלא באשר לעסקאות הנוגעות לחלקן במקרקעין בהן הן מתקשרות, וכן לאפשר לו לעיין בספרי הנהלת החשבונות של העסק המשותף או להמציא דו"חות מאומתים אשר יפרטו את כל הכספים או טובות ההנאה שהתקבלו אצל המערערות מיום חתימת הסכם השותפות. 7. המערערות כפרו בזכותו של המשיב לשכר טרחה על-פי הסכם השותפות. בין שלל טענותיהן הרבות נטען, כי היחסים החוזיים על-פי הסכם השותפות הסתיימו משפורקה השותפות; כי "העסק המשותף", שמטרותיו הוגדרו בסעיף 2 לחוזה השותפות ואשר שלושה אחוזים מרווחיו היו מיועדים לשמש כשכר טרחתו של המשיב, מעולם לא קם וגם לא יקום משפורק השיתוף במקרקעין, וגם מסיבה זו אין אפשרות לפעול בהתאם לסעיף 4(ב). המערערות כפרו גם בזכותו של המשיב לעכב את ייפויי-הכוח המצויים בידו, מאחר שלשיטתן אין להן חוב כלפיו, ולחלופין כי טרם הגיע מועד תשלום החוב, שכן חלקן במקרקעין עוד לא הניב רווחים. עוד נטען, כי המשיב הציג מצג שווא, הפר את חובת הנאמנות כלפיהן ואף רימה אותן בכך שטען בפניהן כי הוא פועל בשם משקיע המחזיק חמישים אחוז מהזכויות שעל-פי הסכם השותפות. בדיעבד, טענו המערערות, נודע להן כי משקיע כאמור כלל לא היה קיים, ואילו ידעו על כך בזמן אמת לא היו מתקשרות עם המשיב בחוזה השותפות. בתביעה שכנגד שהגישו המערערות הן עתרו למתן צו עשה אשר יורה למשיב למסור להן את ייפויי-הכוח שבידיו, וכן להעביר לידיהן כל מסמך הנוגע לרכישת המקרקעין. פסק הדין קמא 8. בית המשפט קמא חילק את פסק דינו לשני חלקים, כפי שיתואר להלן: החלק הראשון של פסק הדין עסק בשאלת זכותו של המשיב לשכר הטרחה הקבוע בסעיף 4(ב) להסכם השותפות. בתשובה לשאלה זו נפסק, כי על-פי האמור בהסכם השותפות ובהתאם לתכליתו, זכאי המשיב לשכר הטרחה האמור ואילו טענות המערערות בהקשר זה נדחו. נקבע, כי אין לשינויים באופן ניהול ומימוש המקרקעין שחלו לאחר הזכייה במכרז, לרבות פירוק השיתוף בין הרוכשים, השלכות במישור היחסים כלפי המשיב, ואין בהם כדי לפגוע בזכאותו לשכר טרחה על-פי הסכם השותפות. טענת המערערות לפיהן "העסק המשותף" מעולם לא קם, נדחתה אף היא. נקבע, כי לשונו ותכליתו של סעיף 4(ב) להסכם השותפות מלמדות כי "העסק" בהקשר לסעיף 4(ב), מכוון לרכישת המקרקעין ולהסכם הרכישה. משכך, המשיב זכאי לשכר טרחה ככל שהעסק – המקרקעין עצמם – יניבו לרוכשים רווח. צוין כי על-פי פשוטם של דברים, זכאי המשיב לשכר טרחה מכל רווח שייווצר מהשבחת ומימוש נכס המקרקעין, תהא המתכונת ה"עסקית" על פיה יושבח וימומש אשר תהא. בהקשר זה הוסיף בית המשפט והבהיר, כי "העסק המשותף" נוצר ופעל במשך למעלה משנתיים בהתאם לאמור בהסכם השותפות. לפי האמור בסעיף 2 להסכם השותפות, מטרות העסק המשותף הן הגשת הצעה לרכישת הקרקע במסגרת המכרז והשבחת הקרקע ומימושה. בהתאם לכך, הוגשה הצעה לרכישה במסגרת המכרז והמקרקעין נרכשו על-ידי הצדדים להסכם השותפות (מלבד המשיב). כמו כן, נפתחו חשבונות בנק ותיק מע"מ לעסק, התקבלה הלוואה משותפת לעסק, והתנהלה מערכה משפטית משותפת בהקשר להיטלי הביוב על מתחם המקרקעין והצדדים אף נשאו במשותף בהוצאות המתחם. הסכם פירוק השיתוף, אשר נחתם רק כשנתיים לאחר הסכם הרכישה, מלמד אף הוא כי בין הרוכשים התקיים "עסק משותף" שהיה צריך לפרקו ולחלקו. נקבע כי מכל אלה עולה, ש"עסק משותף" נוצר ופעל משך זמן ממושך בהתאם להסכם השותפות ומטרותיו, וכי לאחר פירוק השיתוף נותרו כלל ההתחייבויות והזכויות הנובעות ממנו על כנן. לפיכך, ההבדל המעשי היחיד אשר נבע מהסכם הפירוק, כך נקבע, הוא פיצול בעין של המקרקעין והפעולות להשבחתם ולמימושם. את טענתן של המערערות לפיה המשיב רימה אותן והציג מצג שווא לפיו הוא משמש כנאמן של משקיע שלטענתן לא היה ולא נברא, העלו המערערות רק לאחר עדותו של מר נחום פלג (להלן: מר פלג), שהיה, ככל הנראה, אמור להיות הנהנה שהמשיב היה נאמנו על-פי הסכם השותפות. טענה זו נדחתה בהיותה "הרחבת חזית" אסורה, ואף נדחתה לגופה, שכן לא הוכחה כל תלות, על-פי לשון הסכם השותפות, בין זכאותו של המשיב לשכר טרחה לבין הרכב הרוכשים של המקרקעין בסופו של יום. באשר לטענת "מצג השווא" נקבע כי זו לא הוכחה ברמה הנדרשת. נוכח האמור נקבע, כי המערערות מחויבות, בהתאם לחלקן היחסי במקרקעין על-פי הסכם הרכישה, לשאת בשכר טרחת המשיב, בהתאם להוראת סעיף 4(ב) להסכם השותפות, וכנגזרת מרווחים שיפיקו, אם יפיקו מחלקן במקרקעין. 9. בחלקו השני של פסק-הדין, עסק בית משפט קמא בשאלת זכות העיכבון של המשיב לעכב תחת ידיו את ייפויי הכוח ושאר המסמכים שנמסרו לו על-ידי המוכרים והדרושים לשם השלמת העברת הזכויות במקרקעין על-שם המערערות. בית המשפט עמד על כך כי נכון למועד פסק-הדין טרם התגבשה הזכאות לשכר טרחה בהתאם לסעיף 4(ב) להסכם השותפות, כיוון שעדיין לא צמחו למערערות רווחים כתוצאה מהשבחת או מימוש חלקיהן במקרקעין. עם זאת, נקבע כי מאחר שהמשיב זכאי לשכר-טרחה בעתיד, לכשיניבו המקרקעין רווחים, הרי שהוא גם זכאי לעכב אצלו את ייפויי-הכוח של המערערות, בהתאם לסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. בהקשר זה ציין בית משפט קמא כי בנסיבות המקרה הנדון, בהן השירות המשפטי עליו סוכם עם המשיב ניתן והושלם זה מכבר, התמורה המוסכמת התבססה על רווחים עתידיים, והתפתחה מערכת יחסים עכורה בין הצדדים, נראה כי למשיב יש אינטרס מוגבר לעכב תחת ידיו את ייפויי-הכוח ולהבטיח את שכרו. הודגש כי התנהלות המערערות והצהרותיהן באות בגדר הפרה צפויה, וגם משום כך יש לאפשר למשיב להגן על עצמו כדין. בית המשפט הוסיף כי המערערות לא הציגו כל ראיה ממשית המלמדת על הנזק הצפוי להיגרם להן לכאורה מעיכוב המסמכים אצל המשיב, ונדחתה טענתן לפיה יש להעביר לידיהן את ייפויי-הכוח, שאם לא כן תסוכל האפשרות להעברת הבעלות במקרקעין ולמימושם. על יסוד האמור קבע בית המשפט, כי לעת הזו, זכאי המשיב לעכב את המסמכים שבידו עד שיובטח או ישולם שכר טרחתו על-פי סעיף 4(ב) להסכם השותפות. כמו כן, נקבע כי דין התביעה שכנגד שהגישו המערערות להידחות. ואולם צוין, כי אין בהכרעה זו כדי למנוע מהמערערות להציג בעתיד נתונים עובדתיים חדשים המצביעים על שינוי נסיבות, ואשר מצדיקים שינוי ההכרעה בעניין זכות העיכבון. מנגד, בית המשפט דחה את תביעתו של המשיב לקבלת דין וחשבון מהמערערות, מן הטעם שהוא אינו שותף שלהן, וכי אין צורך בעת הזו במנגנון פיקוח ומעקב בנוסף לזכות העיכבון שבידיו. על פסק דינו של בית משפט קמא הוגש הערעור דנא. טענות הצדדים בערעור 10. בערעורן טוענות המערערות שלוש טענות עיקריות. טענתן הראשונה היא כי בית משפט קמא טעה בכך שקבע כי הוקם "עסק משותף" בהתאם לאמור בהסכם השותפות. לטענת המערערות, עסק משותף מעולם לא קם, הן משום שהצדדים להסכם השותפות, ובכללם המשיב כנאמן, אינם הצדדים אשר רכשו את המקרקעין בסופו של דבר, והן משום שבסופו של יום גם הרוכשים התפצלו לשתי קבוצות והם אינם פועלים "במשותף" להשבחת המקרקעין, כפי שסוכם בהסכם השותפות. המערערות אף הדגישו כי הסכם השותפות שותק ביחס לאפשרות לפיה השותפות תפורק, והוא אינו מציין במפורש כי במקרה כזה התחייבויות הצדדים תישארנה על כנן. טענתן השנייה של המערערות היא כי המשיב רימה אותן והפר את חובת תום הלב במשא ומתן הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). לטענתן, הן לא ידעו לטובת מי מחזיק המשיב בנאמנות חמישים אחוזים מהזכויות בשותפות, וכי רק בדיעבד, במהלך שמיעת עדותו של פלג, הנהנה (כביכול), בבית משפט קמא, הן למדו כי הוא מעולם לא התכוון להיות חלק מהעסקה. משכך, לטענת המערערות, המשיב בדה את הנאמנות, והציג בפניהן מצג שווא כאילו נאמנות כזו קיימת. באשר לגרסת המשיב, לפיה הוא פעל על-פי בקשת נציג קבוצת מדאמיק, אשר ביקש ממנו להחזיק את הזכויות בנאמנות עד שתמומשנה על-ידי משקיע מטעמו, או על-ידי שאר השותפים אם המשקיע לא יהיה מעוניין בכך, טענו המערערות כי גם אם כך אכן היו הדברים, היה על המשיב לגלות זאת למערערות, שכן הוא ייצג גם אותן בהליכי המכרז. משכך, טוענות המערערות, אף נוכח התנהגותו חסרת תום-הלב של המשיב, הוא אינו זכאי לשכר המוסכם בהסכם השותפות. בטענתן השלישית קובלות המערערות על קביעתו של בית המשפט לפיה קמה למשיב זכות העיכבון על-פי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. לטענתן, כדי לממש זכות זו יש להוכיח כי התגבשה הזכאות לשכר טרחה, וכי על המשיב היה להגיש תביעה כספית, לקבלת סכום נקוב, כדי שיהיה זכאי לעכב את מסמכיהן בהתאם לסעיף 88 לחוק. עוד נטען כי עיכוב ייפויי-הכוח מסב להן נזק רב, וכי ראוי היה לעשות שימוש באמצעי שפגיעתו בהן פחותה על-מנת להבטיח את שכר טרחתו של המשיב. המשיב בתשובתו סמך ידיו על פסק הדין קמא ועל נימוקיו. דיון 11. כאמור, טענותיהן של המערערות מכוונות הן נגד הקביעה כי המשיב זכאי לשכר טרחה בשיעור שלושה אחוזים מרווחי העסק המשותף, והן נגד הקביעה כי הוא זכאי לעכב את ייפויי-הכוח מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. נדון בשתי הסוגיות לפי סדרן. האם זכאי המשיב לשכר טרחה כאמור בסעיף 4(ב) להסכם השותפות? 12. טענתן הראשונה של המערערות היא כי "עסק משותף" כמשמעו בהסכם השותפות מעולם לא קם, ועל-כן גם מעולם לא הניב רווחים. כיוון שעל-פי סעיף 4(ב) להסכם השותפות המשיב זכאי לשלושה אחוזים מרווחי העסק המשותף, וזה לא קיים, כאמור, אין למערערות חוב כלפיו. ואמנם, בסעיף 2 להסכם השותפות מוגדר בבירור כי בכוונת הצדדים להקים עסק משותף, אשר מטרותיו הן הגשת הצעה לרכישת הקרקע במסגרת המכרז והשבחת הקרקע ומימושה. ברור, אם כן, כי במצב הדברים היום, לאחר שפורקה השותפות בהסכם הפירוק, ולאחר שהמקרקעין חולקו בעין, לא הוקם עסק משותף על המקרקעין, במשמעותו הדווקנית והמילולית של מונח זה בהסכם השותפות. יחד עם זאת, לטעמי, יש לתת משקל לכך ש"עסק משותף" אכן הוקם בפועל, ופעל במשך שנתיים, כך שמטרתו הראשונה מומשה במלואה (הצדדים להסכם השותפות, למעט המשיב כנאמן, הגישו הצעה לרכישת המקרקעין במסגרת המכרז, וזכו בו) והחלו פעולות להגשמת מטרתו השנייה חרף חילוקי הדעות שהתגלעו בין הצדדים. אין להתעלם גם מכך שבסופו של יום, על-אף שהשותפות פוצלה לשתי קבוצות, רוב השותפים המקוריים הם הבעלים של המקרקעין, וגם היום כל אחת מהקבוצות מתכוונת להשביח את חלקה בהם ולממשם. כל אלה מכבידים מאוד על האפשרות לקבוע כי כלל לא הוקם "עסק משותף", וכי אין לו למשיב ממה שייפרע. זאת, בעיקר נוכח העובדה שהחוזה שותק ביחס לאפשרות של פיצול השותפות, והשפעתו על חובת הצדדים להסכם השותפות כלפי המשיב. 13. בפניי, אם כן, שתי אפשרויות פרשניות: האחת היא האפשרות הדווקנית, אותה מציגות המערערות. על-פי אפשרות זו, יש להיצמד באופן צר ללשון החוזה, הקובע כי המשיב יהיה זכאי לשלושה אחוזים "מרווחי העסק". העסק, לפי סעיף 2 להסכם השותפות, יוקם במשותף על ידי הצדדים להסכם זה ויאוגד כשותפות. כמו כן, הוגדרה חלוקת החובות והזכויות של הצדדים ב"עסק", חלוקה שאינה משקפת את החלוקה העדכנית, לאחר פיצול חמישים האחוזים שהוחזקו בנאמנות על-ידי המשיב ולאחר פירוק השותפות. פרשנות כזו, כאמור, מובילה למסקנה ש"עסק" במשמעותו הדווקנית על-פי הסכם השותפות לא קיים היום, ואינו צפוי להניב רווחים, כפי שצופה סעיף 4(ב). לפי פרשנות זו גם אין לאקונה בהסכם השותפות, והעובדה שהוא אינו כולל הוראה הנוגעת לשינוי בנסיבות וחובות הצדדים למשיב במקרה של פירוק השותפות מהווה הסדר שלילי. כלומר, המשיב זכאי לשכר טרחתו מרווחי העסק המשותף, וכל שינוי בנסיבות השולל את קיומו של אותו "עסק משותף", במובנו הצר של המונח, מונע ממילא גם את זכאותו של המשיב לקבל שכר טרחה מרווחיו. פרשנות זו תוביל למסקנה לפיה המשיב אינו זכאי לשכר טרחה. 14. האפשרות השנייה, היא לפרש את החוזה באופן המתחשב גם בתכליתו תוך ניסיון להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לו. בענייננו, נקודת המוצא לפרשנות זו, נעוצה בהתנהגות הצדדים בתקופה שלאחר החתימה על הסכם השותפות, אשר, כידוע, יכולה לסייע בהתחקות אחר כוונותיהם המקוריות ואופן הבנתם את התחייבויותיהם (ראו למשל: ע"א 376/76 פקיד השומה ירושלים נ' אריזדה, פ"ד לא(1) 436, 441 (1976); ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, 292 (1988); בג"ץ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2), 430, 438-437 (1992); ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (11.6.2008); ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (28.1.2008) בפסקה 30). ואמנם, התנהלות המערערות ושאר הצדדים להסכם השותפות, בתקופה שלאחר החתימה על ההסכם, מלמדת על כך ששינויי הנסיבות לא הובילו לסיכול המטרות או ההתחייבויות המקוריות שבו. ראשית, משהתברר שהנהנה אותו כביכול ייצג המשיב בנאמנות לא יצטרף לרכישת המקרקעין, חולקו זכויותיו בין הצדדים האחרים להסכם השותפות, ואלה רכשו את המקרקעין יום אחד בלבד לאחר שהמשיב פרש מהשותפות. באף שלב לא שלחו המערערות או השותפים האחרים הודעת ביטול של הסכם השותפות בשל פרישתו של הנהנה, ולא הודיעו למשיב כי זכאותו לשכר טרחה כאמור בסעיף 4(ב) אינה עומדת עוד. המשיב המשיך לייצג את הרוכשים בכל שלבי הרכישה וכתובת משרדו נקבעה ככתובתם המשותפת. יצוין, כי אף הסכם השותפות עצמו צופה אפשרות כזו בדיוק, כאשר אחד מהשותפים המקוריים מעוניין בהעברת זכויותיו וביציאה מהשותפות, ועל כן נקבע בסעיף 9(ב) להסכם כלהלן: "רצו מי מבעלי הזכויות המקוריים, להעביר או למכור, בדרך כלשהי, במישרין או בעקיפין, את זכויותיהם בעסק או כל חלק מהן לאחר, הם יהיו רשאים לעשות כן, רק לאחר שהציעו תחילה לבעלי הזכויות המקוריים האחרים ביחד, לרכוש את הזכויות המוצעות למכירה". בהמשך נקבע, בסעיף 9(ב)(3) כי כל אחד מהשותפים שיהיה מעוניין לרכוש את הזכויות המוצעות למכירה, יוכל לעשות זאת בהתאם לחלקו היחסי בעסק. מכאן נובע כי תרחיש כאמור היה צפוי ונלקח בחשבון על-ידי השותפים כבר בעת ניסוח הסכם השותפות, ומשהתממש הם פעלו בהתאם למוסכם, כך שהשותפות נותרה על כנה, וכך גם חובות הצדדים כלפי המשיב. שנית, לאורך חודשים ארוכים, עד פיצול השותפות, המשיכה השותפות להתקיים, ונעשו פעולות משותפות לקראת השבחה ומימוש של המקרקעין (ובהן – פתיחת חשבונות בנק לעסק, פתיחת תיק מע"מ, קבלת הלוואה משותפת לעסק, ניהול מערכה משפטית משותפת, ונשיאה משותפת בהוצאות המקרקעין). גם בשלב זה לא הודיעו הצדדים על שינוי בהתחייבויותיהם בהתאם להסכם השותפות, ולא הודיעו למשיב על ביטולו כלפיו. לבסוף, גם לאחר הסכם הפירוק, בו פוצלה השותפות לשתי קבוצות והמקרקעין חולקו בעין, ניכר כי הצדדים להסכם השותפות לא נטשו את מטרותיו המקוריות, ובסופו של יום, הם פעלו – כל קבוצה בחלקה במקרקעין – להשבחתם ולמימושם. 15. מכל האמור לעיל עולה, כי הגם ש"עסק משותף", במובנו המילולי הצר על פי לשון הסכם השותפות, לא קם, הצדדים המשיכו לפעול משך זמן רב בהתאם לאמור בהסכם השותפות ולא התנערו ממנו. כמו כן, מצב הדברים היום, לאחר הסכם הפירוק, בו כמעט כל השותפים המקוריים הם הבעלים של המקרקעין, ופועלים – בשתי קבוצות – להשבחתם ולמימושם, אינו שונה באופן מהותי או ניכר מהמוסכם בהסכם השותפות. עמד על כך בית משפט קמא בציינו כי: "ברור הוא כי למרות שמתחם המקרקעין פוצל לשתי קבוצות, נותרו ההתחייבויות והזכויות על-פי הסכם הרכישה ועל-פי ההסכם העיקרי ללא שינוי, בפרט כלפי התובע (המשיב, צ.ז.) והמוכרים" לכל האמור לעיל יש להוסיף גם את העובדה שבשום שלב, עד הגשת התביעה על-ידי המשיב, לא הודיעו המערערות על ביטול חיוביהם על-פי הסכם השותפות כלפיו. זאת, חרף העובדה שהמשיב ייצג את הצדדים להסכם השותפות בהליכי המכרז, ובכך סיים למעשה לבצע את חובותיו החוזיות תמורתן הוסכם לשלם לו שלושה אחוזים מרווחי העסק. בנסיבות אלה, ונוכח תכליתו ואופן יישומו בפועל של הסכם השותפות על-ידי הצדדים, נראה כי פרשנות התיבה "עסק" בסעיף 4(ב) מחייבת גמישות ואינה מאפשרת היצמדות דווקנית ללשון סעיף 2 להסכם. פרשנות כזו תכליל במילים "רווחי העסק" כל רווח שיניבו המקרקעין לאחר השבחתם ומימושם על-ידי מי מהצדדים החתומים על הסכם השותפות, בשטח כולו או בחלקו, בפעולה משותפת או מפוצלת. פרשנות אחרת, כמוצע על-ידי המערערות, תביא לכך שהמשיב, אשר שירותיו לרוכשים ניתנו עד תום, יימצא וידיו על ראשו והוא אינו זכאי לשכר טרחה, או, למצער, אינו זכאי לשכר הטרחה החוזי המוסכם. 16. תוצאה זו מחויבת אף מעקרונות אחרים שבדיני החוזים, ובהם הדוקטרינה של הביצוע בקירוב (cy-pres) ועיקרון תום-הלב המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים. על-פי דוקטרינת הביצוע בקירוב, רשאי בית המשפט – כאשר אין אפשרות לקיים את החיוב החוזי בדייקנות – לצוות על ביצועו בעין של חוזה בדרך של קירוב (ראו: ע"א 540/79 שמואלי נ' לויט, פ"ד לו(2) 45 (1982) בפסקה 5; ע"א 2686/99 אייזמן נ' קדמת עדן בע"מ, פ"ד נה(5) 365 (2001)). על הקשר בין דוקטרינה זו לבין עיקרון תום-הלב, עמדה פרופ' ג' שלו בספרה בציינה כי: "רוחה והגיונה של תורת הביצוע בקירוב עולים בקנה אחד עם מגמות שיפוטיות מודרניות ועם עקרון תום-הלב: 'נטייתו של בית-המשפט היא, בכל מקרה שהדבר ניתן, להביא למימוש התחייבויות, אף שהדבר כרוך בתוספת או בשינוי שאינם מהווים תנאים חדשים או משנים את אופיו של ההסכם'. אכן, ישומה של תורה זו מהווה דוגמא יפה לאפקט הממתן של עקרון תום-הלב: כאשר החוזה אינו ניתן לאכיפה במדויק, אולם אפשר להגשים את כוונת הצדדים המקורית תוך סטייה לא גדולה מן החיוב החוזי המקורי, יתייצב עקרון תום-הלב לטובת מתן צו אכיפה 'בקירוב' לנפגע מן ההפרה. צו כזה יינתן במסגרת סעיף 4 לחוק התרופות, המסמיך את בית-המשפט להתנות צו אכיפה בתנאים המתחייבים מן החוזה 'לפי נסיבות העניין'" (גבריאלה שלו דיני חוזים 537 (מהדורה שניה, התשנ"ה)). דבריה של פרופ' שלו יפים ביתר שאת גם לענייננו. אמנם, כאמור, אכיפה מדויקת של החוזה לכאורה אינה אפשרית בנסיבות העניין, אך מאחר שברור כי כוונת הצדדים המקורית, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, הייתה להמשיך ולפעול להשאת רווחים מהמקרקעין על-אף השינויים בהרכב השותפים, יש לאכוף את החוזה בקירוב, ולחייב את המערערות לשלם למשיב שלושה אחוזים מרווחי חלקן במקרקעין. מכאן, לטענה השנייה שהעלו המערערות בהקשר לזכאות המשיב לשכר טרחה. 17. טענתן השנייה של המערערות היא כי המשיב רימה והונה אותן, וכי הוא הציג בפניהן מצג שווא לפיו הוא מחזיק בחמישים אחוז מהזכויות בהסכם השותפות בנאמנות עבור נהנה, כשלמעשה, נהנה כזה מעולם לא היה קיים. כאמור, בית משפט קמא דחה טענה זו הן בשל פגם דיוני של הרחבת חזית בשלב מתקדם בהליך, והן לגופה, כשקבע כי טענת המערערות לא הוכחה כדי צורכה, ובלשונו: "בשולי הדברים אני רואה להוסיף כי הנתבעות אף לא הוכיחו את הטענה לפיה התובע יצר בפניהם מצג כי הוא מייצג בהסכם העיקרי שותף מוגדר 'עלום שם' המחזיק ב-50% מהזכות בשותפות; למצער, גרסת התובע ומר אברהם זועבי לפיה לא הוצג בפני הנתבעות מצג שכזה, אלא שהתובע פעל בעניין עפ"י בקשת נציג קבוצת זועבי והחזיק בנאמנות בזכויות, על מנת שקבוצת זועבי תוכל לשמור לעצמה לבחון אפשרות להציע זכויות אלו למר נחום פלג ובמידה והאחרון לא יצטרך יחולקו הזכויות העודפות הנ"ל בין השותפים האחרים, כפי שהתפתח בפועל, לא נסתרה" (פסקה 26 לפסק הדין קמא). כידוע, הלכה היא כי למעט במקרים חריגים וקיצוניים, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מהראיות ומהעדים שהובאו בפניה. בענייננו, אף ראוי להוסיף כי רמת ההוכחה הנדרשת כאשר נטענת טענת תרמית היא רמה מוגברת (רע"א 5436/02 מדינת ישראל נ' חפזי חאפז חאמד עבוד, פ"ד נז(2) 721 (2003) בפסקה 7 והאסמכתאות שם), ועל כן, המערערות היו צריכות להעמיד תשתית עובדתית מפורטת וברורה ולשאת בנטל הוכחה כבד מבחינה ראייתית. בדומה לבית משפט קמא, אף אני התרשמתי כי המערערות לא הוכיחו את טענותיהן כנדרש, וכי טענות אלה נטענו בעלמא, תוך שהן מגלות טפח אך מכסות טפחיים בכל הנוגע להתנהלותן בזמן אמת ביחס לנאמנות הנדונה. כך למשל, קשה להבין כיצד ללא עוררין, ויום אחד בלבד לפני החתימה על הסכם הרכישה, הסכימו המערערות לקבל על עצמן את הזכויות בהן החזיק המשיב בנאמנות, כשבצדן, כמובן, החובות הנלוות להן, כשמדובר היה בנתח משמעותי ביותר מכלל הזכויות שעל פי ההסכם. בכתבי טענותיהן לא הוברר האם הן מחו על פרישתו של המשיב מהשותפות כשנודע להן עליה, ומדוע לא דרשו בזמן אמת מהמשיב שהנהנה אותו הוא מייצג יעמוד בהתחייבויותיו בהתאם להסכם השותפות. סימני שאלה אלו ואחרים מרחפים מעל טענת המרמה הנטענת על-ידי המערערות, ופוגעים באמינותה. מכאן, שאף מבלי להידרש לשאלת הרחבת החזית האסורה, איני סבור כי יש להתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא לפיהם טענת המרמה לא הוכחה כנדרש ודינה להידחות. 18. אין בידי לקבל גם את טענת המערערות לפיה המשיב הפר את חובת הגילוי כלפיהן. כזכור, בערעורן טענו המערערות כי גם אם תתקבל טענת המשיב, לפיה הוא פעל בהתאם לדרישת איברהים זועבי מקבוצת מדאמיק (להלן: איברהים זועבי), אשר ביקש ממנו להחזיק בנאמנות זכויות שיימכרו לפלג בעתיד או יחולקו בין השותפים הקיימים במידה ופלג יסרב, הרי שהמשיב הפר את חובת הגילוי שהוא חב כלפי המערערות כבא-כוחן כשלא גילה להן על סיכום זה. דין טענה זו להידחות. ראשית, המשיב לא ייצג את המערערות במשא ומתן על הסכם השותפות (הוא ייצג את המערערות בהליכי המכרז, כמוסכם בהסכם השותפות, ובהמשך גם בהסכם הרכישה), ועל כן הוא לא היה חב כלפיהן בחובות של עורך דין כלפי לקוחו בשלב זה. על כך ניתן גם ללמוד מתצהירו של המשיב, אשר מפנה לחליפת מכתבים שקדמה לחתימה על הסכם השותפות עם עו"ד שרקאווי, ומוכיחה כי הצדדים השונים להסכם היו מיוצגים על-ידי עורכי-דין שפעלו מול המשיב לגיבוש ההסכם. על כך שהמשיב לא ייצג את המערערות בשלב זה ניתן אף ללמוד מהסכם השותפות עצמו, שכן סעיף 14(ג) להסכם השותפות קובע כי כתובת כל הצדדים להסכם, מלבד המשיב, תהיה אצל עו"ד פאיז שרקאווי ולא אצל המשיב. מכאן, אינדיקציה נוספת לכך שלא המשיב הוא שייצג את הצדדים במשא ומתן לקראת הסכם השותפות עצמו. יתר על כן, טענתן של המערערות לפיה בקשתו של איברהים זועבי והיענותו של המשיב היו מנוגדות לאינטרסים שלהן תמוהה אף היא נוכח הסכמתן המיידית, ללא כל התנגדות, לרכוש את אותן הזכויות שהוחזקו בנאמנות יום לפני החתימה על הסכם הרכישה. ניתן להניח שלו היו מופתעות מהסדר זה, או נפגעות בגינו, היו מיידעות את המשיב ואת קבוצת מדאמיק על כך בזמן אמת. 19. אשר על כן ונוכח האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור בנקודה זו ולקבוע כי המשיב זכאי לשכר טרחה בשיעור שלושה אחוזים מרווחי המערערות מהשבחת וממימוש חלקן במקרקעין, לרבות ממכירתם. האם זכאי המשיב לעכב את ייפויי-הכוח מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין? 20. כאמור, נכון לעת הזאת, המשיב מעכב בידיו את ייפויי-הכוח שנמסרו לידיו על-ידי בא-כוח המוכרות בהתאם להסכם הרכישה ולצורך העברת הזכויות על שמן של המערערות, וזאת על מנת להבטיח את קיום התחייבותן של המערערות כלפיו בהתאם להוראת סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין. לטענת המערערות, זכות העיכבון המעוגנת בסעיף 88 מתגבשת רק לאחר שמועד התשלום הגיע, ורק כאשר קיים חיוב כספי מוגדר אותו מבקש עורך הדין לאכוף. במקרה הנדון, כך הטענה, המקרקעין עדיין לא הניבו רווחים, ועל כן המשיב אינו זכאי לעכב את ייפויי-הכוח על מנת לקבל רווחים עתידיים שסכומם עוד לא ידוע ואשר טרם הגיע מועד החיוב בהם. עוד נטען, כי על המשיב היה לעשות שימוש באמצעי שפגיעתו פחותה על-מנת להבטיח את שכרו, וכי עיכוב ייפויי-הכוח מסב למערערות נזק רב. למעשה, נטען, העיכבון מוביל את הצדדים למעגל שוטה, בו המערערות אינן יכולות לממש את המקרקעין עד שלא יקבלו את ייפויי-הכוח, ואילו המשיב לא מוסר להן את ייפויי-הכוח עד שלא יקבל את שכרו ממימוש המקרקעין. 21. אומר מיד כי יש צדק בטענת המערערות לפיה ככלל, זכות העיכבון מותנית בקיומו של חיוב כספי תקף שהגיע מועד פרעונו, והוא לא קוים (ראו: נינה זלצמן עיכבון 164 וההפניות שם (הוצאת רמות, התשנ"ט) (להלן: זלצמן); יהושע ויסמן "החוב המובטח על ידי זכות העיכוב של עורכי דין" הפרקליט כב 59, 61-60 (תשכ"ז) (להלן: ויסמן)). כלל זה הגיונו בצדו, והוא נובע ממהותה של זכות העיכבון כסעד של עזרה עצמית, אשר ניתן להצדיק את הפעלתה רק כאשר הופרה בפועל ההתחייבות לביצוע החיוב כלפי המעכב. מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה, אעיר כי נראה שגם נוסחו של סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין מתיישב עם כלל זה, שכן בכל הנוגע להוצאות, נקבע במפורש שהעיכוב מותר רק להבטחת הוצאות שהוצאו כבר על-ידי עורך הדין, ולא להבטחת הוצאות שעורך הדין עתיד להוציא. גזירה שווה תלָמד גם בנוגע לשכר טרחה: העיכבון מותר רק להבטחת שכר טרחה שמועד תשלומו כבר הגיע, ולא להבטחת שכר טרחה עתידי. כמו כן, בסיפא של סעיף 88 לחוק, נקבע כי המשך תוקפה של זכות העיכבון מותנה בהגשת תביעה על ידי עורך הדין לשכר טרחה והוצאות, תוך שלושה חודשים מיום בו דרש הלקוח לקבל את שעוכב. פשיטא שתביעה כאמור היא תביעה כספית, אשר ניתן להגישה רק כשכבר ניתן לממש את החיוב הנדון (ראו ויסמן, עמ' 60). 22. ואולם, במקרה הנדון איני נדרש להכריע בשאלה זו, שכן, לטעמי, המשיב זכאי להימנע מלמסור למערערות את ייפויי-הכוח מכוח סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) העוסק ב"הפרה צפויה", וזו לשונו: "גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובלבד שבית המשפט, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו". על-פי האמור בסעיף, בנסיבות בהן מתברר שהחייב אינו מתכוון לקיים את חיובו, זכאי הנושה לתרופות בגין הפרת החוזה עוד לפני שהחוזה הופר בפועל. כמו כן, במקרים כבענייננו, בהם הוסכם כי החייב (המפר) ישלם לנושה רק לאחר שהנושה ימסור לו את הנכס המדובר, הנושה זכאי, כנפגע מן ההפרה הצפויה, לדחות את מסירת הנכס עד שיגיע מועד החיוב של החייב, ולהתנות את המסירה בביצוע החיוב שכנגד (התשלום). היטיב לתאר זאת השופט בך בע"א 670/89 מקור פיתוח עירוני בע"מ נ' קרון, פ"ד מה (3) 7, 15-14 (1991)) כלהלן: "הפסיקה כבר הכירה בזכותו של צד אחד לחוזה, הנפגע מחוסר נכונותו או מחוסר יכולתו של הצד השני לקיים חיוב חוזי עתידי, לעכב את ביצוע חיובו שלו ולשלב אותו בביצוע המוטל בספק של חיוב הצד השני. זאת אף אם על-פי החוזה הצד השני אינו חייב לקיים את חיובו אלא לאחר קיום החיוב על-ידי הצד הראשון. הבסיסים עליהם השתיתה הפסיקה את הכרתה בזכות העיכוב בנסיבות אלה הם עקרון תום הלב והכלל בדבר "ההפרה הצפויה". ראו גם: זלצמן, עמ' 168; ע"א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד-שט" שותפות לבניין ולהשקעות, פ"ד מא(4) 113, 127-124 (1987); דניאל פרידמן "ביצוע חוזה נוכח חשש בדבר קבלת התמורה הנגדית" עיוני משפט י 165, 170 (התשמ"ה)). 23. במקרה שלפנינו, בין המשיב למערערות שררו יחסי עורך-דין-לקוח, במסגרתם התחייבו המערערות לשלם למשיב שכר טרחה מרווחים עתידיים שיניבו המקרקעין, ואילו המשיב התחייב כלפי המערערות בכל חובות עורך-הדין כלפי לקוחותיו, ובכלל זה – מסירת מסמכים שברשותו ואשר שייכים להן. משגילו המערערות את דעתן כי הן אינן מתכוונות לשלם למשיב את שכר הטרחה המוסכם, וכי למעשה הן אינן מכירות בחיובן זה כחיוב תקף, הן הקנו למשיב את הזכות לפעול כנפגע מ"הפרה צפויה" (גם בית משפט קמא מצא שהתנהלות המערערות באה בגדר "הפרה צפויה", ראו פסקה ג(3) ו-ד(33) לפסק הדין)). משכך, המשיב היה רשאי לעכב את מילוי חובתו כלפי המערערות (העברת ייפויי-הכוח) עד לקבלת שכר טרחתו או עד לקבלת התחייבות מצדן כי שכרו המוסכם ישולם לו (כך שלא ניתן יהיה לטעון יותר להפרה צפויה). 24. בנוסף, חשוב לציין כי בענייננו המשיב, אשר סיים את עבודתו תמורתה הובטח לו שכר הטרחה לפני זמן רב, אף הביע נכונות לחתום על כל מסמך שיידרש על-פי ייפויי-הכוח שבידיו, כל עוד תשמרנה זכויותיו. בכך הביע המשיב נכונות להקטין את נזקן של המערערות ולפעול למען מימוש המקרקעין והשבחתם, על מנת למנוע את אותו מעגל שוטה אותו הזכירו המערערות בטיעוניהן. נכונות זו הובאה בחשבון בפסק הדין קמא, והיא חלק ממנו. 25. מהטעמים האמורים אציע לחברותיי לדחות את הערעור גם בנקודה זו ולקבוע כי המשיב רשאי לעכב את ביצוע חובתו למסירת ייפויי-הכוח למערערות בהתאם לדוקטרינת "ההפרה הצפויה" עד שיובטח כי ישולם לו שכר הטרחה המוסכם – כשלושה אחוזים מרווחי חלקן של המערערות במקרקעין. יודגש כי בהתאם לאמור לעיל, הזכות לעכב את ביצוע החיוב אינה נובעת מזכות העיכבון המעוגנת בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, כפי שנקבע בבית משפט קמא. השאלה האם זכות עיכבון זו יכולה להתגבש עוד לפני שהגיע מועד קיומו של החיוב הצפוי להיות מופר – צריכה עיון נוסף. לאבחנה זו, בין הזכות לעכב את ביצוע החיוב הנובעת מדוקטרינת "ההפרה הצפויה", לבין זכות העיכבון הנובעת מסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין או מסעיף 19 לחוק התרופות, יש חשיבות מעשית בעיקר בכל הנוגע לזכויות צדדים שלישיים או נושים אחרים של החייב. בענייננו נראה שאין חשש ממשי שצדדים שלישיים יתבעו זכות בייפויי-הכוח, אך במקרים עתידיים אבחנה זו עשויה להיות בעלת השלכות מכריעות. משכך, מצאתי לנכון לעמוד עליה, ולהותיר את השאלות הפתוחות ביחס לזכות העיכבון להכרעה במקרה שיחייב זאת. 26. סוף דבר: מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות, בכפוף להבהרה שבפסקה 25 לעיל. עוד אציע לחייב את המערערות בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיאה מ' נאור: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏כ"ט בסיון התשע"ה (‏16.6.2015). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13008740_L05.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il