פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 8734/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8734/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר המערערים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב מיום 22.10.2006 בתיק פ' 50025/05 שניתן על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: ט"ז באדר התשס"ז 6/3/07) ) בשם המערערים: עו"ד ישראל קליין בשם המשיבה: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד בשם שירות המבחן: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופטת ד' ברלינר: 1. המערערים שבפנינו הם אחים, א.מ. הוא קטין יליד 3.11.1992, ש.מ. הוא יליד 7.3.1990. בתאריך 13.11.2005, בהיותו בן 13, יצא א.מ. מבית ספרו ונתקל במספר נערים בני גילו, ביניהם אחיו וכן המתלונן בתיק זה, שישבו על גדר סמוך לבית-הספר. חילופי דברים של מה בכך בין א.מ. למתלונן, שעניינם בכך שהמתלונן לא ברך את א.מ. על הבר מצווה שלו הביאו לכך שא.מ. קפץ על המתלונן, הפילו מהגדר והחל להכותו. אחיו הצטרף אליו וסייע בעדו בתקיפת המתלונן. בשלב מסוים הרים א.מ. לבנה מהרחוב והכה את המתלונן בעזרתה בראשו. המתלונן נפל, אלא שגם בכך לא היה די כדי להפיס את דעתם של השניים, שני המערערים המשיכו להכותו כשהם דורכים עליו מספר פעמים. המתלונן הועבר לבית החולים כשהוא סובל מאמנזיה "איננו מתעורר לקריאת שמו ומגיב לכאב בלבד". אין מחלוקת כי בשלב מאוחר יותר התאושש המתלונן ומצבו היום תקין לחלוטין. המערער 1 הואשם, ובדיעבד הורשע בעבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). המערער 2 הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה על סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(2) לחוק. העובדות, כמו גם הוראות החיקוק שפורטו לעיל, משקפות הסדר טיעון חלקי שנעשה בין הצדדים, שמכוחו תוקנו עובדות כתב האישום והמערערים הודו בעובדות כפי שתוקנו. מטבע הדברים הופנו המערערים לקבלת תסקיר. בדיעבד היו בפני בית משפט קמא מספר תסקירים ששיקפו תקופה של למעלה מחצי שנה שבמהלכה עקב שירות המבחן לנוער אחרי המערערים וגיבש את המלצתו. בסופו של יום, המליץ שירות המבחן על הימנעות מהרשעה במקרה זה. קצינת המבחן שטיפלה במערערים לא הסתפקה בתסקירים שבכתב אלא התייצבה גם בבית המשפט כדי לסייע בידי המערערים במאבקם לסיום ההליך ללא הרשעה. 2. בית משפט קמא, כבוד השופט צ' גורפינקל מבית המשפט המחוזי בתל אביב, לא קיבל את ההמלצה והרשיע את שני המערערים בעבירות שיוחסו להם. שני המערערים הועמדו בפיקוח שירות מבחן, א.מ. למשך שנה וחצי, ש.מ. למשך שנה. כל אחד מהמערערים חויב לבצע שירות למען הציבור בהיקף של 150 שעות. על ההחלטה להרשיע את המערערים הערעור שבפנינו. 3. על אלה שם הסניגור את הדגש: א. גילם של הקטינים ובמיוחד של א.מ., אשר כזכור בזמן ביצוע העבירה היה כבן 13. גיל זה מחייב את העמדת שיקול השיקום בראש סולם העדיפויות. ב. שני המערערים עברו תהליך שיקום מרשים כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן, לא בכדי התייצבה קצינת שירות המבחן אישית כדי להשמיע את דברה. תהליך השיקום כלל השתתפות בטיפול קבוצתי ופרטני, המשפחה כולה התגייסה לסייע לשני הקטינים. תהליך הטיפול עדין לא הסתים, לגבי א.מ. יש עדין כוונה לשלבו בקבוצה טיפולית נוספת. באשר לש.מ., בנוסף להליך הטיפולי שבו נטל חלק, הוא השתתף. בסדנת חוק ומשפט המתקיימת באוניברסיטת תל-אביב והתנהגותו שם היתה ראויה להערכה על-פי הדיווח שנמסר. גם לגביו הערכת שירות המבחן היא כי "גורמי הסיכוי גוברים על גורמי הסיכון" ביחס לאפשרות עתידית להסתבכותו. לפיכך היה על בית המשפט לאמץ את המלצתו החמה של שירות המבחן, במיוחד כך כאשר בתחילת הדרך גם התביעה לא שללה את האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה. ג. המתלונן השתקם לחלוטין. למרבית המזל לפגיעה הקשה שספג לא נותרו עקבות והמתלונן ומשפחתו הצטרפו להמלצה שלא להרשיע את המערערים. ד. בית משפט קמא הרשיע את ש.מ. "רק משום שהחליט להרשיע גם את אחיו הקטין" ובכך נתפס לטעות. עוד מפנה הסניגור את תשומת הלב לכך שש.מ. הורשע בסופו של יום בעבירות שאינן מן החמורות וגם מטעם זה היה מן הראוי שלא להרשיעו. דיון 4. נקודת הכובד בתיק זה מצויה בגילם של המערערים ובמיוחד של א.מ.. גיל 13 ראוי להגדרה כקו התפר בין ילדות ונערות ואנו יוצאים מנקודת הנחה כי אכן מדובר באישיות ודפוסי התנהגות שלא התגבשו עדין, שעל כן האפשרות לשיקום היא ריאלית וברת ביצוע. כיון שכך, יש להקנות לה משקל עודף על שיקולים אחרים המכתיבים ככלל את ההחלטה אם לסיים הליך בהרשעה או להימנע מכך. מקובל עלינו כי ככל שהגיל צעיר יותר תטה הכף במקרים רבים יותר לכיוון סיום ההליך ללא הרשעה. אלא, שבמקרה בנוכחי, הגיל הוא "סוכן כפול". המתלונן אף הוא ילד, וככזה הוא ראוי להגנה מפני כולי עלמא לרבות מפני נערים בני גילו. המתלונן במקרה זה היה נתון בסכנת חיים כאשר באמירה זו אין משום הגזמה דרמטית שמטרתה להעצים את הנסיבות, אלא פשוטו כמשמעו. שיחק לו מזלו, לא פחות מאשר מזלם של המערערים, בכך שהתיק שלפנינו הוא תיק של גרימת חבלה ולא מעבר לכך. עם נורמה שכזו, שבה ילדים מוצאים עצמם בסכנת חיים כתוצאה מפעולה של בני גילם- איננו מוכנים להשלים. הלבנה שהונחתה על ראשו של המתלונן, אחת היא לה אם הונחתה על ידי ילד בן 13 או אדם מבוגר ממנו. הנזק הגלום בה הוא אותו נזק והנסיבות בתיק זה מבהירות זאת. הקטינים הם שעומדים בראש מעינינו. כאשר מעברו האחד של המתרס עומדים הקטינים שהם הקורבנות הפוטנציאלים ומצידו השני הקטינים כפוגעים פוטנציאלים, נראה לנו כי אינטרס הציבור מחייב כי המאמץ יתמקד בניסיון לצמצם ככל האפשר את מחנה הקורבנות הפוטנציאלים, על-ידי הצבת גבולות וגדרות ברורים וחד-משמעיים בפני מחנה הפוגעים הפוטנציאליים. לענייננו, פירושה המעשי של אמירה זו הינו כי יש להרשיע את המערערים. הרשעה פירושה כתם מוסרי שמוטל על הנאשם לפחות למשך התקופה שבה הרישום הפלילי קיים ולא ניתן עדין להביא למחיקתו. כתם מוסרי זה, לתקופה כאמור לעיל, מן הראוי שיוטל. 5. מכאן לבחינת נסיבות הקונקרטיות בתיק זה, תוך התייחסות לטיעוניו של הסנגור, לא שוכנענו כי הרשעתם של המערערים תפגע פגיעה אנושה ביכולת השיקום שלהם. על המערערים לא הוטל מאסר על תנאי שעל כן תקופת ההתיישנות היא בת שלוש שנים (ראה סעיף 14(ב)(4) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים- תשמ"א 1981). עבור א.מ., בסיומה של תקופת ההתיישנות הוא עדין לא יגיע אפילו לגיל 18. בסדר הדברים הרגיל, איננו מעלים על דעתנו כל פעילות שתחסם בפניו בשל ההרשעה. באשר לש.מ., הדגש הושם על שירותו הצבאי, כאשר הטענה היא שההרשעה תמנע ממנו את הגיוס. אין ממש בטענה זו. גיוסו או אי גיוסו של ש.מ. לצבא איננו מוכתב על-ידי ההיבט הפורמאלי של קיום הרשעה בהבדל מרישום פלילי ללא הרשעה. חזקה על שלטונות הצבא כי יבחנו את אפשרות השתלבותו בשירות לגופה. הרשעה איננה חוסמת את הדרך, אי הרשעה איננה מבטיחה אותה. מעבר לכך, מתסקיר שירות המבחן העדכני שהוגש לעיוננו (מיום 25.2.07) עולה כי תלויים נגד ש.מ. שני תיקים נוספים בהם מיוחסות לו עבירות אלימות משנת 2004 ובהם נשמעות כרגע הוכחות. לפיכך, לצד התשבחות שזכה להן, ובדין כך, על תהליך השיקום שעבר, יש לקחת בחשבון גם נתון זה. 6. לא מצאנו ממש גם בטענה כאילו הורע מצבו של ש.מ. משום שבית המשפט ראה לנכון לגזור גזירה שווה לו ולאחיו. במצבו של כל אחד משני המערערים ניתן להאיר זוויות שונות והדברים מאזנים זה את זה. אין ספק שחלקו של א.מ. גדול יותר, מהותי יותר, הוא החל בתקיפה והוא גם זה שהנחית את הלבנה בראשו של המתלונן. לעומת זאת הוא צעיר יותר ואין לו הסתבכויות נוספות. ש.מ. הצטרף לאירוע האלים בעיצומו, אולם כאמור גילו המבוגר מעט יותר אפשר לו שיקול נוסף ולכך מצטרפת העובדה שהאלימות, ככל הנראה, אינה זרה לו. סוף דבר 7. בני ה-13, כמו גם בני ה-15, יכולים וצריכים להבין כי אלימות, במיוחד אלימות קשה וכמעט קטלנית, כפי שהיתה בתיק הנוכחי, תזכה ליחס מחמיר ובלתי מתפשר. אין בכך כדי לגמד את החשיבות שבשיקום את הצורך בהשקעת משאבים ותשומת לב בכיוון זה ואת ההערכה שיזכה לה תהליך שיקום מוצלח שבו נטל העבריין הצעיר חלק. עדין, החשיבות הראשונה במעלה היא בהצבת גבולות ברורים וכך אנו רואים לנהוג. לפיכך, הערעור נדחה. ניתן היום, ט"ז באדר התשס"ז (6.3.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06087340_Z02.doc /אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il