בבית המשפט העליון
רע"א
8733/96
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' אנגלרד
המבקשים: 1. רוברט לנגברט
2.
רוזלין לנגברט
3.
רבקה דינר
נגד
המשיבה: מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל
בקשת
רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.11.96 בת"א 382/96
(9934/96) ובת"א 765/96 (9935/96), שניתנה על-ידי כבוד סגן-הנשיא א' גורן
תאריך הישיבה: ט"ז
באדר תשנ"ט (4.3.99)
בשם
המבקשים: עו"ד דורון לוי
בשם
המשיבה: עו"ד
רחל זכאי-נוימן ועו"ד מיכל שטיין
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
הרקע העובדתי, ההליך והטענות
1. מרבית הקרקעות במדינת ישראל מצויות בבעלות
המדינה. הן מנוהלות מכוח סעיף 2(א) לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך1960-,
על-ידי המשיבה (להלן: המינהל). על-פי סעיף 3 לחוק-יסוד: מקרקעי ישראל (להלן:
חוק-היסוד), כוללים המקרקעין שבבעלות המינהל את המבנים שהוקמו עליהם וכן כל דבר
המחובר לקרקע חיבור קבע. סעיף 1 לחוק-היסוד אוסר על העברת הבעלות במקרקעין
ובמחוברים אליהם על-ידי מכר או בכל דרך אחרת.
כתוצאה מכך, רוב תושבי הערים במדינה מחזיקים
בדירות מגוריהם מכוח חוזי חכירה עם המינהל. עם זאת, בפועל מעניקים חוזים אלה
לחוכרים את מירב הזכויות האופייניות לבעלות. ואכן, מחירי השוק של דירות מוחכרות
אינם שונים בדרך-כלל ממחירי השוק של דירות מקבילות המצויות בבעלות פרטית. ראו רחל
אלתרמן, בין הפרטה להמשך הבעלות הלאומית - מדיניות קרקע עתידית לישראל
(1999), 16.
המקרקעין שבבעלות המינהל מוחכרים לתקופה
ממושכת של 49 שנים, אשר יוצרת הנחה שמקרקעין אלו לא יחזרו עוד לרשות המינהל. עמד
על-כך השופט עציוני, באומרו כי "...במציאות הרווחת בישראל, מרביתם של חוזי
החכירה לדורות שנערכו ונערכים בין מינהל מקרקעי ישראל...לבין אנשים פרטיים, כמוהם
כחוזים להעברת בעלות...בנסיבות אלה נראה לי כי לאחר תקופת חכירה של 25 שנים, חידוש
החוזה הוא עניין פורמלי בלבד..." (ע"א 355/76 בסו נ' מלאך ואח',
פ"ד לא(2) 359, בע' 362-361). ראו גם אלתרמן, שם, בע' 15-14; וכן רחל אלתרמן,
"מי ימלל גבורות מקרקעי ישראל: בחינה של ההצדקות להמשך הבעלות [הלאומית] על
המקרקעין", עיוני משפט כא (תשנ"ח) 535, בע' 545.
בשנת 1993 מיסד המינהל הנחה זאת, והחליט כי
תקופות חכירה שהסתיימו יוארכו בלא תשלום לתקופה נוספת של 49 שנים.
מאז שנת 1973 אף מאפשר המינהל לחוכרים לשלם
מראש את דמי החכירה שהם חייבים לו, וזאת על-ידי היוונם. במקביל החליט עוד המינהל,
כי התשלום בגין הסכמת המינהל להעברת זכויות החכירה לצדדים שלישיים
("דמי-הסכמה") יהיה בשיעור מסוים מדמי החכירה שטרם שולמו. כלומר, באותם
מקרים שבהם הוונו דמי החכירה מראש, יהיו החוכרים פטורים גם מתשלום דמי-הסכמה.
2. בגדרי מדיניות זו, ערך המינהל בשנת 1996 מבצעי
היוון שכוונו לעשרות אלפי חוכרים. במסגרת מבצעים אלו שלח המינהל לחוכרים חוברות
מידע, שבהן ביקש לשכנעם להצטרף למבצע. בחוברות הוסבר לחוכרים, תחת הכותרת
"מהם יתרונות של חוזה חכירה מהוון לעומת חוזה חכירה בלתי-מהוון", כי
ההיוון משחרר אותם מתשלום דמי-הסכמה וכן מתשלום דמי-חכירה, וזאת עד לתום תקופת
החכירה ואף ל49- שנים נוספות, וכי לשחרור זה יינתן ביטוי בחוזה עם המינהל. לחוכרים
אף ניתנה בחירה בין מסלולי תשלום שונים, אשר בגידרם נקבע מחיר היוון בתשלומים גבוה
יותר מן המחיר של היוון על-ידי תשלום במזומן. מחיר ההיוון על-ידי תשלום במזומן
כונה בחוברת "מחיר לאחר הנחה", והריבית שנדרשו החוכרים לשלם במסלולי
תשלום מסוימים תמורת ההיוון חושבה על-בסיס המחיר הגבוה יותר (כלומר, על-יסוד מחיר
ההיוון בתשלומים, הוא המחיר "לפני הנחה").
ברי, כי לנוכח כינוי המחיר במזומן "מחיר
לאחר הנחה", לא שיקף המידע שנמסר לחוכרים את התוספת שהוספה בפועל למחיר
במזומן, כאשר בחר החוכר לשלם במסלולים מסוימים של היוון בתשלומים. כך, למשל, בעוד
שבחוברת נמסר, כי חוכרים שיבחרו לשלם את דמי ההיוון בשלושה תשלומים לא יחויבו כלל
בריבית, הרי שבפועל התוספת למחיר במזומן במסלול זה הגיעה לשיעור של 29.9%. בדומה,
במסלול של 12 תשלומים חודשיים נכתב בחוברת כי הריבית האפקטיבית השנתית תהיה בשיעור
של 13.8%, בעוד שבפועל התוספת למחיר במזומן הגיעה לשיעור של 22.6%.
3. המבקשים, ששילמו דמי-היוון על-יסוד המידע
שקיבלו מן המינהל, הגישו שתי תובענות נפרדות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו,
שבגידרן תבעו את החזר ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שעליו הוצהר בחוברת
המידע. זאת, מכוח סעיף 2(13) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א1981- (להלן: חוק הגנת
הצרכן) האוסר על הטעיה, בין השאר במחיר, בתנאי האשראי ובשיעור הריבית; וכן בהסתמך
על סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ועל תקנות הגנת הצרכן (חישוב שיעור ריבית שנתי),
תשמ"ד1983- (להלן: תקנות חישוב ריבית), שהותקנו על-פיו, ואשר מחייבות לחשב ריבית
על-בסיס המחיר במזומן. המבקשים ביקשו לאשר תובענות אלו כתובענות ייצוגיות.
בעקבות הגשת התובענה הראשונה תיקן המינהל את
דרך הצגת שיעור הריבית. בחוברות מידע חדשות שפירסם המינהל וכן בפנקסי התשלומים
ששלח לחוכרים שבחרו בתשלום דמי-ההיוון בשיעורין קבע המינהל את שיעור הריבית על-פי
הכללים שהותוו בתקנות חישוב ריבית.
בתצהיר-תשובה שהוגש בגדרי התובענה הראשונה
הצהיר חשב המינהל, יצחק אלישע, כי הריבית שפורסמה בחוברות המידע חושבה על-בסיס
המחיר "לפני ההנחה", ועל-כן ההפרשים בין שיעור הריבית הנמוך שנמסר
בחוברות המידע לבין שיעור הריבית הגבוה יותר שנגבה בפועל, נבעו - לגבי כל מסלול
היוון בתשלומים - מן ההפרש שבין מחיר ההיוון במזומן (שכונה "מחיר לאחר
הנחה") לבין מחירו באשראי. עוד הצהיר חשב המינהל, כי עובדי המינהל לא היו
ערים להוראות תקנות חישוב ריבית, המחייבות לחשב את שיעור הריבית על-בסיס המחיר
במזומן; וכי טעות זאת, שנעשתה בתום-לב, תוקנה לאחר הגשת התובענה. עם זאת, טען חשב
המינהל, כי החוכרים יכלו על-נקלה להבין את דרך החישוב, וכי לכן גם חוברת המידע
הראשונה לא הייתה מטעה. ברוח תצהירו של חשב המינהל אף הוגש כתב-הגנה מטעם המינהל.
ברם, לאחר שהתקבלה הבקשה לאישור התובענה
הראשונה כתובענה ייצוגית שינה המינהל את עמדתו. בנוסף לטענה בדבר תום-לב והעדר
הטעיה מצידו, נטען - וזו הייתה הטענה העיקרית שהעלה המינהל - כי תקנות חישוב ריבית
חלות על טובין ושירותים בלבד, ועל-כן הן אינן ישימות למבצעי ההיוון שבגידרם נמכרו
לצרכנים זכויות במקרקעין (פטור מדמי-הסכמה והארכת תקופת החכירה).
על-יסוד טענה זו ביקש המינהל למחוק על הסף את
שתי התובענות.
4. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא אורי גורן) סבר,
כי המידע שמסר המינהל בדבר התוספת שאותה חישב על-בסיס המחיר הגבוה יותר מן המחיר
במזומן - בניגוד לדרך הקבועה בתקנות חישוב ריבית - אינו עולה כשלעצמו כדי הטעיה.
בית-המשפט המחוזי אף קבע, כי תקנות חישוב ריבית חלות אך על עיסקות באשראי הנוגעות
לטובין ולשירותים, בעוד שהחוכרים רכשו במבצעי ההיוון זכויות במקרקעין. וכך נכתב,
בין השאר, בהחלטה:
ניתן
לומר שלכאורה, איסור ההטעיה שבסעיף 2 לחוק [הגנת הצרכן] אינו כולל חיוב לחשב את
הריבית ולהציגה דווקא בדרך האמורה בתקנות [חישוב ריבית].
בית-המשפט המחוזי הורה איפוא על מחיקתן על הסף
של התובענות שהגישו המבקשים, וזאת בשל העדר עילה. עם זאת, עיכב בית-המשפט המחוזי
את ביצוע המחיקה למשך 60 יום, על-מנת לאפשר למבקשים לתקן את תובענותיהם, וזאת
על-ידי הוספת טענות עובדתיות המלמדות על הטעיה מצד המינהל.
המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת
בית-המשפט המחוזי, ובהסכמת הצדדים הוחלט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגשה
כערעור.
5. בערעורם חזרו המבקשים על טענותיהם בפני
בית-המשפט המחוזי, ואף הטעימו, כי למינהל אין הגנה מהותית מפני הטענה שלפיה היטעה
את הצרכנים בהציגו בפניהם שיעור ריבית נמוך מן השיעור שביקש לגבות בעיסקת אשראי.
המבקשים הוסיפו, כי כל טענתו של המינהל היא, כי היה רשאי לפעול כפי שפעל, וזאת
מכיוון שתקנות חישוב ריבית אינן חלות על מבצעי ההיוון.
בתשובתו לערעור תמך המינהל את יתדותיו בנימוקי
החלטתו של בית-המשפט המחוזי. הוא אף הדגיש, כי התקנות ישימות רק לעיסקות
יומיומיות, שבהן אכן עשויים צרכנים לטעות, בעוד שהדעת נותנת שבעיסקות גדולות כגון
עיסקת ההיוון, הצרכנים ייזהרו ויבדקו היטב את תנאי העיסקה, וממילא לא ייזקקו להגנה
מיוחדת.
המסגרת הנורמטיבית
6. חוק הגנת הצרכן נמנה עם התחיקה המתערבת בחוזים
שבין צדדים לא שווים, והמטילה על הצד החזק - הספק - חובת הוגנות מוגברת כלפי הצד
החלש - הצרכן. זאת, כיוון שעל-פי טבע הדברים סומכים צרכנים על ספקים - שלהם
המומחיות והניסיון בתחום עיסוקם. מבחינה זו קיימת חפיפה בין חוק החוזים האחידים,
תשמ"ג1982- (להלן: חוק החוזים האחידים) לבין חוק הגנת הצרכן, למעט הבדל מרכזי
אחד. בעוד שחוק החוזים האחידים עשוי לחול גם על שני צדדים מקצועיים, הרי שחוק הגנת
הצרכן מוגבל אך לעיסקה שבין מוכר מקצועי לבין רוכש-נכס או מקבל-שירות,
"לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (הגדרת "צרכן" בסעיף 1
לחוק הגנת הצרכן). אי-השוויון מוגבר איפוא בין הצדדים לעיסקה מן הסוג האחרון.
חוק הגנת הצרכן מבקש לאזן את חוסר השוויון
שבין הצדדים על-ידי הטלת חובת גילוי על ספקים. אמצעי זה - שאינו מגביל את תוכן
העיסקה עצמה - פוגע בחופש ההתקשרות של הספקים במידה מזערית. ראו סיני דויטש,
"השפעת חוקי-היסוד על דיני הגנת הצרכן", מחקרי משפט יב
(תשנ"ו) 309, בע' 345-344. זאת ועוד: גילוי מידע מטעה או אי-גילוי פרטים
רלוואנטיים עשויים להטעות את הצרכנים ובכך לפגוע ברצונם החופשי. ראו דניאל פרידמן
ונילי כהן חוזים (כרך א', תשנ"א), 53. חובת הגילוי המוטלת על ספקים
תורמת איפוא למימוש חופש ההתקשרות של הצרכנים.
חובת הגילוי אף משקפת את עקרון תום-הלב הקבוע
בסעיפים 12 ו39- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים).
עמדה על-כך פרופ' שלו:
חובת הגילוי מהווה אחת ההשתקפויות המובהקות של עקרון
תום-הלב והיא עומדת בניגוד קוטבי לגישת המשפט האנגלי, שבו שליט העקרון שלפיו 'יזהר
הקונה' (caveat emptor). מגמת החיברות (סוציאליזציה) של חוק החוזים
והשאיפה לקבוע נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא-ומתן באות לידי ביטוי בחובת
הגילוי.
[גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה,
תשנ"ה), 221].
7. חיובם של ספקים להציג בפני צרכנים באופן מלא
ומדויק את העובדות הרלוואנטיות לעיסקה באשראי, ובכללן את שיעור התוספת למחיר
במזומן חשוב במיוחד, שכן, בגדר עיסקות אלה צרכנים מקבלים את הנכס באופן מיידי, אך
משלמים עבורו מאוחר יותר. ההנאה המיידית מן הנכס עשויה לפגוע ביכולתם של קונים
לא-מקצועיים להעריך אל-נכונה את כדאיות העיסקה במחיר המשולם באשראי, שהוא,
בדרך-כלל, גבוה מן המחיר המשולם במזומן עבור אותו נכס.
זו גם הגישה המקובלת בחוקי צרכנות רבים
בארצות-הברית, המחייבים ספקים בעיסקת אשראי לגלות לצרכנים את שיעור התוספת למחיר
במזומן. עמדו על כך אלפרין וצ'ייס:
these acts . . . require credit sellers to disclose all
significant aspects of the credit sale. This includes rigid control of the
format and contents of the installment contract and itemizing of all charges to
be made in a clear and conspicuous manner. The purpose, of course, is to
enable the buyer to understand what he is paying for - the cash sale price,
finance charge, other charges such as insurance, official fees, credit report
overall time price - and how he is to pay for it - the number, amount, and due
date of the periodic installment payments.
[Howard J. Alperin and Roland F. Chase, Consumer Law -
Sales Practices and Credit Regulation (1986), 200].
8. חוק הגנת הצרכן מעגן בצורה מפורטת את כללי
ההוגנות בעסקות אשראי, הכוללות תוספת למחיר.
תכלית הוראות חוק הגנת הצרכן הנוגעות למכירות
באשראי היא למנוע אפשרות להטעיית צרכנים באשר למחיר העיסקה שבה הם מתקשרים.
ההוראות הפרטיקולריות שבחוק משקפות את העיקרון הכללי בדבר איסור הטעיה, המעוגן
בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. כך, סעיפים 8 ו9- לחוק הגנת הצרכן קובעים את הפרמטרים של
עיסקת אשראי מוגנת. סעיף 8 לחוק זה מבחין בין מחיר מזומן לבין מחיר באשראי,
בהגדירו כל אחד מן השניים. ואילו סעיף 9 מסמיך את שר התעשיה והמסחר לקבוע בתקנות
את הפרטים שאותם חייבים ספקים לגלות לצרכנים בעיסקת אשראי. וכך נכתב בסעיף:
(א)
השר רשאי לקבוע בצו טובין ושירותים שעוסק לא יקבע להם מחיר באשראי בעסקה עם צרכן
אלא אם הודיע לו לגביהם מראש, בדרך שנקבעה באותו צו, פרטים אלה, כולם או מקצתם:
(1)
המחיר באשראי והמחיר במזומן;
(2)
שיעור הריבית, על-פי חישוב שנתי, שבמחיר באשראי;
(3)
מהותה וסכומה של כל תוספת אחרת למחיר;
(4)
שיעורי התשלום של המחיר באשראי, ובמקח אגב שכירות - של דמי השכירות, ומועדיהם;
(5)
כל התניה שעל פיה ייפגעו זכויות הצרכן, וכל ריבית או קנס שיוטל עליו, בשל אי-קיום
תנאי מתנאי העסקה;
(6)
כל התניה על דיני הראיות, על סדרי הדין או על סמכות מקומית של בית המשפט;
(7)
כל פרט אחר.
תקנות חישוב ריבית הותקנו על-יסוד סעיף 9 לחוק
הגנת הצרכן, ובתוספת לתקנות נקבעו נוסחות לחישוב ריבית על-בסיס המחיר במזומן.
סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן קובע את העילות לקבלת
סעד בעיסקות אשראי. וזו לשונו:
נמצא
כי ההפרש בין המחיר במזומן למחיר באשראי, או שיעור הריבית, או סכומה של תוספת
אחרת, גדול למעשה מזה שעליו הודיע העוסק לפי סעיף 9, או כי המחיר לשיעורין גבוה
מהמחיר במזומן, רשאי הצרכן לשלם לפי הסכום הנמוך, זולת אם הוכיח העוסק כי מקור אי
ההתאמה בטעות בתום לב שהצרכן יכול היה להבחין בה בנסיבות העסקה.
מחיר באשראי הגבוה מן המחיר במזומן, וכן
אי-עמידה בהוראות סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ובתקנות שהותקנו על-פיו, מקימים איפוא
על-פי סעיף 10 לחוק הגנת הצרכן חזקה הניתנת לסתירה בדבר הטעיה.
9. ההוראות האמורות, כשבמרכזן סעיף 10 לחוק הגנת
הצרכן, משקפות את חובת תום-הלב בין צדדים לחוזה, שביניהם יחסים לא שוויוניים.
מחובה זאת נגזרת החובה הכללית של ספקים למסור לצרכנים מידע מדויק על שיעור התוספת
בעיסקה באשראי הנוספת למחיר במזומן.
סעיף 9 לחוק הגנת הצרכן ותקנות חישוב ריבית
מכילים הוראות פרטניות, המיועדות לתרום להגשמה של החובה לגלות את שיעור התוספת
למחיר בעיסקת אשראי. אך הוראות פרטניות אלה אינן ממצות את החובה האמורה, שממנה נגזרת חובת גילוי בכל עיסקה בנכס המוגנת על-ידי חוק
הגנת הצרכן. בעניין זה קובע סעיף 1 לחוק:
בחוק
זה -
...
"נכס"
- טובין, מקרקעין, זכויות, ניירות ערך כמשמעותם בחוק ניירות ערך,
התשכ"ח1968-, ואיגרות חוב ממשלתיות;
זאת ועוד: תקנות חישוב ריבית חלות על כל עיסקת
אשראי. שכן, עיסקת אשראי כוללת בחובה מבחינה רעיונית, בנוסף לעיסקת היסוד, עיסקה
נילווית, שהיא עיסקת הלוואה. עיסקה אחרונה זו מהווה שירות פיננסי. ראו והשוו
פרידמן-כהן, שם, בע' 1038; אייל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח1968- (תשנ"ג),
140.
דווקא ההנאות הנוספות - פטור הבעלים מתשלום
דמי-הסכמה ודמי-חכירה לתקופת החכירה שנותרה ול49- שנים נוספות - נגזרות מן ההיוון
ואינן מוסיפות לחוכר זכויות נוספות במקרקעין. הסביר זאת פרופ' הדרי:
...[הבעלות]
נותרה...בידי המחכיר ולא הועברה; ואילו החכירה היתה כבר ממילא בידי החוכר ושונו רק
תנאיה ולפיכך אין זו מכירה של זכות במקרקעין. אין מדובר בהוספת זכויות לבעל
זכות החכירה. סבורני, שהתוצאה אינה משתנית אם לפעולת ההיוון מצטרף פטור מן הצורך
לשלם דמי-הסכמה בעתיד. לסיכום, אין מדובר אלא בהמרת החיוב בדמי-חכירה שוטפים
בתשלום חד-פעמי, קרי: בדמי-חכירה מהוונים.
[יצחק
הדרי, מס שבח מקרקעין (כרך א, תשנ"ג), 136. ההדגשה הוספה].
מן הכלל אל הפרט
10. במקרה שלפנינו, המינהל דרש עבור היוון
דמי-החכירה באשראי מחיר גבוה יותר מאשר מחיר ההיוון במזומן, ואת שיעור התוספת חישב
על-יסוד המחיר הגבוה במקום על-יסוד המחיר במזומן. בכך, לכאורה, לא רק שהפר את
הוראות תקנות חישוב ריבית, אלא גם את העקרונות הכלליים שבחוק הגנת הצרכן, המעוגנים
בסעיפים 2 ו10- לחוק זה. בתצהירו של חשב המינהל וכן בכתבי-ההגנה שהגיש המינהל
גולגלה האחריות על שכם הצרכנים. אלה היו אמורים, לשיטת המינהל, לגלות בכוחות עצמם,
כי הודעת המינהל בדבר גובה הריבית בתשלומים לשיעורין, לרבות ההודעה כי מסלול מסוים
אינו נושא ריבית כלל, איננה נכונה.
ספק רב אם גישת המינהל, המטילה על הצד השני את
הנטל לגלות את אי-נכונות המידע, ישימה בחוזים רגילים. שכן, הכלל "ייזהר
הקונה" אינו חל עוד בדיני החוזים, והוא הוחלף בתחיקה המחייבת חובת גילוי. כלל
זה אף אינו מתיישב עם עקרון תום-הלב החל על צדדים לחוזים רגילים. ראו זמיר, שם,
בע' 336; שלו, שם, בע' 224.
לא-כל-שכן שאין גישת המינהל בדבר אחריות
החוכרים לגילוי אי-ההתאמה יכולה להתקבל ביחסים שבין ספקים לצרכנים בכלל, וביחסים
שבין רשות ציבורית, החייבת בחובת תום-לב מוגברת, לבין צרכנים במיוחד. בעניין זה
נפסק:
חובתה
של הרשות המינהלית לנהוג בתום-לב בהתקשרויותיה החוזיות נגזרת הן מן המשפט האזרחי,
המטיל חובת תום-לב על כל מתקשר, והן מן המשפט הציבורי, המחייב רשות ציבורית לנהוג
בהגינות וביושר כלפי אזרחיה בכל מגעיה עמם. ואולם חובת ההגינות המינהלית - שיסודה
במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט.
המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום
המשפט הציבורי.
[בג"צ
4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853, בע' 860].
11. אכן, סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן מאפשר לעוסק
להתגונן על-ידי שיוכיח, במצטבר, כי מקור אי-ההתאמה היה בטעות בתום-לב, שהצרכן יכול
היה להבחין בה בנסיבות העיסקה. אלא שטענת הגנה זו אינה מקימה בנסיבות המקרה
שבפנינו עילה לדחיית תובענות המבקשים על הסף: ראשית, המינהל כיוון את
פנייתו לעשרות אלפי חוכרים מכל שכבות האוכלוסייה. הדעת נותנת, כי לכאורה היו
החוכרים רשאים לסמוך על-כך, שהמידע שהתקבל מן הרשות הציבורית הוא מידע מדויק ומלא.
שנית, והוא העיקר, הסתמכותו של המינהל על סעיף 10 סיפא לחוק הגנת הצרכן
הינה אך טענת הגנה, אשר עול הוכחתה יהא מוטל על המינהל במהלך בירור תובענת
המבקשים. יוצא איפוא כי העובדות הנטענות בתובענות המבקשים הקימו עילות תביעה, ולא
היה מקום למחוק אותן על הסף.
אשר-על-כן, אני מציעה לקבל את הערעור ולבטל את
החלטתו של בית-המשפט המחוזי.
כן אני מציעה לחייב את המינהל לשלם למבקשים
בכל אחת מהתובענות 20,000 ש"ח, ובסך-הכול 40,000 ש"ח.
ש
ו פ ט ת
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, ז' בטבת תש"ס (16.12.99).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96087330.L06