פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"פ 8731/12
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8731/12
לפני:
כבוד השופט י' דנציגר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערער:
דניאל דניאלי (לוגסי)
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.10.2012 בת"פ 13333-12-11 שניתן על ידי כבוד השופט ד' פיש
תאריך הישיבה:
כ"ח בניסן התשע"ג
(8.4.2013)
בשם המערער:
עו"ד שלומי שרון
בשם המשיבה:
עו"ד הילה גורני
פסק-דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1. אדם נתפס כשהוא מחזיק בכמויות רבות של סמים מסוכנים. בהמשך לכך, בתקופה שבה היה נתון במעצר וחקירה היה מעורב גם בעבירות של שיבוש מהלכי חקירה ומשפט. הוא נשפט והורשע. ערעורו על קולת עונשו מעורר במלוא עוזו את שאלת האיזון הראוי שבין שיקולי גמול והרתעה אל מול שיקולי שיקום, בהתחשב בנסיבותיו האישיות, ובהן העובדה שהוכר כלוקה בפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי, וכן החרטה שהביע וההליך השיקומי שבו החל.
2. ביום 24.5.2012 הוגש נגד המערער כתב אישום מתוקן לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 13333-12-11, השופט ד' פיש). על-פי האישום הראשון, ביום 27.11.2011 נסע המערער ברכב ביחד עם אחר, כשהוא מחזיק בחבילה ובה 992 טבליות של סם מסוכן מסוג MDMA. לאחר שהרכב עורר את חשדם של שוטרים שנסעו במקום, הם סימנו לו לעצור. נהג הרכב המשיך בנהיגה, ואילו המערער השליך את החבילה שהייתה ברשותו. לבסוף עצר הנהג והשניים נעצרו. בהמשך לכך, בזמן המעצר, הורה המערער לחברו שלא לומר כי החבילה שנזרקה שייכת לו. במסגרת אישום זה יוחסו למערער העבירות הבאות: החזקה ושימוש בסם שלא לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים)); שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)); והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין). האישום השני נסב על תוצאות החיפוש שנערך בביתו של המערער, לאחר מעצרו. בחיפוש זה נמצאו בדירתו של המערער סם מסוכן מסוג חשיש במשקל של 92.8 גרם וקופסה המכילה 500 ריבועי נייר של סם מסוכן מסוג LSD. במסגרת אישום זה יוחסו למערער העבירות הבאות: החזקה ושימוש בסם שלא לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים); החזקה ושימוש בסם לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים).
3. המערער הודה בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו והורשע בעבירות שיוחסו לו בו ביום. בשלב הדיון בגזר הדין סיפר המערער כי הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית אשר מקורה בשירותו הצבאי (ממנו השתחרר בשנת 1997), וטען כי היא הגורם שהוביל אותו להתדרדרות לסמים ולביצוע מעשים פליליים. עוד טען המערער כי נסיבותיו האישיות, וביניהן המלצת שירות המבחן על הליך שיקומי, מצדיקות יישומו של רף ענישה נמוך. לבית המשפט קמא הוגש תסקיר של שירות המבחן שתמך בטענתו של המערער בדבר התסמונת שממנה הוא סובל.
4. בית המשפט קמא נדרש לתסקיר, אך גם לחומרת העבירות שבוצעו, מבחינת סוגי הסמים שנתפסו אצל המערער וכמותם. בסופו של דבר, בשים לב לנסיבותיו האישיות, מחד גיסא, ולחומרת העבירות מאידך גיסא, גזר בית המשפט קמא על המערער את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 22 חודשים (בניכוי תקופת מעצרו); מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת סמים שלא לצריכה עצמית. בית המשפט קמא הפעיל גם מאסר על תנאי שהוטל בעבר על המערער, אך מתוך התחשבות במצבו הנפשי של המערער קבע כי זה ירוצה בחופף עם מאסרו הנוכחי.
5. הערעור שבפנינו נסב על חומרתו של גזר הדין שהושת בנסיבות העניין, בשים לב לנסיבותיו האישיות של המערער, להודאתו בכתב האישום המתוקן, לתקופה הממושכת של מעצר הבית בו שהה ולהליך הטיפולי שבו הוא החל במהלך תקופה זו. לדבריו, הוא ניצל את תקופת הזמן שבה שהה במעצר בית עד כה לצורך שיקום וטיפול אינטנסיביים. לטענתו, בית המשפט קמא טעה שעה שלא ייחס משקל מספיק למצבו הנפשי המעורער, ונתן משקל מכריע לאינטרס הציבורי. בעניין זה, הפנה בא-כוחו של המערער לתקדימים שבהם ניתנה עדיפות לשיקולי שיקום על פני שיקולי גמול והרתעה.
6. לאחר ששקלנו את מכלול נסיבות העניין הגענו לכלל דעה כי יש לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר דינו של בית המשפט קמא על כנו.
7. אמת הדבר, כפי שטען גם המערער, שיקולי הענישה השונים הם גורמים שמשקלם נקבע באופן דינמי בהתחשב במכלול נסיבותיו של כל מקרה, ובהן חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, נסיבותיו האישיות של העבריין ועוד (ראו למשל: ע"פ 5619/01 כאמלה נ' מדינת ישראל (28.11.2002)). אולם, אין לומר שבית המשפט קמא לא נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, ובכלל זה, כפי שציינו, בכך שבחר להטיל את עונש המאסר על תנאי שהופעל, בחופף לעונש המאסר שהשית עליו. לאמיתו של דבר, ללא התחשבות זו עונשו היה, קרוב לוודאי, חמור יותר, בשים לב לגישה העקבית של הפסיקה בכל הנוגע לענישה בעבירות סמים. לא כל שכן, כאשר מובא בחשבון היקף הסמים שבהם החזיק המערער. למקרים דומים, ראו למשל: ע"פ 8215 יוסף נ' מדינת ישראל (4.2.2009); ע"פ 10498/05 אלמקייס נ' מדינת ישראל (22.5.2006).
8. בסיכומו של דבר, איננו סבורים כי העונש שהוטל על המערער היה מופרז או חמור במידה המחייבת את התערבותנו. להיפך, אנו מבקשים לחזור ולהבהיר כי אין מקום להקל ראש בעבירות סמים, ולא כל שכן כאלה שנסבות על סמים בכמויות גדולות, באופן שתורם להרחבתו של נגע הסמים בחברה. לנוכח שיקול ציבורי כבד משקל זה, איננו סבורים שניתן היה להתחשב בשיקולי השיקום של המערער מעבר למידה שעשה כן בית המשפט קמא, וזאת גם לאחר שנתנו דעתנו לתסקיר המשלים שהוגש לנו בדבר מצבו העדכני של המערער והתקדמותו בהליך השיקום. אנו מקווים ומאמינים כי בהתחשב בהתמדתו של המערער בהליך השיקום שבו החל בתקופה שבה היה נתון במעצר הבית, הוא ישכיל להמשיך בדרך זו גם בתקופת מאסרו.
9. סיכומם של דברים: הערעור נדחה, וגזר דינו של בית המשפט קמא נשאר על כנו.
10. המערער יתייצב למאסרו בימ"ר קישון ביום 12.5.2013, עד השעה 10:00, לאחר שתיאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של השב"ס. למען הסר ספק, כל הביטחונות, הערבויות והמגבלות שהושתו על המערער על ידי ביהמ"ש קמא, יעמדו בעינם עד למועד תחילת ריצוי עונשו.
ניתן היום, א' באייר התשע"ג (11.4.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12087310_A02.doc אמ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il