פלוני נ. מדינת ישראל

13 1 = בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 8724/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' פרידמן-פלדמן, א' אברבנאל ו-ח' זנדברג) מיום 11.9.2023 בתפ"ח 4366-01-17 תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשפ"ד (2.5.2024) בשם המערער: עו"ד יפית וייסבוך בשם המשיבה: עו"ד ורד חלאוה פסק דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.9.2023 (השופטים ר' פרידמן-פלדמן, א' אברבנאל ו-ח' זנדברג) בתפ"ח 4366-01-17, בה נדחתה בקשת המערער לקבלת הוצאות הגנתו ופיצוי בגין מעצרו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). הרקע להליך והכרעת בית המשפט המחוזי ביום 2.1.2017 הוגש נגד המערער כתב אישום בגין ביצוע עבירות מין ואלימות בכמה מבנותיו. במוקד כתב האישום עמדו עבירות של מעשה סדום, אינוס, מעשים מגונים וכן עבירות תקיפה והדחה בחקירה שיוחסו למערער בקשר לבתו, ילידת שנת XXXX (להלן: המתלוננת). כתב האישום גולל מסכת ארוכה של מעשים שנטען כי בוצעו על ידי המערער במתלוננת במשך כ-12 שנים, מאז היותה כבת 8 שנים ועד למעצרו בשנת 2017. בין היתר, על פי הנטען בכתב האישום, המערער נגע באיבר מינה מתחת לתחתוניה והכניס חלק מאצבעו לתוך האיבר בעשרות הזדמנויות שונות; המערער נגע בגופה ובחזה מעל ומתחת לבגדיה, ליטף את ישבנה ונישק אותה על אף התנגדותה; באירוע שהתרחש בשנת 2016 בבית מלון באילת, דרש המערער מהמתלוננת להכניס את איבר מינו לפיה, והיא עשתה כן ולאחר מכן הוא ליקק את איבר מינה. בנוסף יוחסו למערער גם עבירות של מעשים מגונים כלפי שתיים מבנותיו האחרות בהיותן קטינות. כמו כן המערער נהג להכות את המתלוננת באמצעות חגורה ובאמצעות מגבת מגולגלת. עוד על פי האמור בכתב האישום, לאחר הגשת התלונה במשטרה המערער ביקש מהמתלוננת לבטל את התלונה, נהג לבקש ממנה לכתוב לו מכתבי התנצלות, ובמספר מקרים הגיע עמה לתחנת המשטרה על מנת שתבטל את התלונה נגדו. אלא שלצד חשיפת המעשים במשטרה, המתלוננת הביעה חרטה על גילויים וחזרה בה מתלונותיה. בעדותה בבית המשפט אישרה את מרבית הדברים המפורטים בהודעותיה במשטרה, אך בד בבד טענה כי מה שנאמר על ידה היה שקר. היא הוכרזה כעדה עוינת והודעותיה במשטרה הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בחלק מהדיונים שבהם זומנה להעיד היא לא התייצבה, והתברר כי היא אושפזה לאחר ניסיון אובדני. כמו כן שלחה המתלוננת מכתבים לבית המשפט ולגורמים נוספים ובהם ציינה כי הופעלו עליה לחצים על ידי המשטרה, כי שיקרה בתלונותיה וכי אביה לא עשה לה דבר. בתום הליך שבו נשמעו עדויות רבות, וביניהן עדות המערער אשר הכחיש את כל המיוחס לו, ביום 9.9.2020 זיכה בית המשפט את המערער מהמעשים המיוחסים לו מחמת הספק. בחוות הדעת העיקרית שנכתבה על ידי השופטת ר' פרידמן-פלדמן (אליה הצטרף השופט א' אברבנאל) נקבע כי בכל הנוגע לגרסאותיה של המתלוננת לגבי הפגיעות המיניות בה, יש להעדיף את גרסתה המפלילה כפי שנמסרה במשטרה, על פני עדותה בבית המשפט ועל פני גרסאות המערער ובני משפחה אחרים. כך גם נקבע כי על פני הדברים, חשיפת המעשים והגשת התלונות על ידי המתלוננת לא נועדו להפליל את אביה אלא מתוך תקווה להביא להפסקת הפגיעה בה. עוד נקבע כי המתלוננת חזרה בה מתלונותיה כתוצאה ממצוקה ולא משום שהדברים עליהם התלוננה לא התרחשו. זאת גם כאשר אופי ההתנהלות בבית ואופייה של המתלוננת עצמה, כפי שתוארו בעדויות עדי ההגנה, אינם עולים בקנה אחד עם מסירת תלונות שקריות נגד המערער כנטען כלפיה. עם זאת, וחרף העדפת גרסתה המפלילה והעובדה שבעדות המערער ובני משפחה נוספים נמצאו סתירות מהותיות, נקבע כי אין די בעדותה של המתלוננת כדי להביא להרשעת המערער מעבר לספק סביר, שכן לא נמצא כי יש בראיות שהוצגו על ידי המשיבה משום חיזוק לגרסתה כנדרש לפי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. הודגש כי הראיות המחזקות עליהן הצביעה המשיבה – התבטאויות חריגות מצד המתלוננת; אישור חלקי של העובדות שתוארו על ידה בהודעות המערער במשטרה; התנהגותה במשך השנים כמו גם בריחותיה מהבית לאילת; מצבה הנפשי במהלך השנים כפי שעולה מהעדויות השונות; שיחות טלפוניות רבות שביצע המערער עמהּ – אינן ראיות ממקור חיצוני, אלא מבוססות כולן על דברים שאמרה המתלוננת במשטרה, על דברים שנאמרו על ידה לעדים ועל פרשנות העדים להתנהלותה. זאת כאשר נקבע כי אם הייתה המתלוננת מעידה בבית המשפט על המעשים שפירטה בגרסאותיה המפלילות במשטרה, היה די והותר במכלול הראיות הקיימות לצורך הרשעת המערער. אולם בנסיבות אלו "ולאחר התלבטות קשה", נמצא לזכות את המערער מחמת הספק. השופט י' נועם העיר והוסיף כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר ממצאים עובדתיים על אודות העבירות המיוחסות למערער על יסוד גרסתה היחידה של המתלוננת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות שעה שזו חזרה בה בעדותה בבית המשפט, ובהיעדר חיזוק ממשי הנדרש בנסיבות אלו. זאת למרות שמדובר בגרסה מפלילה מפורטת אשר על פניה משקפת לכאורה אירועים קשים שהיא חוותה. זאת גם בשים לב בין היתר לסתירות השונות בגרסאותיה; לאופן הגשת התלונות; לאופן שבו ניסו חוקרי המשטרה לשכנע את המתלוננת לבל תחזור בה; לכך שכבר בשלב החקירה במשטרה חזרה בה מדבריה וכאשר בזמן עדותה הודיעה לבית המשפט באמצעים שונים כי לא היו דברים מעולם; לכך שלא נמסרה כל גרסה מפלילה מצד קרובי משפחתה על אף שלטענתה אלה היו עדים לחלק מהמעשים. נוכח זיכויו של המערער, המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין (ע"פ 7315/20). אלא שלאחר דיון שהתקיים בערעור, היא חזרה בה מערעורה. לבסוף יצוין כי המערער נעצר בתחילה ביום 18.12.2016 ושהה במעצר מאחורי סורג ובריח עד שהוחלט ביום 2.4.2017 על מעצרו בפיקוח אלקטרוני (מ"ת 4413-01-17). ביום 27.6.2018 בוטלו תנאי המעצר בפיקוח אלקטרוני ונקבע שהוא ישהה במעצר בית בתנאים מגבילים תוך שהותר לו לצאת לעבודה מידי יום ולביקורים משפחתיים מספר פעמים בשבוע, עד למועד הכרעת הדין המזכה שניתנה ביום 9.9.2020. נוכח זיכויו בדין, ביום 14.7.2022 הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי לתשלום הוצאות הגנתו ופיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין בסך של כ-44,000 ש"ח עבור תקופת מעצרו מאחורי סורג ובריח; סך של כ-97,000 ש"ח בגין תקופת מעצרו בפיקוח אלקטרוני; סך של למעלה מ-123,000 ש"ח בגין הוצאות הגנתו ושכר טרחת עו"ד; וכן הוצאות חוות דעת מומחה מטעם ההגנה שהוגשה בהליך. נטען כי שתי העילות הקבועות בסעיף 80 לחוק העונשין מתקיימות במקרה זה – כי לא היה יסוד לאשמה; וכי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הענקת הפיצוי. זאת בשים לב לכך שנוהל הליך משפטי ארוך שכלל מעצר ממושך והמערער נשא בהוצאות משפט כבדות שמוטטו כלכלית את משפחתו. לטענתו לא היה מקום להגיש את כתב האישום מלכתחילה בנסיבות שבהן מדובר במתלוננת אשר חזרה בה מתלונתה מספר פעמים, הן לפני הגשת כתב האישום והן לאחריו; כאשר שתי הבנות הנוספות הכחישו כל פגיעה בהן; וכשלא היו בנמצא ראיות כלשהן לכך שהמערער תקף את בנותיו. בנסיבות אלו המשיבה צריכה הייתה להימנע מניהול התיק ומהגשת ערעור על הכרעת הדין המזכה, וזאת במיוחד על רקע דרישותיה החוזרות והנשנות של המתלוננת לסגור את התיק, וכאשר אף בית המשפט הורה למשיבה לשקול את עמדתה בקשר לכך לאור תחנוני המתלוננת. כן נטען כי העובדה שהמתלוננת הגישה בעבר תלונות אשר לא הבשילו לכדי כתב אישום, ואילו רק תלונותיה משנת 2016 הביאו להגשת כתב האישום, מעידה אף היא כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום מלכתחילה. המשיבה מנגד התנגדה לבקשת הפיצוי וטענה כי המערער לא עמד בנטל הראייתי המוטל עליו להוכחת קיומה של עילה לקבלת פיצוי מאוצר המדינה. לעמדתה, היה גם היה יסוד להגשת כתב האישום, כאשר גם בית המשפט בהכרעת דינו קבע כי גרסתה המפלילה של המתלוננת הינה אמינה, וזיכוי המערער נעשה רק מחמת הספק "ולאחר התלבטות קשה" בהיעדר חיזוק מספק לגרסת המתלוננת. שעה שעמדת המשיבה לגבי אמיתות התלונה ולגבי הנסיבות שהביאו לכך שהמתלוננת חזרה בה התקבלו על ידי בית המשפט, אין עוד מקום לטענה כי ניהול ההליך היה לא ראוי ובלתי סביר. ההליך עצמו התנהל בשקידה ראויה, נוכח חומרת העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום ועל רקע היקף העדויות שנדרש, בשים לב לעומס הרב המוטל על יומן בית המשפט וההקלות בתנאים המגבילים של המבקש אשר הביאו לירידה בתכיפות הדיונים. ביום 11.9.2023 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (בהרכב השופטים ר' פרידמן-פלדמן, א' אברבנאל ו-ח' זנדברג חלף השופט י' נועם עקב פרישתו) בה נדחתה בקשת המערער. נקבע כי בהתחשב בחומר הראיות שהיה בידי המשיבה בעת הגשת כתב האישום, ובתוך כך בעיקר אמירותיה המפלילות של המתלוננת, לא מתקיימת במקרה זה העילה שעניינה היעדר יסוד לאשמה. זאת גם בשים לב לכך שבהכרעת הדין נקבע כי המתלוננת חזרה בה מתלונותיה במשטרה אך בשל מצוקה שבה הייתה נתונה, וכך עולה גם מהחלטות שניתנו בעניין מעצרו של המערער עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. גם לא נמצא כי מתקיימת העילה השנייה שעניינה נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי. משך ניהול ההליך נבע מהיקף העדויות והעומס הרב המוטל על בית המשפט, כאשר בשל התמשכות ההליך המערער זכה להקלה בתנאים המגבילים שהוטלו עליו. השיקולים ששקלה המשיבה, אשר לטענתה ניהלה את התיק תוך הערכה מתמדת של הראיות, אינם שיקולים פסולים שיש בהם כדי להצדיק מתן פיצוי. גם לא היו במחדלי החקירה עליהם הצביע המערער משום נסיבות חריגות המצדיקות פיצוי, שכן מהסברי המשיבה עולה שכלל לא מדובר במחדלים כי אם בתקלות, ובכל מקרה אין מדובר במחדלים בעלי השלכות של ממש מבחינה ראייתית. על כן לא נמצא כי הייתה בתיק התנהלות חריגה אשר גרמה למבקש עוול המצדיק מתן פיצוי. הדברים נכונים גם לגבי התנהלות המשיבה בכל הנוגע להגשת הערעור שנבעה מכך שסברה שהיה די בחומר הראיות כדי לבסס את ההרשעה, ואין בתוצאת הערעור כדי להצדיק תשלום פיצוי למערער. כמו כן, בהתחשב בחומרת העבירות שיוחסו למערער, ובנסיבות ביצוען בתוך המשפחה, משך המעצר בו שהה המערער אינו חריג באופן המצדיק פיצוי, זאת על אחת כמה וכמה ביחס לתקופת מעצרו בפיקוח אלקטרוני אשר במאפייניו המהותיים דומה יותר ל"מעצר בית" מאשר למעצר מאחורי סורג ובריח. בכל הנוגע לטענות המערער בקשר להתקיימותן של נסיבות אישיות והיקף הפגיעה במשפחתו, הרי שנוכח אופיין של העבירות אך טבעי הוא שלהגשת כתב האישום תהיינה השלכות על המשפחה כולה, אך לא הוכח כי נגרם בהקשר זה נזק חריג המצדיק פיצוי. בקשת המערער לקבלת החזר הוצאות ששולמו למומחה מטעם ההגנה נדחתה אף היא, שעה שלא נמצא כי היה בעדות כדי לתרום להליך, וכאשר שכר טרחת המומחה כלל לא פורט ולא הוגשה לגביו חשבונית. תמצית טענות הצדדים בערעור שלפנינו חזר המערער על טענותיו בבית המשפט המחוזי לפיהן נסיבות המקרה מצדיקות מתן פיצוי. המערער שב וטען כי מלכתחילה לא היה מקום להגיש את כתב האישום נגדו, וודאי לא ערעור על זיכויו, בעיקר על רקע חזרתה העקבית של המתלוננת מתלונותיה לכל אורך הדרך ותחנוניה לחדול מנקיטת הליך; בהינתן המורכבות הראייתית של המקרה; ונוכח העובדה שתלונות המתלוננת מהעבר לא הבשילו לכדי הגשת כתב אישום. בדיון לפנינו הדגישה באת-כוח המערער את הפערים בין חוות דעת השופטים בהכרעת הדין, כאשר השופט נועם הביע הסתייגות משמעותית יותר ממהימנותה של המתלוננת, ולא ניתן לכך ביטוי בהחלטה בבקשת הפיצוי הואיל וזו לא ניתנה על ידו. נטען עוד כי בית המשפט לא נתן את דעתו לכך שהמתלוננת טענה באמירותיה המפלילות טענות שונות נגד גורמים נוספים, כאשר המשיבה החליטה באופן סלקטיבי לא להאמין למלוא גרסאותיה ולריבוי האמירות הסותרות מצדה. כך גם לא ניתן משקל של ממש לעובדה שהליכי החקירה והמשפט התנהלו במשך כשש וחצי שנים, לפגיעה הקשה שנגרמה למערער עקב ניהול ההליך הממושך ולהתנהלותו של המערער אשר מסר כל העת גרסאות מפורטות, הביא עדים וניהל הגנה ממושכת ויציבה ולכך שזיכויו מחלק העבירות היה זיכוי מוחלט ולא מחמת הספק. גם היקף העדויות והעומס הכללי המוטל על בתי המשפט אינם שוללים מתן פיצוי בנסיבות בהן התנהלות התביעה היא זו שגרמה להתמשכות ההליך, כבמקרה זה. כך גם העובדה שלאחר תקופה ארוכה של שהות במעצר מאחורי סורג ובריח הוקלו תנאי מעצרו, אין בה כדי לשלול אפשרות למתן פיצוי. בית המשפט גם שגה בכך שקבע כי מעצר בפיקוח אלקטרוני אינו מצדיק פיצוי וכי מדובר במעצר אשר דומה יותר במאפייניו ל"מעצר בית". בנוסף, שגה בית המשפט שלא נתן משקל למחדלי החקירה אשר הביאו להתמשכות המשפט והיה בהם משום ניסיון ברור להביא לפגיעה בהגנתו באופן המצדיק פיצוי. המערער הדגיש כי נגרם לו נזק רב בשל ניהול ההליך ומעצרו הממושך, כאשר הפגיעה שנגרמה לו ולמשפחתו הייתה ממשית וחמורה. בתוך כך, המתלוננת עצמה ניסתה לשים קץ לחייה מספר פעמים במהלך המשפט, מצבו הנפשי של המערער הוחמר, ותקופה קשה ביותר עברה על בני המשפחה השונים אשר נאלצו להעיד במשפט. זאת כאשר הפיצוי שהתבקש נועד לסייע למערער ולכל בני משפחתו, לרבות המתלוננת עצמה. המשיבה טענה מנגד כי דין הערעור להידחות וכי לא בכדי דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק. אין מדובר במקרה חריג ובנסיבות מיוחדות המצדיקות מתן פיצוי, וגם לא בנסיבות של "היעדר יסוד לאשמה". ההחלטות השונות שניתנו בהליך המעצר של המערער מאשררות את ההחלטה על הגשת כתב האישום, והאמור בהכרעת הדין שיש להעדיף את גרסתה המפלילה של המתלוננת לגבי הפגיעות המיניות בה, ושחזרתה מתלונותיה נעשתה על רקע המצוקה בה הייתה נתונה מאשש גם הוא את ההצדקה להגשת כתב האישום. כמו כן, כל הנסיבות עליהן הצביע המערער המצדיקות לטענתו מתן פיצוי, ובהן הימשכות ההליכים; ההתעלמות מבקשותיה של המתלוננת לסגור את התיק; הגשת הערעור; ועוד, נבחנו ונדחו על ידי בית המשפט בהחלטתו והמערער לא השכיל להצביע על טעות כלשהי שנפלה בהחלטה. בכל מקרה, עצם התארכות ההליך במקרה זה אינה מצדיקה פיצוי, שכן אין מדובר בתקופה חריגה בנסיבות העניין בשים לב לחומרת העבירות, להיקף העדויות שנשמעו ולהקלות בתנאי מעצרו של המערער שהביאו לירידה בתכיפות הדיונים. באשר לחזרתה של המתלוננת מתלונותיה, נטען כי מדובר בתופעה מוכרת אשר אין משמעותה כי הדברים לא התרחשו או כי ההרשעה איננה אפשרית. המשיבה בחנה בכל עת את מצב הראיות בתיק ונתנה דעתה לעמדת המתלוננת, אלא שמתוך שקילת שיקולים רלוונטיים מערכתיים רחבים, סברה כי יש מקום להעמיד את המערער לדין ולנהל את ההליך גם בהיעדר שיתוף פעולה מצד המתלוננת. המשיבה האמינה כי המתלוננת לא בדתה את הפגיעה מליבה, וסברה כי ישנן מספיק ראיות להרשעה. לא בכדי קבע בית המשפט כי לא ניתן לראות בשיקוליה של המשיבה בהקשר זה משום שיקולים פסולים המצדיקים מתן פיצוי. הוא הדין גם בנוגע להחלטה להגיש ערעור על זיכוי המערער, כאשר אין בהגשת ערעור כדי להצביע על שיקולים זרים ולא ענייניים, וגם אין בדחיית הערעור כדי להצדיק את פיצוי המערער. המערער גם לא הצביע על כל הצדקה למתן פיצוי על רקע מחדלי החקירה הנטענים על ידו. על כך הוסיפה המשיבה כי טיב זיכוי המערער – זיכוי מחמת הספק, תומך אף הוא בהחלטה הדוחה את בקשת המערער לפי סעיף 80 לחוק. המערער גם לא הצביע על נזק חריג המצדיק פיצוי וכי יש לדחות מכל וכל את ניסיונו להסתמך על מצבה הקשה של המתלוננת לאורך ההליך ככזה המצדיק פיצוי עבורו. דיון והכרעה נקודת המוצא לדיון היא כי עצם זיכוי נאשם בדין אינו מקנה לו זכות לפיצויים השמורה לנסיבות מיוחדות (ע"פ 853/19 ‏מור נ' מדינת ישראל, פסקאות 6-5 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (7.11.2019); ע"פ 1325/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (19.1.2020) (להלן: ע"פ 1325/19); ע"פ 5928/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.10.2021) (להלן: ע"פ 5928/19)). על מנת שתקום זכות זו, על הנאשם לעמוד בנטל להוכחת קיומן של אחת משתי העילות החלופיות: כי לא היה יסוד לאשמה; או כי נמצאו נסיבות אחרות המצדיקות זאת (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (15.1.2013) (להלן: עניין בוגנים)). בכל מקרה, הזכות המוענקת מכוח סעיף 80 לחוק היא זכות יחסית הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו למשל: ע"פ 1325/19, פסקה 6; ע"פ 1986/22 רבינוביץ נ' מדינת ישראל – תביעות עיריית תל אביב, פסקה 11 (15.11.2022)‏). בהקשר זה שיקול הדעת למתן פיצוי לנאשם שזוכה מסור ככלל לערכאה הדיונית אשר לה היכרות מעמיקה ובלתי אמצעית עם הצדדים, העדים וחומר הראיות שהוגש לפניה בכללותו (ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל, פסקה ח (4.1.2010); ע"פ 7235/16 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (11.2.2018) (להלן: עניין כהן); ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'ל, פסקה 12 (2.2.2020)), כאשר יש שכינו זאת כך שיש לתת משקל ל"תחושת הבטן" של הערכאה הדיונית בשאלה אם יש הצדקה לפסוק פיצוי לנאשם שזוכה (ע"פ 5695/14 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (2.9.2015); ע"פ 1325/19, פסקה 5; עניין בוגנים, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' עמית). אכן בעקבות פרישתו של השופט י' נועם, ההרכב שדן בבקשה לפי סעיף 80 כלל רק שניים מתוך שלושת השופטים שישבו בתיק המקורי. אולם אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של הכלל המקנה משקל ממשי להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית בעת פסיקת פיצוי. אף בהניח קיומם של פערים בין עמדת השופט נועם לבין עמדת יתר השופטים בהכרעת הדין – פערים שהודגשו בדבריה של באת-כוח המערער בדיון לפנינו – עדיין יש ליתן משקל רב, לא רק לקביעותיהם של שופטי הרוב, אלא גם להתרשמותם הבלתי אמצעית מהראיות שהונחו לפניהם. בהינתן האמור, מקרה זה רחוק מגדר המקרים שבהם ניתן לומר, כי החומר הראייתי שהיה מונח לפני התביעה לא עורר "ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 519 (1999)) באופן המקיים את העילה הראשונה שעניינה בכך ש"לא היה יסוד לאשמה" (וראו עוד: ע"פ 4466/98‏ דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 90-89 (2002) (להלן: עניין דבש)). זאת כאשר על מנת להיכנס לקטגוריה של עילה זו המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר, בסיטואציות חריגות של "זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת" (עניין בוגנים, פסקה 18 לפסק דינו של השופט ח' מלצר). בענייננו, כפי שפורט בהכרעת הדין, בית המשפט מצא להעדיף את גרסתה המפלילה של המתלוננת במשטרה בנוגע לפגיעות המיניות בה על פני עדותה בבית המשפט, וגרסאות המערער ובני משפחה נוספים. כך גם צוין כי להתרשמות בית המשפט המתלוננת חזרה בה מהתלונות שמסרה במשטרה רק בשל המצוקה אליה נקלעה ולא בשל כך שהדברים שלגביהם התלוננה לא התרחשו. בנסיבות אלו, שבהן זיכוי המערער נעשה "מחמת הספק" "ולאחר התלבטות קשה" בשל העובדה שלא נמצאו ראיות מחזקות עצמאיות ברמה מספקת לפי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, אין מדובר כלל בסוג המקרים שבהם ניתן לומר שעצם הגשת כתב האישום לוקה בחוסר סבירות. על כך יש להוסיף כי במסגרת הליך המעצר נקבע לא אחת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להרשעת המערער, וזאת גם לאחר שנמסרה עדותה של המתלוננת בבית המשפט. בהחלטה שניתנה בבית משפט זה (השופטת ע' ברון) צוין כי גם אם יש בעדות זו כדי להחליש מעוצמת הראיות, אין בה כדי לשנות מהמסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 1778/17, החלטה מיום 13.3.2017). כאמור לעיל, נסיבות הגשת התלונות וחזרתה של המתלוננת מהן נבחנו באופן מפורט ויסודי בהכרעת הדין, ובית המשפט הגיע למסקנה הנוקבת כי לא עלילת דברים עמדה בבסיס תלונותיה כי אם רצונה להביא להפסקת המעשים, כאשר המצוקה בה הייתה שרויה היא שגרמה לה לחזור בה מהדברים. מעבר למשקל הרב שיש ליתן להתרשמות הערכאה הדיונית בהקשר זה, מצאתי לנכון להאיר זרקור על ההיבט האמור, משום שעיון בהודעותיה של המתלוננת במשטרה תוך התמקדות בהודעות בהן חזרה בה מאותן תלונות, מגלה תמונה ברורה שיש בה כדי לחזק מסקנה זו. הודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה נמסרה בשנת 2014 (ת/1), כאשר לאחר חשיפת המעשים היא הוצאה מביתה והועברה לאומנת חירום. מספר ימים לאחר מסירת ההודעה, היא ביקשה לחזור בה מתלונתה ואמרה שכל מה שסיפרה היה שקר (ת/2). היא תיארה כי יום לפני כן ניסתה לבוא לבקר בבית הוריה, ואמהּ לא נתנה לה להיכנס לבית (עמ' 2, שורות 23-22). בעקבות חזרתה מהתלונה, תיק החקירה נסגר. בחודש יולי 2016 מסרה הודעה נוספת במשטרה, בה סיפרה על מעשים שביצע בה המערער לאחר הגשת התלונה בשנת 2014, וסירבה לפרט על כך (ת/4). עוד באותו הערב ביקשה לבטל את תלונתה (ת/5). כשנשאלה האם שיקרה השיבה בשלילה, וכאשר נשאלה "מי אמר לך לבטל את התלונה?" ענתה: "לא משנה". בתשובה לשאלה האם ברצונה להפסיק את המעשים עליהם התלוננה, השיבה: "כן. לא דרך תלונה". בהודעה נוספת במשטרה מחודש אוגוסט 2016 סיפרה על מעשי המערער (ת/6), וכאשר נשאלה מדוע חזרה בה מהתלונה משנת 2014 מסרה כי "אמא שלי אמרה לי שאם אני לא אלך לבטל אז אני לא אראה יותר את האחים שלי" (עמ' 2, שורה 37). הודעה נוספת נמסרה מספר ימים לאחר מכן ובה סיפרה על מקצת המעשים המיניים שביצע בה המערער (ת/7) וכן חזרה על הנסיבות שהביא לביטול תלונתה: "אמא שלי כעסה עליי ואמרה שהיא לא רוצה לראות את הפנים שלי והעיפה אותי מהבית. אחרי זה היא הלכה אחריי ואמרה שאם אני רוצה להיות בחתונות של האחים ולהיות איתם בקשר שאני ילך לבטל את התלונה ואז ביטלתי" (עמ' 2, שורות 39-37). בספטמבר 2016 הוצא נגד המערער צו הרחקה מהמתלוננת לבקשתה, וכחודש ימים לאחר מכן התייצבו המערער והמתלוננת בבית המשפט לענייני משפחה וביקשו לבטל את הצו. תלונה נוספת הוגשה על ידי המתלוננת כחודשיים לאחר מכן, בדצמבר 2016 (ת/8), כאשר פנתה למורה עמה הייתה בקשר וסיפרה לה כי היא חוששת שאביה יבקש לצאת איתה לנופש. בהודעה זו שבה ופירטה כי חזרתה מתלונתה נבעה מרצונה לחזור הביתה לאחר שהתגעגעה לאחיה הקטנים, ולאחר שהבינה שכתנאי לחזרתה עליה לבטל את התלונה (עמ' 2, שורות 40-19). המתלוננת פירטה מעשים נוספים שנעשו מצד המערער בחודשים האחרונים שבהם שבה לביתה. במהלך הימים שלאחר מכן נגבו ממנה הודעות נוספות (ת/9, ת/10, ת/11, ת/12) בחלקן תיארה בפרוטרוט מעשים שונים שביצע בה אביה, בין היתר על האירוע שקרה במלון באילת כמה חודשים קודם לכן (ת/11, עמ' 9-3) וכן ענתה לשאלה "מה את רוצה שיקרה?" "שיהיה טוב, שהוא יקבל טיפול" (ת/10 עמ' 11, שורות 351-350). וכן נערך עימות קצר בינה לבין אביה. כאמור לעיל בתחילת חודש ינואר 2017 הוגש נגד המערער כתב אישום. כשבוע לאחר מכן התקשרה המתלוננת לחוקרת המשטרה וביקשה לבטל את התלונה, זאת לאחר שאחיה לא נתן לה להיכנס לבית הוריה. המתלוננת אף הגיעה לתחנת המשטרה וביקשה לבטל את תלונתה תוך כדי שאמרה "שזה לא יבוא מהצד שלי", "אני לא רוצה להפליל אותו" (ת/13, עמ' 1, שורות 7 ו-9). כשנשאלה אם כל מה שאמרה בהודעותיה במשטרה היה אמת, אמרה שכן, ו"כל מה שאמרתי קרה" (עמ' 2, שורה 21), אבל מיד הוסיפה "אם אני אגיד שהכל היה שקר התיק ייסגר? אני בוחרת להגיד שהכל היה שקר" (עמ' 2, שורה 23). בנוסף כאשר נשאלה "האם מה שסיפרת היה נכון?" ענתה: "אני בוחרת להגיד שזה היה שקר" (עמ' 2, שורה 40). במענה לשאלת החוקרת "אני לא שאלתי אותך מה את בוחרת להגיד, אני שאלתי אותך האם אבא שלך פגע בך מינית באופנים שציינת בעדותיך", ענתה: "כן. אבל אני בוחרת להגיד שזה שקר. תכתבי שלא..." (עמ' 2, שורות 44-42) וכן אמרה "מה שאמרתי בכל הפעמים זה שהיה אמת. אני לא רוצה שתכתבי את זה" (עמ' 2, שורה 53). כשהחוקרת הוסיפה: "את מה את רוצה שאכתוב?", ענתה: "שלא היה כלום" וכשהחוקרת המשיכה "אבל היה", ענתה: "כן, אבל אני לא רוצה שתכתבי את זה..." (עמ' 2, שורה 54 עד עמ' 3 שורה 57). כשהחוקרת המשיכה להקשות: "למה את רוצה שאני אכתוב שזה שקר אם את אומרת שמה שאמרת אמת?", אמרה: "כי ככה ייסגר התיק" (עמ' 3, שורות 81-80). כן הוסיפה: "אני אגיד לך מה, כל מה שאמרתי בעדויות זה נכון אבל אני לא רוצה שהוא ישב בכלא" (עמ' 3 שורה 120). המתלוננת פנתה פעמיים נוספות למשטרה בבקשה לבטל את תלונתה, ומספר ימים לאחר מכן גם בלעה כדורים ופונתה לבית החולים. אם כן, דבריה של המתלוננת במשטרה, אשר חזרה והבהירה לא פעם ולא פעמיים, לצד אמרותיה כי לא היו דברים מעולם, כי היא אינה מתכוונת שהדברים לא אירעו אלא שהיא אינה מעוניינת בתוצאת חשיפתם – מדברים בעד עצמם. המערערת שבה וחזרה על כך שאינה רוצה שהמערער ישלם על מעשיו, אינה מעוניינת בריחוק שנכפה עליה מבני משפחתה ואינה רוצה לשאת במחיר המשפחתי. אכן, בהתחשב ברף ההוכחה הנדרש בהליך פלילי והתוספת הראייתית הנדרשת במצבים כגון אלה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, דברים אלה הובילו לכך שהמערער לא הורשע בדין. אולם הודעותיה של המתלוננת במשטרה מחזקות היטב את המסקנה כי לא נפל כל פגם בהחלטה על העמדת המערער לדין, על פי התרשמות גורמי החקירה והתביעה מכּנות דבריה. התשתית הראייתית שעמדה לפני התביעה בעת הגשת כתב האישום נגד המערער הצביעה אפוא באופן ממשי ומשכנע כי קיימת הצדקה להגשת כתב האישום. ובאשר לעילה השנייה שעניינה התקיימותן של נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן פיצוי. פסיקתו של בית משפט זה הדגישה בקשר לעילה זו, לצד קביעת קווים מנחים וקטגוריות כלליות באשר להיקפה כפי שיפורט להלן, כי מדובר בעילה המנוסחת באופן רחב ומאפשרת גמישות באשר למגוון הנסיבות אשר יכולות לבוא בגדרה (עניין דבש, עמ' 118-117). כך גם נקבע כי הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הוא ביטוי עמום אשר "ראוי כי כך יישאר, על מנת לאפשר לבית המשפט שיקול דעת שאיננו תחום ברשימה סגורה של מקרים" (עניין כהן, פסקה 13). לצד זאת, נקבעו כאמור קטגוריות כלליות באשר להיקפה של העילה, שאינן בבחינת קטגוריות בלעדיות לבחינה: נסיבות הנוגעות להליך המשפטי; טיב זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (עניין דבש, עמ' 118; ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 436, 449-448 (2004); עניין כהן, פסקה 13). במקרה זה בית המשפט המחוזי עמד בהרחבה על נסיבות העניין, כשהוא נותן את דעתו למשך ההליך בציינו כי הוא התנהל במשך תקופה לא קצרה בשל היקף העדויות והעומס הרב המוטל על בית המשפט; לטענות המערער כי המשיבה התעלמה ממצוקתה של המתלוננת ומבקשתה לסגור את התיק, תוך שניתנה הדעת לעמדת המשיבה כי ניהול התיק נעשה במקביל להערכה מתמדת של הראיות; למחדלי החקירה הנטענים אשר נמצא כי כלל אינם מחדלים כי אם תקלות ובכל מקרה לא מדובר בהתנהלות חריגה אשר גרמה לעוול המצדיק פיצוי; למשך המעצר אשר אינו כה חריג בהתחשב בחומרת העבירות שיוחסו למערער ולכך שבחלק מהתקופה שהה במעצר בפיקוח אלקטרוני שתנאיו מקלים יותר; ולטענות בדבר פגיעה במשפחה כאשר לא נמצא שהוכח קיומו של נזק חריג בהקשר זה המצדיק פיצוי. בית המשפט עמד אפוא על מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין בקבעו כי המערער אינו זכאי לפיצוי גם בשל עילה זו, וקביעה זו אינה מצדיקה התערבות. בהקשר זה אף אוסיף כי נקודת המבט בקשר להתקיימותה של עילה זו הינה רחבה וכוללנית, בהסתכלות כוללת על ה"עוול" שנגרם לנאשם (ראו למשל: עניין דבש, עמ' 91). משכך, אין בעובדה שהמערער הצביע על נסיבות נקודתיות נוספות אשר ניתן לזקוף "לזכותו", כגון העובדה שמסר גרסה וניהל הגנה ממושכת, כדי להטות את הכף בהקשר זה לטובתו. כך גם טענת המערער כי בית המשפט לא לקח בחשבון את העובדה שהוא זוּכּה באופן מלא מיתר האישומים כלפי בנותיו האחרות, אינה בעלת משקל של ממש נוכח העובדה שמדובר באישומים "שוליים" בשים לב למכלול כתב אישום, בעוד שזיכויו של המערער מחמת הספק נעשה לגבי המסה העיקרית של האישומים. ובאשר לטענת המערער כי לא נלקחו בחשבון מחדלי החקירה בתיק, אכן במסגרת השיקול שעניינו אופן ניהול ההליך, יתכן משקל גם למחדלי חקירה, אך זאת כאשר מדובר בעניין שברשלנות או זדון (ע"פ 5928/19, פסקה 20), מה שאין בכוחן של טענות המערער – הנסובות על אי-תיעוד חזותי של מספר מחקירותיו ותקלה הנוגעת לאחת מהודעות שמסרה המתלוננת – כדי לבסס, ולוּ במעט טענה מעין זו. כמו כן, משך ניהול ההליך, אף כי אין חולק כי לא מדובר בתקופה קצרה, אינו חריג בהתחשב באופי העבירות ובהיקף העדויות שנשמעו בתיק. ולבסוף יצוין כי חרף העובדה שהמערער שהה במעצר מלא למשך כחצי שנה, כשנה ו-3 חודשים במעצר בפיקוח אלקטרוני ויתר הזמן ועד לזיכויו במעצר בית בתנאים מגבילים – תקופה משמעותית בה הוגבלה חירותו ואין לזלזל בדבר – אין בכך כדי להכריע את הדין לטובתו לעניין הפיצוי. כאמור לעיל, זכאותו של נאשם לקבלת פיצוי בגין מעצרו נגזרת מאחת העילות המפורטות בסעיף 80 לחוק. על כן משנמצא שאין המערער נכנס לגדרן של אחת מהעילות, משלא הוכח קיומו של נזק חריג, הוא אינו זכאי לפיצוי, על אף הנזק המובן מאליו שנגרם לו ממעצרו ומהמגבלות שהוטלו עליו שהוא מנת חלקו של כל מי שהוגבלה חירותו. לסיכום, אין המדובר במקרה המצדיק את התערבותנו. אציע אפוא לחבריי כי הערעור ידחה. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏י"ח בסיון התשפ"ד (‏24.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23087240_N04.docx שח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1